אור ברסלב
חברותא על נדה פרק שלישי - המפלת חתיכה

חברותא על נדה· הרב יעקב שולביץ

פרק שלישי - המפלת חתיכה

פרק שני - כל היד

היולדת או המפלת טמאה בטומאת לידה אפילו כשלא יצא דם עם הולד, ונלמדת טומאה זו מהפסוק "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נידת דותא תטמא" [ויקרא יב, ב].

פרק "המפלת" עוסק רובו ככולו בדיני אשה שהפילה נפל ולא ילדה ולד חי, מה דינה לענין טומאת לידה, האם יש לה ימי טוהר, והאם טמאה בטומאת נדה כשיצא דם עם הנפל. תחילת הפרק עוסק בדין המפלת חתיכת בשר שאין בה צורת ולד, בהמשך בדין המפלת ולד שיש בו מצורת בהמה, ובדין ולד שחסרים אבריו, או שיצא מחותך, ובדין המפלת טומטום, אנדרוגינוס, או שאין ידוע לנו מין הנפל. בסוף הפרק יבואר מהו הגיל שבו יש לנפל דין ולד להחשיב המפלת ליולדת.

מתניתין:

א. המפלת חתיכה של בשר שאין בה צורת ולד, אין טמאה האשה משום יולדת, אולם אם יש עמה דם טמאה (1) משום נדה, ואם לאו - טהורה!

רבי יהודה אומר: בין כך ובין כך טמאה!

[ובגמרא יבוארו שלשה אופנים בביאור מחלוקתם].

ב. המפלת חתיכה אדומה הנראית כמין קליפה, או כמין שערה, או כמין עפר (2) או כמין יבחושין [יתושין] אדומים (3) - תטיל אותם למים, אם נמחו במים מתברר שהחתיכה שהפילה היא דם נדה שקרש (4), והיא טמאה בטומאת נדה ככל אשה שראתה דם לח. ואם לאו מתברר מכך שלא נימוחה שזו חתיכת בשר אדום - והרי היא טהורה (5). ג. המפלת נפל שמראהו כמין דגים או חגבים או שקצים ורמשים, אם יש עמהן דם - טמאה משום נדה, ואם לאו - טהורה! שאין לנפל שכזה דין ולד לטמאותה משום יולדת, ואין עמו דם שיטמאנה משום נדה (6).

אבל המפלת נפל שמראהו ככמין בהמה, חיה, ועוף, בין שהם מבעלי החיים הטמאין ובין שהם מהטהורין, יש לנפל דין ולד גמור וטמאה בטומאת יולדת. שאם מפלת מין זכר, תשב לזכר ז' ימי טומאת לידה ול"ג ימי טהרה ואם הפילה מין נקבה תשב, לנקבה שבועיים בטומאת לידה ושישים ושש ימי טהרה. [ובגמרא יבואר מדוע יש חילוק בין מיני בעלי החיים שחלקם מטמאים בטומאת יולדת וחלקם לא].

ואם אין ידוע מין הנפל אם זכר הוא או נקבה, תשב לזכר ולנקבה. שמחמירים עליה את חומרת שניהם ונוהגת י"ד ימי טומאה כלנקבה, ולאחריהם רק כ"ו ימי טהרה המשלימים לארבעים יום של זכר, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים שגם המפלת כצורת בהמה חיה ועוף אינה נחשבת כמפל ולד גמור ואינה טמאה בטומאת לידה שכל שאין בו מצורת אדם - אינו ולד!

גמרא:

במשנה הובאה מחלוקת חכמים ורבי יהודה בדין המפלת חתיכה שאין עמה דם, ומביאה הגמרא מחלוקת אמוראים במה נחלקו רבי יהודה וחכמים.

אמר רבי יהודה אמר שמואל: לא טימא רבי יהודה בחתיכה שיצאה בלא דם אלא בחתיכה שצבעה הוא בצבע של ארבעת מיני דמים (7) טמאים, ומשום שסבר רבי יהודה שהחתיכה עצמה היא דם שקרש.

אבל חתיכה שצבעה הוא כשל שאר מיני דמים - טהורה! שגם אם נוצרה החתיכה מדם לא יהא דינה חמור מהדם שממנו נוצרה. וחכמים סוברים שגם המפלת חתיכה שצבעה כצבע הדמים הטמאים, טהורה (8). ורבי יוחנן אמר: חתיכה שצבעה כשל ארבעת מיני דמים הטמאים - לא רק רבי יהודה סובר שטמאה, אלא דברי הכל טמאה. של שאר מינים - דברי הכל טהורה. לא נחלקו אלא שהפילה ואינה יודעת מה הפילה משום שאבדה החתיכה. רבי יהודה סבר - זיל בתר רוב חתיכות ורוב חתיכות של ארבעה מיני דמים הויין הם, ולכן טימא.

ורבנן סברי - לא אמרינן רוב חתיכות הן של ארבעת מיני דמים (9) וטהורה (10).

ומקשינן: איני והא כי אתא רב הושעיא מנהרדעא, אתא ואייתי מתניתא בידיה: המפלת חתיכה אדומה, שחורה, ירוקה ולבנה אם יש עמה דם - טמאה, ואם לאו - טהורה!

רבי יהודה אומר בין כך שיש עמה דם ובין כך שאין עמה דם טמאה! קשיא ברייתא זו לשמואל - בחדא, ולרבי יוחנן - בתרתי, שמלבד הקושיה שיש להקשות על שמואל קשה קושיה נוספת על רבי יוחנן.

ומסבירה הגמרא את הקושיות:

[א] קשיא לשמואל בחדא, דאמר שמואל לא טימא רבי יהודה אלא בחתיכה של ארבעת מיני דמים! אבל בחתיכה ירוקה ולבנה מודה רבי יהודה שטהורה. והא קתני ירוקה ולבנה במתניתא שחכמים מטהרים ופליג רבי יהודה ומטמא גם בהם?!

ומעלה הגמרא אפשרות לתירוץ:

וכי תימא כי פליג רבי יהודה אאדומה ואשחורה בלבד, שתנא קמא מטהר משום שסבר שהחתיכה אינה דם ורבי יהודה סבר שהחתיכה היא דם טמא שקרש. ואירוקה ולבנה לא חולק רבי יהודה. ודברי רבי יהודה שאמר "בין כך ובין כך" טמאה אינם מתיחסים לכל הצבעים שמנו חכמים אלא רק לאדומה ושחורה שחכמים טיהרו גם אותן ורבי יהודה מטמא.

ודוחה הגמרא את התירוץ: אלא ירוקה ולבנה שנכתבו במתניתא למאן קתני לה ולצורך איזה חידוש נאמרו.

אילימא לרבנן? השתא אדומה ושחורה שהן מראות טמאים מטהרי רבנן, ירוקה ולבנה שהן מראות טהורים מיבעי? וגם בלא שתפרט הברייתא נדע מקל וחומר שרבנן מטהרים בהם.

אלא לאו, לרבי יהודה נאמרו ירוקה ולבנה ולהשמיענו שחולק על חכמים ומטמא גם את החתיכות שאינן מארבעה דמים, ואם לא היו נכתבים במפורש היה אפשר לומר שרק במראות הטמאים חולק רבי יהודה ומטמא. ואם כן שירוק ולבן נאמרו רק לבאר את שיטת רבי יהודה אי אפשר לתרץ שדינו של רבי יהודה הוא רק באדומה ושחורה, וחוזרת הקושיא לשמואל שאמר לא טימא רבי יהודה אלא בחתיכה של ארבעה מיני דמים?! וקושיא זאת קשה גם על רבי יוחנן, שגם הוא סובר שרבי יהודה טימא רק חתיכה של ד' דמים.

[ב] ותו, לרבי יוחנן קשה קושיה נוספת משיטת רבנן שהוזכרה בברייתא, זהו שאמרה הגמרא שלרבי יוחנן קשיא בתרתי.

דאמר רבי יוחנן חתיכה של ארבעת מיני דמים - דברי הכל טמאה. והא קתני במתניתא "אדומה ושחורה" שהן מארבעת מיני דמים ובכל זאת פליגי רבנן אדרבי יהודה, ומטהרי!?

וכי תימא כי פליגי רבנן אירוקה ולבנה וטיהרו, אבל אאדומה ושחורה לא פליגי, ומודו לרבי יהודה שהן טמאות (11).

אלא, אם כן, אדומה ושחורה שהוזכר בברייתא - למאן קתני לה? (12).

אילימא לרבי יהודה, השתא ירוקה ולבנה שהן מראה טהור, טמאה לרבי יהודה, אדומה ושחורה שהן מראה טמא מיבעיא!?

אלא, לאו מה שהזכירה המתניתא אדומה ושחורה, הוא לשיטת רבנן, שמטהרים בירוקה ולבנה ומוכח א"כ שפליגי רבנן וטיהרו גם חתיכה אדומה ושחורה, וקשיא לרבי יוחנן?!

ומחמת הקושיות מביאה הגמרא ביאור אחר במחלוקת רבי יהודה ורבנן: אלא, אמר רב נחמן בר יצחק: מחלוקתם של רבנן ורבי יהודה היא: ב"אפשר לפתיחת הקבר [הרחם] בלא דם" [דהיינו, האם יתכן שתיפתח הרחם בלא שייצא ממנה דם] קמיפלגי (13).

ובפלוגתא דהני תנאי: דתניא: [אשה היולדת בי"א ימי זיבה, אם התקשתה בלידתה, וראתה דם במשך כמה ימים עד ללידה - אין היא מטמאה בזיבה! ונלמד דין זה להלן לו ב מהפסוק "דמה", שרק דם שזב מעצמו מטמא ולא כשגרם ולד ליציאת הדם. ולכן טמאה רק משום יולדת ולא משום זבה, ונפקא מינה, שאינה צריכה להביא גם קרבן זבה. אבל, אם] קשתה לפני הלידה ימים שנים, ולשלישי הפילה, ואינה יודעת מה הפילה אם נפל וטמאה משום יולדת, או רוח בעלמא ואינה טמאה משום יולדת. ועוד נפקא מינה מספק זה לטומאת זיבה, שרק ביולדת מטהרים את דם הקושי שקדם ללידה, ולא במפלת רוח.

דף כא:

וכמו כן היא אינה יודעת אם ביום השלישי כשהפילה יצא ממנה דם או לא - הרי זו ספק לידה, ספק זיבה [ויש לפנינו שלשה צדדים: א. יתכן שהפילה נפל והרי היא יולדת ולא זבה. ב. יתכן שהפילה רוח ויצא עמה דם והרי היא זבה ולא יולדת. ג. יתכן שהפילה רוח ולא יצא עמה דם ואין היא לא יולדת ולא זבה המחויבת - קרבן, כי ראתה דם רק במשך יומיים. ולכן, כדי לטהר עצמה מספק] (14) מביאה קרבן [שמא היא זבה, או שמא היא יולדת, אך כיון שיש צד שלישי שיתכן שהיא פטורה לגמרי מהקרבן] - ולא נאכל! כי קרבנה הוא חטאת העוף הבאה על הספק (15) והרי היא נמלקת, ואם אינה חייבת בו הרי הוא נבילה (16).

רבי יהושע אומר: מביאה קרבן מספק שמא היא זבה או שמא היא יולדת, ונאכל הקרבן, שודאי היא אחת מהשתים או יולדת או זבה, משום שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא הוצאת דם! (17) ולפיכך אם רוח הפילה הרי היא זבה, שראתה דם גם ביום השלישי. ואם נפל הפילה הרי היא יולדת אך אין היא זבה כי הדם הוא דם לידה (18).

לישנא אחרינא אמרי לה: [לשון זה זהה ללשון הראשון, ושונה רק בכך שרבי יוחנן סובר כשיטת רב נחמן בר יצחק, ואינם חולקים כללשון הראשון].

אמר רב יהודה אמר שמואל: לא טימא רבי יהודה אלא בחתיכה של ארבעה מיני דמים אבל של שאר מיני דמים טהורה.

איני, והא כי אתא רב הושעיא מנהרדעא, אתא ואייתי מתניתא בידיה:

"המפלת חתיכה אדומה ושחורה, ירוקה ולבנה, אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה. רבי יהודה אומר בין כך ובין כך טמאה".

קתני "אדומה ושחורה, ירוקה ולבנה" ופליג רבי יהודה ומטמא אפילו ירוקה ולבנה שהן מראות טהורות?!

וכי תימא פליג רבי יהודה אאדומה ושחורה בלבד, אבל חתיכה ירוקה ולבנה לא מטמא, אלא "ירוקה ולבנה" למאן קתני לה? אילימא לרבנן, השתא חתיכה אדומה ושחורה קא מטהרי רבנן, ירוקה ולבנה מיבעיא? אלא לאו מה שנאמר ירוקה ולבנה לרבי יהודה הוא שנאמר ומוכח אם כן שפליג רבי יהודה ומטמא אף ירוקה ולבנה?! אלא אמר [רב יהודה] [רבי יוחנן - רש"ל] - באפשר לפתיחת הקבר בלא דם נחלקו, ובפלוגתא דהני תנאי: דתניא - קשתה שנים ימים, ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה נפל או רוח בעלמא, הרי זו ספק לידה ספק זיבה, ולכן - מביאה קרבן מספק ואינו נאכל. רבי יהושע אומר: מביאה קרבן ונאכל, לפי שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ולפיכך ודאי לנו שהיא או יולדת או זבה.

תנו רבנן: המפלת חתיכה [שאין בה צורת ולד ואינה טמאה משום לידה] - סומכוס אומר משום רבי מאיר, וכן היה רבי שמעון בן מנסיא אומר כדבריו: קורעה, את החתיכה ורואה, אם יש דם בתוכה - טמאה, ואם לאו - טהורה!

ואומרת הגמרא: כרבנן שבמשנה סוברים סומכוס ורבי שמעון בן מנסיא ולא כרבי יהודה, אולם לא לגמרי כרבנן אלא ועדיפא [חמירא] מדרבנן.

ומבארת הגמרא את דבריה: אתיא כרבנן - דאמרי: אפשר לפתיחת הקבר בלא דם! ולכן אם קורע ואינו מוצא דם בתוכה הרי היא טהורה, ולא מטמאים משום שודאי היה דם נוסף מחוץ לחתיכה.

ועדיפא מדרבנן - דאינהו סברי שרק במקרה שיוצא דם עמה, מחוץ לחתיכה, אין, [טמאה] אבל אם נמצא הדם בתוכה של החתיכה בלבד, לא מטמאו רבנן. ולכן לא הצריכו רבנן שיקרע את החתיכה.

ואלו סומכוס סבר - אפילו נמצא הדם בתוכה של החתיכה בלבד הרי היא טמאה - נדה.

ותניא אידך: המפלת חתיכה - רב אחא אומר: קורעה. אם תוכה מאדים שצבע הבשר שבפנים אדום, הרי על אף שלא נמצא בו דם - טמאה. ואם לאו - טהורה! (19)

ומבארת הגמרא: רב אחא, הסובר כסומכוס - שגם מחמת הנמצא בתוך החתיכה נטמאת, וחולק על רבנן שבשמנה שהצריכו שיהא הדם מחוץ לחתיכה.

אולם לא לגמרי סובר רב אחא כסומכוס אלא ועדיפא מסומכוס - שלסומכוס טמאה רק אם מוצאת דם בתוך החתיכה, ולרב אחא מספיק מראה אדום בבשר.

ותניא אידך: דין אחר במפלת חתיכה, לענין טומאת לידה. המפלת חתיכה - רבי בנימין אומר: קורעה. אם יש בה, בחתיכה, עצם - אמו טמאה לידה! (20)

אמר רב חסדא: ובחתיכה לבנה שנו, שהוא מין בשר המוכיח יחד עם העצם, כי ולד הפילה, וטומאתה משום לידה.

וכן כי אתא זוגא (21) [זוג תלמידי חכמים] דמן - חדייב [שם מקום], אתא ואייתי מתניתא ביריה: "המפלת חתיכה לבנה - קורעה. אם יש בה עצם - אמו טמאה לידה!

וחוזרת הגמרא ודנה בדין טומאת נדה מחמת דם שבחתיכה: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי:

המפלת חתיכה - קורעה. אם יש בה דם אגור [שכנוס בתוכה דם רב] (22) - טמאה.

ואם לאו - טהורה!

כסומכוס - שגם דם שבתוך החתיכה מטמא.

וקילא מכולהו - שהצריך רשב"י שיהיה דם רב כדי לטמאותה, ואילו לסומכוס מטמא גם מעט דם, ואלו לרב אחא אפילו מראה אדום בלא דם כלל.

בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא:

הרואה דם בשפופרת [שהכניסה קנה חלול באותו מקום, ולא נגע הדם בכתלי בית הרחם] - מהו? (23)

וצדדי הספק הם: שטומאת נדה נלמדת מהפסוק "דם יהיה זבה בבשרה" וכיון שאמר רחמנא, "בבשרה", אינה טמאה אלא כשעבר הדם דרך כותלי בית הרחם ולא כשיצא בשפופרת שחצצה בין הדם לבשר (24).

או דילמא, האי "בבשרה" לא בא לדרשה זו, אלא מיבעי ליה ללימוד אחר, שמטמאה נדה כשנמצא הדם מבפנים כבחוץ, שעם יציאת הדם מהמקור לפרוזדור הרי היא טמאה אע"פ שלא יצא עדיין החוצה [ושונה מזב ומבעל קרי שאין מטמאין אלא כשייצא הזוב לחוץ לגמרי].

אמר ליה רבי זירא לרבי ירמיה: "בבשרה" אמר רחמנא - ולא בשפופרת! (25) דאי "בבשרה" מבעי ליה רק כדי ללמד שמטמאה מבפנים כבחוץ - אם כן נימא קרא "בבשר", מאי בבשרה"?

שמע מיניה תרתי! מעצם המילה לומדים שמטמאה בפנים, ותוספת "ה" ממעטת הרואה בשפופרת (26).

ומקשה הגמרא: והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: המפלת חתיכה - קורעה אם יש בה דם אגור טמאה, ואם לאו טהורה! והרי הדם האגור אינו יוצא בעצמו דרך כתלי בית הרחם אלא כנוס הוא בתוך חתיכת הבשר, ומאי שנא רואה דם בתוך שפופרת מרואה דם בתוך חתיכת בשר? (27)

ומתרצת: הכי השתא!? התם, בדינו של רשב"י, דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, ולפיכך אין חסרון ביציאת הדם כשהוא כנוס בתוך החתיכה, כי כן דרכו לצאת מידי פעם (28). אבל הכא, בראיית שפופרת - אין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת!

ודנה הגמרא: לימא דין ראיה דרך שפופרת - תנאי היא!?

דתניא: המפלת חתיכה, אף על פי שמלאה החתיכה בתוכה דם, אם יש עמה, שיצא איתה, דם נוסף מחוץ לחתיכה, טמאה. ואם לאו, טהורה.

רבי אליעזר אומר: "בבשרה" - ולא בשפיר [שקית עור של ולד, שלפני שהתרקמו בה אברי הולד היא מלאה דם], ולא כשהדם יוצא בתוך חתיכה.

ושואלת הגמרא: רבי אליעזר האומר "ולא בחתיכה" - היינו תנא קמא ששניהם טיהרו דם שבתוך החתיכה?!

אלא, צריך לתקן דבריו כך. אימא - שרבי אליעזר אומר "בבשרה" ולא בשפיר ולא בחתיכה, ובא רבי אליעזר רק לפרש את מקורו של התנא קמא ולא לחלוק (29) עליו. ומביאה הגמרא את סיום הברייתא: וחכמים אומרים טעם אחר לטהר הדם שבתוך החתיכה, כי אין זה דם נדה אלא דם חתיכה!

ועדיין יש לברר: (30) במה נחלקו חכמים ותנא קמא? והרי תנא קמא נמי טהורי מטהר. ומשמע שנחלקו בדין ולא רק בדרש הפסוק, אם צריכים אותו אם לאו!?

ומתרצת הגמרא שישנם ב' מחלוקות בין תנא קמא לחכמים: אלא, דפלי פלויי איכא ביניהו, כשיש ביקועים בחתיכה, ויש דם בתוך הביקועים, רק חכמים מטהרים. ומחלוקת נוספת יש בדין רואה בשפופרת שרק ת"ק מטהר (31).

תנא קמא סבר: שטעם טהרת דם שבחתיכה הוא מהפסוק "בבשרה", ולא בשפיר ולא בחתיכה, ולכן לא רק בחתיכה טיהר אלא והוא הדין לשפופרת! דמגזירת הכתוב למדים שכל דם שיש חציצה בינו לבין כתלי בית הרחם אינו מטמא. אולם והני מילי בחתיכה שיש חציצה בין הדם לכתלי הרחם. ולכן רק היכא דשיעי שהחתיכה מבחוץ מסביב חלקה ואינו מבוקעת ושסועה והדם נמצא רק בתוך החתיכה, טהורה. אבל, פלי פלויי, שיש בקעים בחתיכה, ונאסף הדם גם לתוך הבקעים, ונוגע הדם שבבקעים בכתלי הרחם טמאה.

מאי טעמא? שדם שבבקעים "בבשרה" קרינא ביה, והרי היא טמאה. שהרי אין מה שיחוץ בין הדם שבבקעים לכותלי בית הרחם,

ואתו רבנן למימר - אף על גב דפלי פלויי ונוגע הדם בכותלי בית הרחם הוא אינו מטמא, כי אין זה "דם נדה" אלא "דם חתיכה".

שהרי לא מגזירת הכתוב של חציצה מיעטו חכמים, אלא מסברא בעלמא, שדם המצוי בחתיכה אינו דם נידה אלא דם חתיכה. ולכן, לא אכפת לנו אם דם החתיכה נוגע בכותלי בית הרחם, שהרי אין הוא בכלל דם נידה.

וממשיכה הגמרא לבאר את המחלוקת השניה: הא דם נדה ודאי, שאינו דם חתיכה, הרי הוא טמא, ואפילו יצא בשפופרת נמי. שהרי לרבנן לא דרשינן "בבשרה" למעוטי חציצה.

ונמצא, שנחלקו תנא קמא [שהוא רבי אליעזר] וחכמים גם בדינה של הרואה בשפופרת!?

ודוחה הגמרא: אמר אביי: לא נחלקו ת"ק וחכמים אלא בדין אחד ובשפופרת - כולי עלמא לא פליגי דטהורה היא, ומשום שגם חכמים דורשים הפסוק "בבשרה" למעוטי חציצה.

דף כב.

כי פליגי רק בחתיכה, ודפלי פלויי, שנראה הדם בבקעי החתיכה.

מר, תנא קמא סבר - דרכה של אשה לראות דם בחתיכה והדם הוא דם נידה, וכיון אין כאן חציצה טמאה. ומר, רבנן, סבר אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ולפיכך אין דם זה נקרא 'דם נידה', וטהור (32). ומה שהוצרכו חכמים לטהר משום "שאין זה דם נדה", אינו בגלל שחולקים על הדרשה מ"בבשרה", אלא אמרו טעם נוסף שיטהר גם הדם שבבקעים (33).

רבא אמר: דכולי עלמא אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, ואין דם זה נחשב כדם נידה וגם ת"ק מטהר בפלי פלויי. והכא, באשה טהורה ומקור [הרחם] מקומו טמא קמיפלגי. שאע"פ שהאשה עצמה אינה טמאה בטומאת נידה נחלקו ת"ק וחכמים אם עצם המצאותו ברחם מטמאה אותו ועושה אותו לאב הטומאה, כדי לטמא את האשה ואת הטהרות שיגע בהן בטומאת ערב. או דילמא שההמצאות במקור אינה גורמת שום טומאה.

דרבי אליעזר [תנא קמא] סבר: אשה - טהורה מטומאת נדה, ודם - טמא! דהא אתי דרך מקור, ונטמא הדם במגעו ברחם, ומטמא את האשה שנוגעת בדם כדין כל הנוגעת בדבר טמא.

ורבנן סברי: אשה טהורה. ומקור - מקומו טהור! ולכן האשה טהורה אפילו מטומאת ערב (34).

בעא מיניה רבה מרב הונא: הרואה קרי בקיסם (35), שהוציא שכבת זרע על ידי הכנסת קיסם בפי האמה - מהו?

וצדדי הבעיה הם: "איש אשר תצא ממנו שכבת זרע" אמר רחמנא - עד דנפיק מבשרו דרך יציאה ולא שהוציאוהו בקיסם (36).

או דילמא: האי 'ממנו' משמעותו - עד שתצא טומאתו לחוץ, ואפילו שנעקר והתחיל לצאת בתוך הגוף עדיין טהור, ושונה דינו מנדה שנטמאת מהדם כשעבר את מקום "בין השיניים" גם קודם שיצא מחוץ לגוף. וכיון שנצרך הפסוק "ממנו" לדרשה זו, אין למעט מכאן מיעוט נוסף (37) ואפילו בקיסם נמי טמא?!

אמר ליה רב הונא לרבה: תיפוק ליה דהוא, הזרע, עצמו, אינו מטמא בכל שהוא אלא בחתימת פי האמה, ובפחות משיעור זה של 'חתימת פי האמה' אין הזרע מטמא את האדם שיצא ממנו, ואפילו כשיצא מעצמו ואם כן, כשהכניס קיסם והוציא זרע הרי לא הוציא יותר מאשר שיעור הקיסם, שהוא פחות משיעור חתימת פי האמה (38), ומהו ספיקו של רבה בהוצאה בקיסם, כאשר אין כלל את שיעור המטמא? ומדייקת הגמרא: למימרא, דסבר רב הונא, דהא דמטמא הזרע את האדם הוא לא בעצם יציאת הזרע אלא משום דנוגע הוי באדם. ולפיכך צריך שיעור בזרע שנוגעים בו [כי אילו היתה הטומאה משום ראית הקרי לא היה צריך שיעור לזרע, כמו בנדה, שטומאתה נובעת מעצם ראית הדם ולא מהמגע בו, ולפיכך אין שיעור לדם הנצרך כדי שתהיה טמאה בנדה] (39).

ומקשה הגמרא: אלא מעתה, שטומאת קרי היא לא משום ראיה אלא משום נגיעה בזרע הטמא - אל יסתור הרואה קרי בזיבה!? [זב שראה שלש ראיות של זיבה צריך לספור שבעה ימים נקיים לטהרתו, שצריך שלא יראה בימים אלו דבר מעניני זיבה. ואם נאמר שקרי אינו טומאת ראיה אלא טומאת מגע אין ראית הקרי בתוך שבעת הימים הנקיים צריכה להיות סותרת לטהרתו, וכמו שמגע בשרץ אינו מפריע לטהרתו]. ואם כן תיקשי - אלמה תניא: "זאת תורת הזב, ואשר תצא ממנו שכבת זרע" [שהוקשו זב ובעלי קרי להדדי], ודרשינן: מה זיבה בימי הנקיות - סותרת אותם, וצריך למנותם מחדש, אף ראיית שכבת זרע על ידי הזב בשבעת ימי נקיותו נמי סותר! ואמאי סותר כשאין זה אלא טומאת מגע הדומה לנגיעה בשרץ?

אמר ליה רב הונא לרבה: סתירה, היינו טעמא דסותר הקרי את שבעת הימים הנקיים של הזב, לא משום ששכבת הזרע מטמאה בעצם יציאתה מהגוף, אלא לפי שאי אפשר לה לשכבת הזרע היוצאת בז' הימים הנקיים בלא צחצוחי זיבה, והצחצוחים האלה של זיבה המעורבים בשכבת הזרע הם הסותרים את נקיות הימים, ולא ראיית הקרי כשלעצמה.

וחזר רבה ושאלו לרב הונא: אלא מעתה, דאמרת אי אפשר לה לשכבת זרע בז' נקיים של זב בלי צחצוחי זיבה, תסתור ראיית הקרי כל ז' ימים, כדין זב שראה זיבה בימים הנקיים, שסותר את כל הימים הנקיים שמנה עד עתה, וחוזר ומונה שבעה ימים נקיים חדשים.

אלמא תניא: "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע" - מה זיבה סותרת אף שכבת זרע סותרת בז' נקיים של זב. אי מה זיבה סותרת את כל ז' הימים הנקיים אף שכבת זרע נמי סותר את כל ז' הימים הנקיים של הזב, תלמוד לומר 'לטמאה בה' אין לך בה, בסתירה שסותרת שכבת זרע, אלא מה שאמור בה לענין טומאה עצמה - מה טומאת שכבת זרע היא יום אחד בלבד, אף הסתירה שהיא סותרת ממנין ז' הימים של זב אינה אלא יום אחד. והיינו את אותו יום שבו היא נראתה [ולדוגמא אם ספר הזב שבעה ימים נקיים וביום השביעי יצאה ממנו שכבת זרע הרי הוא סותר את היום הזה בלבד ומונה למחרת יום נקי נוסף ומשלימו לששה הנקיים הקודמים]. ואמאי, הא בשכבת זרע יש צחצוחי זיבה ומכחם ייסתרו כל שבעת הימים?!

אמר ליה רב הונא לרבה - גזירת הכתוב היא! [דהיינו: שרק] זיבה גמורה, דלא ערבה בה שכבת זרע - סותרת כל שבעה. אבל צחצוחי זיבה, דערבה בה שכבת זרע - לא סותרת אלא יום אחד! (40)

בעא מיניה רבי יוסי ברבי חנינא מרבי אלעזר: הרואה דם יבש - מהו?

וצדדי הבעיה הם:

שטומאת נדה נלמדת מהפסוק "אשה כי יזוב זוב דמה" וכיון שבלשון זיבה אמר רחמנא - עד דמידב דייב ליה [רק כשיזל כנוזל] מטמא, ולפי צד זה: דם לח - אין, דם יבש - לא! (41) או דילמא - האי 'כי יזוב זוב דמה' אורחא דמילתא היא, שנקט הכתוב לשון נזילה משום שזוהי הדרך הרגילה שבה היא רואה דם, ולעולם, אפילו דם יבש נמי מטמא?

אמר ליה רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא - תניתוה: 'דם הנדה, ובשר המת מטמאין לחים ויבשים'! (42)

אמר ליה רבי יוסי ברבי חנינא לרבי אלעזר: דם שהיה ביציאתו לח ונעשה יבש לאחר מכן לא קא מיבעיא לי דמטמא, ובמקרה זה עוסקת המשנה [שבמשנה הוזכר גם בשר המת יבש, ובשר המת ודאי בשעת מיתה היה לח ורק אח"כ יבש]. כי קא מיבעיא לי

- יבש מעיקרא, שבשעת יציאתו מהגוף היה יבש ולא יצא בצורה של נזילה, ורק אותו אפשר למעט מהפסוק "כי יזוב"?

ופושטת הגמרא:

הא נמי תניתוה, 'המפלת כמין קליפה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין אדומין, תטיל אותם למים - (תחילת העמוד) אם נמוחו, טמאה!'

ומוכח דעל אף דבתחילה היה הדם יבש ורק אחר כך בשעת בדיקתו במים, נימוח הרי היא טמאה (43).

דף כב:

ומקשה הגמרא: אי הכי, שיבש מעיקרא מטמא - בלא נימוחו אח"כ במים נמי היו צריכים לטמאות, ומדוע התנתה המשנה את טומאתם רק אם לאחר מכן נימוחו במים? (44)

ומתרצת: אמר רבה: כי לא נמוחו אח"כ במים - בריה בפני עצמה היא ולא דם (45), ולכן אינם מטמאים. אבל דם יבש, שאח"כ נימוח במים, דם הוא, ואין צורך שיזוב מגופה.

ודנה הגמרא במקרים שהוזכרו במשנה: ומי איכא כי האי גוונא שמפלת כמין שערות וכמין קליפות?

ומיישבת הגמרא: אין! מצאנו שהוזכרו מקרים שכאלו והתניא: אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: שני מעשים העלה אבא מטבעין [שם מקום] ליבנה, ושאלם לחכמים:

א. מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות ובאו ושאלו את אבא, ואבא שאל לחכמים אשר ביבנה, וחכמים שביבנה שאלו לרופאים, ואמרו להם הרופאים: אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה (46), שממנה היא מפלת כמין קליפות, ולכן - תטיל את הקליפות למים, אם נמוחו במים, הרי היא טמאה! (47) ב. ושוב: מעשה באשה שהיתה מפלת כמין שערות אדומות, ובאה ושאלה את אבא, ואבא שאל לחכמים, וחכמים לרופאים, ואמרו להם - שומא יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין שערות אדומות. ולפיכך, תטיל אותם למים, אם נמוחו במים - טמאה!

ומבארת הגמרא כיצד בודק במים:

אמר ריש לקיש - ובפושרין! שדווקא בהטילה למים פושרים ולא נימוחה החתיכה מוכח שאיננה דם שקרש, אך אם הטילה לצוננין ולא נימוחו אין זה ראיה לטהרה.

תניא נמי הכי: תטיל למים - ובפושרין!

רבן שמעון בן גמליאל אומר: ממעכתו בכך שמטילו לרוק, ומניח את החתיכה והרוק על גבי הציפורן וממעכם בציפורן ידו השניה! (48)

ודנה הגמרא: מאי ביניהו? ומהו החילוק בין דברי תנא קמא לרשב"ג? (49)

ועונה: אמר רבינא: מעוך על ידי הדחק, שממעכן על ידי לחץ הצפורן, איכא בינייהו. שלתנא קמא מספיק שלא נמוח מאליו כדי להוכיח שאינו דם נדה, ואע"פ שאחר שלחצהו נימוח, טהור. ואלו לרשב"ג רק אם נשאר שלם לאחר דוחק המיעוך מוכח שאינו דם נידה.

עוד מבררת הגמרא מהו משך השרייה בפושרין:

התם [להלן נד ב ביחס לשרץ ונבלה שיבשו, שאינן מטמאין כשהם יבשים, אלא אם כן חזרו ושרו אותם במים עד שחזרה אליהם הלחות שהיתה להם לפני שהתייבשו] תנן: כמה הוא זמן שרייתן בפושרין, שאם יחזרו בו ללחותן טמאים - מעת לעת! אבל אם נצרכת שריה ארוכה יותר, טהורים אפילו שחזרה אליהם הלחות.

ואילו, הכא, בדם יבש - מאי?

מי בעינא מעת לעת כמו בשריית שרץ ונבלה, ושריה קצרה יותר אינה מספיקה להוכיח שאין החתיכה מדם. או לא?

וצדדי הספק הם:

שאולי, דוקא שרץ ונבלה, דאקושי [שמתקשים ביובשם] בעינן מעת לעת כדי לרככם עד שיחזרו למצבם הלח הקודם, אבל דם דרכיך לא שהוא רך גם בשעה שהוא יבש גם בשריה קצרה יותר נימוח, ואם נשאר שלם אינו דם.

או דלמא, לא שנא דם משרץ ונבלה, ששיעור מעת לעת הוא השיעור שקבעו חכמים לענין הפיכת יבש ללח, לא שנא קשה ולא שנא רך?

ומסקנת הגמרא: תיקו!

שנינו במשנה: המפלת כמין דגים, ואין עמה דם אַחֵר - טהורה.

ושואלת הגמרא: וליפלוג נמי רבי יהודה הסובר ברישא של המשנה שהמפלת חתיכה הרי היא טמאה גם אין עמה דם. בהא, שגם את המפלת כמין דגים יטמא רבי יהודה. שהטעם שטימא מפלת חתיכה הוא כמבואר לעיל [כא, א] שסבר שאי אפשר שיפתח הרחם בלא שיצא דם. ואף שלא ראתה הדם בודאי היה. וא"כ גם המפלת דגים, ודאי שבפתיחת הרחם ליציאתם יצא דם! (50)

ומתרצת: אמר ריש לקיש - אכן, משנתנו אינה מוסכמת על כולם, אלא במחלוקת היא שנויה, ורבנן היא, ואלו רבי יהודה חולק עליהם ומטמא מפלת דגים משום שאי אפשר שיפתח הרחם בלי שיצא דם.

ורבי יוחנן אמר - אפלו תימא משנתנו רבי יהודה היא. כי עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם שמפלת חתיכה טמאה, אלא גבי חתיכה, ואין טומאתה משום הדם שיצא עמה בפתיחת הרחם, אלא דעביד דם דקריש והוי חתיכה, ולכן מטמאה רבי יהודה משום שהחתיכה עצמה עשויה מדם קרוש, ודם מטמא גם כשקרש. אבל צורה של בריה לא הוי מדם, שאין הדם בקרישתו מתהווה להיות דמות דגים או חגבים, ומוכיחה צורת החתיכה שעשויה היא מבשר. ולכן המפלת כמין חגבים אינה מטמאה אפילו לרבי יהודה.

ושואלת הגמרא: ולהך לישנא לעיל [כא א] דאמר רבי יוחנן דב"אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם" קמיפלגי רבנן ורבי יהודה וחולק לשון זה בשם רבי יוחנן על המובא בסוגייתנו בשם רבי יוחנן, וסובר כפירוש הראשון שמשום הדם שיוצא עם החתיכה טמא רבי יהודה. אם כן - לפלוג נמי רבי יהודה בהא דמפלת כמין דגים, שכיון דנפתח הקבר הרי היא טמאה?

ועונה: מאן דמתני לעיל הך לישנא שלרבי יוחנן טימא רבי יהודה משום דם שיצא בפתיחת הרחם, מתני הכי בסוגיתנו: רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוויהו סוברים שניהם שמשנתנו במחלוקת שנויה, ורבנן בלבד היא, ולא רק ריש לקיש סבר שרבי יהודה חולק על המשנה אלא גם רבי יוחנן סובר כן. והאומרים בשם רבי יוחנן שהמשנה לכולי עלמא אינם סוברים את המובא לעיל [כא א] בשמו של רבי יוחנן.

שנינו במשנה: המפלת כמין בהמה אם זכר תשב לזכר ואם נקבה תשב לנקבה דברי רבי מאיר.

אמר רב יהודה אמר שמואל: מאי טעמא דרבי מאיר, והרי לא הפילה צורת בן אדם אלא צורת בהמה, ומנין לנו שגם בלידת צורת בהמה נחשבת ליולדת.

ומתרץ שמואל: הואיל ונאמרה בהו, בבעלי חיים, "יצירה" כאדם ["ויצר ה' אלוקים מן האדמה כל חית השדה ואת עוף", ובאדם נאמר - "וייצר את האדם"] וילפינן בגזרה שוה

ומקשה הגמרא: אלא מעתה, המפלת דמות תנין (51) [דג גדול] תהא אמו טמאה לידה, הואיל וגם בו יש גזירה שווה שנאמר בו "יצירה" כאדם, שנאמר "ויברא אלהים את התנינינם הגדולים" ומדוע שנינו במשנתנו שמפלת כמין דגים הרי היא טהורה?

ומתרצת: אמרי, דנין בגזירה שוה "יצירה" מ"יצירה" שהן מילים זהות ואין דנין "בריאה" מ"יצירה"!

ושואלת הגמרא: מאי נפקא מינא בשינוי הלשון? והא תנא דבי רבי ישמעאל שלומדים בגזרה שוה [שישנו חיוב לחלוץ האבנים בבית במנוגע] מהפסוק: "ושב הכהן", לפסוק ובא הכהן", ואפילו שהמילים אינם זהות - זו היא שיבה זו היא ביאה, וכיון שמשמעות המילים היא אחת, אין חסרון בשינוי הלשון!? (52)

ומוסיפה הגמרא לשאול: ועוד, אפשר גם בתנין ללמוד גזירה שווה ממילים זהות, שנגמר "בריאה" שנאמרה בתנין, מ"בריאה" (53) שנאמרה באדם שבנוסף ליצירה נאמרה באדם גם "בריאה", דכתיב "ויברא אלהים את האדם בצלמו", ונטמא מפלת תנין מכח גזירה שוה זו?

ומתרצת: אמרי - "ויברא" נצרך לגופיה, ללמדינו מעשה יצירת האדם ורק מפסוק מיותר שאין בו צורך לגוף הענין שבו נאמר אפשר ללמוד גזירה שוה, אבל "וייצר" שאין בו צורך לגופיה שכבר למדנו מעשה היצירה מהפסוק "ויברא", הרי הוא עומד לאפנויי, ללמוד ממנו גזרה שוה. ולכן דנין רק יצירה מיצירה, דהיינו בהמות שנאמרה בהם יצירה מיצירת האדם, אבל אין דנין בריאה של דגים מבריאה של אדם, כיון ש"ויברא" אינו פנוי (54).

ושואלת הגמרא: מנין לנו ש"ויברא" נצרך ללמדנו עיקר מעשה היצירה אדרבה, נאמר ש"וייצר" הוא לגופיה, וממנו לומדים יצירת האדם וו"ויברא" לאפנויי (55), וכיון ש"ויברא" מיותר דנין בגזירה שווה בריאה של דגים מבריאה של אדם, ונטמא רק המפלת דגים ולא המפלת בהמה?!

ומחמת הקושיה חוזרת בה הגמרא ומתרצת תירוץ אחר מדוע לא מקישים תנין לאדם: אלא, עדיף לדרוש הגזירה שווה מ"וייצר" שהוא מופנה [מיותר] משני צדדים שגם הפסוק המלמד וגם הפסוק הנלמד מיותרים, שמופנה הפסוק "ויצר" שנאמר גבי אדם שהוא המלמד, שהרי אפשר ללמוד היצירה מ"ויברא". ומופנה גם הפסוק שנאמר גבי בהמה [כפי שיתבאר]. אולם "ויברא את התנינים" גם אם נקיש אותו ל"ויברא" שנאמר באדם רק לגבי אדם הוא מופנה [דכתיב וייצר] אבל גבי תנינים אינו מופנה שרק פעם אחת נאמרה יצירתם ונצרך הפסוק לגופו!

ומסבירה הגמרא: מאי מופנה "וייצר" גבי בהמה? ומהיכן עוד אפשר ללמוד יצירתם?

אילימא מדכתיב "ויעש אלהים את חית הארץ" וכתיב בנוסף, כדי לאפנויי, "ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה", אם כן גבי תנין נמי אפנויי מופנה הפסוק "ויברא", דכתיב, בהמשך ל"ויצר מן האדמה כל חיה השדה" - "ואת כל רמש האדמה" ו"רמש" כולל גם את התנינים. וכתיב, בנוסף, "ויברא אלהים את התנינים הגדולים" ואם גם "ויברא" מיותר ונלמד ממנו גזרה שוה?

ומתרצת הגמרא: אין לנו פסוק בתנינים לאפנויי, כי רמש דכתיב התם [בפסוק "ואת כל רמש האדמה"] - רק בבעלי חיים דיבשה הוא (56), ואינו כולל את התנינים שבים! נמצא שרק "ויצר" מופנה משני צדדים ולכן אותו לומדים בגזירה שווה.

ומקשה הגמרא על דבריה לעיל: ומאי נפקא מינה ואיזה חילוק בכח הדרשה יש בין גזירה שווה שמופנה מצד אחד לגזירה שווה שמופנה משני צדדים שלכן דורשים הגזירה שווה לבהמה שמופנית מב' צדדים ולא לדגים שמופנים מצד אחד.

ומתרצת: נפקא מינה, למה דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל: [א] כל גזרה שוה שאינה מופנה כל עיקר - אין למדין הימנה! שרק מפסוק מיותר (57) שאינו נצרך לגופו למדים גזירה שווה.

[ב] מופנה מצד אחד - לרבי ישמעאל למדין, וגם אם ישנה פירכא מסברא לחלק בין הדינים אין משיבין, לרבנן למדין אם אין פירכא מסברא, ומשיבין כשיש פירכא, ודוחים הגזירה שווה.

[ג] מופנה משני צדדין - דברי הכל למדין ואין משיבין!

וכיון שעל הגזירה שווה מאדם לבהמה ודגים ישנה פירכא [כפי שיבואר להלן], אפשר להקיש רק בהמה המופנת משני צדדים ולא דגים (58).

ושואלת הגמרא: לרבי ישמעאל שגם במופנה מצד אחד למדין ואין משיבין -

מאי איכא בין מופנה מצד אחד למופנה משני צדדין? והרי דין שניהם שווה, שגם כשיש סברא נגד הגזירה שווה למדים, וחזרה הקושיה שנקיש דגים לאדם.

ועונה: נפקא מינה דהיכא דאיכא שתי דרכים לדרוש הגזירה שווה, דרך אחת ללמוד מפסוק שמופנה מצד אחד

ודרך שניה ללמוד מפסוק שמופנה משני צדדין - שבקינן מופני מצד אחד,

דף כג.

וילפינן מופנה לשני צדדין!

ומבארת הגמרא את התירוץ: ולהכי אפניה רחמנא לבהמה משני צדדין כי היכי דלא נגמר מן דגים שהוא מופנה מצד אחד. אלא נקיש בהמה לאדם ורק המפלת צורת בהמה טמאה כיולדת (59).

רב אחא בריה דרבא מתני לה משמיה דרבי אלעזר למחלוקת רבי ישמעאל ורבנן לקולא [שגם כשאינו מופנה כלל למדים].

ומביאה הגמרא את גירסת רב אחא:

א. כל גזרה שוה שאינה מופנה כל עיקר - למדין ומשיבין. שאין צורך שיהא הפסוק מיותר כדי לדורשו בגזירה שוה (60).

ב. מופנה מצד אחד: לרבי ישמעאל - למדין ואין משיבין, לרבנן - למדין ומשיבין.

ג. מופנה משני צדדין: דברי הכל - למדין ואין משיבין!

תוכן העניינים

חברותא על נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה