אור ברסלב
חברותא על נדה פרק חמישי - יוצא דופן

חברותא על נדה· הרב יעקב שולביץ

פרק חמישי - יוצא דופן

פרק רביעי - בנות כותים

הקדמה

א. אשה היולדת, בין אם ילדה ולד בר קיימא ובין אם היה הולד נפל, הרי היא טמאה ב"טומאת לידה".

דרגת טומאתה היא "אב הטומאה", והיא אסורה לבעלה כנדה.

טומאה לידה נוהגת גם אם לא יצא כלל דם ממקורה של האשה היולדת בשעת הלידה.

ב. טומאת הלידה נוהגת במשך שבוע בלידת זכר, ובמשך שבועיים בלידת נקבה, והימים האלו מכונים "ימי טומאה".

ג. ככלות ימי הטומאה, טובלת היולדת כדי להטהר, ומאז היא מונה "ימי טוהר". משמעות ימי הטוהר היא, שכל דם שתראה בהם הוא "דם טוהר", שאינו מטמאה, ואינו אוסרה לבעלה.

ימי הטוהר הם, שלושים ושלשה ימי טהרה ליולדת זכר, ושישים וששה ימי טהרה ליולדת נקבה.

ד. בימי הטהרה, כאמור, אפילו אם היא רואה דם ממקורה, היא אינה נטמאת, לא בטומאת נדה ולא בטומאת זבה, והיא מותרת לבעלה. אך אין היא טהורה עדיין לגמרי, אלא היא נחשבת כ"טבולת יום ארוך", לפי שעדיין היא אסורה באכילת תרומה עד סוף ימי הטהרה.

כמו כן, היא אסורה באכילת קדשים או בכניסה למקדש עד שיעברו עליה כל הימים הללו, ועד שתביא, למחרת, קרבנות יולדת, ובכך תתטהר לחלוטין.

דף מ.

מתניתין:

א. יוצא דופן, ולד היוצא מבטן אמו דרך חתך שנעשה בדופן הרחם של אמו, (1) אין יציאתו דרך הדופן נחשבת כ"לידה" לגבי הלכות יולדת. ולכן, אין יושבין עליו ימי טומאה, שאין אמו טמאה בטומאת לידה [כדין יולדת, שטמאה שבוע אחרי לידת זכר ושבועיים אחרי לידת נקבה.] וכן לא נוהגים בה ימי טהרה, שאין ליולדת זו דין דם טוהר שיש לכל יולדת [שהם ל"ג ימים לולד זכר, או ס"ו יום לולד נקבה]. ואין חייבין עליו, על לידתו, קרבן יולדת. והטעם לכל הדינים האלו הוא כאמור, שלידת יוצא דופן אינה נחשבת לידה.

רבי שמעון אומר: יוצא דופן הרי זה כילוד רגיל. ולכן יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה, וחייבין על לידתו קרבן לידה.

ב. כל הנשים מטמאות בטומאת נידה או זבה, ב"בית החיצון", שהוא הפרוזדור המצוי בין הרחם ובין הצד החיצון של הגוף.

דהיינו, אף על פי שלא יצא הדם מהפרוזדור אל חוץ לגופה, כיון שיצא הדם מהרחם אל הפרוזדור [אשר בו עובר הדם בדרכו אל מחוץ לגוף], הרי היא טמאה.

שנאמר [ויקרא טו] "דם יהיה זובה, בבשרה". מלמד הכתוב "בבשרה", שאפילו נמצא הדם עדיין בבשרה, ולא יצא חוץ לגופה, הרי היא טמאה, כיון שכבר יצא הדם מהמקור אל הפרוזדור.

אבל הזב ובעל קרי אינן מטמאין עד שתצא טומאתן [קריין או זיבתן] לחוץ.

דהיינו, גם אם נעקרה הזיבה או שכבת הזרע ממקומה והיא נמצאת כבר בצינור שבתוך האמה, אין האדם נטמא בטומאת זיבה או בטומאת בעל קרי, עד שתצא הזיבה או שכבת הזרע אל מחוץ לגופו. היה אוכל בתרומה, והרגיש שנזדעזעו אבריו, שנעקרה שכבת הזרע ממקומה, ועומדת לצאת אל מחוץ לגופו, הרי הוא אוחז באמה באופן המונע את יציאת שכבת הזרע, ובולע את התרומה, לפני שיצא הזרע החוצה ויהיה טמא.

ומטמאין הזב ובעל הקרי בכל שהוא, אפילו יצא מהן שיעור קטן כעין החרדל, ובפחות מכן.

גמרא:

שנינו במשנה, שלדעת תנא קמא [רבנן], לידה של ולד באופן של "יוצא דופן", אינה מטמאה את אמו בטומאת לידה.

אמר רב מני בר פטיש: מאי טעמייהו דרבנן?

אמר קרא [ויקרא יב] "אשה כי תזריע, וילדה זכר", עד שתלד במקום שהיא "מזרעת". (2) מלמד הכתוב שאין טומאת יולדת האמורה בפרשה נוהגת רק אם יצא הולד דרך המקום שבו "מזריעה" האשה בשעת תשמיש [שהוא הפרוזדור, "הבית החיצון" של הרחם]. אבל על לידה באופן של "יוצא דופן", שלא יצא הולד דרך המקום שהיא מזרעת בשעת תשמיש, לא נאמר הדין של ימי טומאה וימי טהרה וחיובי הקרבנות, המבוארים שם בפרשת 'אשה כי תזריע'.

ורבי שמעון, (3) מה הוא לומד מהפסוק של "כי תזריע"?

ההיא, הדרשה מהפסוק הזה באה לומר, דאפילו לא ילדה אימו אלא דבר נימוח כעין שהזריעה אימו, גם כן היא טמאה לידה.

ורבי שמעון, מאי טעמיה? למה הוא דרש כך את הפסוק, ולא כפי שפירשו רבנן?

אמר ריש לקיש: אמר קרא "ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים", ואפשר לכתוב "ואם נקבה וטמאה שבועיים", כי זה המשך לפסוק "ואשה כי תזריע, וילדה זכר", ולומדים מה"תלד" המיותר, לרבות לידה כל דהו של יוצא דופן. ודנה הגמרא: ורבנן, מה הם לומדים מה"תלד" המיותר?

ומבארת הגמרא: האי "תלד" מבעי ליה לרבות טומטום, שיש לו עור בשר המכסה את האבר שלו, ואי אפשר להכיר אם הוא זכר או נקבה. ואנדרוגינוס, שיש לו גם סימני זכר וגם סימני נקבה, ויש ספק לחכמים אם הוא זכר או נקבה (4).

דסלקא דעתך אמינא, כיון שבקרא "זכר ונקבה" כתיב, שמא דווקא לידת זכר ודאי או נקבה ודאית מטמאים את היולדת בטומאת לידה, ולא טומטום ואנדרוגינוס. (5) קא משמע לן שגם לידת טומטום ואנדרוגינוס מטמאת את היולדת.

ורבי שמעון, מנין לו שגם בלידת טומטום ואנדרוגינוס יש ליולדת ימי טומאה וטהרה?

נפקא ליה מדתני בר ליואי.

דתני בר ליואי: "לבן", לבן מכל מקום, כל סוג בן אפילו שלא ניכר שהוא בן. "לבת", לבת מכל מקום, כל סוג בת אפילו שלא ניכר שהיא בת.

ורבנן, מה הם לומדים מהפסוק "לבן", ומה מהפסוק "לבת"?

האי מבעי ליה לחייב קרבן נפרד על לידת כל בן ובן, ולחייב קרבן נפרד על לידת כל בת ובת, כשהיה עיבורו של הולד השני בתוך ימי הטהרה של הולד הראשון, ולידתו לאחר ימי הטהרה של הראשון.

ורבי שמעון, מהיכן הוא יודע שהיולדת חייבת קרבן על כל בן ובן ועל כל בת ובת? - נפקא ליה מדתני תנא קמיה דרב ששת: [ויקרא יב] "זאת תורת היולדת", מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה. ואינה חייבת קרבן על לידת כל בן ובן, ועל כל לידת בת ובת.

יכול תביא קרבן אחד על לידה ועל זיבה, כאחת?

ותמהה הגמרא על ההוה אמינא: אלא, לדבריך, יולדת דאכלה דם, ויולדת דאכלה חלב, האם בחד קרבן תסגי לה? וכי יתכן לומר שיולדת יכולה להסתפק על כל שני חיובים של קרבן, בהבאת קרבן אחד?

אלא כך אמר התנא: יכול תביא קרבן אחד על לידה שלפני מלאת ימי הטהרה ועל לידה שלאחר מלאת ימי הטהרה, כאחת?

תלמוד לומר "זאת". רק במקרה שהלידה השניה היתה תוך ימי הטהרה של הלידה הראשונה, היא יוצאת ידי חובתה בקרבן אחד. אך לא כאשר הלידה השניה היתה אחרי מלאות ימי הטהרה של הלידה הראשונה. (6)

ורבנן, מה הם לומדים מ"זאת"?

אף על גב דכתיב "זאת", איצטריך נמי "לבן או לבת".

כי סלקא דעתך אמינא, הני מילי שצריכה להביא על כל לידה שלאחר מלאת ימי הטהרה קרבן לחוד, בתרי עיבורי. שילדה, ואחר מלאות, לפני שהספיקה להביא קרבן, שוב התעברה, וילדה עוד ולד.

אבל בחד עבורא, כגון יהודה וחזקיה בני רבי חייא, שהיו תאומים, אלא שהשתהה האחד לצאת אחר השני ג' חדשים, וכבר נגמרו ז' ימי הטומאה ול"ג ימי הטהרה של הראשון לפני לידת השני, אימר בחד קרבן סגי לה, קא משמע לן. (7)

אמר רבי יוחנן: ומודה רבי שמעון בקדשים, שולד יוצא דופן בקדשים, שאינו קדוש בקדושת הגוף אלא בקדושת דמים בלבד. כי קדושת הגוף החלה על ולד קרבן בשעת לידתו, יכולה לחול רק בלידה רגילה, אך לא בלידת יוצא דופן.

מאי טעמא? גמר "לידה לידה" בגזירה שוה מבכור. מה התם, פטר רחם, רק לידה דרך הרחם נחשבת לידה, ואילו לידה של "יוצא דופן" אינה נחשבת לידה המקדשת את הבכור בקדושת בכורה. אף כאן, לגבי חלות קדושת הגוף על ולד קדשים, רק לידת פטר רחם נחשב לידה.

שואלת הגמרא: ולגמר רבי שמעון "לידה לידה" מאדם. מה התם, יוצא דופן נחשב לידה לגבי ימי טומאה וטהרה וקרבן, אף כאן, יוצא דופן נחשב לידה לגבי קדשים!

ומתרצת הגמרא: מסתברא, מבכור הוה ליה למילף, שכן כתיב בקדשים "והיה שבעת ימים תחת אמו". ולומדים מבכור שנאמר בו "שבעת ימים יהיה עם אמו". (8) ומקשה הגמרא: אדרבה, מאדם הוה ליה למילף, שכן פשוט מפשוט! קדשים ואדם יותר דומים, כי הם נוהגים גם בולד פשוט ולא רק בבכור, ולא נלמד קדשים מבכור, שהוא נוהג דווקא בולד בכור, ולא נוהג בולד פשוט כמו קדשים!?

ומתרצת הגמרא: אלא, לפיכך ולד קדשים יוצא דופן מבכור הוה ליה למילף, שכן יש כמה סיבות שקדשים דומים יותר לבכור:

א. גזירה שוה "אם", שבשניהם נאמר בפסוק "אמו".

ב. שניהם הם בהמת קדשים.

ג. ד. ה. בשניהם נוהג דין פגול, נותר, וטמא.

ומקשה הגמרא: אדרבה, מאדם הוה ליה למילף, שכן יש כמה סיבות שקדשים דומים לאדם:

א. שניהם הוו פשוט, ולאו דווקא בכור.

ב. שניהם אין בהם דין זכר דווקא [מה שאין כן בבכור שאינו נוהג אלא בזכרים].

ג. שניהם לא קדוש מאליו [ואילו בכור קדוש מרחם מאליו].

ד. שניהם לא ניתנים במתנה לכהן [לעומת הבכור שהוא ממתנות כהונה].

ומשנינן: הנך, הדברים שדומים בהם קדשים לבכור, נפישן, הם יותר מרובים מהדברים שדומים קדשים לאדם. כי קדשים דומים לבכור בחמש צורות, ולאדם רק בארבע צורות. ולכן רבי שמעון לומד קדשים מבכור, שיוצא דופן נחשב לידה.

אמר רב חייא בריה דרב הונא משמיה דרבא, תניא דמסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר מודה רבי שמעון ביוצא דופן בקדשים.

דתניא: רבי יהודה אומר, (9) הא דכתיב "זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה", לומדים מהכתוב הזה לקמן שכל הקדשים הפסולים אשר עלו על המזבח, שוב לא ירדו ממנו, אלא יקטירו אותם על המזבח. (10)

וכך דורשים את הפסוק: "היא העולה", משעלתה על מוקדה, ואפילו בפסול, תהא שם מוקטרת כל הלילה! ומיעט רבי יהודה מכלל זה שלשה פסולין, לפי ששלשה מיעוטים נאמרו בפרשה:

א. "זאת", ולא אחרת!

ב. "היא", מיעוטא הוי!

ג. "העולה" בה"א הידיעה, דמשמע, העולה המיוחדת הכשרה, ולא הפסולה.

הרי אלו שלשה מיעוטין הממעטים את שלשת הפסולים האלו, שגם אם עלו על המזבח ירדו ממנו:

דף מ:

א. פרט לבהמה אשר נשחטה בלילה, שאינו זמן שחיטה.

ב. ושנשפך דמה לארץ לפני שנזרק מדמה על המזבח.

ג. ושיצא דמה לפני זריקה חוץ לקלעים ונפסל ב"יוצא".

בשלשה פסולים אלו, שאם בכל זאת עלתה (11) העולה הפסולה על המזבח, תרד. (12)

אבל כל שאר הפסולים, מלבד אלו, אם העלו את בשרם על המזבח לא ירדו, אלא יקטירו אותם על המזבח (13).

רבי שמעון אומר: הא דכתיב "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה", דרשינן להאי קרא הכי:

"עולה", אין לי אלא עולה כשרה שעלתה על המזבח.

מנין לרבות עולה פסולה שנשחטה בלילה,

ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים לפני שנזרק,

ועולה הלן דמה כל הלילה, ונפסל בלינה, ועדיין לא נזרק עד הבוקר,

והיוצא, שיצא בשרה חוץ לעזרה,

והטמא, שנטמא הבשר,

והנותר, (14) בשר עולה או אימורים שלנו כל הלילה חוץ למזבח, ונפסלו בלינה,

ושנשחט במחשבה על מנת להקטיר חוץ לזמנו וחוץ למקומו,

ושקיבלו פסולין את הדם בכלי או שהפסולין וזרקו את דמן,

והניתנין שמצוה לתת את דמם למעלה [כגון דם חטאת בהמה, הניתן על קרנות המזבח], שנתנן לדמם למטה,

והניתנין למטה שנתנן למעלה,

והניתנים בחוץ, שמצוה לתת אותם על מזבח הנחושת שנתנן בפנים על מזבח הזהב,

והניתנין בפנים על מזבח הזהב, שנתנן בחוץ על מזבח הנחושת,

והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן, שפסולים הם, מנין לכל הפסולים האלו שאם עלו על המזבח שלא ירדו?

תלמוד לומר "זאת תורת העולה". ריבה הכתוב באומרו את הכלל "תורת העולה", שתהא תורת אחת לכל העולין, לומר, שאם עלו אפילו בפסול, שוב לא ירדו!

יכול שאני מרבה שלא יורידו אפילו את הרובע והנרבע,

והמוקצה, בהמה שהוקצתה לעבודה זרה,

והנעבד, בהמה שהשתחוו לה בתורת עבודה זרה,

ואתנן זונה, מי שנתן שה לזונה תמורת מעשה הזנות, נפסל השה לקרבן,

והמחיר כלב, מי שהחליף שה בכלב נפסל השה לקרבן,

והכלאים, הנולד מעז שבא על כבשה, והטריפה, ויוצא דופן!?

תלמוד לומר "זאת", למעט פסולים אלו, שאף אם עלו ירדו.

ומה ראית לרבות את אלו מהריבוי "תרת העולה", ולהוציא את אלו מהמיעוט "זאת"? שהרי הכתוב ריבה ומיעט, ולא פירש מה לרבות ומה למעט.

דף מא.

אחר שריבה הכתוב ומיעט, הרי מעתה יש ללכת אחרי אומד הדעת. ולכן,

אמרת, מרבה אני את אלו לפי שהיה פסולן בקודש, (15) שנפסלו לאחר שבאו לעזרה.

ומוציא אני את אלו, לפי שלא היה פסולן בקודש, שהפסול יכול להיות קודם שבאו לעזרה.

וחוזרת הגמרא להביא ראיה לדברי רבי יוחנן, שרבי שמעון מודה שיוצא דופן בקדשים אינו נחשב לידה, ולכן אינו קדוש:

קתני מיהת, בין כל הפסולין בברייתא "יוצא דופן", דלא יקרב אף אם עלה על המזבח.

מאי לאו, יוצא דופן דקדשים, וקאמר רבי שמעון שאפילו אם עלה ירד, ומשמע כדברי רבי יוחנן, שמודה רבי שמעון שיוצא דופן פסול בקדשים.

אמר רב הונא בריה דרב נתן: לא. הברייתא אינה מדברת ביוצא דופן דקדשים, אלא ביוצא דופן דבכור, שלגביו כולם מודים שלא חלה עליו קדושה, כי "פטר רחם" אמר רחמנא.

ודוחה הגמרא: יוצא דופן שהוא בכור, הרי מ"פטר רחם" נפקא שאין עליו קדושה כלל, ופשיטא שאם עלה ירד ואינך צריך ללמוד זאת מהפסוק!

אך מקשה הגמרא לאידך גיסא: אלא מאי תאמר, שהברייתא מדברת ביוצא דופן דקדשים, אם כן תיקשי, הרי בגזירה שוה מ"אמו אמו" נפקא שאינו מתקדש כלל.

ודוחה הגמרא: האי, מאי? אם כן, כיצד נפרש את הברייתא? אי אמרת בשלמא שמדובר ביוצא דופן דקדשים, היינו דאצריכי תרי קראי, גם "אמו אמו" וגם "זאת".

חד פסוק אחד, לבהמת חולין דאוליד דרך דופן, ואקדשה לאחר לידה. שלא חלה בכלל קדושה.

וחד, פסוק אחד, לבהמת קדשים דאוליד דרך דופן. שאף על פי שחלה עליה הקדושה, בכל זאת, אם עלתה למזבח, תרד.

וקסבר רבי שמעון: ולדות קדשים, בהויתן, רק ביציאתן מרחם אמן, הן קדושים. (16) ולכן חלים עליו בבת אחת הקדושה והפסול של יוצא דופן.

אלא אי אמרת שמדובר ביוצא דופן דבכור, הרי מ"פטר רחם" נפקא, ולמה צריך שני פסוקים?

ולכן מוכח שהפסוק של "זאת" מדבר על יוצא דופן של קדשים, ולא על יוצא דופן של בכור. ויש ראיה לדברי רבי יוחנן, שרבי שמעון מודה ביוצא דופן של קדשים.

הכי נמי מסתברא שביוצא דופן של בהמות קדשים מדובר, וצריך שני פסוקים, בדומה לשאר הפסולים שהוזכרו בברייתא, שגם הם בהמות קדשים שאירע בהם הפסול בהיותם קדושים.

מדקתני: הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והכלאים.

ולכאורה יקשה: וכי הני פסולים מהכא, מדכתיב "זאת", נפקא?

והרי מהתם נפקא, מדכתיב "מן הבהמה", להוציא הרובע והנרבע.

"מן הבקר", להוציא את הנעבד.

"מן הצאן", להוציא את המוקצה. "ומן הצאן", להוציא את הנוגח, שהמית אדם.

ותו קשיא: וכי כלאיים מהכא מ"זאת" נפקא, והא מהתם נפקא, דכתיב "שור או כשב" או עז".

ודרשינן: "שור", פרט לכלאיים, להוציא מי שנולד מן כלאיים של עז וכבש.

"או עז", פרט לנדמה, (17) שהוריו עזים, אך הוא עצמו נולד דומה לכבש.

וכיון שלמדנו מהלימודים האלו שהם אינם מתקדשים כלל בקדושת קרבן, איזה צורך יש למעט אותם מ"זאת" שאפילו אם עלו ירדו, והרי פשוט הוא שירדו, שהרי אינם קדושים כלל!?

אלא, בהכרח, הא דאצטריכו תרי קראי, דהיינו, הלימוד הנוסף של "זאת" שבברייתא, מלבד שאר הלימודים, זה לומר:

חד, שאר הלימודים, לבהמת חולין, למעט את עצם הקדשתה לקרבן, שלא חל עליה קדושה בכלל, בגלל הפסול.

וחד לבהמת קדשים, שקדושה כבר, ונפסלה בפסולים האלה, אבל לא נפקעה קדושתה, ולכן צריך פסוק נוסף ללמדנו שגם אם עלתה תרד.

ואם כן, הכא נמי ביחס לפסול יוצא דופן, המבואר בברייתא ללומדו ממיעוט של "זאת", איצטריך תרי קראי. אחד ליוצא דופן שנולד מבהמת חולין שהקדישו אותה, ואחד ליוצא דופן שנולד מבהמת קדשים, ונולד קדוש.

וכיון שבהכרח רבי שמעון בברייתא דיבר על יוצא דופן של קדשים, יש לנו ראיה לדברי רבי יוחנן, שרבי שמעון מודה שיוצא דופן פסול בקדשים.

תנו רבנן: אשה המקשה לילד, (18) וראתה דם מתוך הרגשת צער הלידה [ואשה הרואה דם מחמת צער לידה, נקרא הדם "דם קישוי", ואינו מטמא משום דם זבה], במשך שלשה ימים, ויצא ולד דרך דופן, הרי זו יולדת בזוב. והיינו, שיש לה דין של זבה רגילה, כי מה שטיהרה התורה דם הבא מחמת קישוי לידה שלא ינהג בו דין זבה, הוא דווקא דם היוצא בלידה רגילה, ולא בלידת "יוצא דופן", לפי שאין עליה שם לידה.

ורבי שמעון אומר: יוצא דופן הרי הוא ולד מעליא. ולפיכך, גם אשה זו שראתה דם מתוך קושי הלידה, וילדה דרך דופן, אין זו יולדת בזוב, אלא דינה כיולדת רגילה, ודם הקישוי שלה טהור.

ועוד מוסיפה הברייתא:

ודם היוצא משם, טמא. ורבי שמעון מטהר [וכפי שיבואר להלן].

והניחה הגמרא ש"דם היוצא משם", הכוונה היא לדם הלידה שיוצא דרך הדופן, ממקום החתך שדרכו יוצא הולד.

ומקשה הגמרא: בשלמא רישא, העוסקת בדין דם הקישוי שלפני לידת יוצא דופן, שפיר מטהר רבי שמעון, משום דאזיל לטעמיה, שהוא מחשיב ולד יוצא דופן כולד מעליא. ורבנן מטמאים משום דאזלי לטעמייהו, שאינו ולד רגיל.

אלא סיפא, העוסקת בדם היוצא בשעת לידה עצמה, במאי פליגי? [והרי אדרבה, רבי שמעון המחשיב ליוצא דופן כולד מעליא, היה לו לטמאות את הדם כדין דם לידה רגיל. ורבנן הסוברים שאין זו לידה, היה להם לטהר, כדין דם מכה]!?

מתרצת הגמרא: אמר רבינא: כגון שיצא ולד עצמו דרך דופן.

דף מא:

[אבל] ודם עצמו יצא דרך הרחם [והיינו שלא מדברת הסיפא בדם לידה עצמה, אלא כמו ברישא, בדם הקישוי שלפני לידה, היוצא דרך הרחם].

ואזדא רבי שמעון לטעמיה, שדם קישוי של יולדת יוצא - דופן הוא כיולדת ולד בעלמא, וטהור.

וגם רבנן אזדו לטעמייהו שאינו דומה לדם לידה רגילה, ואותו לא טיהרה התורה.

מתקיף לה רב יוסף: חדא, אם נחלקו בענין שיצא דם הקושי לפני הלידה, היינו רישא, ולמה הברייתא חוזרת על עצמה? ועוד, זה שנקטה הברייתא "דם היוצא משם", ממקום הולד משמע! מאותו מקום שממנו יצא הולד, משם יצא הדם, ולא שיצא הולד דרך דופן, ואילו הדם יצא דרך הפרוזדור של הרחם.

אלא, אמר רב יוסף: סיפא איירי כגון שיצא ולד ודם דרך דופן.

ובמקור, האם מקומו טמא או טהור קמיפלגי (19) [והיינו שנחלקו באופן שאין האשה נעשית נדה, כי ראיית דם דרך הדופן אינו עושה את האשה לנדה. ומותרת לבעלה ואינה טמאה שבעה ימים. אבל נחלקו האם הדם שנגע במקור נעשה בכל זאת לדם טמא, ומטמא את האשה בטומאת מגע, ואסורה לאכול בתרומה עד הערב].

מר [רבנן] סבר: מקור, מקומו טמא. ולכן, על אף שדם זה אינו נחשב לדם קישוי מחד, ולא לראית דם נידה או זיבה מאידך, טמאה האשה משום נגיעתה בדם שנגע במקור, והדם חוזר ומטמא את האשה לפחות בטומאת מגע, ככל דם טמא.

ומר [רבי שמעון] סבר: מקור, מקומו טהור, ולפיכך כשיוצא הדם דרך הדופן הרי הוא דם טהור, ואינו מטמא את האשה.

והוא הדין לרבי שמעון, אם יצא הדם מתוך קישוי מהרחם, גם הוא יהיה טהור, שהרי חשיב ליוצא דופן כלידה מעליא, ונמצא שהדם הוא דם קושי טהור.

אמר ריש לקיש: לדברי המטמא בדם היוצא מהדופן, הרי הוא גם מטמא באשה בתורת ראיית נדה. לפי שסובר ריש לקיש דאליבא חכמים יציאת הדם דרך דופן הרי היא כאילו יצא דרך רחם, ואין טעמם של חכמים משום שמקור מקומו טמא. [והוא מעמיד את הברייתא כמו התירוץ של רבינא, ולא כמו רב יוסף].

לדברי המטהר בדם היוצא מהדופן, הרי הוא גם מטהר באשה, שאינה נדה.

ורבי יוחנן אמר: אף לדברי המטמא בדם היוצא מהדופן, מטהר הוא באשה משום ראיית נדה. כי טומאת הדם היא רק משום שמקור מקומו טמא, ולא משום ראיית נידה.

ואזדא רבי יוחנן לטעמיה. (20)

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מנין שאין אשה טמאה בנידה או בזיבה עד שיצא מדוה [דם נידות וזיבות] דרך ערותה? שנאמר "ואיש אשר ישכב את אשה דוה, וגלה את ערותה, את מקורה הערה", מלמד שאין אשה טמאה, עד שיצא מדוה דרך ערותה, ולא דרך דופן. (21)

אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: מקור שנעקר ממנו חתיכת בשר, ונפל הבשר מהמקור לארץ, טמאה האשה שנפל ממנה.

שנאמר "יען השפך נחושתך ותגלי ערותך" ["נחושתך" משמעו שולי האשה, דהיינו מקורה, ומשמע שגם בשעה שחלק מהמקור ניתק ממקומו ונשפך החוצה הוא עדיין נקרא בשם "ערוה"].

למאי טמאה האשה? אילימא לטומאת שבעה, שנחשבת יציאת חלק מהמקור כראיית נידה. לא יתכן. כי "דם" אמר רחמנא שמטמא בנדה, ולא חתיכה של בשר!?

אלא, לטומאת ערב, שנטמאת האשה בעת שנגעה באותה חתיכה בעת יציאתה מגופה. וטומאה זאת היא ככל הנוגע בנדה, שטובל ונטהר בערב.

אמר רבי יוחנן: מקור של אשה שהזיע [שזילף החוצה] דם לבן וצלול כשתי טיפי מרגליות, טמאה האשה.

ומבארינן: למאי טמאה אותה אשה?

אילימא לטומאת שבעה ככל נידה.

לא יתכן. כי הרי דם לבן וצלול אינו מטמא. לפי שרק חמשה מיני דמים אדומים טמאין באשה, ותו לא. ודם זה לבן וצלול הוא!?

אלא, לטומאת ערב, ששתי הטיפין הלבנים נגעו במקור וחזרו ונגעו באשה וטמאוה בנגיעתם בה. (22)

ודווקא תרתי טיפי מטמאין בה, אבל אם יצאה רק חדא טיפה אינה מטמאה, כי אימא לא מהמקור עצמו הוא אלא מעלמא, מצידי המקור אתיא, והרי היא טהורה. אבל שתים ידעו חכמים כי מסתבר שיצא מהמקור.

שנינו במשנה: כל הנשים מטמאין ביציאת הדם אל הבית החיצון. (23)

תוכן העניינים

חברותא על נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה