אור ברסלב
חברותא על נדה פרק שני - כל היד

חברותא על נדה· הרב יעקב שולביץ

פרק שני - כל היד

פרק ראשון - בית שמאי

דף יג.

מתניתין:

כל היד המרבה לבדוק [באנשים - אם לא נטמאו בטומאת קרי. ובנשים - אם לא נטמאו בנידה או בזיבה].

הרי, אם ריבוי הבדיקות הוא בנשים (1) - משובחת היד הבודקת, שמונעת אותה מלטמא טהרות ומלהכשיל את בעלה.

אך אם הוא באנשים - תקצץ היד המרבה לבדוק, משום שמביאה את הבודק לידי מכשול חמור של הוצאת (2) זרע לבטלה.

גמרא:

ודנה הגמרא: מאי שנא נשים שבדיקתן המרובה היא משובחת, ומאי שנא אנשים שהיא אסורה? ומתרצת: נשים - לאו בנות הרגשה נינהו! שאין הבדיקה משפיעה (3) על האשה לגרום להם מכשול עוון, ולכן הבודקת משובחת.

אבל אנשים, דבני הרגשה נינהו, שהבדיקה יכולה להביא אותם לידי השחתת זרע שהוא עוון חמור - תיקצץ היד הבודקת!

ומקשה הגמרא: אי הכי, שהחילוק ביניהם הוא מצב מכשול עוון. מאי איריא שאמרינן: כל היד המרבה באנשים תקצץ!? והרי כי לא מרבה בבדיקה נמי תקצץ! לפי שאפילו בדיקה מועטה יכולה לגרום לאנשים מכשול!? ומתרצת: כי קתני במתניתין "כל היד המרבה" - אבדיקות של נשים קתני! שבהן ריבוי הבדיקות משובח.

תנא: במה דברים אמורים שהיד המרבה לבדוק באנשים תקצץ - כשהיתה הבדיקה לענין אם ראה האיש הבודק שכבת זרע שכיון שהאדם מרגיש ביציאת שכבת זרע - אין צורך לבדוק שמא יצאה ממנו, כל עוד שלא הרגיש.

אבל לענין זוב, שיוצא גם בלא הרגשה (4), ואי אפשר לדעת אם יצא, אלא על ידי בדיקה - אף הוא, הזב שנטמא בזיבה, ובודק לראות אם נמשכת ראייתו כדי לדעת אם הוא מתחייב בקרבן - הרי הוא משובח (5), כנשים המשובחות בריבוי בדיקותיהן!

ואפילו לענין שכבת זרע, יש אופן שהבדיקה מותרת: שאם בא לבדוק בצרור, שהוא דבר קשה, שאינו מביא לחימום, או בחרס - בודק!

ומקשה הגמרא: וכי במטלית לא בדקינן? שמלשון התנא משמע שדווקא בצרור ובחרס מותר לבדוק ולא בדבר אחר.

והתניא: בודק עצמו במטלית, ובכל דבר שרוצה לבדוק בו!?

ומתרצת: כדאמר אביי [במקום אחר, שיבואר לקמן]. שבמטלית עבה (6) אפשר לבדוק.

הכא נמי, הא דשנינו בברייתא שבודק במטלית, מדובר דוקא במטלית עבה שהיא דומה לצרור ולחרס.

ומבארת הגמרא: והיכא איתמר מימרא דאביי שמותר לבדוק במטלית עבה?

אהא דתנן: כהן שהיה אוכל בתרומה, והרגיש שנזדעזעו איבריו, שנעקר זרע מגופו ועומד לצאת, ובשעה שיוצא הזרע מגופו הוא נטמא ואסור באכילת תרומה, ורצונו לסיים את אכילת התרומה לפני שהוא נטמא - הרי הוא אוחז באמתו, ומונע מהזרע לצאת מגופו, ובולע, בינתיים, במהירות את התרומה! שכל עוד לא יצא הזרע עדיין הוא מותר באכילת התרומה.

ושואלת הגמרא: כיצד אומרת המשנה שיש לו תקנה בכך שהוא אוחז (7) באמתו?

והתניא: רבי אליעזר אומר: כל האוחז באמתו ומשתין - כאלו מביא מבול לעולם, לפי שבכך הוא מוציא זרע לבטלה, וזה (8) היה חטא דור המבול!?

ולתרץ זאת אמר אביי: שההתר לאחוז באמתו ולבלוע את התרומה, הוא דוקא במטלית עבה שאינה מחממת, ואינה גורמת להשחתת זרע. [ולתירוץ זה נתכוונה הגמרא לעיל שאמרה 'כדאמר אביי במטלית עבה'].

רבא אמר: אפילו תימא שאיירי שאוחז באמתו במטלית רכה - כיון דעקר הזרע לצאת - עקר!

ומקשה הגמרא: ואביי, מדוע אסר לאחוז את אמתו במטלית רכה? והרי כבר נעקר הזרע ממקומו עוד לפני הבדיקה?

ומתרצת: חייש דילמא אתי לאוסופי להוציא זרע על ידי החימום שבשעת האחיזה באמה.

ורבא, לא חייש דלמא אתי לאוסופי! ושואלת הגמרא: ולא? וכי אין מקום לחשוש להוספה בהשחתת זרע על ידי החימום בהשתא.

והתניא [בתוספתא פ"ב ז', על משנתנו]: הא [דהיינו האיש הבודק את עצמו באופן תדיר] למה זה דומה -

לנותן אצבע בעין, שכל זמן שאצבע בעין - עין מדמעת וחוזרת ומדמעת!

וכמו כן באיש, שככל שהוא מוסיף ובודק כך הוא גורם להוצאת זרע נוספת!

ורבא מתרץ שיש לחלק, כי במשנתנו מדובר שהזדעזעו איבריו והרגיש שנעקר הזרע, כולו כאחד לצאת. ובמקרה שכזה - כל אחמומי, והדר אחמומי בשעתיה - לא שכיח! ואלו כוונת הברייתא שמדמה את הבודק למי שנותן אצבע בעין היא במקרה השונה מהמקרה שמדברת בו המשנה - שהוא ממשמש באבר בתדירות, וכגון שבודק וחוזר ובודק, וככל שהוא ממשיך למשמש ממשיך הזרע לצאת לאיטו, וכנותן אצבע בעין שהדמעה יוצאת לאטה, עם כל משמוש של היד בעין.

גופא: רבי אליעזר אומר: כל האוחז באמה ומשתין (9) - כאלו מביא מבול לעולם!

אמרו לו לרבי אליעזר: והלא אם אינו אוחז הרי מי רגליו אינם הולכים למרחוק, ואז נצוצות של מי רגלים נתזין על רגליו, ונראה משום כך ככרות שפכה [שאינו מוליד] לפי שאינו מטיל מימיו למרחוק, ונמצא מוציא לעז על בניו שהן ממזרים?! אמר להן רבי אליעזר: מוטב שיוציא לעז על בניו שהן ממזרים ואל יעשה עצמו רשע, [ואפילו] שעה אחת, לפני המקום!

תניא אידך: אמר להן רבי אליעזר לחכמים שיש עצה כיצד אפשר למנוע את התזת הניצוצות על רגליו גם מבלי שיאחז בידו באמתו - שיעמוד האדם במקום גבוה - וישתין ללמטה! (10) או ישתין בעפר תיחוח, שנבלעות בו הניצוצות, שראוי לעשות השתדלות זאת, לטרוח ולהשתין דוקא במקומות אלו ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום.

ומבארת הגמרא: הי אמר להו רבי אליעזר לחכמים ברישא? את האיסור, או את העצה?

אילימא קמייתא, שנאמר בה רק האיסור, אמר להו ברישא, אין זה יתכן! כי כיצד יתכן שבתר דאמר להו איסורא באופן מוחלט שבכל ענין אסור להחזיק בידו בשעה שמשתין - הדר אמר להו תקנתא!? שמשמע שרק נתן להם עצה כיצד אפשר להמנע מלאחוז אבל אם אין אפשרות לעשות כעצתו מותר לאחוז בידו.

ומכריעה הגמרא: אלא בהכרח, כי הא, העצה, אמר להו ברישא. ואמרו ליה חכמים: אם אין לו מקום גבוה ועפר תיחוח - מאי יעשה?

אמר להן: מוטב שיוציא לעז על בניו, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום!

ומבארת הגמרא: וכל כך למה? - מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה!

דאמר רבי יוחנן: כל המוציא שכבת זרע לבטלה - חייב מיתה! שנאמר: "וירע בעיני ה' אשר עשה אונן (11), וימת גם אותו".

רבי יצחק ורבי אמי אמרי: הרי הוא כאלו (12) שופך דמים! שנאמר "הנחמים באלים, תחת כל עץ רענן, שוחטי הילדים בנחלים, תחת סעיפי הסלעים" - אל תקרי "שוחטי הילדים" אלא "סוחטי הילדים"! דהיינו מוציאי זרע לבטלה. וקרא עליהם הכתוב כאלו שחטו הילדים.

רב אסי אמר: הרי הוא כאלו עובד עבודת כוכבים! (13) דכתיב הכא - "תחת כל עץ רענן". וכתוב התם - "על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן".

רב יהודה ושמואל הוו קיימי אאיגרא דבי כנישתא, על גג בית הכנסת דשף [שם מקום], ויתיב [היה אותו בית הכנסת] בתוך תחום נהרדעא.

אמר ליה רב יהודה לשמואל: צריך אני להשתין, וכיצד אעשה זאת על גגו של בית הכנסת?

אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא [כינוי לרב יהודה לפי שהיה שנון]: אחוז באמתך כדי שלא יפלו מי הרגלים תחתך על גג בית הכנסת, והשתן לחוץ.

ומקשה הגמרא: היכי עביד רב יהודה הכי? והתניא: רבי אליעזר אומר "כל האוחז באמתו ומשתין כאלו מביא מבול לעולם"?!

ומתרצת: אמר אביי - עשאו להא דרב יהודה כבולשת (14), שבמקום סכנה ופחד האדם עסוק בעשייתו מבלי לחשוב על ענינים אחרים, ולכן בהיות רב יהודה על הגג לא היה לו לחשוש שמא יבוא להרהור כשאחז באמתו, וכדמפרש -

דתנן: בולשת [חיל צבא הבא לחפש ולבזוז] שנכנס לעיר, הרי אם בשעת שלום נכנס - חביות היין שהיו פתוחות, אסורות מעתה בשתיה, שמא נסכום אנשי הצבא לעבודה זרה. אך החביות שהיו סתומות נשארו מותרות. ואם נכנס החיל בשעת מלחמה - אלו ואלו מותרות, לפי שאין להם פנאי לנסך! אלמא, דכיון דבעיתי, שמפוחדים אנשי החיל מחמת המלחמה - לא אתי לנסוכי.

הכא נמי - כיון דבעיתי רב יהודה בעומדו על הגג - לא אתי להרהורי!

ומבארת הגמרא: והכא מאי "ביעתותא" איכא?

א. איבעית אימא - ביעותתא דליליא ודאיגרא [מהעמידה על שפת הגג בשעת לילה].

ב. ואיבעית אימא - ביעתותא דרביה [שרב יהודה היה תלמידו של שמואל].

ג. ואיבעית אימא - ביעתותא דשכינה [השורה בבית הכנסת, שעמד על גגו].

ד. ואיבעית אימא - אימתא דמריה עליה [שהיה רב יהודה ירא שמים, והיה מותר לו לאחוז באמתו אפילו שלא על הגג].

דקרי שמואל עליה דרב יהודה: אין זה ילוד אשה! [שהוא כה ירא שמים].

ה. ואיבעית אימא, לכך היה מותר לרב יהודה לפי שנשוי היה, דאמר רב נחמן: (15) אם היה נשוי [שיש לו פת בסלו] מותר לאחוז.

ו. ואיבעית אימא: כי הא, באופן זה אורי ליה שמואל לרב יהודה שיעשה: דתני אבא בריה דרבי בנימין בר חייא - על אף שאסור לאחוז באמה, אבל מסייע בבצים מלמטה!

ז. ואיבעית אימא: כי הא, אורי ליה שמואל לרב יהודה: דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן - גבול יש לו לאיסור האחיזה: מעטרה ולמטה - מותר.

דף יג:

מעטרה ולמעלה [לכוון הגוף] - אסור. וכן הורה לו שיאחז מעטרה ולמטה.

אמר רב: המקשה עצמו לדעת - יהא (16) בנידוי

ומקשה הגמרא: ולימא רב - אסור להקשות עצמו לדעת!?

ומתרצת: דלכך נקט רב האי לישנא, לומר לך שאיסורו חמור ביותר משום דקמגרי יצר הרע אנפשיה [ר"ן שבת פרק יד].

ורבי אמי אמר: המקשה עצמו לדעת - נקרא עבריין! משום שכך אומנתו של יצר הרע - היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, ולמחר [אחר שהאדם מציית לו, והרי הוא מסור בידו], אומר לו: לך עבוד עבודת כוכבים! והולך ועובד.

איכא דאמרי: אמר רבי אמי: כל המביא עצמו לידי הרהור - אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה! דכתיב הכא [בענין השחתת זרע] (17) "וירע בעיני ה' אשר עשה אונן". וכתיב התם [באלה שאינם נכנסים במחיצתו של הקב"ה], "כי לא אל חפץ רשע אתה - לא יגורך [לא יגור יחד עמך במחיצתך] אדם רע"!

ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב "ידיכם דמים מלאו" - אלו המנאפים ביד! [שמשחיתים זרעם בידם].

תנא דבי רבי ישמעאל: "לא תנאף אשה" לא כתיב, אלא (18) "לא תנאף" סתם - לומר שלא תהא בך שום ניאוף - בין ביד (19), בין ברגל! תנו רבנן: הגרים, והמשחקין בתינוקות - מעכבין את ביאת המשיח! ודנה הגמרא: בשלמא גרים מעכבים, כדרבי חלבו. דאמר רבי חלבו: קשין גרים לישראל כספחת (20) [צרעת]!

אלא "משחקין בתינוקות" - מאי הוא?

אילימא משכב זכור? - הא בני סקילה נינהו! ולא רק מעכבים את המשיח ותו לא.

אלא, שמא תאמר שמשחיתים זרעם דרך איברים [ואילו משכב זכור הוא דוקא דומיא דמשכב אשה] -

עדיין קשה: והא "בני מבול" נינהו, שהוא ביטוי יותר חמור מעיכוב המשיח! ומתרצת הגמרא: אלא, דנסיבי, שהם נושאים נשים קטנות, דלא בנות אולודי נינהו (21), ואין בכך איסור משום השחתת זרע, אלא משום שמתבטלים מפריה ורביה.

דאמר רבי יוסי - אין בן דוד בא אלא עד (22) שיכלו נשמות שבגוף!

"גוף" הוא מקום האוצר של כל הנשמות. וכל עוד לא הוצאו ממנו כל הנשמות אין בן דוד בא. ונמצא שמי שמונע עצמו מלהוריד נשמות מה"גוף" לעולם - מעכב בכך את הגאולה! שנאמר "כי רוח מלפני יעטוף, ונשמות - אני עשיתי". שביאורו: הרוחות שלפני, שגזרתי שיולדו, הם "יעטופו", יאחרו [מלשון "והעטופים ללבן"] את הגאולה הנזכרת באותו פסוק.

שנינו במשנה: כל היד המרבה לבדוק באנשים - תקצץ!

איבעיא להו: האם דינא תנן, שהדין הוא שקוצצים את ידו ממש, או לטותא תנן [קללה - שראוי לידו שתקצץ]?

וביאור הספק הוא: האם דינא תנן - כי הא דרב הונא קץ ידא! [כמבואר בסנהדרין, שכל המרים יד על חבירו תקצץ ידו. ועשה כן רב הונא בפועל!] וכמו כן הכא יש לקוץ את היד.

או לטותא בלבד תנן?

תא שמע: דתניא: רבי טרפון אומר: השולח יד לאמה - תקצץ ידו עוד בעודה על טבורו!

אמרו לו: כיצד זה קוצצים את היד בעודה על הטבור? - והלא כרסו נבקעת בכך, והוא אינו חייב אלא בקציצת ידו!

אמר להן רבי טרפון: מוטב כי תבקע כרסו, ואל ירד לבאר שחת!

ומוכיחה הגמרא: אי אמרת בשלמא דינא תנן - היינו דאמרי ליה: והלא כרסו נבקעת!?

אלא, אי אמרת לטותא תנן ואין קוצצין את ידו בפועל - מאי "כריסו נבקעת" איכא!?

ודוחה הגמרא: אלא מאי - דינא תנן!? וכי לא סגי, לא יתכן לומר שתקצץ ידו כשהיא לאו על טבורו? ומדוע אמר רבי טרפון שתקצץ דוקא על טבורו?

אלא, הכי קאמר רבי טרפון: כל המכניס ידו למטה מטבורו [ונוגע באמתו] (23) - תקצץ היד! ולעולם לטותא היא בלבד [וכך ביאור דבריו: יד לאמה תיקצץ לפי שהכניס ידו למטה מטבורו].

אמרו לו לרבי טרפון: ישב לו קוץ בכריסו [באמתו] האם לא יטלנו? אמר להן - לא!

אמרו לו - והלא (24) כריסו נבקעת?!

אמר להן: מוטב תבקע כריסו ואל ירד (25) לבאר שחת!

מתניתין:

החרשת [שאין בה דעה משום שלא למדה], והשוטה [שדעתה לקויה מלידה], והסומא, ושנטרפה דעתה - הרי אם יש להן מכירות שהן פקחות, חברותיהן הפקחות מתקנות אותן על ידי שבודקות אותן להווכח (26) שלא נטמאו בנדה, ואם נטמאו מטבילות אותן והן אוכלות בתרומה, אם הן כהנות.

גמרא:

ושואלת הגמרא: חרשת - מדוע צריך לבדקה על ידי חברותיה הפקחות? איהי תבדוק לנפשה!

דתניא: אמר רבי: חרשת היתה בשכונתינו - לא דיה שבודקת לעצמה, אלא שחברותיה רואות, ומראות לה דם בדיקתן לבדקו אם טהור או טמא, לפי שהיתה בקיאה במראות הדם!?

ומתרצת הגמרא: התם בשכונתו של רבי איירי בחרשת שהיא מדברת ואינה שומעת. שהיתה שומעת מקודם ולמדה אז לדבר ולאחר מכן נתחרשה, שהיא בת דעה.

הכא, במשנתנו, איירי בשאינה (27) מדברת ואינה שומעת לפי שנולדה כשהיא חרשת.

כדתנן: חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאין בו דעה כשוטה - הוא דוקא חרש שהוא אינו שומע ואינו מדבר!

שנינו במשנתנו: הסומא - פקחות מתקנות אותה.

ושואלת הגמרא: ואמאי? איהי תבדוק לנפשה, ותיחזי לחבירתה?

ומיישבת: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: "סומא" - אינה משנה! שיש למוחקה מהמשנה.

שנינו במשנה: ושנטרפה דעתה.

ושואלת הגמרא: שנטרפה דעתה - היינו שוטה. שכבר נכתבה במשנה!?

ומתרצת: שלא מדובר שנטרפה דעתה מלידה כמו בשוטה אלא - שנטרפה דעתה, לאחר שנולדה, מחמת חולי!

תנו רבנן: כהן שוטה הרוצה לאכול בתרומה - מטבילין אותו כדי לטהרו מטומאת קרי או טומאת שרץ.

ומאכילין אותו תרומה לערב, שמותר לאכול רק אחר הערב שמש.

ומשמרין אותו שלא יישן, שמא יראה קרי בשנתו.

ישן (28) - טמא. לא ישן - טהור.

רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: אפילו אם ישן יש דרך להאכילו בתרומה - שעושין לו כיס של עור ובודקין את הכיס לפני שבאים להאכילו בתרומה אם יש בו קרי או זיבה.

אמרו לו: אי אפשר לעשות לו כיס, כי כל שכן שמביא אותו הכיס לידי חימום.

אמר להן: לדבריכם - כהן שוטה אין לו תקנה, כי שמא יראה קרי.

אמרו לו: לדברינו יש לו תקנה, כי רק ישן טמא, אבל לא ישן - טהור.

ואלו, לדבריך שעושה לו כיס יש לחוש שמא יראה טפה קטנה של קרי כחרדל, ותבלע בכיס! ויאכל תרומה בטומאת הגוף, שמגיע על כך עונש חמור של מיתה!

תנא: משום רבי אלעזר אמרו: עושין לו לכהן שוטה כיס של מתכת. אמר אביי: וצריך לעשות כיס מתכת של נחושת דוקא, שהנחושת אינה בולעת כלל ולכן אין לחוש שמא יבלע בכיס טיפת זרע כחרדל.

וכדתניא בענין אחר, שאין הנחושת בולעת:

"מי חטאת" שהם המים שמעורב בהם אפר פרה אדומה, ובהם מטהרים את טמאי המתים, מטמאים את הנושא אותם באם יש במים כדי שיעור הזאה. ולדברי חכמים צריך שתהיה במים המטמאים את הנושא אותם כמות מים שתספיק בין להזאה ובין לבליעה שבולעים גבעולי האזוב [אשר בהם מזים את המים על הטמאים]. ובפחות מהשיעור הכולל הזה אין מי החטאת מטמאים את הנושא אותם.

ואילו רבי יהודה חולק, וסובר שמספיקה כמות מים בכדי ההזאה בלבד. כי רואים את אותן גבעולין של אזוב כאלו הן של נחושת, שאינה בולעת כלל, וכאלו כל המים שעל הגבעולים יהיו מוזים על האדם המיטהר, מבלי להבלע באיזוב.

אמר רב פפא: שמע מינה מהא דאסרו חכמים לעשות כיס של עור לכהן שוטה - מכנסים (29) אסורים בלבישה, שהרי הם מביאין לידי חימום ככיס.

ומקשה הגמרא: והכתיב בבגדי הכהנים "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה"!?

ומתרצת: ההוא, כדתניא: מכנסי כהנים - למה הם דומים? כמין פמלניא [סינור] של פרשים [שהם מכנסיים רחבות, שאינן מביאות לידי חימום]. למעלה מגיעות המכנסיים עד מתנים. למטה הן מגיעות עד ירכים. ויש להם שנצים [שרוכים]. ואין להם לא "בית הנקב" מאחור, ולא "בית הערוה" מלפנים, שגנאי הוא לבגדי הקדש שיהיו כך.

דף יד.

אמר אביי: (תחילת העמוד) רוכבי גמלים, שאבריהם מתחממים ברכיבתם ונטמאים על ידי הוצאת זרע - אסורין לאכול בתרומה, שמא יצא מהם זרע תוך כדי רכיבה ולא שמו לב לכך.

תניא נמי הכי: רוכבי גמלים - כולם (30) רשעים! [משום שמוציאים זרע לבטלה ברכיבתם].

הספנים - כולם צדיקים! [שסכנת הדרך מקרבת לבם לאביהם שבשמים].

החמרין - מהן רשעים, מהן צדיקים. וכפי שיבואר - איכא דאמרי: הא (31) דמכף, הצדיקים הם אלו שרוכבים על אוכף שעשוי מעץ ואינם מתחממים. הא דלא מכף, הרשעים רוכבים בלי אוכף ומתחממים בבשר החמור.

ואיכא דאמרי: הא (32) דמטרטין שרוכבים בצורה שירך אחת פשוטה לכאן וירך שניה לכאן ומתחמים אבריהם. הא דלא מטרטין, שיושבים על החמור כששתי הרגלים נטויות לצד אחד בלבד, כרכיבת אשה, שאז אינם מתחמים.

רבי יהושע בן לוי לייט [היה מקלל] אמאן דגני אפרקיד (33) [את מי שהיה שוכב פרקדן, על גבו].

ומקשה הגמרא: איני, והאמר רב יוסף: השוכב פרקדן לא יקרא קרית שמע! ומשמע שרק קריאת שמע הוא דלא יקרא משום שאין זה דרך כבוד, הא מגנא [לשכב גרידא] שפיר (34) דמי?!

ומתרצת: לענין מגנא [צורת השכיבה גרידא] - כי מצלי, אם מטה עצמו מעט הצידה, שפיר דמי כי אז אין את החששות דלעיל. אבל לענין קריאת שמע גם כי מצלי אסור, שכל עוד הוא שוכב על גבו, ואפילו מוטה על צידו, אין זה דרך כבוד.

ומקשה הגמרא: והא רבי יוחנן מצלי, היה שוכב כשהוא מוטה הצידה, וקרי קרית שמע!? ומיישבת: שאני רבי יוחנן, דבעל בשר הוה [והיה קשה לו להתהפך לגמרי על צדו].

מתניתין:

דרך בנות ישראל העוסקות בטהרות - שתהיינה משמשות בשני עדים, כדי לבדוק בהם אחר תשמיש: -

עד אחד - לו, לבעל, שמקנח עצמו לאחר תשמיש ובודקו לאחר מכן.

ועד (35) אחד - לה. והצנועות (36), העוסקות בטהרות, והמחמירות על עצמן - מתקנות להן עד שלישי, כדי לתקן (37) את הבית, שבודקות עצמן גם לפני תשמיש.

עד כאן התבארו דיני הבדיקה. ומכאן ואילך מתבארות ההלכות הקשורות במציאת הדם.

א. נמצא דם על העד שלו, בין אם קינח עצמו מיד לאחר תשמיש ובין לאחר זמן - טמאין שניהם הבעל והאשה בודאי, ומטמאים את הטהרות שיגעו בהן משעת תשמיש עד שבעה ימים כדין הנדה ובועלה. שכיון שמצא את הדם על העד שלו ודאי לנו שהיה הדם כבר בשעת תשמיש, והבעל בא על הנדה, ולכן הם חייבין (38) קרבן חטאת! על שגגת בעילת נדה.

ב. נמצא הדם על העד שלה - יש מקום להסתפק שמא יצא הדם לאחר תשמיש, כי הקינוח שמקנחת האשה עצמה אחר תשמיש אינו מוכיח אימתי יצא הדם. ולפיכך, התבארו במשנה שלשה פרקי זמן למציאת דם, החלוקים בדיניהם.

פרק הזמן הראשון הוא - אותיום [מיד בלשון יונית].

שאם מיד לאחר הבעילה קינחה בסדין ומצאה בו דם, נחשב הדם הנמצא בפרק הזמן הקצר הזה כאילו היה בודאי דם בשעת תשמיש. ולכן -

טמאין שניהם בודאי בטומאת שבעה [היא - בטומאת נדה, והוא - בטומאת בועל נדה].

וחייבין (39) בקרבן חטאת.

פרק הזמן השני הוא כאשר -

ג. נמצא הדם על העד שלה על ידי שקינחה לאחר זמן של אותיום [ומשך פרק הזמן הזה יבואר לקמן במשנה] - טמאין שניהם למפרע, מזמן התשמיש, מספק (40). ואם נגעו בתרומה - תולין אותה מספק, ולא שורפין אותה.

ופטורין שניהם מן הקרבן, שאינם צריכים להביא קרבן חטאת כי שמא יצא הדם רק לאחר הבעילה [וביחס לחיובם בקרבן אשם תלוי יבואר בגמרא].

ומבארת המשנה:

איזהו, מהו משך הזמן של הפרק השני הנקרא "אחר זמן" - מאז שהסתיים פרק הזמן הקצר הראשון [הנקרא אותיום] ועד שיעבור פרק הזמן כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה שלמטה.

ד. ואחר כך מתחיל פרק הזמן השלישי הקרוי "אחר אחר", שאז שניהם אינם מטמאים למפרע משעת תשמיש, ואפילו לא מספק.

אלא, חזר דינה של אשה זו להיות ככל אשה הרואה דם שהיא מטמאה למפרע מעת לעת (41) בטומאה מדרבנן בלבד [וטומאה זו נגזרה רק לקדשים ולחולין שנעשו על טהרת הקודש].

וכן היא (42) אינה מטמאה את בועלה שבא עליה באותה בעילה משום בועל נדה שטמא שבעת ימים אלא הוא טמא מדרבנן יום אחד בלבד, מחמת גזירת מעת לעת. וגזירה זו לא גזרו על הבועל שיטמא טומאת שבעה כבועל נדה אלא גזרו עליו שיטמא יום אחד בלבד כנוגע בנדה.

רבי עקיבא אומר: אף מטמאה את בועלה למפרע מעת לעת בטומאת שבעה, כדין בועל נדה! כי רבי עקיבא הולך לשיטתו שגזרו על הרואה דם שתטמא את בועלה למפרע מעת לעת כדין בועל נדה שטמא שבעת ימים.

ומודים חכמים לרבי עקיבא - ברואה כתם שמטמאה את בועלה!

[ונחלקו בגמרא אם מה שמודים חכמים לרבי עקיבא בכתם הוא לטמא למפרע, עד שעת כיבוס הבגד [שהכתם חמור מראית דם], או שמטמאה את בועלה רק מכאן ולהבא. ויש חידוש בכך שגזרו אפילו על בועלה, לפי שהרי טומאת כתמים היא רק גזירה דרבנן, והיה מקום לומר שלא החמירו לטמא גם את בועלה].

גמרא:

שנינו במשנה, שאם מצא הבעל את הדם על העד שלו או כשנמצא על שלה אותיום מהתשמיש, הרי שניהם טמאים בודאי ומביאים קרבן חטאת.

ושואלת הגמרא: וניחוש דלמא דם מאכולת [כינה] הוא (43), הדם שנמצא על העד ואיננו מהאשה (44), ומדוע מטמאים את התרומה בודאי ושורפין אותה, ומחייבים קרבן חטאת ולא אשם (45) תלוי כדין ספק?

ומתרצת: אמר רבי זירא: אותו מקום של אשה בדוק הוא אצל מאכולת, שאין מאכולת מצויה שם.

ואיכא דאמרי: אמר רבי זירא: אותו מקום דחוק הוא אצל מאכולת, שאין באפשרות המאכולת להכנס לשם אבל לעתים היא נמצאת בסמוך לו.

ומבארת הגמרא: מאי בינייהו? איכא בינייהו דאשתכח על עד הבדיקה (46), במרחק מה מהדם, מאכולת רצופה [מעוכה].

להך לישנא דאמרת אותו מקום בדוק הוא - הא מאכולת בודאי מעלמא אתאי על העד, והדם אינו מהמאכולת, שהרי הוא רחוק ממנה. אלא ודאי מגוף האשה הוא.

להך לישנא דאמרת אותו מקום דחוק הוא - הרי יש להסתפק שמא היתה מאכולת סמוך לאותו מקום ואימא שמש דחפה והכניסה לאותו המקום (47), ורצפה [מעכה] שם והדם הוא מהמאכולת. הלכך הם טמאים רק מספק ופטורים מקרבן.

אתמר: בדקה עצמה בעד הבדוק לה שהוא נקי, וטחתו בירכה, שלאחר הבדיקה לא עיינה בעד אלא הטיחה אותו בירכה. ולמחר מצאה עליה, (48) על ירכה, דם, ועתה אינה יודעת אם דם זה היה על עד הבדיקה וממנו הוא הוטח לירכה והרי היא טמאה, או שמא ממקום אחר הגיע לירך והיא טהורה.

אמר רב: הרי היא - טמאה נדה! שאין אנו מסתפקים כלל שמא דם אחד הוא, שכיון שבדקה עצמה בעד בדוק, ודאי יצא הדם מגופה על עד הבדיקה, ומשם הוטח על ירכה.

אמר ליה רב שימי בר חייא לרב - והא "חוששת" (49) אמרת לן, ולא ודאי טמאה! [והשאלה נשארה ללא מענה. כי רב ידע שבעבר אמר "חוששת" אלא שחזר בו לאחר מכן וטימאה בודאי - ריטב"א].

איתמר נמי: אמר שמואל - בדקה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה ולמחר מצאה עליה דם - טמאה נדה! וכן מורין בי מדרשא, שבמקרה כזה - טמאה (50) נדה!

תוכן העניינים

חברותא על נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה