אור ברסלב
חברותא על נדה פרק רביעי - בנות כותים

חברותא על נדה· הרב יעקב שולביץ

פרק רביעי - בנות כותים

פרק שלישי - המפלת חתיכה

מתניתין:

א. בנות כותים הרי הן נדות מעריסתן, מיום הולדתם, והטעם לכך יתבאר בגמרא.

ב. והכותים מטמאים משכב תחתון ככיסוי עליון של זב, שמטמא רק אוכלין ומשקין ולא אדם כמבואר בגמרא, מפני שהן בועלי נדות (1).

ג. והן, הכותיות, נחשבות נדות אפילו כשגדלות ויודעות לטבול (2), משום שהן יושבות על כל דם ודם, שאפילו על דם טהור, כמו דם הירוק, הן מונות שבעה ימי נידות. ועל ידי כך הן באות לידי תקלה, כי אם ראו דם ירוק ולאחר כמה ימים ראו דם אדום אין הן מונות את שבעת ימי הנידות מראיית הדם האדום אלא מראיית הדם הירוק, וטובלות באמצע שבעת ימי הנידות, ולפיכך תמיד הן בספק נדות, וכן בועליהן נחשבין כבועלי נדות (3).

ד. ואין חייבין עליהן (4) על ביאת מקדש, כי אין טומאתם ודאית אלא רק ספק, שהרי הן נוהגות בהלכות טהרה וטבילה, אלא שיש אופנים שעושות בהם שלא כדין. ולכן הבגדים שהיו משכב שלהן אינם בחזקת ודאי טמאים, ומי שלובש אותם או מתכסה בהם אינו נטמא בודאי, אלא רק רבנן גזרו עליהן שיחשבו נדות, ולכן אינו חייב על כניסה למקדש (5).

ומשום כך גם אין שורפין עליהם את התרומה אם נגעו בה, מפני שטומאתן של הבגדים האלה אינה אלא ספק (6).

גמרא:

מבררת הגמרא: היכי דמי האופן שבנות כותים טמאות מעריסתן?

אי ידוע לנו דקא חזיין דם בקטנותן - אפילו בנות דידן נמי טמאות בכך, ואפילו הן בנות יום אחד!

ואי ידוע לנו דלא קחזיין - הרי גם בנות דידהו נמי לא נטמאות, ואפילו בגדלותן?! (7) מבארת הגמרא: אמר רבא בריה דרב אחא בר רב הונא, אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן - בסתמא, שלא נודע אם ראתה הקטנה דם אם לא. דכיון דאיכא מיעוטא דקטנות דחזיין, חיישינן למיעוט, ומטמאים את כל הקטנות. [ועדיין הגמרא לא מתרצת למה חוששים למיעוט רק בבנות כותיים ולא בישראל].

ומאן תנא דחייש למיעוטא - (8)

דף לב.

רבי מאיר היא (9).

דתניא: קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין, דברי רבי מאיר. אמרו לו חכמים לרבי מאיר: אמנם יפה אמרת שאין קטן וקטנה חולצין כי 'איש' כתוב בפרשה של חליצה, ולומדים ממשמעותו שרק גדול חולץ, ומקשינן אשה לאיש ללמד שרק גדולה נחלצת ולא קטנה.

אבל, ומה טעם אין קטן וקטנה מיבמין, והרי לגבי מצות יבום לא נאמר 'איש'?!

אמר להם רבי מאיר לחכמים: הטעם שקטן וקטנה אינם מייבמים הוא משום שאצל קטן - יש לחשוש שמא ימצא סריס, שאינו בר הקמת שם לאחיו. וכן אצל קטנה - יש לחשוש שמא תמצא אילונית, ולא יועיל היבום להקמת שם, ואם יתברר לבסוף שאכן אינם ראויים להוליד, נמצאו פוגעין בערוה של אשת אח שלא במקום מצוה. כי כל אלו שאינם ראויים להקמת שם נשאר עליהם אסור אשת אח, כיון שאינם מצווים ביבום (10).

ומבארת הגמרא שטעמם של רבנן - שקטן וקטנה מייבמים - הוא משום שסברו זיל בתר רובא דקטנים, ורוב קטנים לאו סריסים נינהו, וכמו כן זיל בתר רובא דקטנות, ורוב קטנות לאו אילוניות נינהו (11)! ונמצא שרק רבי מאיר חושש למיעוט (12).

שואלת הגמרא: אימר דשמעת ליה לרבי מאיר שחוששין למיעוט, באופן שהמיעוט הוא מיעוטא דשכיח, כגון סריס ואיילונית. אבל מיעוטא דלא שכיח כגון תינוקת הרואה דם בעריסה - מי שמעת ליה לרבי מאיר שהוא חושש לכזה מיעוט?!

מתרצת הגמרא: הא נמי - מיעוטא דשכיח הוא!

ומוכיחה הגמרא שמיעוט זה הוא מקרה שכיח, ומוזכר בכמה מקומות.

דתניא: אמר רבי יוסי - מעשה שארע במקום הנקרא "עין בול", שראתה תינוקת דם מיד לאחר לידתה (13), והטבילוה לטהרה מטומאת נדה (14), עוד קודם לאמה, לפני שטבלה אמה, כי יולדת נקבה טובלת רק אחר י"ד יום.

וכן מצינו שאמר רבי: מעשה בבית שערים, והטבילוה לקטנה לטהרה מנדתה, קודם לאמה!

ועוד מצינו שאמר רב יוסף: מעשה בפומבדיתא, והטבילוה קודם לאמה! הרי שמקרים אלו שכיחים, ולכן רבי מאיר חושש להם אף שהן מיעוט.

ודנה הגמרא בשלשת המעשים שהובאו לעיל: בשלמא במקרים דרבי יוסי ודרבי, הטבילוה משום תרומת ארץ ישראל, שלא תפסלנה התנוקת במגעה (15). אלא המקרה דרב יוסף, שהיה בפומבדיתא בבבל - למה לי להטבילה בקטנותה? והא אמר שמואל: אין תרומת חוץ לארץ אסורה אלא במי שטומאה יוצאה מגופו [כגון זב או נדה]. והני מילי שאסורה לזב ולזבה - באכילה, אבל בנגיעה לא [שמותר לזב ולנדה לנגוע בתרומת חוץ לארץ, כי אם נגעו בה - לא פסלוה!] (16) ואם כן לאיזה צורך הטבילוה בקטנותה, והרי היא אינה אוכלת, ומגע לא נאסר.

מבארת הגמרא: אמר מר זוטרא: לא נצרכה להטבילה בחוצה לארץ מיד בלידתה (17), אלא כדי שיוכלו לסוכה בשמן של תרומה. כי סיכה הרי היא כשתיה (18), ואכילת תרומת חוץ לארץ או שתייתה אסורה לנידה (19).

והראיה שסיכה נחשבת כשתיה: דתניא: נאמר [ויקרא כב] "ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה'" - לרבות את הסך ואת השותה תרומה כשהוא טמא (20).

ומבארת הגמרא את ההוכחה מהברייתא: "שותה" - למה לי קרא לרבות שהוא אסור בטומאה, והרי שתייה בכלל אכילה היא (21), ואכילת תרומה נאסרה לטמא בפירוש [בויקרא כב ד]. אלא, בהכרח שכוונת הכתוב לרבות את הסך, שיהיה דינו כשותה! ואיבעית אימא, מקור נוסף שסיכה דינה כשתיה: מהכא: שנאמר [תהלים קט] "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" (22).

ועתה חוזרת הגמרא להסביר למה חוששים למיעוט של קטנות הרואות דם רק אצל כותים ולא אצל ישראל:

אי הכי, שהטעם לגזור על בנות הכותים בקטנותם, הוא משום שרבי מאיר חושש למיעוט - תינוקות דידן נמי נחשוש למיעוט שרואות בקטנותן, ויחשבו כל הקטנות כנידות מעריסתן?

מבארת הגמרא: אנן, דדרשינן לטמאות קטנה שראתה דם, מהדרשה "אשה - ואשה" [וכפי שיתבאר לקמן], וכי חזיין דם מפרשי להו ממגע תרומה וקדשים - לא גזרו בהו רבנן לחוש לכל הקטנות.

אבל אינהו, הכותים, דלא דרשי "אשה -

ואשה", ולכן, כי חזיין הקטנות דם לא מפרשי להו מתרומה וקדשים - גזרו בהו רבנן שכל הקטנות של הכותים יהיו בספק טומאה מעריסתן (23).

ומסבירה הגמרא את הדרשה שהוזכרה לעיל: מאי "אשה - ואשה"?

דתניא: נאמר [ויקרא טו יט] לגבי טומאת נדה: "ואשה כי תהיה זבה... שבעת ימים תהיה בנדתה".

ודרשו, שאילו נאמר רק "אשה", אין לי אלא אשה דהיינו גדולה שנעשית נדה בראיית דם.

תינוקת בת יום אחד לנדה, מנין? לכך תלמוד לומר - "ואשה" [ללמד מיתור האות ו' שגם תנוקת שראתה דם נעשית נדה].

מדייקת הגמרא מהדרשא בברייתא, אלמא, כי מרבי קרא מהלמוד "אשה - ואשה", אפילו קטנה בת יום אחד מרבי.

ורמינהו: ממה ששנינו לגבי האמור בטומאת ביאה (24) [שם יט] "ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע" - ודרשו, שאילו נאמר רק "אשה" הוה אמינא אין לי אלא אשה גדולה שנטמאת בביאה,

תינוקת בת ג' שנים ויום אחד לביאה [שנטמאת על ידי ביאת אדם] מנין?

לכך תלמוד לומר - "ואשה"! ומשמע שיתור אות ו' מרבה בת ג' שנים, ולמה לא דרשו שמיטמאה בביאה מיום לידתה, כמו בנידה?! מתרצת הגמרא: אמר רבא: הלכתא נינהו, שני הדינים האלו, טומאת נידה משעת הלידה וטומאת ביאה מגיל שלש, נלמדים: האחד - מדרשה של הפסוק, והשני - מהלכה למשה מסיני (25). ואסמכינהו רבנן אקראי!

ומסבירה הגמרא: הי קרא, והי הלכתא?

אילימא: בת יום אחד שמיטמאה בנדה - הלכתא.

ואילו בת שלש שנים ויום אחד שמיטמאה בביאה - קרא.

הרי קרא סתמא כתיב "ואשה", ואין משמעותו לרבות שלש שנים. אלא אדרבה, בפשטות הוא בא לרבות כל אשה, ואפילו בת יום אחד, הרי היא מיטמאה בביאה.

אלא בת שלש שנים ויום אחד - הלכתא (26). ואילו בת יום אחד שמטמאת בנדה - קרא!

מקשה הגמרא על תירוצו של רבא: ומאחר דהלכתא היא שנטמאת בביאה מגיל שלש שנים. אם כן, קרא [וי"ו יתירה ב"ואשה"] - למה לי?! והרי אין בריבוי זה משמעות לבת שלש שנים דוקא (27).

דף לב:

מתרצת הגמרא: היתור נכתב כדי לדרוש את הפסוק, ודרשוהו: למעוטי איש מאודם! שאם איש רואה שכבת זרע אדומה, אינו נטמא בכך! [ודרשת הפסוק היא - אשה מטמאה באודם, שזהו דרכה, ואין איש מטמא באודם, שאין דרכו לראות כן] (28).

מקשה הגמרא: והא דתניא: נאמר לגבי זבה [שם כה] "אשה כי יזוב דמה ימים רבים", ודנה הברייתא אין לי אלא אשה גדולה שנעשית זבה אם ראתה דם במשך שלשה ימים רצופים לאחר שבעת ימי נדתה - קטנה שהיא רק בת י' ימים - לזיבה, מנין שיכולה להיות זבה עשרה ימים אחרי הוולדה [ז' ימי נידות ועוד ג' ימי זיבה]? תלמוד לומר: "ואשה" [ו' יתירה], ללמד שגם קטנה נעשית זבה.

ומסיימת הגמרא את קושייתה: למה לי לדרשה הזאת - ליגמר מנדה, שכשם שנוהגים ימי נידות בקטנה כן נוהגים בה ימי זיבות?!

מתרצת הגמרא: צריכא ללימוד מיוחד שדין זבה נוהג בקטנה. משום דאי כתב רחמנא בנדה בלבד, הוה אמינא - נדה שהיא חמורה, משום דכי חזאי חד יומא בעיא למיתב ז' ימי נידות, לכן היא נוהגת גם בקטנה.

אבל זבה, דאי חזאי חד יומא אינה צריכה לשבת ז' ימים. אלא בשומרת יום כנגד יום סגי לה, אימא לא נהגה בקטנה (29).

לכן צריכא לדרשה של "ואשה" ללמד שדין זבה נוהג גם בקטנה.

ועדיין מקשה הגמרא: וליכתוב רחמנא דין קטנה בזבה, ולא בעי למיכתב בנדה. ואנא ידענא גם בלא דרשה מיוחדת כיון דאין זבה בלא נדה, שדין נדה נוהג בקטנה, לפי שי"א ימי הזיבה נמנים רק לאחר ז' ימי הנידות, ואם לא ינהגו בקטנה ז' ימי נדה לא יתכנו בה י"א ימי זיבה.

מתרצת הגמרא: אין הכי נמי שאין צורך בפסוק למדרש דין נדה בקטנה, כי היא נלמדת מזבה (30).

אלא קרא היתור של 'ואשה' האמור לגבי נדה קטנה טמאה למה לי?

- למעוטי איש מאודם!

תמהה הגמרא: הא מיעטתיה חדא זמנא מיתור 'ואשה' האמור בטומאת אשה הנבעלת לאיש?! מבארת הגמרא: חד היתור בטומאת ביאה - למעוטי איש משכבת זרע אדומה!

וחד היתור בנדה קטנה - למעוטי איש מדם! שאם יצא ממנו דם בפי האמה אינו מטמא כנדה, שאין בו טומאת נדה (31).

ומוסיפה הגמרא: וכן לענין זכרים מצינו ריבוי שהם מיטמאים בזיבה מיום לידתם!

דתניא: נאמר [ויקרא שם ב] 'איש איש כי יהיה זב', מה תלמוד לומר 'איש, איש' - לרבות תינוק בן יום אחד שהוא מטמא בזיבה, דברי רבי יהודה.

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר - אין צריך לדרשה זאת לרבות קטן לזיבה. כי מקרא מפורש הוא בזיבה: הרי הוא אומר: [שם לג] 'והזב את זובו לזכר ולנקבה'. ודרשינן: 'לזכר' - כל שהוא זכר, בין שהוא גדול בין שהוא קטן. 'ולנקבה' - כל שהיא נקבה בין גדולה בין קטנה! אם כן מה תלמוד לומר 'איש איש'? - דברה תורה כלשון בני אדם!

ומקשה הגמרא: אלמא כי מרבי קרא כגון "איש איש" לפי רבי יהודה, - בן יום אחד מרבי!

[וגם רבי ישמעאל לא נחלק עליו בכך, אלא שסבר שאין צורך לריבוי זה בזב].

ורמינהו: נאמר לגבי בעל קרי [שם טז] "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע". ודנה הברייתא: 'איש', אין לי אלא איש [גדול], שנהיה בעל - קרי, קטן בן תשע שנים ויום אחד מנין שנעשה בעל קרי? תלמוד לומר 'ואיש'! (32) ולמה לא נלמד שגם בן יום אחד נעשה בעל קרי?

אמר רבא - הילכתא נינהו, ואסמכינהו רבנן אקראי! ומבררת הגמרא: הי הלכתא והי קרא?

אילימא: בן יום אחד המטמא בזיבה - הלכתא. ובן תשעה שנים ויום אחד המיטמא בטומאת קרי - קרא.

לא יתכן, שהרי קרא סתמא כתיב, וכיון שנכתבה ו' יתירה ב'ואיש', יש לרבות אפילו בן יום אחד לטומאת קרי?!

אלא, בן ט' שנים ויום אחד המטמא בטומאת קרי - הלכתא (32א), ובן יום אחד המטמא בטומאת זיבה - קרא!

מקשה הגמרא על תירוץ רבא: וכי מאחר דהלכתא היא שבעל קרי נעשה רק בגיל תשע, קרא 'ואיש' הנאמר בשכבת זרע ויש בו ו' יתירה למה לי? והרי אין בפסוק זה משמעות לרבות דוקא בן תשע שנים ומעלה.

מתרצת הגמרא: היתור נכתב כדי לדרוש את הפסוק, ודרשוהו למעוטי אשה מלובן, שאם תראה אשה זיבה לבנה היא אינה טמאה (33).

שואלת הגמרא: למה לי למכתב בזכרים 'איש איש' לרבות קטן בן יום אחד לזיבה, ולמה לי למכתב בנקבות 'ואשה' לרבות קטנה בת יום לנדה, ובת עשרה ימים לזיבה, והרי אפשר לרבות קטנים באחד מהם ונשמע לשניהם.

מבארת הגמרא: צריכי. דאי כתב רחמנא בזכרים, הוה אמינא שרק בהם החמיר הכתוב לטמאות אפילו קטנים משום דמטמאו בראיות כבימים, שאם ראה הזב שלש ראיות נפרדות של זיבה באותו יום הוא מטמא בזיבה כאילו ראה בשלשה ימים רצופים, וצריך לספור שבעה ימים נקיים.

אבל נקבות, דלא מטמאו בראיות כבימים, שרק אם ראו במשך שלשה ימים נפרדים [אבל רצופים] נעשות בכך זבות גדולות. אבל, אם ראו רק במשך יום או יומיים, ואפילו ראיות מרובות, אינן נטמאות בטומאת שבעה, אלא רק שומרות יום כנגד יום. אם כן, הוה אמינא אימא לא החמיר עליהן הכתוב לטמאותם אפילו בקטנותם. לפיכך צריך הפסוק להשמיענו שגם קטנות נטמאות בנידה ובזיבה (34).

ואי כתב רחמנא בנקבות שנעשות נדות וזבות מקטנותן, הוה אמינא שרק בהם החמיר הכתוב משום דקמטמאו אפילו באונס. אבל זכרים, דלא מטמאו באונס [אם הזיבה נגרמה שלא מרצונם] אימא לא החמיר עליהן הכתוב לטמאם בזיבה בקטנותם. הילכך צריכא קרא ללמדנו בין בקטנים ובין בקטנות שגם הם נטמאים בזיבה כגדולים.

שנינו במשנה: הכותים מטמאין משכב תחתון כעליון.

דנה הגמרא: מאי 'משכב תחתון - כעליון'?

אילימא - דאי איכא עשרה מצעות, ויתיב עלייהו מלמעלה, מטמו להו כולם ואפילו התחתון.

פשיטא, דהא דרס להו, וכל אשר מתחתיו נחשב למדרס בין אם נוגע בו ובין לאו?! אלא - שיהא תחתונו של בועל נדה [כמו הכותים], כעליונו של זב! [והיינו: שדרגת הטומאה של בועל הנדה תהיה טומאה קלה, שאפילו הדברים שמתחתיו כגון מושבו ומשכבו אינם מטמאים בטומאה חמורה כמו תחתונו של זב המטמא טומאה חמורה, אלא רק 'כעליונו של זב', והם דברים הנישאים על ידי הזב, מבלי שיגע בהם] (35).

מה עליונו של זב אינו מטמא אדם וכלים אלא רק אוכלין ומשקין - אף תחתונו של בועל נדה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין!

ומבארת הגמרא את דין 'עליונו של זב': 'עליונו - של זב' מנלן שהוא טמא רק טומאה קלה? דכתיב, [ויקרא טו י] וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו [של הזב] יטמא'!

מאי - 'תחתיו'?

דף לג.

אילימא "תחתיו - דזב", שנוגע במדרסו (36) של הזב?

לא יתכן לומר כן. כי דין זה - מהכתוב [שם ה] "ואיש אשר יגע במשכבו" נפקא!? (37)

אלא, שכוונת הכתוב על הנוגע בכל אשר יהיה הזב - תחתיו.

ומאי ניהו שיהיה "הזב תחתיו" - "עליונו של זב"! שבא הכתוב (38) לחלק ולומר שרק מה שמתחת לזב [כמו: משכב, מושב מדרס] מטמא טומאה חמורה של אדם וכלים ולא מה שמעל הזב, שמטמא רק אוכלים ומשקים. ובכך נתקו הכתוב מטומאה חמורה, והביאו לידי טומאה קלה, לומר לך - שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין! (39)

שואלת הגמרא: אימר, נתקו הכתוב לעליונו של זב מטומאה חמורה דלא מטמא אדם לטמא בגדים שעליו בלבד. אבל אדם עצמו, או בגדים עצמם שנגעו בעליונו של זב ליטמא!? מבארת הגמרא: אמר קרא [שם י] "וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא" - טומאה קלה משמע! (40)

ומוסיפה הגמרא לבאר: ותחתונו של בועל נדה - מנלן שאינו מטמא אלא טומאה קלה?

דתניא: נאמר בטומאת בועל נדה [שם כד] "ואם שכב ישכב איש אותה, ותהי נדתה עליו, וטמא שבעת ימים".

יכול יעלה לרגלה, שטומאתו של הבועל תהיה כמידת טומאתה, שאם בא עליה ביום הששי לנדתה יטבול בליל המחרת (41) ויטהר כמותה?

תלמוד לומר "וטמא שבעת ימים", שחייב למנות שבעת ימים מזמן בעילתו, ואפילו בא עליה ביום השביעי, ואין ספירתה מועילה לו (42).

ומבארת הגמרא: אם כן מה תלמוד לומר "ותהי נדתה עליו", שלכאורה משמעותו שדינו כדינה?

שיכול, לא יטמא בועל נדה אדם וכלי חרס.

תלמוד לומר "ותהי נדתה עליו" - מה היא, שהיא נדה, מטמאה אדם (43) וכלי חרס (44), אף הוא, בועל הנדה, מטמא אדם וכלי חרס.

וממשיכה הברייתא: אי מה היא, הנדה, עושה טומאת משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים שעליו, אף הוא, הבועל, עושה טומאת משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים שעליו?

תלמוד לומר בסוף הפסוק: "וכל המשכב אשר ישכב עליו [בועל הנדה] יטמא!"

שאין תלמוד לומר [שאין צורך לומר] את התיבות "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא", שהרי כבר נאמר "ותהי נדתה עליו", שטומאתו כטומאתה, ובה הרי נאמר מפורש שמשכבה מטמא אדם ובגדים, ונמצא שפסוק מיותר זה בא ללמדנו -

ומה תלמוד לומר "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא" - נתקו הכתוב לבועל הנדה מטומאה חמורה והביאו לידי טומאה קלה!

לומר לך: שאינו מטמא משכבו של בועל נדה אלא אוכלין ומשקין בלבד!

פריך רב אחאי: אימא נתקו הכתוב למשכבו של בועל נדה מטומאה חמורה מלטמא אדם לטמא את בגדים שעליו, והביאו לידי טומאה קלה, דלא ליטמא אדם לטמויי בג דים.

אבל אדם ובגדים עצמם כשנוגעים במשכב בועל הנדה - ליטמאו!? ומנלן לנתקו לטומאה קלה לגמרי, שאין משכבו מטמא כלל את האדם והכלים שנוגעים בו אלא רק אוכלין.

אמר רב אסי: ניתוק זה נלמד ממשמעות הכתוב "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא" - טומאה קלה משמע!

ועדיין מקשה הגמרא: ואימא.

"ותהי נדתה עליו" - כלל [שהבועל נדה הרי הוא כנדה עצמה, ומטמא הכל].

"וכל המשכב" - פרט [שרק משכבו טמא ותו לא].

וכשלפנינו "כלל ופרט" דרשינן - אין בכלל אלא מה שבפרט! ונמצא - שרק משכב ומושב - אין! מידי אחריני - לא!? ונלמד מכך שבועל נדה יטמא רק את משכבו ומושבו, ולא אדם וכלים שנוגע בהם.

אמר אביי: כיון שנאמר בבועל נדה [שם כד] - "ואם שכב ישכב איש אתה, ותהי נדתה עליו, וטמא שבעת ימים. וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא", הרי "וטמא שבעת ימים" מפסיק הענין בין הכלל "ותהי נדתה עליו" ובין הפרט "וכל המשכב"!

ולפיכך - הוי כלל ופרט המרוחקין זה מזה, וכל כלל ופרט המרוחקין זה מזה - אין דנין אותו בכלל ופרט!

רבא אמר: לעולם דנין כלל ופרט גם אם הם מרוחקין. אבל פסוק זה אינו נדרש בכלל ופרט היות "וכל המשכב" אינו פרט אלא כלל, כי "וכל" - ריבויא הוא!

מתקיף לה רבי יעקב -

אימא: כיון שנאמר בו "ותהי נדתה עליו"

- יהיה דין בועלה כהיא, אלא שנלמד ממנה להיפך:

מה היא, לא חלקת בה בין מגעה למשכבה - לטמא אדם ולטמא בגדים שעליו לחומרא!

אף הוא, לא תחלוק בין מגעו למשכבו - לטמא אדם ולטמא בגדים שעליו לקולא!

והיינו: כשם שמשכבו של בועל נדה התמעט לגמרי מלטמא אדם וכלים, כן מגעו של בועל נדה יתמעט מלטמא אדם ובגדים, ויטמא רק אוכלין ומשקין.

אמר רבא: "ותהי נדתה עליו" כתיב - להטעינו [להחמיר עליו] משמע! ולכן אין להשוות את טומאת מגעו של בועל נדה למשכבו, על אף ההיקש בין הבועל לנדה, ומטמא אדם וכלים (45).

שנינו במשנה: והכותים מטמאים מפני שהן בועלי נדות.

תמהה הגמרא: אטו כולהו כותים בועלי נדות נינהו, והרי ודאי יש פנויים שאינם בועלים כלל?

מבארת הגמרא: אמר רבי יצחק מגדלאה - בנשואות שנו! אכן, טומאה זו נגזרה רק על כותים נשואים שהם בועלי נידות נשואות.

שנינו במשנה: והן יושבות על כל דם ודם.

תניא: אמר רבי מאיר: אם אכן הן היו יושבות על כל דם ודם בין טמא ובין טהור שבעה ימים חדשים, תקנה גדולה היא להן! שהרי בכך היו נוהגות חומרא גדולה בעצמן.

אלא, קלקלתן היא, בכך שרואות דם אדום, ומשלימות אותו לדם ירוק, שאם הן רואות חמשה ימים דם ירוק, [שבאמת הוא טהור (46)] ולאחריהם יומיים דם אדום, שהוא טמא, אין הן מתחילות למנות את שבעת ימי הנידות כראוי, דהיינו מתחילת ראיית הדם האדום, אלא מצרפות אותו לראית הדם הירוק כי מתייחסות גם אליו כדם טמא, וטובלות בסוף שבעה לדם ירוק אף שעדיין הן בתוך שבעה לדם האדום.

דבר אחר. קלקלתן היא: יום שפוסקת בו, שכאשר היא רואה דם בימי הזיבה, [דהיינו שרואה שלשה ימים רצופים אחר שבעת ימי נדה] אם פוסקת לראות באמצע היום - היא סופרתו למנין שבעה. שהיא מצרפת את מקצת היום הטהור [לאחר שפסקה לראות] למנין שבעת הנקיים ואינה סופרת ז' ימים שלמים כדין.

מתקיף ליה רמי בר חמא: ותספרנו [מדוע אכן לא תספור את מקצת היום הראשון למנין שבעה]? ואנן נמי [ולא רק הכותים] - נספריה!? דהא קיימא לן - מקצת היום ככולו!?

אמר רבא: אם כן, שדי למנות מקצת יום נקי למנין שבעת הימים הנקיים, שכבת זרע דסתר בזיבה - היכי משכחת לה? והא מקצת היום ככולו! והיינו: שהרי לעיל [כב א] דרשו מהפסוק "זאת תורת הזב, ואשר תצא ממנו שכבת זרע" שזב הרואה קרי סותר את אותו היום שראה בו, וממשיך למנות ביום שלאחריו לפי סדר מנינו. ואם נאמר שמקצת היום בנקיות מאפשרת למנות את היום הזה ולצרפו למנין שבעה נקיים, למה לא נצרף את מקצת היום שנותר נקי לאחר ראיית הקרי, ולא יסתור את יום ראייתו ממנין הימים?

ומיישבת הגמרא שאין סתירה מדרשה זו לטענתו של רמי בר חמא: כי אי דחזאי הזב את הקרי בפלגא דיומא, הכי נמי שיהא יכול לצרף את מקצת היום שנשאר ולא יסתר יומו. ואילו הכא, בדרשה לעיל שסותר יומו, במאי עסקינן, דחזאי הזב את הקרי סמוך לשקיעת החמה, ולא נשאר אפילו מקצת היום לאחריו!

ותמהה הגמרא: וכי ליקום רמי בר חמא ולימא ליה לקרא שסותר יומו - כי כתיבא קרא באופן כה דחוק, שדוקא סמוך לשקיעת החמה כתיבא קרא!?

משיבה הגמרא, כדי להסביר את התקפתו של רמי בר חמא: אין, אכן הפסוק נסוב רק על אופן דחוק שכזה, והתמיהה אינה על רמי בר חמא, אלא -

על כרחך שבקיה לקרא, נשאירנו לפסוק בדוחקו, משום דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה, שהרי מכח הקושיה שמקצת היום ככולו, כאילו הפסוק עצמו מכריח אותנו להעמידו בדוחק זה, שמדובר בו דוקא בראה קרי סמוך לשקיעת החמה, ואז סותר יומו, אך אם אחר הראיה נשאר חלק מן היום נקי, יוכל למנותו.

ולכן טען רמי בר חמא שאין לומר שטעם איסור הכותים הוא משום שמצטרפות מקצת היום למנין שבעה נקיים כי בכך הן עושות כדין (47).

בעי רמי בר חמא: אשה ששימשה עם בעלה ולאחר זמן פלטה את שכבת הזרע הרי היא טמאה כטומאת קרי. ויש להסתפק:

פולטת שכבת זרע - מהו שתסתור בזיבה? אם שימשה [באיסור] (48) בשעת זיבתה, וכשנגמרה הזיבה היא התחילה למנות שבעה נקיים, ובאמצע ימי הנקיות היא פלטה את שכבת הזרע של בועלה, האם פליטת הזרע [שמטמאת אותה] סותרת את ימי הנקיות או לאו? וצדדי הספק הם:

האם טומאת פולטת שכבת זרע היא משום דאמרינן - רואה היתה, ולפיכך גם באופן זה סותרת! כי ראיית שכבת הזרע מקלקלת את נקיות הימים.

דף לג:

או דילמא שטומאת הפולטת היא משום דאמרינן נוגעת היתה, כי עד שיצאה מגופה היתה בבית הסתרים ולא טמאה, ורק עתה נגעה בפליטה של שכבת הזרע, ואם כן בנידוננו לא סתרה. כי נגיעה בדבר טמא אינה סותרת מנין שבעה נקיים, שהרי כל הימים היתה נקיה מראיית טומאה היוצאת מגופה.

אמר רבא: לפום חורפא של רמי בר חמא - שבשתא!

שהרי נהי נמי שנניח כי טומאתה מדין רואה ולא מדין נוגעת, והיה צריך להיות דינה דסתרה, בכל זאת אין בכוחה לסתור, כי כמה ימים תסתור - (49)

אם נאמר שתסתור שבעה ימים (50), ודאי אין פליטת שכבת זרע גורמת לכך, כי דיה כבועלה, וזב הרואה קרי סותר רק יום אחד! (51)

ואילו אם נאמר שתסתור יום אחד, את היום שפולטת בו, ותמשיך למחרת את מנינה, הרי הפסוק מלמדנו שאי אפשר לעשות כן, שהרי "וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר" אמר רחמנא, ששבעת הימים צריכים להיות רצופים מבלי הפסק. כי כוונת הפסוק באומרו "אחר תטהר" היא: אחר לשבעת הימים הנקיים כולן (52) - שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם!

ותמהה הגמרא על דבריו של רבא: ולטעמיך, שצריכה לספור ז' רצופים, זב גופיה הרואה קרי - היכי סתר לטהרתו יום אחד בלבד וממשיך למנות למחרתו? והרי "וספר לו שבעת ימים לטהרתו" אמר רחמנא, ומשמעותה "טהרה אחת" שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם ואיך ממשיך לספור שלא ברציפות?

אלא, מאי אית לך למימר, שלא בא הפסוק לשלול הפסקה בכל טומאה במשך ימי זיבה, אלא רק שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם (53).

הכא נמי, בזבה שפלטה שכבת זרע בימי נקיותה, יתכן שסותרת יום אחד, ובכל זאת נחשבים שבעת הימים כימים רצופים, למרות שטומאתה היא מדין "רואה" ולא מדין מגע, כי אין טומאה זו סותרת את רציפות שבעת הימים הנקיים. שהרי כוונת הפסוק "ואחר תטהר" היא לומר רק - שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם!

שנינו במשנה: ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש.

מספרת הגמרא: רב פפא איקלע לתואך שם מקום.

אמר רב פפא: אי איכא צורבא מרבנן הכא - איזיל, אקבל אפיה!

אמרה ליה ההיא סבתא: איכא הכא צורבא מרבנן, ורב שמואל שמיה, ותני מתניתא. ויהא רעוא דתהוי [אתה, רב פפא] - כוותיה!

אמר רב פפא לעצמו: מדמברכי לי בגוויה - שמע מיניה ירא שמים הוא! אזל רב פפא לגביה אל רב שמואל. רמא ליה [שחט רב שמואל לכבודו של רב פפא] תורא, וכמו כן רמא ליה רב שמואל לרב פפא סתירה בין שתי מתניתי דלהלן:

לגבי הנוגע בבגדי כותים שהן משכב שלהן, תנן: אין חייבין עליהן על ביאת מקדש [על כניסה בטומאה למקדש], ואין שורפין עליהן את התרומה שנגעה במשכב הכותים - מפני שטומאתה של תרומה שנגעה במשכב הכותיים היא ספק, כי הם נחשבים כבועלי נדות רק מספק.

אלמא, מספיקא לא שרפינן תרומה!

ורמינהו: על ששה ספיקות שורפין את התרומה [ואחד מהספקות שהתרומה נשרפת בגללם הוא] - על ספק בגדי עם הארץ, שאם נגעו בגדיו של עם הארץ בתרומה הרי היא טמאה מספק, שמא ישבה אשתו של העם הארץ על בגדיו בזמן נידותה. והכותים, הרי הם כעמי הארצות, ואם כן למה אין שורפין תרומה שנגעה במשכבם מצד נגיעה בבגדי עם הארץ? (54) אמר רב פפא לרב שמואל:

ראשית, על שחיטת השור לכבודו: יהא רעוא דלתאכיל האי תורא לשלמא! (55)

ועל הסתירה שהקשה לו בין המשניות תירץ לו: הכא במאי עסקינן, שלא שורפים על מגע של בגדי כותים בתרומה - בכותי חבר! שאין בו טומאת עם הארץ.

ותמה עליו רב שמואל: אם כן למה "טומאתה ספק" מצד החשש שהוא בועל נדה וכי כותי חבר - בועל נדה משוית ליה!? והרי יודע הוא שאין יושבים אלא על דם אדום, ולא יטעה בספירה לדם ירוק, ונמצא שאשתו טהורה ואינו בועל נדה (56).

שבקיה רב פפא לרב שמואל מארחו, משום שהתבייש מקושייתו, ואתא לקמיה דרב שימי בר אשי וסיפר לו את תירוצו על סתירת המשניות, ואת תמיהתו של רב שמואל.

אמר ליה רב שימי בר אשי לרב פפא: מאי טעמא לא משנית ליה שמשנתנו לגבי הנוגע בבגדי כותים עוסקת בכותי שטבל לטומאתו ונטהר, ועלה ודרס על בגדי חבר, ואזלו בגדי חבר ונגעו בתרומה (57), ולכן אין לשרוף את התרומה: דאי משום שהוא עם הארץ וגזרו עליו טומאת עם הארץ שמטמא במגע - הא טביל (58) ליה! (59)

ואי משום שהכותי הוא בועל נדה ונמשכת טומאתו שבעת ימים, הרי עדיין -

א. ספק בעל נידה בקרוב [בפחות משבוע לפני טבילתו, ולא נטהר], ספק לא בעל בקרוב [שעברו כבר שבעה ימים לפני טבילתו, ועלתה לו טבילה].

ואם תימצי לומר בעל בקרוב ולא עלתה לו טבילה, הרי - ב. ספק השלימתו ירוק ספק לא השלימתו, שהרי הכותיות טובלות לנדתן, וכל החשש הוא שמא ראתה בתחילה דם ירוק והתחילה למנות שבעה ואחר כך ראתה דם אדום ולא התחילה למנות מחדש, אלא צירפה והשלימה את ראיית הדם האדום לראיית הדם הירוק.

תוכן העניינים

חברותא על נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה