חברותא על נדרים· הרב יעקב שולביץ
פרק ראשון - כל כינויי · דף ז.
דתניא: כתיב בפרשת נדרי גבוה [דברים כג]:
"כי תדור נדר לה' אלהיך - לא תאחר לשלמו.
כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך".
(תחילת העמוד) "מעמך" - זה לקט שכחה ופאה.
עוד הסתפק רב פפא:
האם יש יד לצדקה, או אין יד לצדקה?
ודנה הגמרא: היכי דמי?
אילימא, אם נאמר שהבעיה היא במקום דאמר "הדין זוזא [הזוז הזה] יהא לצדקה, והדין זוזא נמי".
ההוא - צדקה עצמה היא! אלא, כגון דאמר "והדין זוזא", ולא אמר "נמי ".
מאי? האם יש יד לצדקה, ולפי זה, "הדין זוזא נמי צדקה יהא", קאמר.
או דלמא אין יד לצדקה. ולפי זה, מאי "והדין זוזא" דקאמר? - שיהא הזוז השני לנפקותא להוצאה בעלמא קאמר, ודבורא "להוצאה" הוא דלא אסקיה, שלא סיים דבורו לומר שהסלע השניה היא להוצאה בעלמא.
מי אמרינן כיון דאיתקש צדקה לקרבנות, דכתיב [דברים כג] "בפיך - זו צדקה", יש לנו לומר: מה קרבנות יש להן יד, אף צדקה יש לה יד.
או דלמא רק לענין בל תאחר הוא דאיתקש, ולא לענין יד.
ובעיה נוספת:
יש יד להפקר, או דלמא אין יד להפקר?
ותמהה הגמרא: הפקר - היינו צדקה! לפי שההפקר הוא לכל, ויכולים העניים לקחתו.
ומשנינן: "אם תמצא לומר", קאמר -
אם תמצא לומר יש יד לצדקה, משום דאין היקש למחצה, מעתה יש לנו להסתפק בהפקר:
מי אמרינן הפקר היינו צדקה, לפי שהעניים יכולים לזכות בו.
או דלמא שאני צדקה, דצדקה לא חזיא אלא לעניים. אבל הפקר, הוא בין לעניים בין לעשירים. (1)
בעי רבינא: האם יש יד ליחוד מקום לבית הכסא, שיהא אותו מקום אסור בקריאת שמע [וכן בתפילה ובלימוד תורה], או לא?
ודנה הגמרא בספק הזה:
היכי דמי?
אילימא דאמר "הדין ביתא ליהוי בית הכסא, והדין נמי" -
ההוא - בית הכסא נמי הוה! אלא, כגון דאמר "והדין ביתא" ולא אמר "נמי" -
מאי?
האם "הדין" דאמר - והדין נמי בית הכסא.
או דלמא מאי "והדין" - לתשמישא בעלמא קאמר!
ומפסיקה הגמרא את הסבר השאלה כדי לדון בחידוש שבדברי רבינא -
מכלל דבריו של רבינא אתה למד, דפשיטא ליה לרבינא דיש "זימון" לבית הכסא, שייחודו של מקום לבית הכסא אוסרת אותו לקריאת שמע על אף שעדיין לא השתמשו בו.
ותימה, הא מיבעיא ליה דין זה לרבינא, שהסתפק:
הזמינו למקום מסויים לבית הכסא, ועדיין לא השתמש בו - מהו לקרוא בו קריאת שמע?
וכן הזמינו לבית המרחץ שגם בו אסור לקרוא קריאת שמע - מהו?
האם זימון לבית הכסא מועיל להחיל עליו שם בית הכסא או שם בית המרחץ, לאוסרו בקריאת שמע, או אין זימון מועיל!?
ומשנינן: רבינא, חדא מגו חדא, שאלה אחת מתוך שאלה אחרת, בדרך אם תמצא לומר - קמיבעיא ליה:
א. האם זימון לבית הכסא או לבית המרחץ מועיל. או אין זימון מועיל?
ב. אם תימצי לומר יש זימון לבית הכסא או לבית המרחץ - יש יד לזימון שכזה, או אין יד.
ומסקינן: תיבעי ליה! נשארה הבעיה בלי פשיטות.
שנינו במשנה: האומר לחברו מנודה אני לך - רבי עקיבא היה חוכך להחמיר.
אמר אביי: מודה רבי עקיבא לענין מלקות שאינו לוקה, כי נשאר הדבר בספק בעיניו.
דאם כן לוקה, ניתני: רבי עקיבא מחמיר. אמר רב פפא: באומר לחברו: נדינא מינך שאני אוכל לך -
דכולי עלמא לא פליגי דודאי לשון הרחקה של נדר הוא, ואסור, ואף לוקה אם יעבור על נדרו.
ואילו באומר לחברו: משמתנא מינך שאני אוכל לך - ודאי לשון נידוי הוא ולא לשון נדר, ולכולי עלמא שרי להנות ממנו.
במאי פליגי תנא קמא ורבי עקיבא -