חברותא על נדה· הרב יעקב שולביץ
פרק שישי - בא סימן
מתניתין:
נערה בת שתים עשרה שנים יום אחד אשר בא סימן התחתון שלה [שתי השערות] עד שלא בא סימנה העליון [שהוא ה"בוחל" בדדים, כמבואר בדף הקודם], הרי היא גדולה לכל דבריה. לפי שאי הופעת הסימן העליון אינה מעכבת את גדלותה.
ולפיכך, אם נפלה לפני יבם, הרי היא או חולצת או מתיבמת.
בא הסימן העליון בדדיה עד שלא בא הסימן התחתון, הרי אף על פי שאי אפשר שיקרה כדבר הזה לפי חכמים, אלא ודאי לנו שאם הביאה סימן עליון הביאה גם כן שתי שערות, ואם בדקו ולא מצאו, אנו אומרים: ודאי היו, ונשרו. אולם לפי רבי מאיר אפשרי הדבר שיבוא הסימן העליון מבלי שיבוא הסימן התחתון, והרי היא עדיין קטנה [משום שהסימן העליון כשלעצמו אינו סימן גדלות].
ולכן, רבי מאיר אומר, לא חולצת ולא מתיבמת שהרי היא קטנה. (1) וחכמים אומרים, או חולצת או מתיבמת, שהרי היא גדולה לכל דבר, מפני שאמרו חכמים: אפשר לתחתון לבוא עד שלא בא העליון, אבל אי אפשר לעליון לבוא עד שלא בא התחתון. ואם בא העליון ובדקו ולא מצאו שערות למטה, ודאי לנו שהיו לה שערות, אלא שנשרו.
גמרא:
שנינו במשנה: בא העליון עד שלא בא התחתון, אף על פי שאי אפשר שיבוא העליון מבלעדי התחתון.
והוינן בה: והלא בא! וכיצד אמרו "אף על פי שאי אפשר שיבוא"?
ומתרצינן: זה שאמרנו "בא", לרבי מאיר, האומר שאפשר שיבוא לפני התחתון. וזה שאמרנו אף על פי שאי אפשר שיבוא, לרב נן.
ופרכינן: מדוע נכתבה המשנה בנוסח "אף על פי שאי אפשר", שהוא לדברי רבנן, בתוך דברי רבי מאיר?
וליתני בפשיטות: בא העליון עד שלא בא התחתון, רבי מאיר אומר: לא חולצת ולא מתייבמת, כי אפשר שיבוא העליון לפני התחתון, והרי היא קטנה. וחכמים אומרים: או חולצת או מתייבמת, שהרי היא גדולה. ואנא ידענא דמשום דאי אפשר [שיבוא העליון לפני התחתון] הוא!?
ומתרצינן: אי לא תנא במפורש "אף על פי שאי אפשר שיבוא העליון מבלעדי התחתון" לרבנן, הוה אמינא לפרש מחלוקתם של רבנן ורבי מאיר בצורה אחרת:
שלפי כולם יתכן שיבוא העליון לפני התחתון, אלא, רוב נשים, תחתון אתי ברישא, ומיעוט, עליון אתי ברישא.
ורבי מאיר, שאמר לא חולצת ולא מתייבמת, הולך לטעמיה, דחייש למיעוטא. ולכן הוא חושש שמא היא מאותו מיעוט נשים שמקדים אצלן לבוא הסימן העליון לפני התחתון, ויתכן שהיא קטנה. ורבנן, שאמרו חולצת או מתייבמת, גם הם הולכים לטעמייהו, דלא חיישי למיעוטא, אלא הולכים אחרי רוב נשים שמקדימות את התחתון לעליון. ולכן, אם בא עליון, לא צריך בדיקה בתחתון, כי מסתבר שכבר בא התחתון.
והני מילי בסתמא, היכן שלא בדקנוה, שסומכים על רוב. (2) אבל היכא דבדקן בסימן התחתון לאחר שבא סימן העליון, ולא אשכחן שתי שערות, אימר, מודו ליה רבנן לרבי מאיר דעליון קדים, והרי היא קטנה, שהרי לא מצאו בה סימן תחתון, לכן קא משמע לן דאי אפשר לפי רבנן שיבוא העליון לפני התחתון. אלא, על אף שלא מצאו שערות בבדיקת סימן התחתון, ודאי אתי הסימן התחתון, ומנתר הוא דנתר, נשר, ולכן לא מצאוהו בבדיקה.
ומקשה הגמרא: בשלמא לרבי מאיר, הסובר כי יתכן שהעליון יקדים לתחתון, היינו דכתיב [יחזקאל טז] "שדיים נכונו, ושערך צמח", ומשמע מסדר הפסוק שהסימן העליון קודם לתחתון. אלא לרבנן, שאמרו אי אפשר שיבוא העליון לפני התחתון, איפכא מיבעי ליה לומר "שערך צמח, ושדיים נכונו".
ומתרצת הגמרא: הכי קאמר הכתוב: כיון ששדיים נכונו, בידוע ששערך צמח.
ודנה הגמרא: בשלמא לרבי מאיר, היינו דכתיב [ביחזקאל כג] "בעשות ממצרים דדיך, למען שדי נעוריך". שהיו המצרים משחקים וממעכים בדדיך, בעת שהיית קטנה, כדי שיוכלו להתאנף בך לכשתגדלי ותהיי לנערה, כאשר ישתלחו החוצה שערות נעוריך [והיינו "שדי נעוריך", שהוא לשון השלכה, ששערות הנעורים כאילו מושלכים ומשתלחים החוצה, ומופיעים בתור סימני נערות], שלפי רבי מאיר בא סימן העליון לפני התחתון.
אלא לרבנן, איפכא מבעי ליה לכתוב!?
הכי קאמר: כיון שבאו דדיך, בידוע שבאו נעוריך!
ואיבעית אימא: מאי שדי [אין הכוונה לשערות המשתלחות, אלא] כולה, כל הפסוק בדדי כתיב [והכוונה ב"שדי" היא לדדים]. והכי קאמר הקב"ה לישראל:
דף מח:
איכרפו דדיך, כשהתחילו הדדים שלך לגדול [והיינו, גם כשהתחילה האומה הישראלית לגדול במצרים], לא הדרת בך, עדיין לא חזרת מדרכך הרעה לזנות עם המצרים.
וגם כאשר אישתדו דדיך, שגדלו לגמרי, שהיו לך שדיים גדולות [והיינו כשגדלה האומה, והגיע לפרק הבגרות], נמי לא הדרת בך. גם אז לא חזרת מהדרך הנלוזה, והמשכת בדבקותך במצרים.
והוינן בה: דכולי עלמא, בין לרבנן בין לרבי מאיר, מיהא, אתחתון לבדו סמכינן לעשותה גדולה.
מנלן שסומכים על התחתון בפני עצמו, ולא צריך גם את הסימן העליון שיופיע?
אמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: אמר קרא [במדבר ה] "איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם". השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. ומכאן גם למדו: מה איש נקבעת גדלותו בסימן אחד, התחתון, שהרי אין לו סימן עליון, אף אשה נקבעת גדלותה בסימן אחד.
ודנה הגמרא: ואימא באשה אכן די בסימן אחד, אך לא דוקא התחתון, אלא נאמר, או האי, התחתון, או האי, העליון, בלבדו.
ומתרצינן: לכן הקישן הכתוב זה לזה, ללמדנו שדין האשה הוא כאיש לגמרי: מה איש גדלותו בסימן תחתון ולא עליון. אף אשה בסימן תחתון ולא עליון.
תניא נמי הכי, שרק הסימן התחתון קובע, לפי ששנינו בברייתא: אמר רבי אליעזר ברבי צדוק: כך היו מפרשין ביבנה, ואמרו: כיון שבא סימן תחתון, שוב אין משגיחין על סימן עליון אם בא או לא, שהרי היא גדולה בתחתון לבדו.
תניא: רשב"ג אומר: אצל בנות כרכים, סימן תחתון ממהר לבא, לפני הסימן העליון, מפני שרגילות במרחצאות [הגורמות להקדמת השערות]. ואילו אצל בנות כפרים, סימן עליון ממהר לבוא, מפני שטוחנות ברחיים ותנודות ידיהן גורמות לדדים שיבואו ויקדימו לפני השערות.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: אצל בנות עשירים, הדד של צד ימין ממהר לבוא, משום שנישוף, משתפשף מקום הדד הימיני, באפקריסותן [בסודר התלוי על צידן הימני], ומכח השפשוף מקדים הדד שבצד הזה לבוא. ואילו אצל בנות עניים הדד של צד שמאל ממהר לבוא, מפני ששואבות כדי מים עליהן.
ואיבעית אימא, זה שצד שמאל מקדים לבוא אצלן הוא מפני שנושאין אחיהן על גססיהן [על צידן השמאלי].
תנו רבנן: הדד של צד שמאל קודם בהופעתו לצד ימין.
רבי חנינא בן אחי רבי יהושע אומר: מעולם לא קדם צד שמאל לצד ימין, חוץ מאחת שהיתה בשכונתי, שקדם צד שמאל לצד ימין, וגם הוא התרפא בסוף, וחזר לאיתנו.
תנו רבנן: כל הנבדקות בסימניהן, נבדקות על פי נשים, שהן נאמנות (3) לבדוק ולהעיד על סימני הגדלות, ודיינו שתבדוק אשה אחת בלבד.
וכן היה רבי אליעזר מוסר לאשתו, ורבי ישמעאל מוסר לאמו (4) שתבדוק, והיו סומכים על בדיקתן.
רבי יהודה אומר: לא תמיד אפשר לסמוך על בדיקת נשים, אלא רק לפני הפרק, לפני היותה בת אחת עשרה ויום אחד, ולאחר הפרק, אחר הגיעה לשתים עשרה שנה מלאות ויום אחד, נשים בודקות אותן.
וטעם הדבר: שלפני הפרק, אפילו ימצאו שהביאה שערות, הרי היא קטנה, וכל התועלת בבדיקה היא רק שבאם ימצאו שערות נדע שאותן שערות הן בגדר "שומא" בלבד, כך שאם ישארו בה השערות האלו לאחר שתגדיל, הן לא תהיינה סימני גדלות. ולזה מועילה עדות הנשים, כדי להחמיר עליה בגדלותה, שלא תחלוץ ושלא תתייבם על סמך אותן השערות שנמצאו בה בקטנותה.
וכמו כן, לאחר שהגיעה לי"ב שנים מלאות ויום אחד, נאמנות הנשים על הבדיקה לומר שהביאה שערות, משום שדרכה אז להביא שערות, ונמצא, שאין סומכים על בדיקתן בלבד. אך אם יגידו שלא מצאו בה שערות, לא יהיו נאמנות לומר שעדיין היא קטנה ויכולה למאן בנשואיה [אם השיאוה אמה או אחיה בקידושין דרבנן], לפי שרק להחמיר סומכין על עדותם, ולא להקל.
אך תוך הפרק, במשך השנה השתים עשרה, לפני היותה בת שתים עשרה שנה ויום אחד, אין נשים בודקות אותן, משום שאין משיאין ספקות על פי נשים. שסובר רבי יהודה שאם הביאה סימנים תוך הפרק הרי היא גדולה [אבל אין דרכה להביא אז סימנים]. ונמצא, שאם נסמוך על בדיקת הנשים, נתיר לה לחלוץ או להתייבם בתור גדולה על סמך דבריהן, ולפיכך צריך בדיקת אנשים ולא נשים.
רבי שמעון אומר: אף תוך הפרק, נשים בודקות אותן. שחולק על רבי יהודה, וסובר שאם הביאה שתי שערות בתוך הפרק הרי היא קטנה. ונמצא, שלא סומכים על בדיקתן להתירה על ידי חליצה או יבום. אלא רק יסמכו על בדיקתן שאם יימצאו בה אותן שערות לכשתגדיל ותהיה בת י"ב ויום אחד, הן ייחשבו כשומא בלבד.
ונאמנת אשה להחמיר, אבל לא להקל [בין לרבי יהודה ובין לרבי שמעון].
כיצד? מסבירה הברייתא: נאמנת אשה לבדוק ולומר: גדולה היא. אבל נאמנות זאת היא רק להחמיר שלא תמאן [ולא להקל עליה לחלוץ וליבם, וכפי שמבארת הברייתא בהמשך].
וכן נאמנת אשה לבדוק ולומר: קטנה היא. ונאמנת רק להחמיר, שלא תחלוץ. אבל אין נאמנת לומר: קטנה היא, כדי להקל עליה שתמ אן.
וכן אין אשה נאמנת לומר גדולה היא, להקל, שתחלוץ על סמך בדיקתה.
אמר מר: רבי יהודה אומר: לפני הפרק ואחר הפרק, נשים בודקות אותן.
והוינן בה: בשלמא לפני הפרק בעי בדיקה על ידי נשים ויש מה לסמוך עליהן, דאי משתכחי, שאם ימצאו אותן שערות שנמצאו בבדיקה שלפני הפרק גם לאחר הפרק, שומא נינהו, ואינה נהיית גדולה על ידן.
אלא לאחר הפרק, למה לי בדיקה? והאמר רבא: קטנה שהגיעה לכלל שנותיה [י"ב שנה ויום אחד] אינה צריכה בדיקה, כי חזקה הביאה סימנין!?
ומתרצינן: כי אמר רבא חזקה שהביאה סימנים ואינה צריכה לבדוק, למיאון בלבד אמרה, ולהחמיר עליה שלא תמאן בלי בדיקה. אבל לחליצה בעי בדיקה. ונאמנת אשה בבדיקה זאת משום שכך הדרך שיבואו סימנים ונמצא שאין מסתמכים על נאמנותה בלבד אלא בצירוף החזקה של רבא.
וזה שאמר רבי יהודה תוך הפרק אין נשים בודקות אותן, זה מפני שקסבר תוך הפרק כלאחר הפרק וסימניה שבתוך הפרק סימני גדלות הם, ונעשית גדולה עוד לפני שהגיעה לי"ב שנה ויום אחד.
וזה שאמר רבי יהודה לאחר הפרק נאמנות, זה מפני דאיכא חזקה דרבא, שבהגיעה לגיל י"ב ויום אחד היא מביאה סימנים, ולכן סמכינן אנשים בצירוף החזקה, ובדקי נשים.
אבל, תוך הפרק, דליכא חזקה דרבא, לא סמכינן א - נשים ולא בדקי נשים!
ועתה מבארת הגמרא דעתו של רבי שמעון:
רבי שמעון אומר: אף תוך הפרק נשים בודקות אותן.
קסבר תוך הפרק כלפני הפרק, והרי היא קטנה בודאי וממילא אין לנו מה לסמוך על נשים, ובעיא בדיקה לא כדי לגלות אם היא גדולה או קטנה, כי סימניה עתה הם שומא בעלמא, אלא רק דאי משתכחי שערות אלו לאחר הפרק אין הם סימני גדלות אלא שומא בלבד נינהו, שכבר הופיעו בקטנותה.
והא דקתני בסיפא של הברייתא "ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל" יש להסתפק: האי, מאן קתני לה?
ואמרינן: איבעית אימא, רבי יהודה אמרה, ואתוך הפרק, ולשיטתו שבתוך הפרק אם הביאה סימנים הרי היא גדולה, ולפיכך נאמנות הנשים על הבדיקה רק להחמיר שלא תמאן ולא להקל לחלוץ.
דף מט.
ואיבעית אימא: רבי שמעון אמרה, ואלאחר הפרק הולכים דבריו, שעל ידי השערות נעשית גדולה, ולפיכך נאמנות הנשים רק להחמיר ולא להקל, ולית ליה לרבי שמעון חזקה דרבא [ולכן, אין לצרף את החזקה לעדותן כפי שמצרף רבי יהודה].
שנינו בסיפא של המשנה: וחכמים אומרים או חולצת או מתייבמת [כשבא הסימן העליון] מפני שאמרו, אפשר לתחתון לבוא עד שלא בא העליון, אבל אי אפשר לעליון לבא עד שלא בא התחתון.
ומקשינן: הא תו למה לי, הא תנא ליה רישא שאי אפשר שיבוא העליון לפני התחתון?
וכי תימא, חזר התנא של משנתנו ושנה אותה באופן סתמי בלי מחלוקת, לאחר שברישא הוא הביא את המחלוקת בין רבי מאיר לרבנן, משום דקא בעי למסתמה כרבנן ולפסוק בכך כמותם [שהלכה כסתם משנה, במקום שבתחילה מוזכרת מחלוקת במשנה בנידון מסוים ובמשנה מאוחרת יותר מופיעה דעה אחת באופן סתמי, ולא באופן של מחלוקת]. גם זה קשה: פשיטא שהלכה כחכמים, שהרי יחיד ורבים, הלכה כרבים. ולא היה צורך לחזור ולשנותה כדי להשמיענו שהלכה כמותם!?
ומתרצינן: מהו דתימא, מסתברא טעמא דרבי מאיר משום דקא מסייע ליה קראי ["שדים נכונו ושערך צמח". וכן, "בעשות מצרים דדיך למען שדי נעוריך"], לכן קא משמע לן סתימת המשנה שהלכה כרבנן.
ואיבעית אימא, חזר התנא ושנה את דבריו ברישא שאי אפשר שיבוא העליון מבלעדי התחתון משום דקא בעי למתני בהמשך דבריו את המשנה הבאה, שבה נאמר שיש דברים נוספים כיוצא בו, שלא תיתכן מציאות אחת מבלעדי חברתה. ולכן חזר על דבריו כדי שתתחבר משנה זו למשניות הבאות.
מתניתין:
כיוצא בו, בסימן הגדלות, שהעליון תלוי בתחתון ואין התחתון תלוי בעליון, שנו חכמים הלכות נוספות שבהם שני ענינים, שהאחד מחייב את משנהו, אך אין משנהו מחייב אותו.
א. כל כלי חרס שיש בו נקב או סדק שהוא מכניס לתוכו של הכלי מים [שבאם יניחו את הכלי הריק בתוך מים יחדרו המים מבחוץ אל תוך הכלי דרך הנקב או הסדק הזה], הרי כל שכן שהוא מוציא דרכו של נקב זה את המים המכונסים בתוך הכלי, החוצה, ולא יתכן נקב שיכניס ולא יוציא.
ומאידך, יש כלי שיש בו נקב או סדק שמוציא את מימיו המכונסים בו החוצה, אבל, ואינו מכניס מים מבחוץ לתוך הכלי דרך נקב זה [והנפקא מינה תתבאר בגמרא].
ב. כל אבר, ואפילו אבר מיותר, כגון [אצבע ששית מאצבעות האדם] שיש בו צפורן, יש בו, בהכרח, גם עצם, והרי הוא אבר חשוב [על אף שהוא אבר מיותר], ומטמא באהל המת אפילו אין בו שיעור זית, כמו כל האברים של המת שמטמאים באהל אפילו אם הם פחות מכזית.
ומאידך, יש אבר מיותר שיש בו עצם, אבל, ואין בו צפורן, ואבר שכזה אינו אבר חשוב, ואינו מטמא בפחות מכזית [אבל אבר רגיל, שאינו מיותר, מטמא בתורת אבר מן המת גם אם אין בו ציפורן].
ג. כל כלי המטמא מדרס, שראוי לקבל טומאת מדרס של זב, מטמא, בהכרח, גם טומאת טמא מת.
ומאידך, יש כלי שמטמא טומאת טמא מת, אבל, ואינו מטמא טומאת מדרס הזב.
גמרא:
כלי שהיה שלם, ונהיה בו נקב בשיעור שהוא מכניס משקה לתוך הכלי, הרי הוא פסול ל"מי חטאת" [המים שמערבים בהם את אפר הפרה האדומה], שצריכים לקדשם תחילה בכלי שלם, וכלי זה איננו כלי שלם.
וכל שכן אם לא היה אותו הכלי שלם לפני שאירע בו הנקב, אלא היה שבר כלי שעדיין ראוי למלאכה, והנקרא "גיסטרא" [שהוא פסול לקידוש מי חטאת כי אינו שלם, אך עדיין נחשב כלי לקבל טומאה], שאם אירע בו נקב שדרכו נכנס משקה לתוכו, בטל ממנו לגמרי דין כלי, והרי הוא פסול משום "גיסטרא". דהיינו: אין לו יותר דין כלי בכלל, ואפילו כ"גיסטרא" אינו נחשב, אלא הוא נהיה טהור מכל טומאה.
אבל אם הנקב הזה הוא רק מוציא משקה מתוך הכלי החוצה אך אינו מכניס משקה דרכו לתוך הכלי, כשר הוא למי חטאת, אם היה הנקב הזה בכלי שלם, משום שאין בכח נקב קטן כזה שאינו מכניס משקה לבטל חשיבות של כלי שלם. אך ופסול הוא משום גסטרא, שאם היה נקב שכזה בשבר כלי הקרוי גיסטרא [שהוא כאמור שבר כלי הראוי למלאכה] יש כח בנקב זה לבטל את הגיסטרא מלהיות כלי.
אמר רב אסי: שונין הלכה למשה מסיני -
כלי חרס (5) שלם, הראוי לקידוש מי חטאת, שיעורו של הנקב הפחות ביותר, שמבטל ממנו שם כלי שלם הראוי למי חטאת [אך משאיר אותו בתור כלי לגבי הלכות אחרות], הוא ב"כונס משקה". ואם היה הנקב פחות מכך, שרק מוציא משקה אך אינו כונס משקה, הרי הוא ראוי עדיין לקידוש מי חטאת.
ולא אמרו שאפילו נקב יותר מצומצם שהוא בשיעור מוציא משקה פוסל, אלא לענין גסטרא בלבד, שנקב מצומצם כזה יש בכוחו לבטל את שבר הכלי [הראוי למלאכה] מתורת כלי לגמרי.
מאי טעמא אמרו שנקב בשיעור מוציא משקה מבטל גיסטרא יותר מאשר כלי?
אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן: לפי שאין אומרים, הבא גסטרא לגסטרא.
והיינו, שאם אירע נקב כמוציא משקה בכלי שלם, חס הבעלים על הכלי וממשיך להשתמש בו על ידי כך ששם שבר כלי [גסטרא] תחתיו לקבל בו את המשקה היוצא. אך אם אירע נקב שכזה בגסטרא, שוב אין בעל הגסטרא משתמש בה יותר, ואינו לוקח גסטרא נוספת כדי להניח תחתיה, אלא משליכה, ולפיכך בטלה הגיסטרא מתורת כלי לגמרי.
תנו רבנן: כיצד בודקין כלי חרס שניקב במוציא משקה לידע אם ניקב גם בכונס משקה אם לאו?
יביא עריבה מלאה מים ונותן קדרה לתוכה. אם כנסה [נכנסו מים לתוך העריבה] בידוע שכונס משקה, ואם לאו, בידוע שמוציא משקה בלבד.
דף מט:
רבי יהודה אומר: אין בודקין אותה כך כי יתכן שמחמת שדוחק את הקדרה לתוך המים שבעריבה נדחפו מים פנימה דרך הנקב הצר. ובאמת אין זה נקב של כונס משקה, ואין להקל לטהר את הכלי על ידי נקב שכזה.
אלא כופף אזני קדרה לתוכה [דהיינו: הופך פי הקדרה לתוך העריבה] קודם שיתן המים לתוך העריבה, ומציף עליה מים, ואם כונס מים לתוך הקדרה, בידוע שכונס משקה הוא, ואם לאו, בידוע שמוציא משקה בלבד הוא!
או שעורכים מבחן נוסף, שופתה לקדרה כשהיא מלאה משקה על גבי האור, והמבחן הוא: אם האור מעמידה שבהיותה על האש היא מפסיקה להוציא משקה, בידוע שנקב זה קטן הוא כל כך שאינו יכול להכניס משקה, אלא מוציא משקה בלבד הוא.
ואם לאו, אלא הקדרה ממשיכה להוציא משקה אפילו בהיותה על האש, בידוע שמכניס משקה הוא הנקב הזה, שאם חום האש אינו יכול למנוע את יציאת המים מהנקב, ראיה הוא שהנקב גדול ומתאים לשיעור כונס משקה.
רבי יוסי אומר: אף לא שופתה על גבי האור, מפני שהאור מעמידה מלהוציא משקה אפילו היה הנקב גדול בשיעור של כונס משקה.
אלא שופתה על גבי הרמץ [העשוי מגחלים ואפר בוערים]. והמבחן הוא: אם רמץ מעמידה מלהוציא משקה כשהיא עליו, בידוע שמוציא משקה בלבד הוא הנקב, ואם לאו, אלא שממשיכה להוציא משקה אפילו בהיותה על הרמץ, בידוע שכונס משקה הוא הנקב.
ויש עוד בדיקה לדעת אם הנקב קטן כמוציא משקה או גדול ככונס משקה:
היה טורד המשקה הדולף מהנקב טיפה אחר טיפה, בידוע שכונס משקה (6) הוא.
ומסבירה הגמרא: מאי איכא בין תנא קמא האומר להכניס קדרה לעריבה מלאה מים לרבי יהודה האומר להכניס תחילה את הקדרה, כשהיא הפוכה, ואחר כך להציף מים? [והיינו מדוע שלל רבי יהודה את המבחן של תנא קמא]?
אמר עולא: כינוס על ידי הדחק איכא בינייהו, לתנא קמא גם משקים שנכנסו לכלי על ידי הדחק, שדוחק את הקדרה לעריבה המלאה, נותן לה דין של כונס משקה. ולרבי יהודה אין זה עושה את הכלי לכונס משקה אלא רק אם נכנסים המשקים שלא על ידי הדחק.
איתא במתניתין: כל אבר שיש בו ציפורן.
ומסבירה הגמרא יש בו ציפורן, שבהכרח יש בו גם עצם, הרי הוא אבר חשוב. ולכן אף על פי שאין בו כזית מן המת הוא מטמא במגע ובמשא ובאהל.
אבל אם יש בו עצם ואין בו ציפורן [ואין בו שיעור כזית] הרי הוא מטמא במגע ובמשא בלבד, כדין עצם מהמת המטמאה בשיעור של כשעורה, ואינו מטמא באהל משום שאין בו כזית מן המת, וגם אין בו דין אבר מן המת.
אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול [רב] אמרו, המקום יהיה בעזרו: אצבע יתירה שיש בו עצם ואין בו ציפורן, מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באהל! [אבל אם לא היתה יתירה אלא ממנין האברים או אפילו אצבע יתירה שהיו בה גם עצם וגם ציפורן וכן אם היה בה כזית בשר הרי היא מטמאה באהל, מחמת הבשר, אפילו שאין לזה דין אבר].
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זה שהחשבנו אצבע יתירה בתור אבר שאינו חשוב עד שיהיה בה גם עצם וגם ציפורן, היינו דוקא וכשאינה נספרת על גב היד, שאינה עומדת בשורת האצבעות.
אך אם היתה אצבע שישית עומדת מצורפת לשורת האצבעות הרי היא אבר חשוב כמו יתר האצבעות ומטמאה באהל גם אם לא יהיו בה צפורן ועצם.
איתא במתניתין: כל המטמא מדרס.
ומבארינן: כל כלי דחזי למדרס, מטמא גם טמא מת, שמקבל טומאה ונהיה אב הטומאה בנוגעו במת. ויש כלי שמטמא טמא מת אבל, ואין מטמא מדרס. לאתויי מאי? לאתויי כלי מדידה כמו סאה ותרקב [חצי סאה].
דתניא: "והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב, יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב".
יכול אפילו כפה הזב סאה [שהפך על פיה כלי מדידה של סאה] וישב עליה, או כפה הזב תרקב [כלי מדידה של חצי סאה] וישב עליה, האם יהא טמא אותו כלי מדידה בטומאת מדרס?
תלמוד לומר: "והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב". ודרשינן: מי שמיוחד לישיבה נטמא בטומאת מושב הזב. יצא זה, שהוא כלי מדידה המיועד למלאכה, שאומרים לו, לזב שהתיישב עליו: קום עמוד, ונעשה מלאכתנו! ואין הוא נחשב מושב, ואינו נטמא כמושב הזב.
מתניתין:
כל דיין הראוי לדון דיני נפשות כל שכן שהוא ראוי לדון דיני ממונות.
אבל, ויש דיין שראוי לדון דיני ממונות אך ואינו ראוי לדון דיני נפשות!
גמרא:
אמר רב יהודה: זה שלמדנו שיש דיין שכשר רק לדיני ממונות אך פסול לדיני נפשות, זה בא לאתויי ממזר.
ומקשינן: הרי תנינא חדא זימנא? דתנן: הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות. והוינן בה: לאתויי מאי? ואמר רב יהודה, לאתויי ממזר!?
ומתרצינן: חדא, לאתויי גר שכשר רק לדיני ממונות (7) אך פסול לדיני נפשות, (8), (9) וחדא, לאתויי ממזר.
וצריכי שניהם [על אף שמפסוק אחד לומדים אותם במסכת סנהדרין שבדיני נפשות צריך דיינים מיוחסים משום שכתוב "ונשאו אתך", בדומים לך].
דאי אשמעינן גר בלבד הייתי אומר שראוי לדון דיני ממונות משום דראוי לבוא בקהל. אבל ממזר דאין ראוי לבוא בקהל, אימא לא כשר לדון אפילו דיני ממונות.
ואי אשמעינן ממזר בלבד, הייתי אומר שכשר לדון דיני ממונות משום דקאתי מטפה כשירה, שהרי הוא יהודי, אבל גר דקאתי מטפה סרוחה, שנולד בתור גוי אימא לא ידון אפילו דיני ממונות, קא משמע לן שכשר לדון דיני ממונות.
והלכך צריכא את שתי המשניות.
מתניתין:
כל דיין הכשר לדון, כשר גם להעיד. (10)
אבל, ויש עד שכשר להעיד אך, ואינו כשר לדון!
גמרא:
זה שלמדנו שיש עד שכשר להעיד אך פסול לדון, לאתויי מאי?
אמר רבי יוחנן: לאתויי מי שהוא סומא באחת מעיניו שכשר להעיד אבל פסול לדון.
דף נ.
ומני, (תחילת העמוד) רבי מאיר היא, שפוסל עיור אפילו באחת מעיניו לדון.
דתניא: היה רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר "ונגשו הכהנים כי בם בחר ה' אלהיך, ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע", וכי מה ענין ריבים [מריבות שבין אנשים] אצל נגעים?
אלא, מקיש הכתוב ריבים לנגעים: מה נגעים נראים לכהן רק ביום, דכתיב "וביום הראות בו בשר חי יטמא", אף ריבים שבין אנשים אין דנים אותם אלא ביום ולא בלילה.
וכמו כן: מה נגעים נראים דוקא שלא בסומא, ואפילו לא סומא בעין אחת [כי בשתי עיניו פשוט שפסול, שהרי אינו רואה], דכתיב "לכל (11) מראה עיני הכהן" אף ריבים נידונים דוקא שלא בסומא, בדיינים שאינם סומים.
ומקיש גם כן נגעים לריבים: מה ריבים נידונים דוקא שלא בקרובים, אף נגעים נראים לכהן דוקא שלא בקרובים.
אי מה ריבים נידונים בשלשה דיינים אף נגעים נראים רק בשלשה כהנים [מכח ההיקש].
וכמו כן, מלבד ההיקש, הלא דין הוא שלא ייראו נגעים אלא בשלשה כהנים מכח קל וחומר: ומה ממונו של אדם נידון בשלשה דיינים, נגעי גופו לא כל שכן שיהיו נראים ונקבעים לטומאה על ידי שלשה כהנים?
תלמוד לומר "והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים" (12), הא למדת, שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים!
ההוא סמיא עיור באחת מעיניו דהוה בשבבותיה [בשכנותו] דרבי יוחנן, דהוה קדיין דינא, ולא קאמר ליה רבי יוחנן ולא מידי.
ופריך: היכי עביד רבי יוחנן הכי, שלא מיחה בו?
והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה. ותנן: כל הכשר לדון כשר להעיד. ויש כשר להעיד ואין כשר לדון. ואמרינן: לאתויי מאי, ואמר רבי יוחנן, לאתויי סומא באחת מעיניו, ואם כן יוצא שלדברי רבי יוחנן הלכה שסומא באחת מעיניו פסול!?
ותריץ: רבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח והכריע הלכה כמותה שסומא באחת מעיניו כשר לדון.
דתנן: דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה, ורואים מזה שאין מקישים ריבים לנגעים [כי אם מקישים אי אפשר לגמור בלילה כשם שנגעים אינם נראים בכלל בלילה] ואין לנו מקור לפסול סומא באחת מעיניו.
ותמהינן: ומאי אולמיה מה העדיפות דהאי סתמא שהכריע רבי יוחנן על פיה מהאי סתמא?
ואסברינן: איבעית אימא: סתמא דרבים עדיף, ואלו הסתמא שמקיש ריבים לנגעים (13) הולכת לפי רבי מאיר, שזו דעת יחיד לכן עדיפה המשנה הסתמית ההיא שהיא כרבים.
ואיבעית אימא זה שהכריע רבי יוחנן כסתמא זו משום דקתני לה במסכת סנהדרין גבי הלכתא דדיני, ששם מקומה המתאים לה, ולפיכך היא עיקר לעומת משנתנו שנשנתה במסכת נדה רק אגב גררא של "כיוצא בו שנו".
מתניתין:
כל שחייב במעשרות הרי הוא אוכל, והרי הוא מטמא טומאת אוכלין.
ויש שמטמא טומאת אוכלין ואינו חייב במעשר ות.
גמרא:
זה שאמרו "יש מטמא טומאת אוכלין ואינו חייב במעשרות", לאתויי מאי?
לאתויי בשר ודגים וביצים שפטורים מהמעשר.
מתניתין:
כל שחייב בפאה חייב במעשרות.
ויש שחייב במעשרות ואינו חייב בפאה.
גמרא:
דנה הגמרא: זה שלמדנו "יש שחייב במעשרות ואינו חייב בפאה", לאתויי מאי?
לאתויי תאנה וירק, שאינו חייב בפאה אבל חייב במעשרות.
ומביאה הגמרא שתי משניות, האחת במסכת פאה והשניה במסכת מעשרות, שמתוכן מבואר החילוק בין פאה למעשר ביחס לתאנים ולירקות:
דתנן במסכת פאה ביחס לחיובי פאה,
כלל אמרו בפאה: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחד, ומכניסו לקיום, הרי הוא חייב בפאה!
ואמרינן בביאור המשנה:
אוכל, למעוטי ספיחי סטים וקוצה, שאינם אוכל אלא מיני צבעים [והחידוש הוא שפטורים על אף שהם ראויים לאכילה, כיון שאינם עומדים לכך].
ונשמר, למעוטי הפקר, שהקוצר שדה הפקר פטור מלהניח פאה.