אור ברסלב
חברותא על נדרים פרק עשירי - נערה המאורסה › דף עט.

חברותא על נדרים· הרב יעקב שולביץ

פרק עשירי - נערה המאורסה · דף עט.

דף עח:

א. שהשתיקה ביום ששמע את הנדר מקיימת את הנדר.

ואין שתיקה מבטלת את הנדר.

ב. וכן אם קיים בלבו - הנדר קיים. (58)

אך אם הפר בלבו - אינו מופר.

ומוסיפה הברייתא דינים נוספים בהלכות הקמה והפרה:

קיים - אין יכול אחר כך להפר.

הפר - אין יכול לקיים.

ומוכיח רב חסדא מדברי הברייתא:

קתני בברייתא, שהשתיקה מקיימת.

מאי לאו, האם אין כוונת הברייתא, בשותק על מנת למיקט?

ומוכח שאף שתיקה על מנת למיקט הרי היא שתיקה המקיימת.

ודחינן: לא.

כוונת הברייתא היא בשותק, וחושב בלבו על מנת לקיים את הנדר.

אך מקשה הגמרא על הדחייה: אי הכי, היינו הדין הקודם של הברייתא, שקיים בלבו, קיים. ומדוע חזרה ואמרה הברייתא פעמיים דין זה של קיום בלב?

אלא, כך יש לתרץ את הברייתא לפי רב חנינא:

כוונת הברייתא היא, בשותק סתם, שלא חשב בלבו לא לקיים ולא להפר.

ולכן, אין להוכיח מברייתא זו על דין השותק על מנת למיקט.

ועתה דנה הגמרא בדברי הברייתא שהביא רב חסדא.

אשכחן [מצינו] בברייתא אופנים שיש חומר בהקם יותר מבהפר.

ודנה הגמרא:

חומר בהפר מבהקם - מנא לן?

[אין "מנלן" האמור כאן מתבאר כרגיל, "מנין לנו", אלא] -

באיזה אופן יש חומר בהפרה יותר מבקיום?

אמר רבי יוחנן: החומר הוא בכך שנשאלין אצל חכם על ההקם להתיר ולעקור את הקיום. ואין נשאלין על ההפר - אין אפשרות התרה על הפרה.

מתיב רב כהנא על דברי רב חנינא מדברי ברייתא אחרת:

דתניא: "ואם החרש יחריש לה אישה, וקמו כל נדריה" -

בשותק על מנת למיקט, הכתוב מדבר!

שמא תאמר: מנין אתה אומר בודאות שפסוק זה אמור בשותק על מנת למיקט?

או [אולי] אינו אמור הכתוב הזה אלא בשותק על מנת לקיים?

תשובתך: כשהוא אומר, בפסוק אחר, "כי החריש לה", הרי בשותק על מנת לקיים הכתוב, ההוא, מדבר,

הא מה אני מקיים את דברי הכתוב כאן "אם החרש יחריש לה אישה" - הרי פסוק זה מיותר הוא!

בהכרח, שבשותק על מנת למיקט הכתוב מדבר.

ומפורש בדברי הברייתא דלא כרב חנינא, אלא אף שתיקה על מנת למיקט נחשבת שתיקה.

ומסקינן: אכן דברי הברייתא הללו הם תיובתא לרב חנינא.

אך מקשה הגמרא על דברי הברייתא,

ולוקים, מדוע לא נעמיד את שני הפסוקים האמורים בשתיקה, אך לא בשותק על מנת למיקט -

הא, פסוק אחד נעמיד בשותק על מנת לקיים.

והא, פסוק שני, נעמיד בשותק סתם, ושוב אין לנו ייתור בפסוקים שנוכל ללמוד ממנו שאף השותק על מנת למיקט נחשב לשתיקה המקיימת?

ומתרצינן:

קראי יתירי כתיבי - כתוב בתורה ג' פעמים לשון שתיקה, ולכן מפרשת הברייתא שכתוב אחד אמור בשותק על מנת לקיים, כתוב שני אמור בשותק סתם, וכתוב שלישי אמור בשותק על מנת למיקט.

ועתה מוסיפה הגמרא להקשות על דברי רב חנינא, על אף שכבר הופרכו דבריו לעיל.

מתיב רבא מדברי המשנה [לעיל עו ב]: נדרה עם חשכה, סמוך לחשכה של מוצאי שבת] - מפר לה בשבת עד שלא חשכה.

משום שאם לא הפר, וחשכה - אינו יכול עוד להפר, כיון ששתק ביום שמעו, ולכן התירו לו להפר אפילו בשבת.

ואמאי נחשבת שתיקה זו כקיום? להוי כשותק על מנת למיקט, שהרי לא היה בכונתו לשתוק על מנת לקיים, אלא שותק אך ורק משום שאינו יכול להפר בשבת?

ומוכח דלא כרב חנינא, אלא כל שתיקה, ואפילו שתיקה שלא על מנת לקיים את הנדר, וכמוה שתיקה על מנת למיקט, נחשבת שתיקה המקיימת את הנדר.

ומסקינן: תיובתא!

ומקשינן עוד על דברי רב חנינא.

מתיב רב אשי מדברי המשנה לקמן פז ב:

דתנן: אם שתק הבעל ביום ששמע את הנדר, ולאחר מכן אמר: יודע אני [ידעתי] שיש נדרים [שנדרים אלו חלים], אבל איני יודע [לא ידעתי] שיש מפירין [שאפשר להפר נדרים], ולכן שתקתי ולא הפרתי -

יפר עכשיו. שהיות ורק עתה נודע לו שאפשר להפר, הרי זה נחשב כאילו רק עתה שמע את הנדר.

ואם אמר: יודע אני שיש מפירין [שאפשר להפר נדרים], אבל איני יודע [לא ידעתי] שזה נדר [שאף נדר זה הייתי יכול להפר, ורק עתה נודע לי שיכול אני להפר את הנדר הזה] -

רבי מאיר אומר: לא יפר - אין זה נחשב כיום שמעו.

וחכמים אומרים יפר - שאף זה נחשב כאילו רק עכשיו שמע את הנדר, כיון שרק עכשיו נודע לו על אפשרותו להפר (59) את הנדר הזה.

ומוכיח רב אשי:

ואמאי נחלקו רבי מאיר וחכמים אם זה נחשב יום שמעו? ליהוי כשותק על מנת למיקט!

שהרי הוא לא התכוין בשתיקתו על מנת לקיים, אלא שתק רק משום שלא ידע שבאפשרותו להפר, ואם כן לפי כולם אין השתיקה נחשבת להקמה?

ומוכח דלא כרב חנינא, אלא אפילו שתיקה שלא על מנת לקיים את הנדר, אלא על מנת למיקט, גם נחשבת שתיקה.

ומסקינן: תיובתא.


הדרן עלך פרק נערה המאורסה

תוכן העניינים

חברותא על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה