אור ברסלב
חברותא על נדרים פרק אחד עשרה - ואלו נדרים

חברותא על נדרים· הרב יעקב שולביץ

פרק אחד עשרה - ואלו נדרים

פרק עשירי - נערה המאורסה

זכותו של הבעל להפר את נדרי אשתו נזכרת בפרק הקודם, ובפתיחה לפרק ההוא הובאו הפסוקים הנוגעים להפרת הבעל.

אך זכות זו מוגבלת רק לנדרים הנוגעים לענינים שבינו לבינה, ולנדרים שיש בהם עינוי נפש.

במשנה דלהלן, יבוארו אלו הם הנדרים הגורמים לענוי נפש לאשה, ואלו הם הנדרים שאינם בכלל ענוי נפש, אלא הם נדרים הגורמים לאיבה בין הבעל לאשתו, ולכן זכותו של הבעל להפר אותם.

ובגמרא יתבאר שיש הבדל למעשה בין שני סוגי הנדרים:

את הנדרים שיש בהם ענוי נפש, מפר הבעל בין במה שהנדר הזה נוגע לעצמו ובין במה שהוא נוגע לאנשים אחרים. ולכן, אפילו אם גרשה בעלה אחר שהפר לה את נדרה שיש בו עינוי נפש, והלכה האשה ונשאת לאחר, מותר לה נדרה, ואינה צריכה לקיימו גם אצל בעלה האחר.

אבל בנדרים שבינו לבינה, חלות ההפרה של הבעל היא רק כל זמן שהיא תחתיו. אבל אם גרשה, ויצאה מרשותו, ונשאת לאחר, בטלה ההפרה של הנדר, וחוזר עליה איסור הנדר כמקודם.

מתניתין:

ואלו הם הנדרים שהוא, הבעל, מפר לאשתו:

דברים שיש בהן ענוי נפש -

ואף על פי שגם נדרים שבינו לבינה, יכול הבעל להפר, מכל מקום, מצינו בזה חילוקי דינים:

נדרים שיש בהם ענוי נפש מפר בין לעצמו ובין לאחרים, ואם גרשה ונשאת לאחר, הועילה ההפרה לעולם.

אבל בנדרים שבינו לבינה, אינו מפר אלא רק לעצמו, אך אם גרשה לאחר ההפרה, ונישאת לאחר בטלה הפרתו].

אמרה האשה: קונם רחיצה עלי לעולם, בתנאי, אם ארחץ היום.

ואם לא ארחץ. וכן אם נשבעה האשה: שבועה שלא ארחץ היום.

וכן אם אמרה קונם קישוט עלי לעולם, אם אתקשט היום.

וכן אם נשבעה האשה: שבועה אם לא [שלא] אתקשט היום.

לפי תנא קמא הרי אלו בכלל נדרי ענוי נפש. (1)

דף עט:

אמר רבי יוסי: אין אלו נדרי ענוי נפש! כיון שאם לא תרחץ היום, תהיה מותרת להתרחץ לעולם, אין נדר שכזה בכלל נדרי ענוי נפש.

ואף על גב שאסורה היום ברחיצה, סובר רבי יוסי שענוי של יום אחד אינו נחשב ענוי, ואינו אלא בכלל נדרים שבינו לבינה, שאינו מפר אלא לעצמו.

ואלו הן, לפי רבי יוסי, נדרי ענוי נפש:

אמרה: קונם, פירות העולם עלי.

כיון שנאסרה בכל הפירות שבעולם, הרי זה יכול להפר, משום שהוא נדר של ענוי נפש.

אבל אם אסרה בנדר פירות מדינה זו עלי, אינו יכול להפר, אלא, יביא לה ממדינה אחרת. כי היות שיכול להביא לה פירות ממדינה אחרת, אין זה נדר של ענוי נפש.

וכל זה דוקא כשנדרה מפירות מדינה אחרת, שאינה דרה שם. אבל אם אסרה עליה את פירות מדינתה שגרה שם, כיון שטורח גדול הוא להביא פירות ממדינה אחרת, אף רבי יוסי מודה שהוא בכלל נדרי ענוי נפש, ויכול הבעל להפר.

וכן אם אסרה בנדר פירות חנווני זה עלי, כיון שיכול להביא לה פירות מחנווני אחר אין זה ענוי נפש, ואינו יכול להפר (2).

ואם לא היתה פרנסתו של הבעל אלא ממנו, שרק חנווני זה נותן לו בהקפה, ולא ימצא אחר שיתן לו בהקפה, ופעמים שאין לו מעות, ונמצאת האשה מתענה -

הרי זה יפר, משום שהוא בכלל נדרי ענוי נפש, דברי רבי יוסי. (3)

אבל לתנא קמא, אפילו אם לא אסרה עצמה אלא מפרי פלוני, נחשב הדבר לנדר של ענוי נפש.

גמרא:

והוינן בה: משמע מדברי המשנה כי רק נדרי ענוי נפש הוא דמפר.

אבל נדרים שאין בהן ענוי נפש - אינו מפר.

והיינו, שסברה הגמרא עתה, כי כוונת משנתנו לומר, שרק נדרי ענוי נפש יכול הבעל להפר אבל שאר נדרים אינו יכול להפר.

ומקשינן: והא תניא: הרי שנינו בברייתא: נאמר בתורה, בסוף פרשת נדרים [במדבר ל יז]:

"אלה החקים אשר צוה ה' את משה, בין איש לאשתו בין אב לבתו".

מלמד הכתוב שהבעל, וכן האב, מפר נדרים שבינו לבינה. ומוכח שלא נדרי ענוי נפש בלבד הוא מפר.

ומשנינן: אמרי, אמרו לתרץ:

הלין והלין, אכן, הללו והללו, בין נדרי עינוי נפש ובין נדרים שבינו לבינה - מפר.

מיהו, ענוי נפש מפר לעולם.

ההפרה חלה לעולם, ואפילו אם לאחר מכן גרשה ונשאת לבעל אחר, הנדר נשאר מופר.

אבל, נדרים שאין בהן ענוי נפש, רק כדאיתה תחותיה, כל עוד היא נשואה לו, הויא הפרה.

אך מכי, כאשר הוא מגרש לה - חייל עלה נדרה, בדברים שבינו לבינה, שאין בהן ענוי נפש.

והיינו, נדרים שהם בינו לבינה, אך אין בהם ענוי נפש, מועילה ההפרה של הבעל רק לזמן שהיא תחתיו. אבל אם גרשה, חוזר וחל הנדר, ואפילו אם חזר הוא עצמו ונשאה, חוזר וחל הנדר.

אבל יש בהן ענוי נפש, לא חייל עליה נדרה אחרי שהפר לה בעלה את הנדר, ואפילו אם חזרה ונשאת לאחר, הרי זה מופר.

ומקשה הגמרא: וכי הנודרת בדברים שאין בהן ענוי נפש, אלא הם דברים שביהו לבינה, והפר לה בעלה, כי מגרש לה - חיילא עלה נדרה!?

והא תנן: הרי שנינו במשנה לקמן [פה א]:

אשה שאסרה על בעלה הנאה ממעשה ידיה, אין הבעל צריך להפר את נדרה, היות והבעל זכאי במעשה ידיה, והיא משועבדת לבעלה למעשה ידיה, וחיזקו חכמים את שעבודו שלא יחול נדרה.

רבי יוחנן בן נורי אומר: יפר לה בעלה נדרה עכשיו את נדרה, על אף שעתה אין בכוחה לאסור על בעלה את מעשה ידיה, כי הם משועבדים לו.

כי אם לא יפר לה עתה את נדרה, יש לחשוש שמא יגרשנה, ויחול הנדר מיד, משום שמיד לאחר גירושיה היא אינה משועבדת לו למעשה ידיה, ותהא אסורה לו!

והיינו, יש לנו לחשוש שמא יהנה ממעשי ידיה גם לאחר גירושיה, ולכן יפר עכשיו, כדי שלא יחול הנדר לאחר שיגרשנה.

אלמא, מוכח מכאן, כי כאשר מגרש לה, ומפר לה מעיקרא, לפני שמגרשה - הויא הפרה לעולם!

והרי באופן שאוסרת מעשה ידיה על בעלה, זה נדר שבינו לבינה, ובכל זאת מועילה הפרתו לעולם, גם לאחר גירושיה!

ומשנינן: אמרי, הלין והלין, אלו ואלו, בין נדרי ענוי נפש ובין נדרים שבינו לבינה, הויא הפרה, ומועילה ההפרה של הבעל לעולם, אף לאחר שגרשה.

אלא, נדרי ענוי נפש - מפר בין לעצמו של המיפר, ובין לאחרים. אפילו אם גרשה ונשאת לאחר, מועילה ההפרה גם לגבי הבעל השני שנשאה.

אבל נדרים שאין בהן ענוי נפש, אלא הם נדרים שבינו לבינה, הרי רק בנוגע לעצמו של הבעל הוא מפר. והפרתו חלה ביחס לעצמו גם לאחר שגירשה. שהיות והוא יכול לחזור ולישאנה, מועילה ההפרה לעצמו, כי כל זמן שיכול להחזירה, עדיין נחשב שיש לו שייכות לנדר.

אבל אם נשאת לאחרים, כיון ששוב אינו יכול להחזירה אליו, שהרי אסור לו להחזיר גרושתו אחרי שנשאת לאחר - אינו מפר!

דהיינו, משעה שנישאת לאחר, בטלה הפרתו, וחל הנדר (4).

והכי קתני, וכך אמר התנא: אלו נדרים שהוא מפר באופן גמור ומוחלט, בין לעצמו ובין לאחרים - נדרים שיש בהן ענוי נפש.

אבל נדרים שבינו לבינה, מפר רק לעצמו, ואינו מפר לאחרים.

שנינו במשנה, שלפי תנא קמא, אשה שאמרה "אם ארחץ", הרי זה נדרי ענוי נפש.

והוינן בה: היכי קאמר?

איך הוא לשון הנדר? שהרי אם רצונה לאסור על עצמה את הרחיצה, היה לה לומר "קונם הנאת רחיצה עלי", ומדוע אמרה בלשון "אם ארחץ"?

אילימא, אם נאמר שמדובר באופן דאמרה "קונם פירות עולם עלי אם ארחץ", שאסרה על עצמה את כל פירות העולם עליה רק בתנאי של אם ארחץ, אם כן, למה לה הפרה? מדוע היא זקוקה להפרה? (5)

לא תרחץ, ולא ליתסרן פירות עולם אלו עלה!

שלא תרחץ ולא יחול איסור פירות העולם, עליה.

ואף על פי שהיא לא תוכל להתרחץ לעולם, כי אם תרחץ היא תאסר בכל הפירות, אין זה נחשב נדר ענוי נפש.

וראיה לכך, כי אם נאמר שגם איסור רחיצה נחשב ענוי נפש, מדוע לא נקטה המשנה אופן שאסרה עליה את הרחיצה עצמה!?

אלא, בהכרח, שמניעת רחיצה כשלעצמה אינה נחשבת ענוי נפש, ולכן לא יכלה המשנה לנקוט איסור רחיצה כדוגמא לנדר של ענוי נפש (6).

ועוד קשה, שלפי זה מבואר, שתנא קמא חושש שמא תרחץ, ואז יאסרו עליה פירות העולם, ויהיה לה ענוי נפש.

וכי בהא, לימא רבי יוסי "אין אלו נדרי ענוי נפש"!?

הרי אם נעמיד כך את דברי תנא קמא במשנה, יהיה משמע מלשונו של רבי יוסי, שאפילו אם נחשוש שמא תרחץ ויאסרו עליה פירות העולם, מכל מקום אין הוא חושש, היות ואיסור פירות העולם אינו נחשב ענוי נפש.

וזה לא יתכן, כי דבר פשוט הוא שאיסור אכילת כל פירות העולם נחשב לענוי נפש.

ואם כן, גם לדברי רבי יוסי יש לחוש, דלמא רחצה, ואיתסרו פירות עולם עלה! ואם כן, תיקשי, מדוע לפי רבי יוסי אינו יכול להפר!?

[ואין לומר שכוונת רבי יוסי לחלוק על תנא קמא היות והוא סובר שאין חוששין שמא תרחץ.

שאם אינו חושש שמא תרחץ, היה לו לומר: אין יכול להפר משום נדרי ענוי נפש!

ומדוע אמר בלשון "אין אלו נדרי ענוי נפש", שמשמע כי הוא בא לומר שנדרים כאלו אינם בכלל נדרי ענוי נפש].

דף פ.

ואלא, אפשר לפרש, שהמשנה דיברה באופן דאמרה: קונם הנאת רחיצה עלי לעולם, אם ארחץ.

שאסרה על עצמה להתרחץ לעולם, בתנאי, אם תרחץ פעם אחת.

ואף על פי שהרחיצה הראשונה מותרת, בכל זאת, על ידי הרחיצה ראשונה היא תיאסר ברחיצה לעולם.

ולכך סובר תנא קמא, משום הכי מיפר לה, ונחשב הדבר בכלל נדרי ענוי נפש.

דהיכי תעביד?

אם תרחץ - מתסרא הנאת רחיצה עלה. יאסר עליה להתרחץ לעולם, ויש בזה ענוי נפש.

ואם לא תרחץ - אית לה ניוולא. הרי הליכלוך מחמת ההמנעות מרחיצה מנוול אותה, ויש לה ענוי נפש מחמת שאינה יכולה להתרחץ.

ורבי יוסי סבר, שאינו יכול להפר, כי אפשר דלא רחצה.

ולניוול - לא חיישינן. אין מניעת הרחיצה, והניוול בעקבותיה, נחשבים לענוי נפש.

ומבואר לפי המהלך של הגמרא עכשיו, שהמחלוקת בין תנא קמא לרבי יוסי היא, האם מניעת רחיצה נחשבת לענוי נפש או לא. (7)

ומקשה הגמרא: אי הכי, ליתני הכי, היה לנו לשנות את המשנה כך: רבי יוסי אומר "תנאי זה" אין בו ענוי נפש.

כי מלשונו של רבי יוסי במשנה "אין אלו נדרי ענוי נפש" משמע, כיון שמניעת רחיצה אין בה ענוי נפש, לכך אינו יכול להפר. אבל אם נדרה נדר שיש בו ענוי נפש, יכול להפר.

וזה אינו נכון, שאפילו אם אסרה עצמה מכל פירות שבעולם, כיון שב"תנאי" עצמו אין ענוי נפש, אינו יכול להפר, כי יכולה היא ליזהר שלא לעבור על התנאי, (8) ולא יחול עליה איסור נדרה כלל.

אלא צריך לומר, שהמשנה דיברה באופן דאמרה "קונם הנאת רחיצה עלי לעולם, בתנאי (9) אם ארחץ היום".

תנא קמא סובר שמניעת רחיצה של יום אחד יש בה ענוי, וכיון שיש בו ענוי, שאם תרחץ היום תאסר ברחיצה לעולם, ואם לא תרחץ היום יש כאן ענוי של מניעת רחיצה של יום אחד, לכך יכול להפר

ורבי יוסי סבר דאינו יכול להפר משום דניוול דחד יומא לא שמיה ניוול, ומניעת רחיצה של יום אחד אינו ענוי, וכיון שיכולה ליזהר יום אחד שלא לרחוץ, ויום אחד לא נחשב ענוי, ואם לא תרחץ יום אחד לא תאסר ברחיצה לעולם, לכן סובר רבי יוסי שאינו יכול להפר, דאין כאן ענוי נפש (10).

דף פ:

ופרכינן: אמנם שנית, תרצת שכונת המשנה "אם ארחץ" מדובר שאומרת "הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ", אך עדיין יקשה החלק השני של המשנה, באופן שאמרה "אם לא ארחץ" - היכי דמי? איזה איסור תלתה ב"אם לא ארחץ"?

אלימא, אם נאמר שמדובר באופן דאמרה "תיתסר הנאת רחיצה לעולם עלי, אם לא ארחץ היום" -

תיקשי: למה לה הפרה!? מדוע היא בכלל צריכה הפרה?

תתסחי, תרחץ היום, ולא תאסר ברחיצה לעולם.

ומשנינן: אמר רב יהודה: מדובר בכגון דאמרה: תאסר הנאת רחיצה עלי לעולם, אם לא ארחץ במי משרה!

"מי משרה" הם מים ששורים בהם את הפשתן, והם סרוחים מאד, ויש לה ענוי לרחוץ בהם. ולכן, ממה נפשך יש כאן ענוי: אם תרחץ במים הסרוחים זה ענוי, ואם לא תרחץ בהם תיאסר להתרחץ לעולם, וגם זה ענוי.

ופרכינן: הרי התנא במשנה נקט שתי דוגמאות לנדרי עינוי נפש, האחת של קישוט, והשניה של רחצה. ומשמע שהן שתי דוגמאות באותו אופן, ולא בשני אופנים שונים.

וכיון שעתה העמדנו את נדר הרחיצה בכגון שאמרה "הנאת רחיצה עלי אם לא ארחץ במי משרה", הרי דכוותיה, בדומה לזה, בדוגמא של קישוט, דקתני "אם לא אתקשט", יש להעמיד בכגון שאמרה "יאסר קישוט עלי לעולם, אם לא אתקשט היום בנפ ט".

ואם אמרה בסתם "אם לא אתקשט", אינו יכול להפר, כיון שזה לא ענוי נפש.

וזה לא יתכן, כי אין הנפט נקרא קישוט, אלא לכלוך הוא!

ומשנינן: אמר [רב יהודה]: דאמרה -

הנאת רחיצה לעולם עלי אם ארחץ היום,

ושבועה שלא ארחץ.

הנאת קישוט עלי לעולם אם אתקשט היום,

ושבועה שלא אתקשט.

כלומר, כוונת המשנה לומר, שתנא קמא ורבי יוסי נחלקו האם מניעת רחיצה נחשבת לענוי או לא.

ויש בכך שני חילוקים:

האחד, באופן שאסרה רחיצת עולם בתנאי של "אם ארחץ", ולא מדובר שהתנאי היה "אם ארחץ היום" אלא "אם ארחץ לעולם".

לתנא קמא, כיון שזה ענוי נפש, יפר, ולרבי יוסי אין זה ענוי נפש, ואינו יכול להפר,

השני, אם נשבעה שבועה ש"לא ארחץ".

לפי תנא קמא יפר, ולרבי יוסי לא יפר. (11)

ולפי זה מתפרשת המשנה כך:

אשה שאמרה קונם רחיצת עולם בתנאי של "אם ארחץ", וכן אם אמרה "שבועה שלא ארחץ" -

לפי תנא קמא יפר, ולרבי יוסי אינו יכול להפר.

ועל דרך זה מתפרשת אף הסיפא של המשנה, לגבי קישוט (12).

אמר ליה רבינא לרב אשי: האי, אם כן, "אלו נדרים ושבועות" - מיבעי ליה למית ני! כיון שהמשנה מדברת גם באופן שנשבעה שלא ארחץ.

אמר ליה: תני, "אלו נדרים ושבועות".

ואיבעית אימא, יש לך לומר תירוץ נוסף:

שבועות נמי, היינו נדרים. כי דרכו של התנא, פעמים שהוא שונה בלשון נדרים, וכוונתו לכלול בלשונו גם דיני שבועות, ומצינו כן בלשון התנא -

דתנן: "כנדרי רשעים" - נדר בנזיר, ובקרבן, ובשבועה.

והיינו, דרך הרשעים לנדור ולהישבע. ולכן -

אם אמר "כנדרי רשעים הריני", ועבר נזיר לפניו, הרי זה יד לנזירות.

ואם אמר "כנדרי רשעים עלי", והיתה לפניו בהמה, הרי זה יד להתחייבות להביא קרבן,

ואם אמר "כנדרי רשעים הימנו", והיה לפניו ככר לחם, הרי זה יד לאיסור שבועה.

הרי מצינו שהתנא קורא לשבועה בלשון נדר.

ופרכינן: וכי אמרו רבנן, רחיצה אית בה ענוי נפש, כי לא רחצה.

ורמינהי, מצינו סתירה לכך, ממה ששנינו במסכת יומא, לגבי דין ענוי ביום הכיפורים -

אף על פי שאסור בכולן, בעשיית מלאכה ביום הכיפורים, ובחמשת הענויים, אכילה, שתיה, רחיצה וסיכה, נעילת הסנדל, ותשמיש המיטה,

אין ענוש כרת, אלא באוכל ושותה, ועושה מלאכה בלבד.

אבל על שאר הענויים אינו חייב כרת. דכתיב "כל הנפש אשר לא תעונה, והאבדתי", ודרשו חכמים, שאינו חייב כרת אלא על דבר שיש בו ענוי נפש, ורק בהמנעות מאכילה ושתיה יש ענוי נפש. אבל בהמנעות מרחיצה ומסיכה ומנעילת הסנדל, אין ענוי נפש.

ואי אמרת כי לא רחצה איכא ענוי, ביום הכיפורים כי רחץ - ליחייב כרת!

כיון שרבנן סוברים שמניעת רחיצה הוא דבר שיש בו ענוי נפש, מדוע הרוחץ ביום הכיפורים אינו חייב כרת?

ומשנינן: אמר רבא: הכא, מעניינא דקרא, והכא, מעניינא דקרא!

גבי יום הכיפורים, דכתיב "תענו את נפשותיכם", שיהא מעונה ביום הכיפורים, משמעות העינוי היא במילתא דידע עינויא, השתא!

ולכן, כוונת הכתוב כאן היא להמנעות מאכילה ושתיה, שניכר העינוי עתה, ביום הכיפורים עצמו.

אבל לגבי מניעת רחיצה - לא ידע עינויא השתא, לא ניכר הענוי בו ביום, ולכך אינו חייב על כך כרת ביום הכיפורים.

אך לגבי נדרים, דכתיב "כל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש", משמעות הפסוק היא, מילתא דאתיא ליה לידי ענוי!

כל נדר שסופו לגרום לאשה ענוי נפש יש לבעל זכות להפר.

וכי לא רחצה - אתיא לידי ענוי.

וכיון שמניעת רחיצה יגרום לידי ענוי נפש, יש לבעל כח להפר.

ורמי סתירה מהא דאמר רבי יוסי, אדאמר רבי יוסי -

דתניא בברייתא [בתוספתא בבא מציעא פרק י"א] בביאור זכויות הציבור במים הנועדים לשימוש הציבור:

מעיין של בני העיר, מעיין מים הנובע בעיר אחת, ומשם זורמים המים לעבר ערים אחרות, ואירע שלא הספיקו המים לכל המשתמשים במי המעיין זה, הרי -

אם היתה הברירה בין חייהן של בני העיר שנובע בה המעיין, ובין חיי אחרים, שאינם בני העיר הזאת, לפי שאין המעיין מספיק לשתיית כל העיירות -

חייהן - קודמין לחיי אחרים. ואם היתה הברירה בין חיי בהמתם ובין חיי בהמת אחרים, שאין מי המעיין מספיקים לשתיית כל הבהמות של כל העיירות -

בהמתם - קודמת לבהמת אחרים.

וכן אם כביסתן וכביסת אחרים, שאין המעיין מספיק לכביסת הבגדים של כל העיירות -

כביסתן - קודמת לכביסת אחרים.

חיי אחרים וכביסתן אם בני עיר אחרת צריכין את המים לשתיה ובני אותה העיר צריכין את המים לכביסתן בלבד אמרינן חיי אחרים קודמין לכביסתן (13).

רבי יוסי אומר כביסתן קודמת לחיי אחרים רבי יוסי סובר דבמניעת כביסה יש צער רב וחיי נפש הוא, ולכך כביסתן של בני אותה העיר קודמת לשתייתן של בני עיר אחרת.

ופריך: השתא, כביסה - אמר רבי יוסי יש בה צער. ולכך קודמת כביסתתן לחיי בני עיר אחרת.

דף פא.

גוף כולו - לא כל שכן!

מניעת רחיצה, שהיא בכל גופו, ודאי שיש בה צער וענוי נפש, ומדוע לפי רבי יוסי אינו יכול להפר!? (14) אמרי לתרץ: אין! כביסה - אלימא לרבי יוסי!

רבי יוסי סובר, שמניעת כביסה היא יותר צער ממניעת רחיצה.

תוכן העניינים

חברותא על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה