אור ברסלב
חברותא על נדה פרק תשיעי - האשה שהיא עושה

חברותא על נדה· הרב יעקב שולביץ

פרק תשיעי - האשה שהיא עושה

פרק שמיני - הרואה כתם

דף נט:

מתניתין:

א. האשה שהיא עושה צרכיה ומטילה מים, וראתה דם, ואין ידוע אם בא הדם מן המקור או שיש לה מכה באותו מקום, ודם המכה הוא שיצא עם מי הרגליים.

רבי מאיר אומר: אם עשתה צרכיה כשהיא עומדת - טמאה, ואם יושבת - טהורה. [וטעמו יתבאר בגמרא].

רבי יוסי אומר: בין כך עומדת ובין כך יושבת - טהורה.

ב. איש ואשה שעשו צרכיהן לתוך הספל, ונמצא דם על המים שבספל, ואין ידוע אם הגיע הדם מהאיש או מהאשה, וגם אם הדם מהאשה אין ידוע אם הוא מהמקור או ממכה.

רבי יוסי - מטהר. שגם אם יוברר שהדם מהאשה, הרי שיטתו היא שדם שיצא בהטלת מי רגליים אפילו בעומדת אינו מטמא.

ורבי שמעון - מטמא. לפי שחולק וסובר כרבי מאיר שאשה שראתה דם בשעת עשיית צרכיה טמאה ואין לטהר מפני האיש שהטיל מי רגליים ואולי ממנו הדם, מפני שאין דרך האיש להוציא דם, אלא שחזקת דמים מן האשה.

גמרא:

הגמרא דנה בטעמו של רבי מאיר שמטהר בעושה צרכיה כשהיא יושבת, ותולה שהדם הוא ממכה שיש לה באותו מקום, ואילו בעומדת הכריע שהדם הוא מהמקור, וטימא:

מאי שנא עומדת שמטמא - דאמרינן: מי רגלים הדור [חזרו] למקור (1), ואייתי ממנו דם.

אם כן, יושבת נמי, נימא: מי רגלים הדור למקור ואייתי דם!

אמר שמואל: יושבת שטיהר רבי יוסי, מדובר במזנקת, שמקלחים מימי רגליה בקילוח, ומחמת הקילוח אינם חוזרים אל המקור, וקילוח זה יכול להיות רק כשהיא יושבת. אבל בעומדת שבהכרח שתתו מי הרגליים (2) ולא קילחו, חוששים שחזרו למקור והוציאו ממנו דם (3).

ומקשה הגמרא: מזנקת נמי - מנין לנו הודאות שיצא הדם ביחד עם מי הרגליים, שאז מונע הקילוח את האפשרות שיצא דם מהמקור? דלמא בתר דתמו מיא ופסקה מלהטיל מי רגליים, אז אתא דם, ובאותה שעה לא היו כלל (4) מי רגליים, ויכל לצאת דם מהמקור?

ומתרצת: אמר רבי אבא: משנתינו מדברת ביושבת על שפת הספל, ומזנקת בתוך הספל באמצעיתו, ונמצא דם בתוך הספל. ומוכיח מקום הדם שהגיע ביחד עם מי הרגליים, דאם איתא דבתר דתמו מיא אתא דם מהמקור - על שפת הספל איבעי ליה לדם זה לאשתכוחי, שהרי הדם בעצמו אינו מקלח וכיצד הגיע לאמצע הספל אם לא שמי הרגליים נטלהו עמהם? (5)

אמר שמואל, ואמרי לה אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי, שטיהר גם עומדת (6).

וכן אורי ליה רבי אבא לקלא [שם חכם], הלכה כרבי יוסי.

שנינו במשנה: איש ואשה שעשו צרכיהן לתוך הספל ונמצא דם על המים, רבי יוסי מטהר ורבי שמעון מטמא.

איבעיא להו: איש ואשה עומדין - מה לי אמר רבי מאיר? שהרי רבי יוסי שטיהר טעמו הוא מפני שאפילו דם שודאי יצא מהאשה אינו מטמא, וכמבואר ברישא של המשנה, ורבי מאיר חלק עליו שם, ומטמא.

אולם אפשר לומר כי אמר רבי מאיר עומדת טמאה, זהו דווקא ברישא, שישנו רק חד ספקא, וכל הספק הוא אם הדם מן המקור או ממכה, אבל בספק ספקא, שהטיל גם איש מי רגליים, ונוסף עוד ספק, שמא אין הדם מהאשה - לא מטמא.

או דלמא לא שנא? (7)

אמר ריש לקיש: היא - היא. ומטמא רבי מאיר גם בהיו איש ואשה עומדים.

ומבאר ריש לקיש: ממאי, מהי הראיה שכך סבר רבי מאיר - מדלא קתני בסיפא של המשנה איש ואשה שעשו צרכיהן לתוך הספל רבי מאיר ורבי יוסי מטהרין, והשמיטה המשנה את שמו של רבי מאיר, מוכח שרק רבי יוסי מטהר.

ומקשה הגמרא: אי הכי, שאפילו בספק ספיקא מטמא רבי מאיר מדוע השמיענו ברישא שאשה עומדת מטמאה? והרי השתא, רבי מאיר בספק ספקא מטמא - בחד ספקא מיבעיא?

ומתרצת: שהרישא נאמרה כדי להודיעך כחו דרבי יוסי - דאפילו בחד ספקא מטהר, שאם היתה נכתבת רק הסיפא היה אפשר לטעות ולומר שרק במקום ספק ספיקא טיהר רבי יוסי, ונתחדש ברישא שדי בספק אחד כדי לטהר. ואגב דברי רבי יוסי הוזכרה ברישא גם שיטת רבי מאיר שחלק עליו.

ומקשה הגמרא: ואדמיפלגי בחד ספק כדי להודיעך כחו דרבי יוסי - ליפלגו בספק ספקא כדי להודיעך כחו דרבי מאיר שמטמא, שהרי יותר חידוש הוא לטמא בספק ספיקא מאשר בספק אחד?!

ומתרצת: כח דהיתרא עדיף ליה.

ורבי יוחנן חלק על ריש לקיש ואמר: כי קאמר רבי מאיר שהיא טמאה - בחד ספקא. אבל בספק ספקא - לא אמר, ומודה רבי מאיר שבמקום שישנו גם ספק שמא הדם הוא מהאיש, שטהורה האשה (8).

ומקשה הגמרא: אם כן, ליתני בסיפא, בהיו איש ואשה עושים צרכיהם בספל - רבי מאיר ורבי יוסי מטהרין, ומדוע השמיטה המשנה את שמו של רבי יוסי, וכתבה רק שרבי מאיר מטהר?

ומתרצת: אין הכי נמי שהיה צריך לכתוב כך. אלא, ואיידי דסליק מרבי יוסי - ששנה את דין הרישא, שמטהר גם בספק אחד, המשיך ופתח בסיפא בדרבי יוסי, וכיון שהקדים את רבי יוסי שוב לא הזכיר גם את רבי מאיר.

ודנה הגמרא בדברי רבי יוסי שבסיפא: ורבי יוסי, הרי בחד ספקא מטהר - ואם כן, בספק ספקא - מיבעיא!? ומדוע הוצרך לשנותו? (9)

ומתרצת הגמרא: מהו דתימא: הני מילי שמטהר רבי יוסי - היינו דוקא טהרות שכבר נגעה בהם, שבדיעבד לא מטמאים את הטהרות, ותולים שהגיע הדם ממכה שהיתה במקום מי רגליים, אבל לכתחלה חוששים שמא הדם מהמקור - ולא תגע בטהרות.

קא משמע לן, ממשנה יתירה שאפילו לכתחילה לא חשש רבי יוסי, ואפילו בספק אחד (10).

תניא כוותיה דרבי יוחנן: איש ואשה שעשו צרכיהן לתוך הספל, ונמצא דם על המים - רבי מאיר ורבי יוסי מטהרין, ורבי שמעון מטמא. הרי שבמקרה שהטיל גם האיש מי רגליים מטהר גם רבי מאיר, וכשיטת רבי יוחנן.

שנינו במשנה 'ורבי שמעון מטמא שאין דרך האיש להוציא דם, אלא שחזקת דמים מהאשה'.

איבעיא להו: אשה יושבת [במקרה שלא היה שם גם איש שהטיל מי רגליים] - מה לי אמר רבי שמעון?

האם כי אמר רבי שמעון - בעומדת, דדחיק לה עלמא, ויש להסתפק שיתכן ובאים המים אל המקור ומוציאים ממנו דם, וסבר רבי שמעון כרבי מאיר שטימא בעומדת.

אבל יושבת שטיהרה רבי מאיר - לא טימא בה גם רבי שמעון.

או דלמא לא שנא? (11). תא שמע: דתניא, יושבת - תולה שהגיע הדם ממכה, וטהורה.

עומדת - אינה תולה וטמאה, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: בין כך יושבת, ובין כך עומדת - תולה.

רבי שמעון אומר: בין כך יושבת ובין כך עומדת - אינה תולה.

ומסתפקת הגמרא ספק נוסף בשיטת רבי שמעון,

איבעיא להו: איש ואשה יושבין והטילו מימיהם לאותו הספל ונמצא בו דם - מה לי אמר רבי שמעון?

האם כי אמר רבי שמעון שהיא טמאה אפילו שהטיל גם איש, זהו דוקא בעומדת - דדחיק לה עלמא, ולכן החמיר בה אפילו בשני ספיקות, [שהחשש בעומדת מפני ש"דחיק לה עלמא" הוא חזק כל כך, עד שאין להתחשב בספק שמא בא הדם ממכה במקום מי הרגליים]. וביושבת טימא רק במקרה שאין איש, דחד ספק הוא, ושמא הדם ממכה.

אבל ביושבת כשהטיל גם איש, ויש ספק ספקא - לא אמר.

או דלמא לא שנא?

תא שמע: [אין הכונה להביא מקור אלא להוכחה מדבריו]: כיון דאמר רבי שמעון "חזקת דמים מן האשה", אין זה ספק ספיקא. ולכן - לא שנא עומדין ולא שנא יושבין, הרי היא טמאה (12).

מתניתין:

ישראלית טהורה שהשאילה חלוקה לנכרית או לישראלית נדה, ומצאה בו, לאחר שהחזירו לה את החלוק (13), כתם - הרי זו תולה בה, שהגיע הכתם מהשואלת, והמשאילה נשארת בטהרתה.

ודין זה הוא דוקא בהשאילה לאחת שאין לה נפקא מינה בטומאת הכתם, אבל ג' נשים טהורות שלבשו חלוק אחד, או שישבו על ספסל אחד, ונמצא עליו דם - כולן טמאות כי אי אפשר לטהר אחת ולטמא את השניה, היות והספק בשתיהן הוא שקול (14).

וכל דין טומאת כתמים היא במקרה שמצא הכתם על גבי דבר שמקבל טומאה, אבל אם ישבו על ספסל של אבן, או על האיצטבא של מרחץ ואפילו אם ישבה שם רק אשה אחת - רבי נחמיה מטהר.

שהיה רבי נחמיה אומר: כל דבר שאינו מקבל טומאה - אינו מקבל [לא גזרו בו טומאת] כתמים (15).

גמרא:

שנינו במשנה: השאילה חלוקה לנכרית - הרי זו תולה בה (16).

דף ס.

אמר רב: לא שנו שתולה בנכרית אלא בנכרית גדולה שידוע לנו שהיא כבר אשה (תחילת העמוד) הרואה דם, דהיינו שכבר ראתה בעבר לפחות פעם אחת (17).

ממאי - דקתני נכרית דומיא דנדה: מה נדה - דקחזיא, שהרי טומאת נדה נגרמת רק על ידי ראיה אף נכרית - דקא חזיא (18).

אמר רב ששת: כי ניים ושכיב רב אמרה להא שמעתא (19).

דתניא; תולה בנכרית, ומכך שסתם התנא בברייתא ולא הגביל באיזה נכרית מדובר, משמע שתולים בכל נכרית.

רבי מאיר אומר: תולים רק בנכרית הראויה לראות, שהגיע לגיל הנעורים שבו אמורה לראות, אולם אין צורך שתראה בפועל.

ומבאר רב ששת את קושיתו: ואפילו רבי מאיר שהגביל את התליה בנכרית יותר מתנא קמא, לא קאמר - אלא בראויה לראות, אבל רואה בפועל - לא איצטריך, וקשה לרב שאמר שתולים רק בנכרית שראתה.

ומתרצת הגמרא: אמר רבא: ותסברא, וכי רבי מאיר לחומרא קאמר שיכולה לתלות רק ביכולה לראות, ותנא קמא סבר שיכולה לתלות אפילו בנכרית שאינה יכולה לראות.

והא רבי מאיר - לקולא קאמר.

דתניא בברייתא אחרת: אינה תולה בנכרית. רבי מאיר אומר: תולה.

ואלא קשיא הך ברייתא הראשונה, שנאמר בה שלתנא קמא תולים בנכרית?!

תריץ הכי: שצריך להוסיף בדברי תנא קמא שבשתי הברייתות ולבאר שכוונתו שתולים בנכרית, אולם והיא שכבר רואה דם בעבר, לפני שנמצא הכתם.

רבי מאיר אומר: בראויה לראות, ואף על פי שאינה רואה. ואם כן מיושבת הקושיה על רב, שהוא סבר כדברי תנא קמא, שכדי שיהא אפשר לתלות בה הצריך שתראה בפועל בעבר.

תנו רבנן: המשאילה חלוק לחבירתה הטמאה ונמצא בה כתם לאחר שהחזירה אותו -

תולה בחבירתה הטמאה בטומאת זבה קטנה, שדינה הוא שצריכה להיות שומרת יום כנגד יום, ואפילו אם חברתה כבר ביום השני שלה, שבו אם תהא טהורה כל אותו היום, תוכל לטבול ולהטהר מטומאת זבה קטנה, וכתוצאה מכך שתולים בה את הכתם הרי היא מעוכבת מלהטהר יום נוסף (20).

וכן היא תולה בחבירתה שטמאה בטומאת זבה גדולה, שצריכה להיות סופרת שבעה נקיים כדי להטהר, ואפילו אם השלימה חברתה את ימי ז' הנקיים, אלא שלא טבלה עדיין, וכתוצאה מהתליה בה היא מקלקלת טובא, שצריכה לחזור ולמנות שבעה נקיים חדשים.

וטעמו של דבר, לפי שחבירתה טמאה והיא טהורה, ותולים שהגיע הדם מהטמאה (21).

לפיכך, היא - מתוקנת. וחברתה - מקולקלת, דברי רשב"ג.

רבי אומר: אינה תולה בחבירתה כיון שמקלקלת אותה בהארכת ימי טומאתה.

לפיכך - שתיהן מקולקלות, שאי אפשר לקלקל אחת ולתקן אחרת.

ושוין רשב"ג ורבי, שתולה בזבה קטנה שהיא "שומרת יום כנגד יום" אם מצאה את הכתם ביום ראשון שלה, דהיינו ביום שבו יצא הדם, כיון שאין היא מתקלקלת אם תולים בה את הכתם, שבין כה וכה היא טמאה למחרת (22).

וכן שוים שיכולה לתלות את הכתם ביולדת בתוך מ' יום ללידת זכר או פ' לנקבה שבהם היא יושבת על דם טוהר, ואינה טמאה גם אם רואה דם ולא תתקלקל מהכתם, ושוים גם בכך שתולה בבתולה הנבעלת, שדמיה הם דמי בתולין הטהורין (23).

ודנה הגמרא: לפיכך היא מתוקנת וחברתה מקולקלת דאמר רשב"ג - למה לי? והרי פשיטא מאחר שאמר שתולה בחבירתה, שהיא טהורה וחבירתה מקולקלת!?

ומתרצת הגמרא: משום דרבי, שלרבי נצרך ה'לפיכך', ואגב כך שנו גם את דברי רשב"ג באותו לשון.

ומבארת הגמרא: לפיכך דרבי - למה לי?

מהו דתימא: רק ההיא דאשתכח כתם גבה - תתקלקל, ואילו אידך - לא תתקלקל, ונתלה שהגיע הכתם מהאשה שבה נמצא, קמשמע לן ששתיהן מקולקלות.

אמר רב חסדא: טמא וטהור שהלכו בשני שבילין, שביל אחד טהור ושביל אחד טמא ואין ידוע מי הלך באיזה שביל - באנו למחלוקת רבי ורשב"ג. שרבי שסבר שאין תולים שהגיע הכתם מהטמאה, הוא הדין שלא תולים שהטמא הוא שהלך בשביל הטמא. ולרשב"ג שסבר שתולים שהכתם הגיע מהאשה הטמאה, והטהורה נשארת בטהרתה, הוא הדין כאן נתלה שהטמא הוא שהלך בשביל הטמא, וישאר הטהור בטהרתו.

מתקיף לה רב אדא: עד כאן לא קאמר רבי התם - אלא דתרוייהו כי הדדי נינהו, כי גם השומרת יום כנגד יום מדובר שהיא ביום השני, וכיון שיכולה לאחר שהמתינה שעה אחת לטבול ולהטהר, הרי היא בחזקת טהרה, ולכן לא תולים שממנה הדם.

אבל הכא - מאי נפקא לן לטמא מינה, אם נתלה בו, שהרי בין כה וכה הוא טמא!?

ומתרצת הגמרא: ורב חסדא אמר: סוף סוף השומרת יום כנגד יום ביום השני - איהי, טבילה בעיא, וכל עוד לא טבלה נשארת בטומאתה, ואינה בחזקת טהרה ובכל זאת אמר רבי שאין תולים בה, והוא הדין לטמא וטהור שהלכו בשני שבילין שאין תולים בטמא (24).

איתמר כרב אדא שאפילו לרבי תולים שהאדם הטמא הוא שהלך בשביל הטמא:

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: טמא וטהור, ואפילו טהור ו"תלוי" [ספק טמא], שהלכו בשני שבילין, אחד טמא ואחד טהור - תולה טמא בתלוי, וטהור בטהור, לדברי הכל!

בעא מיניה רבי יוחנן מרבי יהודה בר ליואי: מהו לתלות כתם של חלוק שהושאל לאשה שהיתה טמאה בטומאת כתם, שכל טומאתה היא רק מספק, ואין ברור לנו שראתה עכשיו דם?

וביאר רבי יוחנן את ספיקו: אליבא דרבי - לא תבעי לך (25).

כי השתא, ומה התם, בשומרת יום כנגד יום, דקא חזיא ודאי דם מגופה - אמרת אינה תולה בשומרת יום.

הכא, במשאילה חלוקה לאשה הטמאה בטומאת כתם, שיש מקום לומר דמעלמא קא אתי דם הכתם ובאמת טהורה היא לגמרי - לא כל שכן שאינה תולה בחבירתה.

כי תבעי לך - אליבא דרשב"ג הסובר שתולים בשמירת יום.

וצדדי הספק הם: התם בשומרת יום, שתולים שהדם הוא ממנה, הוא משום דקא חזיא השומרת יום מגופה - ולכן תליא בה.

אבל הכא שאפשר דמעלמא קאתי הכתם - אימא לא תליא בה.

או דלמא לא שנא?

אמר ליה: אין תולין אליבא דרשב"ג.

ושאלו רבי יוחנן: מה טעם? והשיב: לפי שמקובל בידינו שאין תולין, כיון שאינה בחזקת רואה. ויש צד לומר שהכתם הקודם, שהיא טמאה ממנו בטומאת כתם, הגיע אליה מעלמא.

איתיביה: אין תולין כתם בכתם.

אבל אם השאילה חלוקה לנכרית, או ליושבת על הכתם - הרי זו תולה בה.

וביאור הקושיא הוא: הא ברייתא גופה קשיא!

רישא אמרת אין תולין בכתם, סיפא אמרת תולין ביושבת על הכתם?!

וליישב הברייתא צריך לומר: הא לא קשיא, הא הרישא, שנאמר בה שאין תולים היא דברי רבי, והא הסיפא, שנאמר בה שתולים הא דברי רשב"ג, ונשנו בברייתא ב' שיטות שונות.

איכא דאמרי תירוץ אחר בישוב הברייתא: הא והא - רבי. (26) הא שתולים את הכתם בבעלת הכתם - ביום הראשון שלה לראיית הכתם הראשון, שאז אפשר לתלות בה כיון שבאותו היום היא בין כך טמאה ואין כתם נוסף מוסיף בה ימי טומאה.

הא שאין תולים בה - הוא ביום השני שלה לראיית הכתם, שאם נתלה בה את הכתם היא נטמאת יום נוסף.

דף ס:

רב אשי אמר: הא והא - רשב"ג, ולא קשיא (תחילת העמוד) כאן - לענין טומאת הטהרות שנגעה בהם למפרע, תולין ביושבת על הכתם, כיון שאין מקלקלים אותה בכך, שהרי בין כה וכה הטהרות שנגעה בהם למפרע כבר נטמאו מהכתם שידוע שהיה בה.

כאן - לענין טומאה להבא, אין תולים בה, כדי שלא לקלקלה (27).

עד כאן ביאור דברי הברייתא.

מכל מקום קשיא לרבי יהודה בר ליואי, שאמר שגם לרשב"ג אין תולין כתם בכתם, ובברייתא מוכח שלפחות לרשב"ג תולים כתם בכתם!?

אמר רבינא: לא קשיא.

הכי קאמר: השאילה חלוקה לנכרית שראתה, בעלת כתם - הרי זו תולה בה, כלומר שה'כתם' שהוזכר בברייתא אינו מתיחס לאשה שבה תולים, אלא שאת הכתם שלפנינו שדנים במי לתלותו. אפשר לתלותו בנכרית.

ומקשה הגמרא: והא "או ליושבת על טומאת הכתם" קתני, ומפורש שמדובר באשה שכבר יושבת בטומאה מחמת כתם אחר, ובה תולים את הכתם הנמצא.

ומתרצת הגמרא שיש לחלק את המשפט 'ליושבת על הכתם' לשנים, 'ליושבת על' - 'הכתם'.

והכי קאמר: השאילה חלוקה לנכרית, או ליושבת על דם טוהר, כלומר ש'יושבת על' שנאמר בברייתא, פירושו יושבת על דם טוהר. בעלת כתם תולה בה, ופירוש 'הכתם' שנאמר בברייתא הוא, שאת 'הכתם' שמצאנו תולים ב'יושבת על'.

שנינו במשנה: שלש שלבשו חלוק אחד או שישבו על ספסל אחד ונמצא עליו דם כולן טמאות. ישבו על ספסל של אבן רבי נחמיה מטהר. שהיה רבי נחמיה אומר: כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים (28).

אמר רב מתנה: מאי טעמא דרבי נחמיה? דכתיב "ונקתה - לארץ תשב".

כיון שישבה לארץ - נקתה.

אמר רב הונא אמר רבי חנינא: מטהר היה רבי נחמיה אפילו נמצא הדם באחורי כלי חרס. לפי שכלי חרס מקבל טומאה רק במגע בתוכו ולא מגבו.

ותמהינן: פשיטא!? (29)

ומשנינן: מהו דתימא: ליגזור טומאת כתם על דם הנמצא על גבו של כלי חרס אטו דם הנמצא בתוכו - קא משמע לן שלא גזרו.

אמר אביי: מטהר היה רבי נחמיה מטומאת כתם במטלניות, חתיכות אריג, שאין בהן שלש אצבעות על שלש אצבעות, דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים ואינן מקבלות טומאה (30).

דרש רב חייא בר רב מתנה משמיה דרב: הלכה כרבי נחמיה. מקשה הגמרא: אמר ליה רב נחמן: אבא תני: מעשה בא לפני חכמים, וטמאום - ואילו את אמרת הלכה כרבי נחמיה?

ומבארת הגמרא: מאי היא המעשה שממנו הקושיה?

דתניא: שתי נשים שהיו טוחנות ברחיים של יד, ועמדו אחת לפני השניה, ונמצא דם תחת האשה הפנימית הסמוכה יותר לרחיים - שתיהן טמאות, שמצוי שדוחקת החיצונה את עצמה כדי להתקרב לרחיים ועוברת ונכנסת למקום הפנימית, ויתכן שממנה הדם.

נמצא הדם תחת האשה החיצונה - החיצונה טמאה, והפנימית טהורה, שהפנימית אינה זזה לאחור, ואי אפשר שממנה הדם.

נמצא הדם בינתים - שתיהן טמאות שמצוי שזזה הפנימית מעט לאחור בלא לדחוק את החיצונה, ולכן חוששים לשתיהן.

היה מעשה ונמצא דם על שפתה של אמבטי, ועל עלה של זית בשעה שמסיקות את התנור, ובא מעשה לפני חכמים - וטמאום.

ועלה של זית אינו מקבל טומאה ובכל זאת טמאו את הכתם שנמצא עליו. ומכיון שנקט התנא "ובא מעשה לפני חכמים" משמע שרבים חולקים על רבי נחמיה, והלכה כרבים.

ומתרצת הגמרא: תנאי היא. והיינו, שיש תנא אחד בלבד החולק על רבי נחמיה, ורבנן מודים לו, וכיון שיחיד הוא בעל המימרא, אין הכרח לפסוק כמותו אפילו שמודים לו רבים.

דתניא: רבי יעקב מטמא, ורבי נחמיה מטהר, והורו חכמים כרבי נחמיה.

מתניתין:

שלש נשים טהורות שהיו ישנות במטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן - כולן טמאות, שכיון ששקולות הן אי אפשר לתלות באחת ולטהר את האחרות.

בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה - היא טמאה ושתיהן טהורות (31).

וכן תולות זו בזו במקרים נוספים שאין שלושתן שקולות בדינן, וכגון שאחת מעוברת וטבעה להיות מסולקת מדמים, תולה בשאינה מעוברת.

ואם כולן לא היו ראוין לראות, וכגון שהיו כולן מעוברות - רואין אותן כאילו הן ראויות וכולן טמאות. שמה לי אם שוות זו לזו בכך שכולן ברות דמים, ומה לי אם כולן מסלקות, סוף סוף אין לנו סיבה לתלות הכתם באחת מהן.

גמרא:

שנינו במשנה: שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות.

בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה - היא טמאה ושתיהן טהורות.

אמר רב יהודה אמר רב: והוא שבדקה עצמה אחר מציאת הדם מידית, ב"שיעור וסת", שהוא שיעור קצר ביותר (32).

סבר לה כבר פדא, דאמר:

אשה שנבעלה ולאחר מכן קנחה עצמה ומצאה דם, ואין ידוע אם יצא הדם בשעת התשמיש ונבעלה באיסור או שיצא הדם לאחר שפרש, קבעו חכמים כמה פרקי זמן לאחר תשמיש, ומשתנה הדין מפרק לפרק ביחס לחשש שמא נבעלה בהיותה נדה.

ואמר בר פדא, שהוא הדין אם עסקה בטהרות ופירשה מהם, ולאחר מכן מצאה דם, ואין ידוע אם היתה טמאה בשעה שנגעה בטהרות, משתנה דין הטהרות בכל אחד משלשת פרקי זמן שנאמרו במוצאת דם לאחר שנבעלה. ולכן -

א. כל שבעלה בחטאת, שמצאה את הדם בפרק הזמן הקצר ביותר אחר תשמיש, הנקרא "שיעור וסת", שהוא הזמן שלוקח לדם לזוב מהבית החיצון החוצה, אז מתייחסים למציאת הדם אחר תשמיש כאילו היה בודאי בשעת תשמיש, ומביאה קרבן חטאת כאשה היודעת בודאות שנבעלה בנידתה - הוא הדין אם מצאה דם אחר שפירשה מהטהרות במשך הזמן הקצר הזה, שטהרותיה טמאות בודאי (33), ושורפים את התרומה שנגעה בה.

ב. מצא את הדם מאוחר יותר בתוך הזמן שיכלה לרדת מהמטה ולהדיח פניה בעלה באשם תלוי. והמוצאת דם לאחר שנגעה בטהרות, טהרותיה תלויות, שדינם בספק, אינן נאכלות ואינן נשרפות (34).

ג. נמצא הדם מלאחר הזמן השני והלאה בעלה פטור. ובנוגעת בטהרות, טהרותיה טהורות (35).

ורבי אושעיא אמר: אפילו מצאה הנוגעת בטהרות את הדם בשיעור הזמן הראשון (36), שבנבעלת בעלה בחטאת - טהרותיה תלויות (37).

ומסביר רבי אושעיא דבריו: בשלמא התם, באשה הנבעלת, טמאה בודאי כשנמצא הדם בשיעור אותיום, שאף על פי שלא יצא ממנה דם, בשעת הבעילה אימר - שמש עכביה לדם מלצאת, ולכן הוא יצא לאחר מכן ב"שיעור וסת".

[אבל] הכא שלא נבעלה אלא רק פירשה מהטהרות, אם איתא דהוי דם - מאן עכביה מלצאת קודם, והיה לו לצאת תוך כדי נגיעתה בטהרות, ולכן גם כשנמצא בשיעור וסת אין מטמאים בודאי (38).

אמר רבי ירמיה: משל דרבי אושעיא, שמחלק בין דם שנמצא אחר בעילה לדם שנמצא אחר שפירשה מהטהרות - למה הדבר דומה?

לילד וזקן שהיו מהלכין בדרך.

כל זמן שהיו בדרך - ילד ממתין לזקן שהולך מתון, ושוהא לבא.

נכנסו לעיר, נפרד הילד מהזקן, ומעתה - ילד ממהר לבא.

אף כאן, בשעת בעילה, מעכב השמש את הדם מלצאת. אבל בשעה שאין השמש מעכב יוצא הדם מיד.

ואמר אביי: משל דרבי אושעיא למה הדבר דומה - לאדם שנותן אצבע בעין.

כל זמן שאצבע בעין - דמעה שוהא לבא. נטל האצבע - דמעה ממהרת לבא (39).

שנינו במשנה: ותולות זו בזו.

תנו רבנן: כיצד תולות זו בזו?

אשה עוברה ושאינה עוברה שנמצא ביניהן כתם ואין ידוע ממי, תולה עוברה בשאינה עוברה. שטבע המעוברת להיות מסולקת מדמים, ומסתבר יותר (40) שהגיע הדם מהאשה שאינה מעוברת.

מניקה ושאינה מניקה - תולה מניקה בשאינה מניקה, מפני שהמניקה מסולקת מדמים.

תוכן העניינים

חברותא על נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה