חברותא על נדה· הרב יעקב שולביץ
פרק שביעי - דם הנדה
מתניתין:
דם הנדה ובשר המת מטמאין ומטמאין יבשין (1) אבל הזוב טיפות זרע היוצאים מן הזב והניע - הרוק של הזב היוצא ע"י שיעול, או ליחת החוטם. והרוק של הזב, והשרץ והנבלה והשכבת זרע מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין. ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהן היינו, שיכולים ע"י שריה במים לחזור להיות לחים כפי שהיו. מטמאין לחין ומטמאין יבשין.
וכמה היא שרייתם? שאם חוזרים בשרייה זו לכמות שהיו דינם כלחים?!
בפושרים מעת לעת בשרייתם במים פושרים מעת לעת. רבי יוסי אומר בשר המת יבש ואינו יכול להשרות ולחזור לכמות שהיה טהור מלטמא בכזית.
גמרא:
מנא הני מילי שדם נדה מטמא מגעו ומשאו? אמר חזקיה, דאמר קרא "והדוה בנדתה", מדוה כמותה, מה היא מטמאה אף מדוה (2) מטמאה.
שואלת הגמרא: אשכחן לח, דם יבש מנלן? אמר רבי יצחק: אמר קרא "יהיה", בהוייתו יהא. שואלת הגמרא: ואימא הני מילי בלח ונעשה יבש, יבש מעיקרא מנלן?!
וכי תימא הכי נמי, דיבש מעיקרו אינו מטמא - ותו (3), הא דתנן: המפלת כמין קליפה או כמין עפר אדום או כמין שערה אדומה, או כמין יבחושין אדומים - תטיל את מה שהפילה למים. ואם נמוחו - הרי הם דם טמא! ומוכח דדם יבש מעיקרו גם הוא טמא לכשנימוח. והדרא איבעיא לדוכתיה - מנלן הא?
"דם יהיה זובה" - רבויא הוא.
והוינן בה: ונימא: אי מה היא, הזבה עצמה - עושה משכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים, אף דמה נמי - עושה, מטמא את הנוגע בו בטומאה הדומה לטומאת משכב ומושב, שהיא חמורה כדין אב הטומאה, לטמא אדם ולטמא בגדים שעליו?
ותמהינן: אטו דמה - בר משכב ומושב הוא?
ודחינן לתמיהה: ולטעמיך, וכי אבן מנוגעת בנגע צרעת בת משכב ומושב היא, עד דאיצטריך קרא למעוטי שלא תטמא האבן את הנטמא ממנה בטומאה של אב הטומאה כמו שמטמא משכב ומושב?
דתניא: יכול תהא אבן מנוגעת עושה טומאת "משכב ומושב" - לטמא אדם לטמא בגדים שעליו.
ודין הוא שתטמא כן, מלימוד של קל וחומר:
ומה זב, שאינו מטמא בביאה, שאם נכנס אדם לבית שהזב נמצא שם הוא אינו נטמא - בכל זאת הוא עושה טומאת משכב ומושב, לטמא אדם לטמא בגדים.
אבן מנוגעת, שמטמאה בביאה, את הנכנס לבית שהאבן נמצאת בו - אינו דין שמטמאה טומאה חמורה כטומאת "משכב ומושב" - לטמא אדם לטמא בגדים!
תלמוד לומר "אשר ישכב עליו הזב", לומר לך: הזב מטמא טומאת משכב ומושב, ולא אבן מנוגעת! (4)
ודייקינן: טעמא - דמעטיה קרא, הא לאו הכי מטמאה אבן מנוגעת את הנטמא לעשותו אב הטומאה כדין טומאת משכב ומושב.
ומינה אתה למד: לאו, מי אמרת: הזב - ולא אבן מנוגעת.
הכא נמי אמר קרא בזבה: "אשר היא יושבת עליו" - היא, ולא דמה! (5)
דף נה.
נדה מטמאת את הנושא אותה. וכן מטמא דם נדה את הנושא אותו.
הטומאה מהמשא אינה נהיית רק בנשיאה בפועל, אלא גם אם הנדה או דמה נמצאים על אבן רגילה [שדרכה של האבן הזאת להנשא], ומתחתיה של האבן נמצאים כלים או בגדים הרי הם נטמאים בטומאת משא, כדין נושא נדה או דמה - בדרגת ראשון לטומאה. [והאבן עצמה אינה טמאה!] בטומאת זב התחדש דין מיוחד של "אבן מסמא".
אבן מסמא היא אבן גדולה, שאין דרכה להנשא מחמת כובדה. ולכן, אם היו תחתיה כלים או בגדים, ומעליה דברים המטמאים את הנושא אותם - אין הבגדים והכלים שתחת האבן נטמאים מדין "נושא".
חוץ מאשר טומאת זב, שחידשה בו התורה שמטמא אפילו באבן מסמא. אי מה היא, הנדה או הזבה, מטמאה באבן מסמא, את הכלים או הבגדים שתחת האבן הגדולה, אף מדוה הזבה נמי מטמאה באבן מסמא? (6) אמר רב אשי: אמר קרא במשכב הזב, שמטמא באבן מסמא: "והנושא אותם".
"אותם" - מיעוטא הוא (7).
שנינו במשנה: ובשר המת מטמא לח ויבש.
והוינן בה: מנלן שבשר המת מטמא אפילו כשיבש?
אמר ריש לקיש: אמר קרא "לכל טומאתו"
- לכל טומאות הפורשות ממנו, בין לח ובין יבש.
רבי יוחנן אמר: "או בעצם אדם או בקבר". אדם דומיא דעצם, מה עצם - יבש, אף כאן - יבש.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו - שיבש מאד עד דאפריך אפרוכי.
לרבי יוחנן טהור כיון שאינו דומה לעצם, שאינו נפרך. לריש לקיש טמא לפי שגם יבש לגמרי מתרבה מ"לכל טומאתו"
מיתיבי: בשר המת שהופרך - טהור! ומשנינן: התם - דאקמח שהתפורר עד שנהיה דק כקמח, והוי עפרא.
מיתיבי בין לרבי יוחנן ובין לריש לקיש (8).
דתנן: כל שבמת - מטמא. חוץ מן - השינים, והשער, והצפורן, בשעה שפירשו מגופו של המת.
ובשעת חבורן למת - הכל טמא!
והרי שן היא דומיא דעצם, ומ"מ טהורין?!
ומשנינן: אמר רב אדא בר אהבה: דומיא דעצם, מה עצם - שנברא עמו בשעת הוולדו, אף כל - שנברא עמו. ושן לא נבראה עמו בשעת הוולדו.
ופרכינן: והאיכא שער וצפורן, שנבראו עמו - וטהורין!?
אלא, אמר רב אדא בר אהבה: דומיא דעצם, מה עצם - שנברא עמו ואין גזעו מחליף, שאם ניטל העצם - שוב אינו חוזר וגדל עצם אחר במקומו, אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף.
יצאו השינים - שלא נבראו עמו.
יצאו שער וצפורן, שאף על פי שנבראו עמו - גזעו מחליף. ופרכינן: והרי עור, דגזעו מחליף, והראיה:
דתנן: בהמה הגלודה שניטל ממנה העור והעלתה עור חדש במקומו, רבי מאיר - מכשיר לאוכלה, שלא נעשית טריפה כשניטל עורה, לפי שהוא יכול לחזור לקדמותו. וחכמים - פוסלין.
ואפילו רבנן לא קפסלי אלא משום דאדהכי והכי, עד שמופיע העור החדש, שליט בה אוירא, ומתה לאחר מכן, ולכן היא טריפה, ולעולם גזעו מחליף.
ובכל אופן תנינן: אלו שעורותיהם מטמאים כבשרן - עור האדם!
ומשנינן: הא איתמר עלה:
אמר עולא: דבר תורה - עור אדם טהור! ומאי טעמא אמרו חכמים שהוא טמא?
גזרה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין [מרדעת] לחמור (9).
ואיכא דאמרי דפרכינן איפכא:
הרי עור, דאין גזעו מחליף, אלא רק מתקשה הבשר מלמעלה, ותנן: וחכמים פוסלין!
ואפילו רבי מאיר לא קא מכשר - אלא משום דקריר שמתקשה בשרא דבהמה מלמעלה, וחייא, ולעולם אין גזעו מחליף.
ובכל זאת אמר עולא: דבר תורה - עור אדם טהור!?
ומשנינן: כי איתמר דעולא - אסיפא איתמר:
דתנן התם בסיפא: וכולן, כל העורות שמטמאים כבשרן, שעבדן או שהילך בהן כדי עבודה - טהורין, לפי שבטלו מתורת בשר, חוץ מעור אדם.
ועל כך אמר עולא: דבר תורה - עור אדם כי עבדו טהור. ומה טעם אמרו חכמים טמא - גזרה שמא יעשה אדם עור אביו ואמו שטיחין.
ותו פרכינן: והרי בשר, דגזעו מחליף, ובכל זאת טמא!?
ומשנינן: אמר מר בר רב אשי: בשר שניטל נחשב אין גזעו מחליף. לפי שאינו מתרפא כולו לגמרי כבעבר, אלא נעשה מקומו צלקת.
שנינו במשנה: אבל הזוב אינו מטמא אלא כשהוא לח.
והוינן בה: זוב - מנלן בכלל שהוא מטמא?
ומשנינן: דתניא: "זובו טמא" - לימד על הזוב שהוא טמא.
והלא דין הוא שיטמא מקל וחומר, בלא צורך שיכתב במפורש בתורה?
כי אם לאחרים, האדם שיוצא ממנו הזוב, הוא גורם טומאה, לעצמו - לא כל שכן!
שעיר המשתלח יוכיח, שגורם טומאה לאחרים, למשלחו במדבר לעזאזאל - והוא השעיר עצמו עצמו טהור, על אף שמתרסק ואינו נשחט. לפי שדחייתו מהצוק שהיא מצוה, נחשבת לשחיטה המטהרת מידי נבילה [אך לא מתירה באכילה].
אם כן, אף אתה אל תתמה על זה, שאע"פ שגורם הזוב טומאה לאחרים - הוא עצמו טהור.
ולכן, תלמוד לומר: "זובו טמא" - לימד על הזוב שהוא טמא.
ואימא: הני מילי שמטמא הזוב במגע, אבל במשא - לא, מידי דהוה אשרץ, שמטמא במגע אך אינו מטמא במשא!?
אמר רב ביבי בר אביי: במגע לא איצטריך קרא - דלא גרע הזוב משכבת זרע המטמאת במגע.
דף נה:
כי איצטריך קרא - למשא (10).
והוינן בה: ואימא: במשא - מטמא הזוב אדם ובגדים; ואילו במגע, רק אדם - מטמא, אבל בגדים שעל הנוגע - לא לטמא, מידי דהוה אמגע נבלה שאינה מטמאה במגעה אלא את האדם הנוגע ולא את הבגדים שעליו, ואילו כשנושאים נבילה היא מטמאה את הנושא וגם את בגדיו. בעוד שהזב עצמו מטמא אפילו בנגיעה את הנוגע בו לטמא בגדים שעליו.
ומשנינן: לא סלקא דעתך לומר כן.
דתניא: אחרים [רבי מאיר] אומרים: "הזב את זובו לזכר ולנקבה" - מקיש זובו לו. מה הוא, הזב עצמו - לא חלקת בין מגעו למשאו לטמא אדם ולטמא בגדים, אף זובו כן (11).
והשתא דנפקא לן מ"הזב את זובו" - "זובו טמא" שלמדנו ממנו לעיל דין טומאת הזוב, למה לי?
אמר רב יהודה מדסקרתא: איצטריך, כי סלקא דעתך אמינא: שעיר המשתלח יוכיח - שגורם טומאה לאחרים והוא עצמו טהור.
ואי משום "הזב את זובו" - הוה אמינא דההוא קרא לא להיקש הזוב לזב אתא אלא למניינא הוא דאתא, ולמדרש מיניה את דין סדר ראיות הזב:
זוב - חד, זובו - תרתי, וכתיב בתריה "לזכר", ללמד שבשתי הראיות הראשונות הוא אינו נטמא בראיית אונס, שאינו מטמא כמו אשה.
ובשלישי - אקשיה רחמנא לנקבה, למימר שבראיה שלישית הוא נטמא אפילו באונס, ומתחייב מכוחה בקרבן.
הילכך, כתב רחמנא "זובו טמא".
והשתא דאמר רחמנא "זובו טמא הוא" ולמדת ממנו את עיקר טומאת הזוב - דרוש ביה נמי האי דרשה מ"הזב את זובו" שאין לחלק בין מגע הזוב לבין משאו.
שנינו במשנה: והרוק.
והוינן בה: רוק - מנלן דמטמא?
ומשנינן: דתניא: "וכי ירוק הזב בטהור".
יכול יהיה טמא אע"פ שלא נגע הרוק בטהור?
תלמוד לומר: "בטהור" - עד שיגע בטהור.
אין לי שמטמא אלא רוקו של זב. כיחו וניעו היינו, ליחה היוצאת מגרונו או מבית החזה [ראה תוס'] ומי האף שלו - מנין?
תלמוד לומר "וכי ירוק", ודריש מוי"ו יתירה.
אמר מר: יכול אע"פ שלא נגע.
ותמהינן: מהיכא תיתי שיטמא הטהור מבלי שיגע בו הרוק?
ומשנינן: סלקא דעתך אמינא: נילף בגזירה שוה "רוק רוק" מיבמה, מה התם - אע"פ דלא נגע, אף הכא נמי דלא נגע.
קא משמע לן.
והוינן בה: ואימא: הני מילי - שמטמא הרוק של זב במגע, אבל במשא - לא, מידי דהוה אשרץ!?
אמר ריש לקיש, תנא דבי רבי ישמעאל: אמר קרא "בטהור" - מה שביד טהור, אפילו אינו נוגע אלא רק נושאו בידו, טמאתי לך.
ואימא: במשא - מטמא הרוק של זב אדם ובגדים.
במגע - אדם לטמא, בגדים - לא לטמא, מידי דהוה אמגע נבלה!?
אמר ריש לקיש, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: אמר קרא "בטהור". ודרשינן מ"בטהור" - טהרה שטהרתי לך במקום אחר, טמאתי לך כאן!
ואיזה זה טהרה שטהרתי לך במקום אחר?
זה מגע נבלה, שטיהרתי לך מטומאת בגדים של הנוגע בה, וטמאתי במגע ברוקו של זב.
ותו הוינן בה: ואימא דהכי אמר רחמנא: טהרה שטהרתי לך במקום אחר, במשא דשרץ, שאינו מטמא במשא - טימאתי לך כאן ברוקו של זב שיטמא במשא.
ולעולם אין הזוב מטמא אלא רק דומיא דנבילה, לטמא אדם אבל לא לטמא בגדים שעליו!?
ומשנינן: אם כן, נכתוב קרא "באדם", ונדרוש במה שביד אדם, דהיינו טומאת משא, שהתמעט ממנה שרץ, נוהגת בזוב.
מאי "בטהור" - שמע מינה תרתי: א. טומאת משא בזוב נלמדת מהאות בי"ת ש"בטהור". ב. טומאת מגע לטמא אפילו את בגדי הנוגע נלמדת מהמילה "טהור".
שנינו במשנה: ומי האף.
מאי מי האף? אמר רב: בנגררין, שמוציאן האדם בגרירה, דרך הפה. וטומאת מי האף היא - לפי שאי אפשר למי האף בלא צחצוחי הרוק.
ורבי יוחנן אמר: אפילו בנגררין דרך החוטם.
אלמא קסבר רבי יוחנן כי גם מי האף - מעיין הוא. ורחמנא רבייה מ"כי ירוק" - כל דדמי לרוק (12).
ורב, נחשוב נמי דמעת עינו משום דאמר רב: האי מאן דבעי דלסתמיה לעיניה [להתעוור] - ליכחול מעובד כוכבים. ולוי אמר: האי מאן דבעי דלימות - ליכחול מעובד כוכבים. משום שמניח העובד כוכבים סם המות בחומר שכוחל בו את העין.
ואמר רב חייא בר גוריא: מאי טעמא דרב דלא אמר כלוי "האי מאן דבעי דלימות" - הואיל ויכול לגוררן לסמי המות ולהוציאן דרך הפה! ואם כן גם דמעת העיין תחשב כמעין כמו מי האף לפי שיכולה להגרר דרך הפה?
ומשנינן רב סבר: נהי דזיהרא, סם המות, נפיק בגרירה דרך פיו, אבל דמעתא גופא - לא נפיק דרך פיו, ולפיכך אינה חשובה מעין.
תא שמע: תשעה משקין הזב הן:
הזיעה, והליחה סרוחה, והריעי - טהורין מכלום.
דמעת עינו, ודם מגפתו, מכתו, וחלב האשה - מטמאין טומאת משקין, ברביעית.
אבל זובו, רוקו, ומימי רגליו - מטמאין טומאה חמורה (13).
ואילו מי האף לא קתני. בשלמא לרב לא קתני - דלא פסיקא ליה באופן מוחלט למתני, כי זימנין דאתי דרך הפה, וזימנין דאתי דרך החוטם.
אלא לרבי יוחנן דאמר אפילו נגררין דרך החוטם - ליתני!?
ומשנינן: ולטעמיך - כיחו וניעו מי קתני?
אלא: תנא רוק וכל דאתא מרבויא.
הכא נמי - תנא רוקו, וכל דאתא מרבויא.
דמעת עינו - דכתיב "ותשקמו בדמעות שליש". אלמא דמעות משקה נינהו.
ודם מגפתו - דכתיב "ודם חללים ישתה". וגם דם מכה נחשב למשקה, כי מה לי קטליה כוליה, מה לי קטליה פלגיה.
חלב האשה - דכתיב "ותפתח את נאד החלב ותשקהו" (14).
מימי רגליו - מנלן דמטמאים טומאה חמורה?
דתניא: "זובו טמא - וזאת תהיה טומאתו", דמשמע שבא הכתוב דבר נוסף - לרבות מימי רגליו לטומאה.
ושמא תאמר: לשם מה יש צורך בפסוק לרבות מי רגליים של זב לטומאה חמורה? והרי אפשר ללמוד זאת בקל וחומר:
והלא דין הוא, ומה רוק של זב, הבא מהפה שהוא מקום טהרה, טמא.
דף נו.
מימי רגליו של זב הבאים (תחילת העמוד) ממקום טמא - אינו דין שיהו טמאין?
דם היוצא מפי האמה של זב גמור יוכיח, שבא ממקום טמא - וטהור. אף אתה אל תתמה על זה, שאע"פ שבא ממקום טומאה - יהיה טהור.
תלמוד לומר "זובו טמא, וזאת תהיה טומאתו" - לרבות מימי רגליו של זב לטומאה.
דם היוצא מפי האמה של זב - מנלן דטה ור?
דתניא: יכול יהא דם היוצא מפיו של זב יהיה כרוק היוצא מפיו, ודם היוצא מפי האמה של זב יהיה כזוב היוצא ממנו, ויהיו טמאין?
תלמוד לומר "זובו טמא הוא".
הוא - טמא, ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא, אלא טהור.
והוינן בה: ואיפוך אנא, ונרבה את הדם ונוציא את מימי הרגליים!? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: דומיא דרוק. מה רוק שמתעגל שמתאסף ויוצא, אף כל שמתעגל ויוצא (15). יצא דם - שאין מתעגל ויוצא, אלא מנטף מיד.
ומקשינן: והרי חלב שבאשה, שמתעגל ויוצא. ובכל זאת אמר מר: חלב שבאשה - מטמא טומאת משקין. טומאת משקין - אין, אבל לא טומאה חמורה!
אלא, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: דומיא דרוק, מה רוק - מתעגל ויוצא, וחוזר ונבלע בגוף האדם כשאינו מוציאו, אף כל - מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע.
יצא דם - שאינו מתעגל ויוצא.
יצא חלב שבאשה - שאע"פ שמתעגל ויוצא, אינו חוזר ונבלע.
ומקשינן: ונילף מזובו: מה זובו שאין מתעגל ויוצא - מטמא, אף כל מטמא ואפילו אינו מתעגל ויוצא? (16) אמר רבא: מזובו ליכא למילף - שכן גורם טומאה לאחרים, לאדם הרואה את הזוב. תאמר בכל שאר היוצאים שאינם מטמאים אותו.
שנינו במשנה: והשרץ.
אמר ריש לקיש: שרץ שיבש ושלדו קיימת - טמא.
ופרכינן: והאנן תנן: מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין!
אמר רבי זירא: לא קשיא, הא - בכולן, כשהשלד קיים בשלימות מטמאים אף ביבשו. הא - במקצתן, שאין השלד קיים בשלימות אינם מטמאים ביבש.
דתניא, אמר רבי יצחק ברבי ביסנא אמר רבי שמעון בן יוחי: "כל הנוגע בהם". יכול בכולן - תלמוד לומר "מהם".
אי מהם - יכול במקצתן, תלמוד לומר - בהם. הא כיצד?
כאן, במקצתן - בלח, כאן, בכולן - ביבש.
אמר רבא: הני זבוגי צבים דמחוזא, כי שלדן קיימת - טמאין כשהם יבשים.
ואמר ריש לקיש: שרץ שנשרף ושלדו קיימת - טמא.
מיתיבי: נמצא שרץ שרוף על גבי הזיתים, וכן מטלית המהוהא [בלויה ונרקבת] - טהורין, שכל הטמאות כשעת מציאתן, ותלינן שבמצב הזה הגיעו השרץ והמטלית אל הזיתים. ומוכח ששרץ שרוף אינו מטמא!
אמר רבי זירא: לא קשיא, הא דאמר ריש לקיש ששרץ שנשרף ושלדתו קיימת שמטמא - בכולן, שהיתה השלדה שלימה. הא דשנינו שהוא טהור - במקצתן.
דתניא, אמר רבי יצחק ברבי ביסנא, משום רבי שמעון בן יוחי: "בהם". יכול בכולן - תלמוד לומר "מהם", אי מהם - יכול במקצתן, תלמוד לומר - בהם.
הא כיצד, כאן - בשרוף, צריך שיגע בכולן, שתהיה כל שלדתו קיימת. כאן, במקצתן - בשאינו שרוף.
שנינו במשנה: מטמאין לחין.
זב: דכתיב "רר בשרו". שהוא לשון לחות.
כיחו וניעו ורוקו: דכתיב "כי ירוק הזב" - כעין רוק.
שרץ: "במותם" אמר רחמנא, כעין מיתה. ובשעת מיתה אינו יבש.
שכבת זרע - הראויה להזריע רק כשהיא לחה.
נבלה: דכתיב "כי ימות" - כעין מיתה שאינה יבשה אז.