אור ברסלב
חברותא על נדה פרק שמיני - הרואה כתם

חברותא על נדה· הרב יעקב שולביץ

פרק שמיני - הרואה כתם

פרק שביעי - דם הנדה

מדין תורה אשה שיצא ממנה דם אינה טמאה בטומאת נדה, אלא אם כן הרגישה ביציאת הדם.

דם שיצא בלא הרגשה נקרא בלשון חכמים 'כתם', ואינו מטמא. שנאמר 'דם יהיה זובה בבשרה' [ויקרא טו יט], ודרש רבי עקיבא 'דם ולא כתם'. דרשה נוספת להתר זה דרש שמואל מ'בבשרה', 'עד שתרגיש בבשרה' (א).

מדרבנן גזרו טומאה גם על ה'כתמים' (ב), אולם הגבילו חכמים את גזירתם והשאירו במקרים מסוימים את דין תורה:

א. במקום שישנה 'תליה' לכתם, כלומר שידוע לנו על מקור נוסף של דם שאפשר שמשם נפל הדם על האשה, כגון שעברה בשוק של טבחים שמצוים שם דמים, ואפשר שניתז עליה דם בשעה שעברה שם, תולים שאין הדם מגופה, וטהורה.

ב. כתם קטן שאין גודלו כגודל גריס (ג).

ג. כתם שמצאתו על גבי דבר שאינו מקבל טומאה, כגון שישבה האשה על הקרקע, ובשעה שעמדה ראתה כתם דם על הקרקע שתחתיה (ד).

ד. כתם שנמצא על גבי בגד צבעוני, שאפשר ששינה צבע הבגד את צבע הכתם (ה).

ה. קטנה שאין דרכה לראות, לא גזרו על כתמיה (ו).

[בזמן הזה רוב הנשים אינן מרגישות ביציאת הדם מגופן, אולם הכריעו הפוסקים שדם שיוצא מגופה כאורח הנשים מטמא מדאורייתא (ז), ורק כתם דם שמצאה בגופה או בבשרה טומאתו היא מדרבנן בלבד, ונוהגים בו ההתרים הנ"ל] (ח).

דף נז:

מתניתין:

א. אשה הרואה כתם של דם על בשרה, שלא הרגישה (1) ביציאת הדם מגופה, אלא מצאה הכתם על בשרה - אם היה מקום מציאת כתם הדם כנגד בית התורפה (2) של האשה, הרי היא טמאה מדרבנן, שגזרו על הכתמים שעל גופה ובגדה. אך מדאורייתא אין האשה מטמאה בנדה אלא כשהרגישה (3) ביציאת הדם.

ואם נמצא כתם הדם שלא כנגד בית התורפה - הרי היא טהורה! שכיון שאין יכול הדם הנופל מבית התורפה ליפול לשם, אנו תולים שהדם בא ממקום אחר, ואין הוא דם נדה.

וכן אם נמצא הדם על עקבה (4) ועל ראש גודלה אף על פי שאינם מכוונים כנגד בית התורפה - טמאה! שלפעמים נמצאים גם הם כנגד בית התורפה.

ואם נמצא על שוקה ועל פרסותיה: מבפנים [על הצדדים הפנימיים] שיכול דם בית התורפה ליפול לשם - טמאה!

אך אם נמצא הדם מבחוץ [על צדי השוק והפרסות החיצוניים] - טהורה!

ואם נמצא על הצדדים מכאן ומכאן [הקדמיים והאחוריים] - טהורה! שלמקומות אלו אין דם בית התורפה יכול ליפול.

ב. ראתה על חלוקה: מן החגור (5) ולמטה שהוא כנגד בית התורפה - טמאה! ואם היה הדם על חלוקה מן החגור ולמעלה שהוא למעלה מבית התורפה - טהורה!

ראתה על בית יד של חלוק: אם מגיע המקום בבית היד שבו הכתם כנגד בית התורפה - טמאה! שחוששים שבשעה שפשטה את ידה נפל הדם. ואם לאו, שנמצא הכתם במקום גבוה - טהורה!

היתה פושטתו לחלוקה ומתכסה בו בלילה - הרי כל מקום שנמצא בו כתם - טמאה, מפני שהוא חוזר מצד לצד.

וכן בפוליוס [מטפחת שמכסה בה את ראשה (6)] בכל מקום שתמצא בו כתם הרי היא טמאה, משום שהוא חוזר ובא מצד לצד.

גמרא:

אמר שמואל: בדקה קרקע עולם לפני שישבה עליה, ומצאה את המקום נקי. וישבה עליה, ומצאה דם עליה - טהורה. שנאמר 'בבשרה' (7) - עד שתרגיש בבשרה, וזאת לא הרגישה בבשרה את יציאת הדם, ולכן אפילו שידוע לנו שהיה המקום נקי קודם שישבה בו, ובהכרח שהדם הגיע מגופה, טהורה (8).

ומקשה הגמרא: האי 'בבשרה' - מיבעי ליה לדרוש ממנו דין אחר: שמטמאה בפנים כבחוץ, שברגע שיצא הדם מהמקור אל הפרוזדור אפילו שהוא עדיין בתוך הגוף, כבר היא מטמאה בנדה?!

ומתרצת: אם כן, שרק לדרשה זו נאמר הפסוק לימא קרא 'בבשר'. מאי 'בבשרה'? שמע מינה - עד שתרגיש את יציאת הדם בבשרה!

חוזרת הגמרא ומקשה: ואכתי מיבעי ליה גם ה'ה' לדרוש 'בבשרה' - ולא בשפיר ולא בחתיכה, שאם יצא הדם בתוך שקיק עור או בתוך חתיכת בשר ולא נגע ביציאתו בבשר האשה אינה מטמאה, ומנלן למעט דם שיצא כדרכו בלא הרגשה.

ומתרצת: תרתי שמע מינה, ששתי הדרשות שקולות ואין להוציא אחת מהן (9).

ודנה הגמרא בהתרו של שמואל לדם שיצא בלא הרגשה:

תא שמע: (10) האשה שהיא עושה צרכיה ומטילה מי רגלים וראתה דם, ומסתפקת אם דם זה הוא מהמקור והרי היא טמאה, או שבא הדם ממכה שיש לה במקום יציאת מי הרגליים, והרי היא טהורה.

רבי מאיר אומר: אם הטילה מימי רגליה כשהיא עומדת, שלא יכלה להעמיד עצמה עד שתשב מחמת דוחקם של מי הרגלים - הרי היא טמאה, שאמרינן שמחמת הדוחק חזרו מי רגליים למקור דמיה, והוציאו את הדם מהמקור (11).

ואם הטילה מימי רגליה כשהיא יושבת - הרי היא טהורה, שתולים שהדם יוצא ממכה שיש לה במקום מי הרגליים, כי אין דרך הדם הבא מן המקור לצאת מעצמו עם מימי הרגליים (12).

ומוכיחה הגמרא: היכי דמי? אי דארגשה שיצא הדם מן המקור, יושבת - אמאי טהורה? הרי כיון שהרגישה שיצא הדם מן המקור אין לנו לתלות במכה.

אלא, לאו, דלא ארגשה ביציאת הדם מהמקור (13). וקתני 'עומדת - טמאה', וקשה לשמואל, שאמר שבלא הרגשה אינה נטמאת?!

ודוחה הגמרא: לעולם - דארגשה! אולם כיון שהיתה ההרגשה בעת הטלת מי רגליים, אינה בהכרח מחמת יצאית הדם מהמקור, ואימור - הרגשת מי רגלים הואי! שדומה הרגשת יציאת מי הרגלים להרגשת יציאת הדם (14). ולפיכך, אם עומדת - טמאה, שאמרינן שמחמת הדוחק הדור מי רגלים למקור, ואייתי דם.

ויושבת - טהורה, שכיון שאין דרך דם נדה לבוא עם מי רגליים תולים שההרגשה נבעה מהטלת מי הרגליים ולא מיציאת הדם מהמקור.

ומקשה הגמרא קושיה נוספת, תא שמע: עד, [סדין] שבודקת בו עצמה, שבדקה בו בתחילת הלילה, ואחר כך היה נתון תחת הכר, ונמצא עליו דם, ואין ידוע אם הוא דם מאכולת שנמעכה בעד במשך הלילה או שהדם הוא מהבדיקה -

בדיקה שבדקה עצמה -

אם היתה צורתו של הדם עגול - הרי הוא טהור. שעל פי רוב צורת הדם המגיע כתוצאה מקינוח של בדיקה היא משוכה, ולכן מסתבר יותר לתלות שנמעכה בעד מאכולת, ונתפשט דמה בצורת עגול.

ואם היתה צורת הדם משוך - הרי הוא טמא, שתולים שנמשך הדם על העד בשעת בדיקה (15).

ומבארת הגמרא: היכי דמי? אי דארגישה - עגול אמאי טהור? והרי הרגישה ביציאת הדם?!

אלא, לאו, דלא ארגישה, וקתני 'משוך - טמא' ומוכח שגם בלא הרגשה מטמא דם נדה, וקשה על שמואל שאמר עד שתרגיש בבשרה?!

ומתרצת הגמרא: לא, לעולם דארגישה, ואולם אין להכריע מחמת ההרגשה, שואימור - 'הרגשת עד' הואי הרגשתה ולא הרגשת יציאת דם, שהרגשת הבדיקה דומה להרגשת יציאת דם נדה (16), ואפשר שטעתה בהבחנת ההרגשה, ולפיכך: משוך - ודאי מגופה אתא, שכיון שדרך דם קינוח של בדיקה להיות משוך והיתה כאן גם הרגשה מסוימת יש לתלות שהדם הוא דם נידה וההרגשה היתה הרגשה של יציאת הדם מהמקור. אבל -

עגול - טהור! שמסתבר יותר לתלות הדם במאכולת, ולומר שההרגשה נגרמה מחמת הבדיקה בעד.

ומוסיפה הגמרא להקשות על שמואל, תא שמע: נמצא דם על עד הבדיקה שלו, שקינח הבעל את עצמו לאחר תשמיש ומצא את הדם על העד שלו - טמאין הבעל והאשה בודאי [האשה משום נדה והאיש משום בועל נדה] וחייבין בקרבן חטאת (17), שודאי היה הדם בשעת תשמיש. אבל, אם נמצא הדם על העד שלה, שקינחה לאחר תשמיש, תלוי הדבר אימתי קינחה: אם היה הקינוח אותיום, תיכף ומיד לאחר תשמיש, הרי ודאי שהיה הדם גם בשעת תשמיש ולפיכך - טמאין וחייבין בקרבן. אבל, אם לא קינחה מיד, אלא נמצא הדם על העד שלה לאחר זמן - טמאים מספק בלבד, ופטורין מן הקרבן, ששמא יצא הדם רק לאחר תשמיש (18).

היכי דמי? אי דארגישה בשעת תשמיש ביציאת הדם, הרי ודאי שנטמאה בשעת תשמיש ואם כן, אפילו אם נמצא הדם לאחר זמן אמאי פטורין מן הקרבן, והרי ההרגשה מוכיחה (19) שיצא הדם כבר בשעת תשמיש?

אלא, לאו, דלא ארגישה בשעת תשמיש ולכן כשנמצא הדם לאחר זמן יש להסתפק אם היה משכבר או שיצא רק עתה, ובכל זאת, למרות שמדובר שלא ארגישה, וקתני: נמצא על שלה אותיום - טמאין וחייבין בקרבן! ומוכח שטמאה גם בלי הרגשה, ודלא כשמואל?!

ומתרצת הגמרא: לא! לעולם מדובר דארגישה, ומה שאינה ודאי טמאה כשנמצא הדם לאחר זמן, הוא משום שאימא - הרגשת שמש הוה! שגם הרגשתו דומה להרגשת יציאת דם נדה מהמקור, ואפשר שהחליפה בין ההרגשות. ולכן, כיון שלא מצאה את הדם מיד אין ההרגשה הוכחה מספקת שיצא הדם בשעת תשמיש. אך אם מצאה את הדם מיד אין אנו מסתפקים לומר שמא ההרגשה אינה של יציאת הדם אלא של השמש (20), אלא כיון שראתה דם מיד תולים שראתה בהרגשה.

עוד מקשה הגמרא על שמואל, תא שמע: נמצאת אתה אומר ג' ספקות באשה:

נמצא הדם על בשרה, והוא ספק טמא ספק טהור - טמא!

נמצא הדם על חלוקה והוא ספק טמא ספק טהור - טהור!

ובמגעות ובהיסטות, שלא מצאה כתם אך מסופקת בטהרתה, ואינה יודעת אם טימאה את הטהרות שנגעה או הסיטה אותם. הלך אחר הרוב! (21)

ומסבירה הגמרא: מאי 'במגעות ובהיסטות הלך אחר הרוב'?

לאו איירי שאם רוב ימיה של אשה זו טמאין, שרואה דם תדיר, ולכן גם בשעה שלא מוצאת כתם היא חוששת מספק למגעותיה ולהיסטיה (22), והרי היא תמיד טמאה מספק.

ומדייקת הגמרא: ואף על גב דלא ארגשה הרי היא טמאה, שהרי מטמאין אותה תמיד, ואפילו במקום שלא הרגישה?! ודוחה הגמרא: לא! לעולם אין האשה מטמאה בלא הרגשה, וביאור הברייתא הוא:

אם רוב ימיה בהרגשה חזיא הרי היא חוששת תמיד ואפילו במקום שלא שמה לב להרגשתה. והיא טמאה משום דאימור ארגשה ולא אדעתה. אך במקרה ששמה לב והיא בטוחה שלא הרגישה אין היא טמאה! (23)

וחוזרת הגמרא ומבארת את תחילת הברייתא: אמר מר: על בשרה - ספק טמא ספק טהור - טמא. על חלוקה - ספק טמא ספק טהור - טהור!

היכי דמי? אי נמצא הכתם מחגור ולמטה, שהוא כנגד בית התורפה, על חלוקה אמאי טהור?

והא תנן: מן החגור ולמטה - טמא?!

ואי נמצא הכתם מחגור ולמעלה, שלא כנגד בית התורפה, על בשרה אמאי טמא?

והתנן: ראתה דם על בשרה שלא כנגד בית התורפה - טהורה?!

ועונה הגמרא: איבעית אימא - מחגור ולמטה. ואיבעית אימא - מחגור ולמעלה!

ומסבירה: איבעית אימא מחגור ולמטה!

וכגון: שעברה בשוק של טבחים, שהוא מקום שניתזים בו דמים, ויש לתלות שהכתם שמצאה הוא מדם בהמה. ולכן: נמצא הכתם על בשרה תולים שמגופה אתאי, דאם מעלמא אתאי - על חלוקה נמי מיבעי ליה אשתכוחי! שכיצד יתכן שיחדור הדם הניתז ויגיע עד לבשרה בלא לגעת בחלוק שעליו (24). אבל, נמצא הכתם עלחלוקה תולים שמעלמא אתא, דאי מגופה אתא - על בשרה נמי מיבעי ליה אשתכוחי! (25)

ואיבעית אימא מחגור ולמעלה: וכגון דאזדקרה, שזקפה עצמה לאחוריה, שאז, גם למעלה מן החגור יש לתלות שנזל הדם כלפי מעלה בשעה שנזקפה לאחור. ולכן: נמצא הכתם על בשרה ודאי מגופה אתאי, שרק ממקום זה יתכן שיגיע דם למתחת החלוק בלא לגעת בחלוק. דאי מעלמא אתאי - על חלוקה איבעי ליה אשתכוחי. אבל, נמצא הכתם על חלוקה תולים שמעלמא אתאי, דאי מגופה אתאי - על בשרה איבעי ליה אשתכוחי! (26)

ומשנתנו, שאינה מחלקת בין חלוקה לבשרה, וכל החילוק הוא בין למעלה מן החגור לתחתיו, מדברת באשה שלא עברה בשוק של טבחים ולא אזדקרה.

ולאחר הסבר הברייתא מקשה הגמרא על שמואל: (27)

קתני מיהת: שהמוצאת כתם דם 'על בשרה ספק טמא ספק טהור - טמא' ואף על גב דלא הרגישה הרי היא טמאה, וקשה על שמואל? (28)

ומוסיפה הגמרא להקשות: ועוד, תנן: 'הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה - טמאה', ומסתימות הלשון במשנה משמע שכל כתם טמא, ואף על גב דלא הרגישה!?

דף נח.

ומתרצת הגמרא: אמר רב ירמיה מדפתי: מודה שמואל שהיא טמאה (תחילת העמוד) מדרבנן גם בלי הרגשה, שתקנו לחשוש דלמא ארגשה ולא אדעתה (29).

רב אשי אמר: שלגמרי טיהר שמואל את הכתם שנמצא בקרקע ולא רק משום חסרון הרגשה ביציאת הדם, אלא שמואל הוא דאמר כרבי נחמיה המטהר את כל הכתמים הנמצאים על דבר שאינו מקבל טומאה (30), וקרקע אינה מקבלת טומאה. ובכל המקומות שמצינו שחוששים לכתמים גם בלי הרגשה, מדובר שנמצאו על גבי דבר המקבל טומאה.

דתנן: רבי נחמיה אומר - כל דבר שאינו מקבל טומאה ונמצא עליו כתם - דם אינו מקבל טומאת כתמים, שגזירת טומאת כתמים שגזרו חכמים לא נאמרה אלא כשנמצא הכתם על דבר המקבל טומאה (31).

ומקשה הגמרא על התירוץ הראשון:

בשלמא לרב אשי, שאמר שחידושו של שמואל הוא שהלכה כרבי נחמיה, שאין האשה נטמאת בכתם הנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה - היינו דקאמר שמואל "בדקה קרקע עולם וישבה עליו ומצאה דם עליה טהורה". שהוצרך שמואל להדגיש שישבה על הקרקע שהיא דבר שאינו מקבל טומאה.

אלא לרב ירמיה, שאמר שחידושו של שמואל הוא, שכל דם שיצא בלא שהרגישה אינו מטמא מדאורייתא, מאי איריא דנקט שמואל בחידושו "בדקה קרקע"? והרי אפילו גלימא נמי אי בדקה וישבה עליה מיד ומצאה דם הרי היא טהורה מהתורה משום חסרון ההרגשה?!

ומתרצת הגמרא: "לא מיבעיא" קאמר שמואל, וכך הוא פירוש דבריו:

לא מיבעיא גלימא, דלא מבדק שפיר, ולפיכך נקל לטהרה מהתורה במקרה שלא הרגישה כי איכא אפשרות לתלות ולמימר דמעלמא אתא הכתם, ואין זה דם נדות אלא דם מעלמא שהיה מצוי על הגלימא עוד לפני הבדיקה.

אלא, אפילו קרקע, דמבדק שפיר, דבה איכא למימר שודאי מגופה אתיא! (32) שהרי בדקה היטב את מקום מושבה ולא מצאה דם לפני ישיבתו עליו. ובכל זאת אם מצאה עליו דם הרי זה כתם טהור מהתורה - משום שלא הרגישה.

שנינו במשנה: נמצא הדם על עקבה ועל ראש גודלה - טמאה.

ושואלת הגמרא: בשלמא נמצא הדם על עקבה הרי היא טמאה, משום שעביד דנגע עקבה באותו מקום (33).

אלא אם נמצא הדם על ראש גודלה - מאי טעמא טמאה? והרי לא שכיח שיגע ראש גודלה באותו מקום!?

וכי תימא זימנין דנגע ראש גודלה שברגלה האחת בעקבה שברגלה השניה, ולפיכך טמאה.

אי אפשר לתרץ כן. שהרי: ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום, והרי רק כתם שנמצא במקום שאפשר שנטף לשם ישירות מהמקור טמא, אבל כשנמצא במקום שאינו מכוון כנגד בית התורף טהורה, ולא חוששים שמא נטף הדם למקום אחר, ואחר כך נגעה בו ועבר למקום שבו נמצא (34).

ומוכיחה הגמרא את טענתה: והתניא: היתה לה מכה בצוארה, ומצאה דם כנגד מקום התורפה הרי היא טהורה, שהקלו חכמים בכתמים שכל דם שתוכל לתלות שאינו דם נדה אלא הגיע ממקום אחר, תולה, וכשיש לה מכה בצוארה יתכן ששמטה את הצואר לפניה, והגיע דם המכה לכנגד מקום התורפה.

אבל אם היתה המכה על כתפה, שאינה יכולה לתלות שנטף הדם מהכתף לכנגד בית התורפה, שהרי אינם מכוונים זה מול זה - אינה תולה בו והרי היא טמאה.

ומדייקת הגמרא: ואין אומרים לתלות ולטהר משום ששמא בידה נטלתו לדם המכה שבכתפה והביאתו לשם, לפניה, כנגד מקום התורפה.

ומוכיחה מכאן הגמרא: כשם שאין מחזיקים טהרה ממקום למקום, שאין תולין שהדם שלפניה הגיע מהמכה שבכתף על ידי שנגעה בה והביאתו לפניה, כך גם אין מחזיקים טומאה ממקום למקום (35), ואין לנו לחשוש שהדם שעל גודלה בא על ידי נגיעה בדם שעל עקבה.

ומתרצת הגמרא: אלא, שאני ראש גודלה שטמאו חכמים אם נמצא דם עליו משום -

דבהדי דפסעה עביד דמתרמי ראש גודלה מתחת למקום התורף ונוטף הדם ישירות על ראש גודלה, ואפילו שלא תמיד מכוון ראש האגודל כנגד בית התורפה, די בכך שלפעמים נמצא הוא ממול כדי שנחוש ונטמא.

וחוזרת הגמרא לברר את ההנחה הקודמת:

וכי לא מחזיקינן טומאה ממקום למקום?

והתניא: נמצא דם על קשרי אצבעותיה, שבגב ידה - הרי היא טמאה, על אף שודאי לנו שלא יכול לבוא הדם ממקום התורף אל גב היד, מפני שידים עסקניות הן.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא מטמאים? לאו, משום דאמרינן בדקה בחד ידא במקום התורף ונמצא עליה דם בכף היד, שבו הדרך לבדוק, ונגעה כף היד עם דם הנדה באידך ידא על גב היד. ומוכח שמחזיקים טומאה ממקום למקום.

ודוחה הגמרא: לא! שאני ידה, דכולה עבידא דנגעה!

והיינו: שחוזרת בה הגמרא מההנחה שאין לחוש שהגיע הדם ישירות ממקום התורף לגב היד, וסוברת שיש לחוש שלפעמים בודקת בגב היד, ונוגע הוא בדם שבאותו מקום (36).

שנינו במשנה: על שוקה ועל פרסותיה מבפנים טמאה, מבחוץ טהורה.

ומבארת הגמרא: מבפנים - עד היכא נקרא פנים השוק?

אמרי דבי רבי ינאי: עד מקום חבק, שהוא מקום מתיחת הגידים המחברים את הירך לשוק (37).

איבעיא להו: מקום חבק עצמו דינו כלפנים או כלחוץ?

תא שמע: דתני רב קטינא: עד מקום חבק, וחבק עצמו כלפנים. רב חייא בריה דרב אויא מתני לה בדברי דבי רבי ינאי עצמם בהדיא, אמרי דבי רבי ינאי: עד מקום חבק, וחבק עצמו כלפנים.

בעי רבי ירמיה: נמצא על גופה:

א. כתם דם שצורתו עגולה כשיר - [צמיד] - מהו?

ב. כתם שמורכב מכמה טיפות דם (38) המונחות אחת מתחת השניה, וצורתם היא כשורה - מהו?

ג. כתם המורכב מטיפין טיפין של דם, ומעורבות הטיפות בלא סדר (39) - מהו?

ד. טיפות דם המונחות לרוחב ירכה - מהו?, שכל הצורות הללו אין מצוי שיהיו כתוצאה מדם שזב מהמקור, והאם אפשר להסתמך על הצורה כדי להוכיח שהדם איננו מגופה?

תא שמע: נמצא דם על בשרה, ספק טמא ספק טהור - טמא.

ומדייקת הגמרא: על בשרה - מאי לאו, שנמצא כי האי גוונא (40).

ודוחה הגמרא: לא. דלמא דעביד כרצועה, שנמשך הכתם לאורך הירך, שכן הוא דרכו של דם השותת מהאשה (41).

ההיא איתתא דאשתכח לה דמא במשתיתא, שהיתה מסיכה את חוטי השתי ואורגת את האריג, ובשעת האריגה היתה נעה הנה והנה, ונמצא הדם על חוטי השתי.

אתאי לקמיה דרבי ינאי.

אמר לה: תיזיל ותיתי, שתלך ותסיך שוב את חוטי השתי ותארוג ותנוע הנה והנה כדרך שעשתה קודם. ואם יתברר שמגיעים חוטי השתי בין רגליה כנגד אותו מקום, הרי היא טמאה.

ותמהה הגמרא: והתניא: אין שונין, אין חוזרים על אותו מעשה פעם נוספת ובודקים את התוצאות, כדי להכריע הספק בטהרות שאין ידוע אם נטמאו, שחוששים שמא לא תעשה בפעם השניה במדויק כבפעם הראשונה.

ומתרצת הגמרא: כי אמרינן אין שונין - לקולא. אבל לחומרא - שונין (42), ובסוגיתנו חומרא היא, כי הרי לא נמצא הכתם לא על בשרה ולא על בגדה ויש להניח שהדם לא הגיע ממנה, ובלא הבדיקה היתה טהורה, והבדיקה יכולה רק להחמיר בדינה ולטמא אם ימצאו החוטים כנגד אותו מקום.

שנינו במשנה: היתה פושטתו לחלוקה ומתכסה בו כל מקום שנמצא בו כתם טמאה.

תניא, אר"א ברבי יוסי: דבר זה שנמצא כתם בבגד שמתכסה בו שלא כנגד בית התורפה, הוריתי בעיר רומי לאיסור (43). וכשבאתי אצל חכמים שבדרום וסיפרתי להם את הוראתי, אמרו לי - יפה הוריתה.

תנו רבנן: אשה ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה, ואשה קצרה שלבשה חלוקה של ארוכה, אם מגיע המקום בחלוק שבו נמצא הכתם כנגד בית התורפה של ארוכה, ובודאי שהוא גם נגד בית התורפה של הקצרה - שתיהן טמאות, שהרי אין ידוע ממי בא הכתם.

ואם לאו, שלא מגיע המקום בחלוק שבו נמצא הכתם כנגד בית התורפה של ארוכה, אבל מגיע הוא לכנגד בית התורפה של הקצרה ארוכה - טהורה, וקצרה - טמאה (44), לפי שהוא נגד בית התורפה שלה.

תניא אידך: בדקה חלוקה אחרי שפשטתו (45), ונמצא נקי, והשאילתו לחבירתה, ומצאה השניה בו כתם.

היא, הראשונה - טהורה, אולם וחבירתה - תולה בה, שמהראשונה הדם.

ומבארת הגמרא, אמר רב ששת: ולענין דינא, על מי חובת הכיבוס, תנן שהשניה פטורה. שטוענת כלפי הראשונה שאינה מאמינה לה שבדקה, וישנו ספק ממי הדם, ועל התובע ממון מוטלת חובת ההוכחה (46).

אבל לענין טומאה - היא הראשונה שבדקה טהורה, וחבירתה שמצאה את הכתם טמאה, שהרי גם אם האמת כדברי השניה שלא בדקה הראשונה, השניה טמאה, וכמבואר בברייתא הקודמת ששתי נשים שלבשו חלוק ונמצא בו כתם, טמאות שתיהן.

דף נח:

מקשה הגמרא: מאי שנא מהא דתניא "שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד, ואין בו בכל גוף הציפור אלא כסלע דם, ונמצא דם כסלע על אשה זו וכסלע על זו - שתיהן טמאות!" ולא תולים את הדם הנמצא על כל אחת בדם הציפור.

שכיון שנתעסקו שתיהן בצפור אחת, רק כתם אחד אפשר לטהר לתלות שהגיע מהציפור ולטהר - לא מטהרים מספק את שתיהן, אלא מטמאים לשתיהן.

והוא הדין בשתים שלבשו חלוק בזה אחר זה ונמצא דם, שאי אפשר לטהר את שתיהן, היה עלינו לטמא את שתיהן?

ואי משום שהראשונה בדקה את החלוק - אין בדיקתה ברור גמור, שאפשר שלא בדקה כראוי, ולא השגיחה בכתם שהיה בחלוקה (47).

ומתרצת הגמרא: שאני התם, בשתים שנתעסקו בצפור, דאיכא סלע יתירה של דם, שעל כל אחת נמצא דם, ואין לנו אפשרות לתלות ולומר שדם של אשה זו הוא דם ציפור והדם שעל חברתה הוא דם נדה, שבמה שונה דם זה מדם זה, הרי שתיהן מצאו דם ושתיהן נתעסקו בצפור.

אבל בשתי נשים שלבשו חלוק בזו אחר זו אין דין שתיהן שקול לגמרי, שהרי הראשונה בדקה. ואפילו שאין בדיקתה בירור גמור, מכל מקום מסתבר יותר לטהר אותה מאשר את חברתה, ואין הצדדים שקולים לגמרי כבשתים שנתעסקו בציפור.

תנו רבנן: אשה שלבשה זו על גבי זו שלשה חלוקות הבדוקין לה שאין עליהם דם, ולאחר מכן מצאה על אחד מהם דם -

אם יכולה לתלות את הדם שבא ממקום אחר, וכגון שעברה בשוק של טבחים, תולה בו, ואפילו נמצא הדם בחלוק התחתון בלבד, שאין מצוי שיזוב דם מבחוץ ויגיע לחלוק הפנימי בלא לגעת בחיצון, תולים שניתז הדם מלמטה בין רגליה, ולכן נמצא רק בחלוק הפנימי (48).

ואם אינה יכולה לתלות, שלא עברה בשוק של טבחים וכדומה אינה תולה את הדם הנמצא שהוא בא ממקום אחר, ואפילו נמצא הדם בחלוק העליון בלבד, שהיה אפשר לומר שישנה הוכחה מכך שהחלוק הפנימי נקי שאין הדם מגופה, שהרי כיצד ידלג דם המקור על החלוק הפנימי ויגיע לחיצון (49).

ומסבירה הגמרא: כיצד איירי שיכולה לתלות או אינה יכולה לתלות?

עברה בשוק של טבחים - תולה את הדם בו אפילו נמצא בתחתון בלבד, לא עברה בשוק של טבחים - אף אם נמצא הדם בעליון בלבד, אינה תולה!

מתניתין:

ותולה האשה שמצאה כתם, בין על בשרה ובין על חלוקה, את הדם בכל דבר שהיא יכולה לתלות שהגיע משם הדם: וכגון - שחטה בהמה חיה ועוף, או נתעסקה בכתמים של נשים אחרות, או בכתמי דם ממקומות אחרים בגופה, או שישבה בצד העסוקין בהן, תולה שבא הדם משם והרי היא טהורה! (50)

וכמו כן, אם הרגה האשה מאכולת [כינה] ומצאה לאחר מכן כתם על בשרה או חלוקה - הרי זו תולה את הדם בה, והרי היא טהורה.

עד כמה היא תולה שהדם הוא דם מאכולת? רבי חנינא בן אנטיגונוס אומר: עד כגריס של פול.

אבל, אם היה הכתם גדול משיעור זה אינה יכולה לתלותו בדם המאכולת לפי שאין דם המאכולת מרובה משיעור זה (51).

ועוד אמר רבי חנינא בן אנטיגונוס, ובדין הזה הוא בא לחלוק על תנא קמא:

יכולה כל אשה לתלות כל כתם, שהוא פחות משיעור כגריס של פול בדם מאכולת ואף על פי שלא הרגה מאכולת ביודעין, שהקלו חכמים לתלות כל כתם שהוא פחות משיעור כגריס בדם מאכולת, מפני שהמאכולות מצויות, ויתכן שמעכה מאכולת מבלי לדעת מכך (52).

ותולה האשה המוצאת כתם, ואפלו גדול מגריס, את הדם הנמצא - בבנה או בבעלה, אם שכבו לידה (53) ויש בהם מכה (54).

וכמו כן, אם יש בה עצמה בגופה מכה, והיא [המכה] יכולה להגלע ולהוציא דם, הרי זו תולה את כתמה בה, על אף, שעתה המכה היא יבשה, כיון שהיא יכולה להגלע ולהוציא דם.

מעשה באשה אחת שבאת לפני רבי עקיבא.

אמרה לו: ראיתי כתם!

אמר לה - שמא מכה היתה בך?

אמרה לו - הן! אכן, היתה בי מכה בעבר וחיתה, שהתרפאה קצת ועלה עליה קרום.

אמר לה - שמא יכולה המכה להגלע [להתגלות על ידי שיתקלף הקרום] ולהוציא דם?

אמרה לו - הן!

וטהרה רבי עקיבא על סמך התלייה במכתה, על אף שעתה אין המכה מוציאה דם בפועל אלא רק יכולה להגלע ולהוציא דם (55).

ראה רבי עקיבא את תלמידיו מסתכלין זה בזה ותמהים מדוע הקל רבי עקיבא כל כך לתלות במכה שרק יכולה להוציא דם?

אמר להם - מה הדבר קשה בעיניכם? והרי אפשר להקל בכתמים אפילו בתלייה רחוקה. משום שלא אמרו חכמים את הדבר של גזירת כתמים להחמיר ולטמאות אפילו במקום שניתן לתלות.

אלא אדרבה, ביסוד גזירת כתמים נאמר שניתן להקל ולתלות את הכתם בכל ענין אחר שנוכל לתלות בו ואפילו הוא רחוק.

ובכח החכמים להקל באיסור כתמים, מפני שרק מתקנתם היא אסורה, אבל מדאורייתא אין הכתמים מטמאים, שנאמר: "ואשה כי תהיה זבה, דם יהיה זובה בבשרה" - דם ולא כתם! (56)

עד שבדקה בו האשה את עצמה, שהוא נתון תחת הכר שלא הסתכלה בו האשה לאחר הבדיקה לראות אם יש בו דם, אלא הצניע אותו תחת הכר, ונמצא עליו דם, ואין ידוע אם הגיע הדם בבדיקתה וטמאה, או שבמשך הלילה נמעכה בעד מאכולת שהיתה תחת הכר, וטהורה:

אם צורת הכתם היא עגול - טהור שבדרך כלל מאכולת הנמעכת בעד מתפשט דמה בצורת עיגול, ולכן מסתבר לתלות את הכתם העגול במאכולת. אבל אם מראה דם הכתם הוא משוך - טמא שדם היוצא בבדיקה דרכו להמשך על פני העד כתוצאה מפעולת הבדיקה (57), דברי רבי אליעזר ברבי צדוק.

גמרא:

תנינא ומבואר במשנתינו להא דין שנאמר בברייתא:

דתנו רבנן, מעשה ותלה רבי מאיר בקילור [תחבושת] (58), ורבי תלה בשרף של שקמה, שצבעם אדום, ודין זה אפשר ללומדו ממשנתינו שכתבה 'ותולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות' (59).

שנינו במשנה: או שישבה:

תוכן העניינים

חברותא על נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה