חברותא על נדרים· הרב יעקב שולביץ
פרק עשירי - נערה המאורסה
פתיחה
א. הפרת נדרי הבת על ידי האב
אמרה תורה בפרשת מטות: "ואשה כי תדור נדר לה', ואסרה אסר בבית אביה בנעוריה. ושמע אביה את נדרה, ואסרה אשר אסרה על נפשה, והחריש לה אביה, וקמו כל נדריה, וכל איסר אשר אסרה על נפשה, יקום.
ואם הניא [הפר] אביה אותה ביום שמעו, כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום. וה' יסלח לה, כי הניא אביה אותה".
פסוקים אלו אמורים בבת קטנה שנדרה נדר במשך שנתה השתים עשרה, שנדריה נבדקין. ואם היא יודעת לשם מי נדרה, נדרה נדר, על אף שהיא קטנה.
וכן נערה שנדרה נדר בזמן נערותה, בשנתה השלוש עשרה, משעה שתביא שתי שערות, עד ששה חדשים לאחר מכן.
הקטנה והנערה נמצאות ברשות האב לעניני נדרים, ומכח זה הוא יכול להפר את נדרן.
אך לא כל נדר יכול האב להפר!
אלא, רק אם נדרה נדר שהוא עינוי נפשה, או שנדרה בדבר שהוא בינה לבין אביה, (1) רק אז יכול אביה, ביום שמעו את הנדר, לומר לה: מופר לך! או כל לשון אחרת אשר משמעותה היא שאינו מסכים לנדר. ובכך הנדר מופר.
ואם שתק האב ביום שמעו את נדרה של בתו, או שאמר בפירוש שהוא "מקיים" את הנדר, הרי הנדר מקויים, ושוב אין אפשרות בידי האב להפר את הנדר.
ב. הפרת נדרי האשה על ידי הבעל
עוד אמרה תורה בהמשך הפרשה:
"ואם היו תהיה לאיש, ונדריה עליה, או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה.
ושמע אישה ביום שמעו, והחריש לה, וקמו נדריה, ואסרה אשר אסרה על נפשה יקומו.
ואם ביום שמוע אישה, יניא אותה, והפר את נדרה אשר עליה, ואת מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה, וה' יסלח לה.
ואם בית אישה נדרה, או אסרה איסר על נפשה בשבועה -
ושמע אישה והחריש לה, לא הניא אותה.
וקמו כל נדריה וכל אסר אשר אסרה על נפשה יקום.
ואם הפר יפר אותם אישה ביום שמעו, כל מוצא שפתיה לנדריה ולאיסר נפשה לא יקום. אישה הפרם, וה' יסלח לה.
כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש, אישה יקימנו, ואישה יפרנו".
פסוקים אלו אמורים לגבי אשה נשואה או מאורסת [שנתקדשה ועדיין לא נישאה], שנדרה נדרי עינוי נפש או נדרים שענינם הוא דברים שבינה לבין הבעל, שיכול הבעל להפר נדריה ביום שמעו.
ואם שתק ביום שמעו, או שקיים בפירוש את נדרה, הרי הנדר מקוים, ושוב אין אפשרות בידי הבעל להפר את הנדר.
הבעל מפר לבדו את נדרי אשתו הנשואה לו. אבל הארוס אינו יכול להפר לבדו את נדרי ארוסתו.
אלא, אם ארוסתו היא נערה, שהיא עדיין ברשות אביה לענין הפרת נדרים עד הנישואין, אז יכול הארוס להפר את הנדר בשותפות עם האב, שגם הוא צריך להפר את נדרה.
אך אין אפשרות לא לאב לחוד ולא לארוס לחוד להפר את הנדר, כי היא זקוקה להפרת שניהם יחד.
מתניתין:
נערה המאורסה שנדרה נדר -
אביה ובעלה מפירין נדריה בשותפות, ואין האחד יכול להפר בלא השני.
דף סז.
הפר האב ולא הפר הבעל, או הפר הבעל ולא הפר האב, אינו מופר הנדר, עד שיפרו שניהם.
ואין צריך לומר, שאם קיים אחד מהן את הנדר, שלא תועיל הפרת השני, משום שצריך ששניהם יפרו את נדרה כאחד.
גמרא:
והוינן בה: מדוע הוצרך התנא לשנות בסוף המשנה שאם הפר האב לבד או הבעל לבד, אין הנדר מופר?
והלא היינו רישא [זה שנה כבר התנא ברישא], שאביה ובעלה מפירין נדריה. ומובן מאליו שלא תועיל הפרת האב או הבעל לחוד.
ומשנינן: אם היה שונה התנא רק את הרישא,
מהו דתימא - היה אפשר לומר, שכוונת המשנה במה שכתוב "אביה ובעלה", היינו או אביה או בעלה, קתני, ואין צורך ששניהם יפרו.
קא משמע לן שרק שניהם יחד יכולים להפר את הנדר, והפרת האחד ללא הפרת השני אינה מועילה כלום, והנדר אינו מופר.
עוד שנינו במשנה: ואין צריך לומר שקיים אחד מהן.
ומקשינן: למה לי למיתנא, מדוע היה צריך התנא לכתוב דין זה?
הרי השתא, יש לומר, עתה, אחר שאמר כבר התנא שצריך הפרת שניהם, ואם הפר זה בלא זה אין ההפרה מועילה ולא כלום.
אם כן, זה שאמר התנא בהמשך "ואין צריך לומר קיים אחד מהן" - למה לי? הלא ודאי הוא שלא תועיל הפרת האחד אם קיים השני, כיון שיש כאן רק הפרה של אחד מהם, וכבר שנה התנא במפורש שצריך גם את הפרת האב וגם את הפרת הארוס? (2)
ומתרצינן: צריכא למיתני, צריך התנא במשנה לשנות דין זה, כי איצטריך ליה, הוצרך לכך כדי לחדש אופן נוסף:
כגון, שהפר אחד מהן [או האב או הבעל] את הנדר. וקיים אחד [והשני קיים] את הנדר.
ואחר כך חזר המקיים ונשאל אצל חכם על הקמתו.
[ויכולים להשאל על ההיקם כמו שיכולים להשאל על הנדר, והחכם יכול לעקור את ההיקם, כדי שיוכל המקיים לחזור ולהפר].
ולכן, אם היה התנא אומר רק את הדין שהפרת האחד אינה מועילה ללא הפרת השני, ולא היה אומר את הדין שאם אחד מקיים שוב לא יתכן להפר -
מהו דתימא, היה אפשר לומר, שבאופן זה, שנשאל השני על הקמתו, יכול הוא עתה לחזור ולהפר לה, משום שמאי דאוקי הא עקריה, שהרי עקר את קיומו של הנדר בכך שנשאל לחכם. ומעתה, שוב יכול הוא להפר, ולהצטרף להפרה הקודמת של הראשון.
קא משמע לן התנא במשנה, שהיות וקיים לה את הנדר, הרי על אף שנעקר הקיום, כשנשאל עליו לחכם, לא יכול המקיים לחזור ולהצטרף להפרת הראשון הקודמת, (3) משום דדוקא אם מפירין שניהם בבת אחת, מצטרפת הפרתם לבטל את הנדר.
אבל אם בין הפרת הראשון להפרת השני היה דבר שמבטל את ההפרה, כגון קיום הנדר על ידי אחד מהם, (4) שוב אין ההפרות מצטרפות, ואין הנדר מופר.
שנינו במשנה:
נערה המאורסה, אביה ובעלה מפירין נדריה:
והוינן בה: מנלן, מנין לנו מן התורה דין זה של שותפות בין האב לארוס בהפרת נדרים?
אמר רבה: אמר קרא "ואם היו תהיה לאיש, ונדריה עליה". פסוק זה בא ללמד שארוס יכול להפר נדרי ארוסתו [וכפי שיבואר להלן, שלגבי הפרת הבעל לנדרי אשתו הנשואה, יש פסוק אחר].
וכיון שנערה המאורסה עדיין לא יצאה מרשות אביה לגמרי, כל זמן שלא נישאת, מלמד הכתוב שבנערה מאורסה מצטרפות הפרות הבעל והאב, כיון שהיא נמצאת ברשות שניהם, כל אחד במקצת.
מכאן נלמד לנערה המאורסה, שאביה ובעלה מפירין נדריה.
ותמהה הגמרא: ואימא האי קרא, אולי נאמר שפסוק זה - באשה נשואה כתיב ולא בארוסה! ואין ללמוד מפסוק זה שיש לארוס זכות להפר נדרי ארוסתו.
ומתרצינן: אי משום נשואה - קרא אחרינא כתיב [הרי לגבי הפרת נדריה של אשה נשואה, יש פסוק אחר] -
"ואם בית אשה נדרה"! ובהכרח, שהפסוק "ואם היו תהיה לאיש" אמור לגבי ארוסה.
אך עדיין מקשה הגמרא:
ואימא, תרוויהו בנשואה [ואולי נאמר ששני הפסוקים אמורים לגבי אשה נשואה], ואין לנו מקור מהפסוק שארוס יכול להפר נדרי ארוסתו?
וכי תימא, שמא תאמר, תרי קראי בנשואה - למה לי? מדוע יש צורך בשני פסוקים לנשואה.
יש לומר, שהפסוק "ואם בית אשה נדרה", נכתב למימר, שאין הבעל מיפר בנדרים קודמין, שנדרה אשתו קודם הנישואין.
וכמשמעות הפסוק, שדוקא אם בבית אישה נדרה יכול בעלה להפר אותם. אבל נדרים שנדרה קודם הנישואין אינו יכול להפר.
וחוזרת הקושיא, מכיון שאפשר לומר ששני הפסוקים אמורים לגבי נשואה, ואין בהם פסוק מיותר, מנין לנו שאף הארוס מפר נדרי ארוסתו?
דף סז:
ומתרצינן: אין לומר שהפסוק "ואם בית אשה נדרה", בא לומר שאין הבעל מיפר בנדרים קודמים, כי דבר זה, אין צורך ללמדו מייתור הפסוק.
וכי לאו, ממילא שמעת מינה!
הלא ממשמעות הפסוק ואם "בית אישה" נדרה, יש ללמוד שזכות הבעל להפר אינו אלא בנדרים שנדרה בהיותה בביתו. ונמצא שפסוק זה מלמד שהבעל מפר נדרי אשתו מהנישואין, וגם משמע ממנו שאין הבעל מפר את נדרי אשתו שלפני הנישואין.
ואם כן, בהכרח, שהפסוק השני "ואם היו תהיה לאיש", אמור לגבי ארוסה.
ואיבעית אימא, עוד אפשר לתרץ, שהפסוק "ואם היו תהיה לאיש", בהכרח אינו יכול להיות אמור בנשואה אלא בארוסה דוקא. משום דלשון "הויה" - קידושין משמע, ולא נישואין. (5)
אך עדיין יש להקשות:
מנין שצריכים האב והבעל להפר יחד את הנדר?
אימא, אב לחודיה מיפר, ואין האב זקוק לצירוף הפרת הארוס. אלא רק הארוס זקוק להפרת האב. (6) ומתרצת הגמרא: אם כן, שהאב יכול להפר לבדו את נדרי בתו הנערה המאורסת לאיש, זה שאמר הכתוב שהאב יכול להפר את בתו הפנויה, דכתיב "ואסרה איסר בית אביה - והניא אביה אותה" - למה לי?
הרי לדבריך, אין צורך לכתוב דין הפרת אב בבתו הפנויה!
כי השתא, יש לומר אם בבתו ארוסה, במקום שיש ארוס, שהיא שייכת אליו במקצת, והארוס יכול להפר לה [יחד עם האב], מיפר האב לחודיה -
שלא במקום ארוס, דהיינו, בפנויה, מיבעיא למימר שיכול האב להפר?
ומכך שכתבה התורה פסוק מיוחד שהאב מיפר את נדרי בתו הפנויה, מוכח שיש חילוק בין זכות האב בבתו בעודה פנויה, מזכותו בבתו ארוסה.
והחילוק הוא: בעודה פנויה הוא יכול להפר לבד, ואילו כאשר היא מאורסת, הוא צריך להצטרף עם הארוס.
אך עתה מקשה הגמרא, לצד השני, מהיכן נלמד שאין הארוס מיפר בלא הפרת האב? - אימא, אמור, שאמנם אב ליבעי ארוס [אב צריך את צירוף הפרת הארוס אל הפרתו, ובלא הפרת הארוס לא תועיל הפרת האב]. אך ארוס - לחודיה מיפר, לבדו, אף בלא הפרת האב!?
וכי תימא, שמא תאמר לתרץ, שאין אפשרות לומר כך, כי אם כך -
זכות האב להפר את נדרי בתו הארוסה דכתב רחמנא - למה לי? והרי אם הארוס יכול להפר בלא האב, ואין האב יכול להפר בלי הארוס, מה נפקא מינה בכך שיכול האב להפר? הלא תמיד יצטרך האב לצירוף הפרת הארוס, ואחרי שהארוס יפר, שוב אין צורך בהפרת האב!?
אין לדחות כך, היות ויש לומר, כי מיבעי ליה, יש צורך לכתוב להשמיענו את זכות האב בנדרי בתו הארוסה, ללמדנו, דאי הקים - הקים!
שאם קיים האב את נדר בתו, יהא הנדר מקוים, ושוב לא יוכל הארוס להפר אותו.
ומלמדנו הכתוב הזה, כי אף על פי שאין האב יכול להפר את הנדר לבדו, מכל מקום, כיון שיש לו זכות הפרה עם הארוס, הוא יכול לקיים את הנדר לבד.
ואם כן, חוזרת הקושיא: מניין לומדים שאף הארוס אינו יכול להפר לבדו, בלא שיפר גם האב.
ומשנינן: יש לנו ללמוד זאת, מכך שהוצרך הכתוב לומר "אם בית אשה נדרה" כדי לבאר שבעלה של אשה נשואה מפר לבדו, ללא האב.
כי אם כן, אם תאמר שגם הארוס יכול להפר לבדו, תיקשי -
הפסוק "ואם בית אישה נדרה" [האמור באשה נשואה] - למאי כתב רחמנא!? הלא פסוק זה, האמור לגבי נשואה, מיותר הוא, כיון שאפשר ללמוד זאת מקל וחומר מארוס -
ומה במקום אב, שהיא מאורסת, והיא שייכת במקצת לאביה, והאב עדיין יכול להפר לה, בכל זאת מיפר ארוס לחודיה.
שלא במקום אב, בנשואה, שיצאה מרשות האב לגמרי, מיבעיא למימר שיכול הבעל להפר לבדו!? והרי לא גרע כוחו לאחר הנישואין?
וכיון שכתבה התורה פסוק מיוחד להשמעינו שהבעל מיפר נדרי אשתו הנשואה, מוכח שיש חילוק בין זכות הבעל בהפרת נדרי ארוסתו ובין זכותו בהפרת נדרי אשתו, לאחר הנישואין.
והחילוק הוא: לאחר הנישואין יכול הבעל להפר לבדו, ואילו כאשר היא רק מאורסת צריך הבעל להצטרף עם האב.
ודוחה הגמרא את התירוץ:
אימא, אמור, שהפסוק "אם בית אישה נדרה", נכתב כדי לומר שאין הבעל מיפר בנדרים קודמין, שנדרה קודם הנישואים, וכמשמעות הפסוק ואם "בית אישה" נדרה, דהיינו דוקא בהיותה בבית בעלה.
וכיון שפסוק זה אינו מיותר, שוב אין הוכחה לומר שיש חילוק בין ארוסה לנשואה.
ואם כן, אפשר לומר, כשם שלאחר הנישואין מיפר הבעל לבד ללא שותפות, כך גם הארוס מיפר נדרי ארוסתו ללא שותפות האב!?
אך דוחה הגמרא את הדחיה:
ומיניה, אדרבה, מכך שמצינו בבעל שאינו יכול להפר נדרים קודמים, יש ללמוד שארוס מיפר דוקא בשותפות האב.
שהרי בפרשת הארוס כתוב "ונדריה עליה", ומשמע מזה שארוס מיפר בקודמין.
ולא יתכן לומר שכוח הארוס עדיף מכוח הבעל, שאינו מיפר בקודמים!
אלא לאו, מוכח מכאן, שעדיפות הארוס על הבעל היא משום שותפותיה דאב. שכוחו של הארוס הוא בשותפות עם האב, לכן יכול להפר אפילו נדרים שנדרה קודם האירוסין, בהיותה ברשות האב.
ומוכח מזה, שנערה המאורסה, אין הארוס יכול להפר נדריה אלא בצירוף הפרת האב, וכן האב אינו יכול להפר נדריה אלא בצירוף הפרת הארוס.
דף סח.
דבי רבי ישמעאל תנא: המקור לדין של נערה המאורסה הוא מהפסוק "בין איש לאשתו, בין אב לבתו. בנעוריה בית אביה".
ומשמעות הפסוק הוא, שמדובר בנערה המאורסה. ומכך שנסמך בפסוק אב לבעל, יש ללמוד -
מכאן, לנערה המאורסה, שאביה ובעלה מפירין נדריה.
ומקשינן: ולתנא דבי רבי ישמעאל, הפסוק "ואם היו תהיה לאיש" - מאי עביד ליה!?
והרי רבי ישמעאל לומד את דין הארוסה מ"בין איש לאשתו". ואם כן, מיותר הפסוק "ואם היו תהיה לאיש"!
ומתרצינן: רבי ישמעאל מוקים ליה, מעמיד את הפסוק "ואם היו תהיה לאיש" - לאידך דרבא [לדרשא אחרת שדורש רבא], לקמן דף ע א, שאם מת הארוס, יכול האב להפר לבד את נדריה.
ומקשינן: ולדעת רבא לעיל, שלומד דין נערה המאורסה מקרא "ואם היו תהיה לאיש", אם כן, האי קרא "בין איש לאשתו", דתני דבי רבי ישמעאל ללמוד ממנו דין נערה המאורסה - מאי עביד ליה?
הרי פסוק זה מיותר, כי דין נערה המאורסה נלמד כבר מ"ואם היו תהיה לאיש"!?
ומשנינן: מיבעי ליה [פסוק זה נצרך לפי רבא] לומר, שהבעל מיפר גם נדרים שבינו לבינה. ולא רק נדרי עינוי נפש.
כי נדרי נפש נכתבו בפירוש בפסוק, ולכן הכתוב "בין איש לאשתו" בא ללמד על הפרת נדרים שבינו לבינה.
איבעיא להו -
מסתפקת הגמרא בהגדרת השותפות של אב והבעל בהפרת נדריה של נערה מאורסה:
האם ההגדרה היא, כיון שנדר של נערה המאורסה יכול להיות מופר על ידי שני שותפים, האב והבעל, הרי זה כאילו הנדר נחלק מתחילתו לשני חלקים, וכל אחד מהם מפר את חלקו.
ולכן, כאשר הפר רק הארוס את חלקו, (7) והאב לא הפר, הרי זה כאילו הבעל מיגז גייז [חותך] את הנדר, וחצי הנדר שבחלקו של הבעל בטל לגמרי, ואילו חציו השני, שבחלקו של האב, נשאר חזק כבתחילה.
או שאין הנדר נחשב כחלוק לשניים, אלא כולו הוא נדר אחד, אלא שהפרת אחד מהשותפים, פועלת בנדר שמקליש קליש [נחלש] כל הנדר. ואחרי הפרת הבעל, לפני שהפר האב, הרי זה "נדר קלוש".
ומבארת הגמרא את הספק:
היכא קא מיבעיא לן [היכן יש נפקא מינה] בין אם הבעל מיגז גייז או מקליש קליש? -
כגון דנדרה מתרין זיתין, שנדרה הנאה מאכילת אוכל בשיעור שני זיתים [ולפי הר"ן בשני זיתים ידועים], ושמע הארוס את נדרה, והפר לה, והאב עדיין לא הפר את חלקו, והאשה אכלתנון לאותם שני זיתים שנדרה מהם הנאה.
אי אמרינן בעל מיגז גייז את חלקו, ובטל רק חצי הנדר, וחציו השני לא הופר כלל - לקיא [לוקה] האשה, מאחר ואכלה דבר האסור בנדר לגמרי. שהרי יש כאן חצי נדר בשיעור כזית", שלא הופר. (8) [לפי הרא"ש. ואילו לפי הר"ן יש כאן זית שלם שהופר וזית שלם שלא הופר, אך לא ידוע איזה הוא הזית שהופר ואיזה הוא הזית שלא הופר].
אך אי אמרינן בעל מיקליש קליש, הרי כל הנדר הוקלש איסורו, ואיסורא בעלמא הוא, ואין זה איסור גמור של נדר, ואינה לוקה על אכילת שני הזיתים.
תא שמע, יש לפשוט את הספק מדברי הברייתא -
לפי ששנינו במשנה לקמן, ע א, גבי נערה המאורסה שאביה ובעלה מפירים נדריה בשותפות, אם מת הבעל, "נתרוקנה" רשותו של הבעל ועברה אל האב, ויכול אז האב להפר לבד את הנדרים שנדרה בהיותה ארוסה.
אך אם מת האב לא "נתרוקנה" רשותו של האב, ולא עברה אל הבעל. ואין הארוס יכול להפר לבד את נדריה.
ושנינו על משנה זו בברייתא:
א. אימתי אמרו שאם מת הבעל, נתרוקנה רשותו של הארוס לאב, ויכול האב להפר לבדו את הנדרים שנדרה בתקופת האירוסים, רק בזמן שלא שמע הבעל את הנדר קודם שימות, או ששמע והפר, או ששמע ושתק ומת בו ביום ששמע, (9) לפני שהספיק להפר או לקיים.
וזו היא ששנינו במשנה: מת הבעל, נתרוקנה רשות הארוס לאב.
דף סח:
אבל, אם שמע הארוס את הנדר וקיים אותו, או ששמע ושתק, ומת ביום שלאחריו, ונמצא שהחריש לה ביום שמעו, הרי זה נחשב כמוקיום.
ולכן אין האב יכול להפר נדרים אלו.
ב. אם שמע אביה את הנדר והפר לה, ולא הספיק הבעל לשמוע את הנדר עד שמת האב, זו היא ששנינו במשנה: אם מת האב, אפילו אחר שכבר הפר, לא נתרוקנה רשות האב לבעל, ואין הארוס יכול להפר לבד.
ג. אם שמע בעלה והפר לה, ואפילו אם לא הספיק האב לשמוע את הנדר עד שמת הבעל, יכול האב להפר. ואף זו היא בכלל מה ששנינו: מת הבעל נתרוקנה רשות לאב. ד. אפילו אם שמע בעלה והפר לה, אך לא הספיק האב לשמוע את הנדר עד שמת, אין הבעל יכול לחזור ולהפר את חלקו של האב, משום שאין הבעל מיפר אלא בשותפות עם האב (10).
דף סט.
שמע אביה והפר לה, ולא הספיק הבעל לשמוע את הנדר עד שמת - חוזר האב ומפר את חלקו של בעל.
ואמר רבי נתן, על הדין האחרון, (11) שחוזר האב ומפר את חלקו של הבעל:
הן הן דברי בית שמאי.
אבל בית הלל אומרים: אין האב יכול לחזור ולהפר חלקו של בעל.
שמע מינה, מוכח מכאן, שהמחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, היא בספק של הגמרא: לדעת בית שמאי הפרת האב קודם שמת הבעל עושה מיגז גייז, ולכן חלקו של הבעל נשאר חזק כבתחילה, ויכול האב לרשת את חלקו של הבעל ולחזור ולהפר.
אבל לדעת בית הלל, הפרת האב עושה מיקלש קליש, והרי זה נדר חלש, וכיון שנחלש הנדר, אין הוא חשוב בכדי שיוכל האב לרשת את חלק הבעל. ולכן אין האב יכול לחזור ולהפר חלקו של בעל.
אדם הנודר נדר ורוצה אחר כך להתירו, יכול לבוא אצל חכם ולהישאל על נדרו, ואם ימצא לו החכם פתח להתיר את הנדר, יכול החכם להתיר לו את נדרו, ולעקרו כאילו לא היה.
בעי רבא: האם דין הקיום של הנדר הוא כדין הנדר עצמו, וכשם שמצינו בנדר אפשרות להישאל עליו, ולהתיר אותו על ידי פתח וחרטה, כך גם יש אפשרות שאלה והתרת חכם בהקם, ולאחר התרת ההקם אפשר לשוב ולהפר את הנדר (12). או שאין אפשרות שאלה בהקם. ולאחר שקויים הנדר, שוב אין אפשרות לשוב ולהפר? (13)
ואם תמצא לומר, ואפילו אם נאמר יש שאלה בהקם, עדיין יש להסתפק מה הוא הדין בהפרת נדרים:
האם מאחר שהוקשה הפרת נדרים לקיום נדרים, יהא דין ההפרה כדין הקיום, ויש אפשרות שאלה והתרת חכם בהפר, ובכך תתבטל ההפרה.
או דלמא, אף על פי שהוקשה הפרה לקיום, בכל זאת, לענין התרה היא לא הוקשה, ואין שאלה בהפר, ואין אפשרות לבטל את ההפרה?
תא שמע פשיטות לשאלה זו מדברי רבי יוחנן:
דאמר רבי יוחנן: נשאלין על ההקם, ואין נשאלין על ההפר! (14)
בעי רבה:
אם קיים האב או הבעל בלשון כפולה, שאמר פעמיים: קיים ליכי, קיים ליכי.
ולאחר מכן נשאל על ההקמה הראשונה, וביטלה.
מהו? - האם לאחר שבוטלה ההקמה הראשונה, חוזרת ההקמה השניה וחלה.
או דלמא, כיון שההקמה השניה לא חלה בשעה שקיים אותה, משום שהנדר כבר היה מקוים ועומד, לכן לא תחול שוב ההקמה הזו אפילו לאחר שהתבטל הקיום הראשון.
תא שמע מהא דאמר רבא: אדם שנשבע, וחזר ונשבע פעם נוספת את אותה השבועה, לא חלה השבועה השניה, היות שאין שבועה חלה על שבועה. אך בכל זאת נשארת השבועה שניה כשהיא תלויה ועומדת. ואם נשאל על השבועה הראשונה, וביטלה, חוזרת שבועה שניה וחלה עליו.
ומכאן יש ללמוד לעניננו, למי שקיים וחזר וקיים, שאף על פי שלא חלה ההקמה השניה בזמן שהיתה ההקמה הראשונה קיימת, בכל זאת, ההקמה השניה תלויה ועומדת, ואם בטלה ההקמה הראשונה, חוזרת וחלה ההקמה השניה.
בעי רבה:
אם אמר בתוך כדי דיבור לשון זה: קיים ליכי ומופר ליכי, ולא תיחול הקמה אלא אם כן חלה הפרה -
והיינו, שהוא קיים והפר כאחת, וגם התנה שהקמתו לא תחול אלא אם תחול גם ההפרה (15),
מהו? - האם הנדר מופר או לא.