חברותא על נדה· הרב יעקב שולביץ
פרק ראשון - בית שמאי
אשה שיצא דם ממקור דמיה הרי היא טמאה.
מדאורייתא אין היא טמאה אלא אם הרגישה ביציאת הדם, אבל מדרבנן כל יציאת דם מהמקור מטמאת אותה. ואפילו אם רק יצאה טיפת דם זעירה אל המעבר שבין הרחם ובין פתח היציאה מגופה, ולא יצאה עדיין החוצה, הרי היא טמאה בטומאת נדה.
מעבר זה נקרא "פרוזדור".
במשנה שלפנינו נחלקו תנאים האם יש לחשוש בכל אשה הרואה שדם יוצא ממנה, ולא הרגישה ביציאתו, שמא כבר יצא הדם מקודם לשעת ראייתה אל הפרוזדור, ושהה בו, ונמצא שהיא טמאה למפרע, משעה שיצא הדם מהרחם אל הפרוזדור, והטהרות שנגעה בהם הם ספק טמאות, או שאין לחשוש לכך.
בגמרא יתבאר שמדאורייתא אין לחוש, אם מצד שיש להעמיד את האשה בחזקת טהרתה, ואם מצד שלא הרגישה ביציאת הדם. וכל המחלוקת היא רק ביחס לטומאת הקדשים שנגעה בהם - האם גזרו חכמים שתטמא למפרע ב"טומאת ספק" טהרות של קדשים בלבד. [וביחס לטהרות של תרומה נחלקו אמוראים].
כמו כן נחלקו התנאים המחמירים לגזור עליה טומאה למפרע - מהו משך הזמן למפרע שגזרו עליה שבו תטמא טהרות קדשים למפרע.
דף ב.
מתניתין:
שמאי אומר: כל הנשים הרואות דם בשעה שבודקות עצמן (1) - דיין שעתן! שמשעת הראייה ואילך בלבד הן טמאות, ולא גזרו חכמים עליהן "טומאה למפרע", ואין הן מטמאות קדשים [ותרומה] שנגעו בהן לפני שעת הראייה.
הלל אומר: גזרו עליהן חכמים שיטמאו תרומה וקדשים למפרע - מפקידה, משעת הבדיקה הקודמת, ועד לפקידה, לבדיקה שעשתה עתה, שבה היא ראתה דם.
ואפילו לימים רבים גזרו טומאה למפרע. שאם היתה הבדיקה הקודמת זמן רב לפני הבדיקה שראתה בה דם - הרי היא מטמאת את כל הקדשים [והתרומות] שנגעה בהם לאחר הבדיקה הקודמת.
וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה!
שאין לנו להחמיר יותר מדאי לזמן רב למפרע כהלל, מפני שכתלי בית הרחם אינם מעמידים את הדם זמן רב, אלא כאשר יוצא הדם לפרוזדור, הרי הוא יוצא משם אל מחוץ לגופה לאחר פרק זמן קצר.
ולא כדברי שמאי שמקיל יתר על המידה שלא לגזור עליה כל טומאה למפרע.
אלא יש לגזור טומאה למפרע באופן הזה:
א. תקופת הזמן של מעת לעת - ממעטת על יד, מתקופת הזמן, של "מפקידה לפקידה"! והיינו, אם הבדיקה הקודמת, שבדקה ולא מצאה בה דם, היתה לפני מספר ימים, דיינו שנגזור עליה שתטמא למפרע רק מעת לעת, ולא תטמא למפרע עד זמן הפקידה הקודמת.
ב. וכן מפקידה לפקידה - ממעטת על יד מעת לעת! שאם היה פרק הזמן של "מפקידה לפקידה" קצר מפרק הזמן "של מעת לעת", וכגון שבדקה את עצמה בבוקר (2) ומצאה עצמה טהורה ובערב בדקה ומצאה דם, אין היא מטמאה למפרע מעת לעת אלא רק משעת הבדיקה בבוקר, שהרי בדקה עצמה אז ומצאה עצמה טהורה.
ג. כל אשה שיש לה וסת קבוע ובדקה עצמה בשעת וסתה ומצאה דם - דיה שעתה! שלא גזרו עליה שתטמא למפרע, משום דאמרינן "אורח [הוסת] - בזמנו בא" ואין לחשוש שהקדים!
ד. והמשמשת בעדים, שבדקה את עצמה לפני התשמיש ואחר התשמיש ב"עד", בסדין, ומצאה עצמה טהורה, הרי בדיקה זו גם היא נחשבת כ"פקידה" - וממעטת אותה הפקידה על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה! שאין היא מטמאה למפרע אלא משעת התשמיש והלאה, שהרי אז בדקה עצמה ומצאה שהיא טהורה.
כיצד אמרו "דיה שעתה" באשה שיש לה וסת קבוע, או לשמאי בכל אשה?
כגון, שהיתה יושבת במטה והיתה עסוקה בטהרות. ופרשה מהמיטה, וסמוך לאחר פרישתה מהמטה היא ראתה דם, הרי היא בלבד טמאה, מכאן ולהבא. ואילו הן, הטהרות שעסקה בהם בהיותה יושבת במטה - טהורות!
אף על פי שאמרו חכמים והלל באשה שאין לה וסת שמטמאה למפרע מעת לעת, לא אמרו זאת אלא ביחס לכך שהחמרנו לטמא את הטהרות שנגעה בהן למפרע, אבל את שבעת ימי נדתה היא אינה מונה אלא משעה שראתה את הדם ואינה חוששת למנותם מעת לעת למפרע [שאם היתה צריכה לחשוש למנותם מעת לעת למפרע היה המנין למפרע גורם להקדים את י"א ימי זיבתה, המתחילים לאחר שבעת ימי נדתה].
גמרא:
שנינו במשנה שיטתו של שמאי שאין גוזרים בנדה טומאה למפרע.
והוינן בה: מאי טעמא דשמאי? מדוע אין הוא חושש להחמיר, ואפילו לא ביחס לטהרת קדשים? והרי יש מקום לחשוש שמא יצא הדם קודם, אלא שהעמידוהו כתלי בית הרחם, ואילו היתה בודקת קודם לכן יתכן שהיתה מוצאת אז דם?
ומתרצינן ארבעה תירוצים בביאור שיטתו של שמאי אמאי אין מקום לגזור טומאה למפרע:
הסבר ראשון:
קסבר שמאי, כיון שהדבר הוא ספק - העמד אשה על חזקתה, ואשה בחזקת טהורה עומדת קודם שראתה את הדם (3).
והלל סבר: כי אמרינן "העמד דבר על חזקתו" הוא רק היכא דלית ליה לדבר שמעמידים אותו על חזקתו ריעותא מגופיה.
דף ב:
אבל האי איתתא, אשה הרואה דם, (תחילת העמוד) כיון דמגופה קחזיא את הדם המטמא אותה בטומאת נדה - הרי זה ריעותא בחזקתה (4).
הילכך, לא אמרינן אוקמה אחזקתה שהיתה טהורה (5).
ופרכינן, בין לשמאי ובין להלל (6): ומאי שנא אשה הרואה דם מהדין האמור במקוה?
דתנן: מקוה שהיו בו ארבעים סאה מים, והיה אותו המקוה ראוי לטבילה, ולאחר זמן נמדד המקוה ונמצא חסר מהשיעור הראוי לטבילה, הרי כל הטהרות שנעשו על גביו, והיינו, הטהרות שנעשו בכלים שהיו טמאים והוטבלו באותה המקוה, למפרע, - בין שהיה המקוה ברשות הרבים, בין שהיה ברשות היחיד - טמאות אותן הטהרות בטומאה ודאית!
לשמאי קשיא, שהרי כאן מוכח שמטמאין את הטהרות למפרע, ולא אמרינן העמד מקוה על חזקתו. ולמה מעמיד שמאי את האשה בחזקת טהרה.
להלל קשיא מה שמטמאים לטהרות בטומאת ודאי.
דאילו בטומאה מעת לעת למפרע שבנדה, מטמאין את הטהרות רק בטומאת ספק, ש"תולין" את הקדשים [או את תרומה] שנגעה בהם - לא אוכלין אותן, ולא שורפין אותן, כי הם רק ספק טמאין.
ואילו הכא, במקוה שנמצא חסר - מטמאין לטהרות בטומאת ודאי, ושורפין עליה את הקדשים [והתרומה]. שהרי מטמאים אפילו כשהיה המקוה ברשות הרבים, ואילו היה לנו ספק בטומאה היה עלינו לטהר, דהא קיימא לן שכל ספק טומאה ברשות הרבים הרי הוא טהור!? (7)
ומשנינן: התם, במקוה, הטומאה היא ודאית למפרע, משום דאיכא למימר - העמד את הכלי הטמא שהוטבל במקוה על חזקתו שהוא טמא, והטבילה בספק מקוה כשרה אינה מוציאתו מחזקת טמא, ואימא שדינו של הכלי הרי הוא כמי שלא טבל טבילה הוגנת!
והוינן בה: אדרבה! נאמר העמד את המקוה על חזקתו שהיה כשר לטבילה, ואימא לא חסר המקוה בזמן שהוטבל בו הכלי, אלא רק עתה אירע שנחסר!? (8)
ומתרצינן: הרי מקוה חסר לפניך! ויש להתחשב בריעותא שבחזקה שהוא חסר לפנינו (9).
ומקשינן: אם כן, הכא נמי בטומאת נדה, הרי דם לפניך, ויש ריעותא בחזקת טהרתה, ואמאי לא גזרינן טומאה למפרע, עד לשעה שבדקה ומצאה עצמה טהורה? (10)
ודחינן: באשה אין זו ריעותא, אלא אמרינן - השתא הוא דחזאי! (11) ומקשינן: הכא נמי במקוה שנמצא חסר נאמר - השתא הוא דחסר!?
ודחינן: הכי השתא, מהו הדמיון!?
התם, במקוה שחסר, איכא למימר שלא נחסר בפעם אחת, אלא חסר ואתא חסר ואתא, וכיון שחסרון המים הוא דבר המתמשך יש לנו לומר שהחסרון שפסל את המקוה כבר אירע מקודם ואיתרע לה חזקת המקוה לפני זמן רב (12).
אבל הכא, באשה שראתה דם, מי איכא למימר בראיית הדם "חזאי ואתא חזאי ואתא"!?
ותמהינן: ומאי קושיא לומר שיציאת הדם הוא דבר המתמשך כמו חסרון המים במקוה שהוא דבר המתמשך?
דלמא גם הכא, בראיית הדם, אין הדם יוצא בבת אחת אלא "הגס הגס" חזיתיה! שהדם הולך ומתרבה במקור של האשה, ומתוך שהוא ממשיך להתרבות הוא יוצא מהמקור מעט מעט, וביציאת טיפת דם קטנה כחרדל היא נטמאת. ואם כן, גם בראיית דם נדה יש מקום לומר, כמו במקוה, שהדם יצא לבית החיצון כבר לפני כמה ימים וכבר אז היא נטמאה, ורק לאחר מכן, כשבדקה, היא מצאה אותו!?
ומשנינן: התם במקוה שנמצא חסר - איכא תרתי לריעותא! שיש לנו להעמיד את הטמא שטבל על חזקת טומאה, וכמו כן יש ריעותא בחזקת הטהרה של המקוה, שהרי מקוה חסרה לפניך (13) (14).
אבל הכא, באשה שראתה דם איכא רק חדא לריעותא, שהורעה חזקת הטהרה של האשה, שהרי דם לפניך, אבל בטהרות שנגעה בהם ליכא ריעותא, אלא אפשר להעמידם על חזקת טהרתם (15).
ועתה פרכינן לשמאי, שלא גזר טומאה למפרע, משום שמעמיד את האשה על חזקת טהרתה:
ומאי שנא אשה שראתה דם מדין חבית?
דתנן: מי שהיתה לו חבית יין של טבל, שהיה נוהג מידי פעם להפריש ממנה תרומה על חביות יין טבל אחרות. והוא היה בודק מידי פעם את החבית, שהיה טועם ממנה לדעת אם לא החמיצה, כדי שתהיה ראויה להיות מפריש עליה תרומה על חביות יין אחרות. והוצרך לבדוק אם החמיץ היין כי חומץ ויין נחשבים לשני מינים נפרדים, ואין תורמים ממין אחד על השני. וכך היה הולך ומפריש.
ואם אחר כך נמצא שהפך היין להיות חומץ, ומשעה שהחמיץ הוא אינו ראוי להפריש ממנו על יין, שהרי מעתה הוא אינו מינו.
הרי כל ג' ימים הראשונים מזמן הבדיקה האחרונה ודאי שלא החמיץ אז היין, ואם הפרישו אותו אז כתרומה על חבית יין אחרת הרי היא תרומה ודאית והטבל שתיקן על ידה מותר באכילה בודאי.
אך מכאן ואילך, אם הפריש עליה לאחר שלשה ימים מהיום שבדק אותה, הרי היא ספק תרומה, כי שמא כבר החמיץ היין, והטבל הוא בספק מתוקן, הילכך יחזור ויפריש מהטבל תרומה נוספת.
[עיין רש"י שכך ביאר רבי יוחנן במסכת בבא בתרא.
ואילו רבי יהושע בן לוי ביאר שכל שלשת הימים לפני הבדיקה שהתגלה בה שנעשה היין חומץ אז הוא ודאי חומץ, ומכאן ואילך למפרע הוא ספק].
ומוכח מכאן, בין לרבי יוחנן ובין לרבי יהושע בן לוי, שיש להסתפק בריעותא למפרע, וקשיא לשמאי אמאי לא חשש לטמא את האשה שראתה דם למפרע!?
ומשנינן: התם, בחבית של יין, שאני, משום דאיכא למימר - העמד טבל על חזקתו, ואימר לא נתקן! מה שאין כן באשה, שאין לנו חזקה להעמידה בחזקת טומאה.
ופרכינן: אדרבה, העמד יין שבחבית על חזקתו, ואימר לא החמיץ בשעה שתרם ממנו!? ודחינן: הרי החמיץ לפניך!
ופרכינן: הכא נמי באשה שראתה דם, הרי דם לפניך!?
ודחינן: באשה אמרינן - השתא הוא דחזאי דם!
ופרכינן: התם בחבית יין נמי נאמר השתא הוא דהחמיץ!
ודחינן: הכי השתא!? מהו הדמיון!?
התם ביין, איכא למימר דהוא דבר המתמשך ואירע לפני הרבה זמן, דאמרינן החמיץ ואתא החמיץ ואתא.
אבל הכא, באשה שראתה דם, מי איכא למימר "חזאי ואתא חזאי ואתא"!?
ופרכינן: ומאי קושיא לומר שגם ראיית דם באשה הוא דבר המתמשך, כמו החמצת היין? והרי גם בראיית דם ניתן לומר - דלמא "הגס הגס חזיתיה".
ומשנינן: התם בחבית, איכא תרתי לריעותא, דמעמידים את הטבל בחזקתו, ובנוסף הרי חומץ לפניך.
אבל הכא, באשה הרואה דם, איכא חדא בלבד לריעותא, שהרי דם לפניך, אבל אין כאן חזקת טומאה.
והשתא רמי מדין חבית של יין שהפרישו ממנה תרומה והחמיצה, אדין מקוה שנמדד ונמצא חסר:
מאי שנא הכא במקוה, שפוסקים על כל הטובלים בו למפרע דין טומאת ודאי, ומאי שנא הכא בחבית, שנוהגים בה דין ספק תרומה, ולא ודאי טבל?
אמר רבי חנינא מסורא: מאן תנא חבית - רבי שמעון היא, דלגבי מקוה נמי פליג אדרבנן וספקא משוי ליה, שאין שורפין את התרומה על נגיעתם של הטובלים בה.
דתנן: מקוה שנמדד ונמצא חסר - כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע, בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד (16) - טמאות [וכפי שיבואר הטעם לקמן].
רבי שמעון אומר: אם היתה המקוה ברשות הרבים - טהורות. ואם היתה ברשות היחיד - תולין מספק [וכפי שיתבאר לקמן].
דף ג.
ושניהם, תנא קמא ורבי שמעון, לא למדוה לדין המקוה אלא מסוטה: (17)
רבנן סברי שהטהרות טמאות בודאי, כי, כמו בסוטה:
מה סוטה ספק היא, שהרי לא ראינוה שזינתה, ועשאוה כודאי, שאסורה לבעלה באיסור ודאי ומוחלט, שגם אם לא זינתה היא אסורה לו עד שתשתה מי סוטה.
הכא נמי במקוה, למרות שטהרת הכלים הנטבלים בו הוא ספק - עשאוה לתרומה שנגעה בכלים כודאי, ושורפים אותה כדין תרומה שנטמאה בודאי.
והוינן בה: אי מסוטה למדו חכמים - אימא הכי, שדין הטהרות שנעשו בכלים שהוטבלו במקוה הזאת הוא כי [כמו] סוטה בצורה הזאת:
מה סוטה שהתעורר לנו ספק אודותיה כשהיתה ברשות הרבים - ספיקה טהור, שלא נאסרת כלל מספק, אלא היא נשארת בחזקת כשרות לבעלה. הכי נמי במקוה, אם הוא היה ברשות הרבים היה צריך להיות ספיקו טהור!?
ודחינן: הכי השתא!? מהו הדמיון!?
התם, בסוטה, כל איסורה - משום סתירה הוא. שכך היא גזירת הכתוב שאם קינא לה בעלה ונסתרה הרי היא נאסרת לבעלה בודאי. וסתירה ברשות הרבים ליכא, שאין רשות הרבים נחשבת "מקום סתירה", ולפיכך היא טהורה ברשות הרבים (18).
אבל הכא, במקוה, מה שפסקנו שהטהרות הן טמאות הוא משום שהמקוה חסר הוא, ואם כן - מה לי חסר ברשות הרבים, ומה לי חסר ברשות היחיד!?
וכי תימא דבכל אופן יש להקשות: הא כל ספק טומאה ברשות הרבים ילפינן לה מדין סוטה שספיקו טהור. וגם כאן, במקוה, הרי מידי ספק טומאה הוא לא יצא, ובמה שונה דין מקוה שחסר מדין כל הספיקות, שאם אירעו ברשות הרבים ספיקן טהור!?
ומתרצינן: כאן במקוה שחסר, כיון דאיכא תרתי לריעותא, חזקת הטומאה של הכלים, וחסרון המקוה - כודאי טומאה דמי! (19)
והיינו, שרק בספק טומאה ברשות הרבים למדנו לטהר, ולא כאשר אנו מתייחסים לענין כ"ודאי טומאה", משום דהוי תרתי לריעותא.
ועתה, לאחר שהתבארו דברי חכמים שמטמאים בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים משום שמתייחסים לתרתי לריעותא כודאי, מבארת הגמרא את סברתו של רבי שמעון שמטהר לגמרי ברשות הרבים ו"תולה" ברשות היחיד:
וגם רבי שמעון סבר שדין המקוה הוא כי סוטה. אלא שלמד מסוטה באופן אחר:
מה סוטה כשהתעורר הספק אודותיה ברשות הרבים ספיקה טהור, הכא נמי במקוה, אם אירע הספק במקוה שהוא ברשות הרבים ספיקו טהור.
והיינו, שחולק רבי שמעון על מה שמתייחסים חכמים לתרתי לריעותא כאל ודאי טומאה, וסובר שעדיין מכלל ספק לא יצאה. הילכך, יש לנו ללמוד מסוטה, ככל ספק טומאה, שברשות הרבים ספיקו טהור.
אלא, מעתה, שרבי שמעון סובר שדין מקוה שחסר הוא ככל ספק טומאה שלומדים את דיניו מסוטה, תיקשי: אי מסוטה ילפינן למקוה שחסר, אימא שדינו של המקוה כי סוטה לכל דבריו - מה סוטה אם אירע הספק כשהסתתרה ברשות היחיד הרי היחס אל טומאתה הוא כמי שהיא טמאה ודאי, הכא נמי אם אירע שהיה המקוה החסר ברשות היחיד היו הטהרות שנעשו בכלים שהוטבלו באותה מקוה צריכים להיות בחזקת טמאה ודאי, ואמאי אמר רבי שמעון שהרי הם בחזקת טומאת ספק, ואם היו תרומה לא אוכלים אותה ולא שורפים אותה!? (20) ודחינן: הכי השתא!? מהו הדמיון בין מקוה שחסר ברשות היחיד לבין אשה שנסתתרה ברשות היחיד!?
התם, בסוטה, שמטמאים אותה ברשות היחיד בטומאת ודאי, זה מחמת ש"יש רגליים לדבר", ["סימן טומאה" - לשון רש"י], שהרי קינא לה, התרה בה שלא תסתתר עם האיש הזה, ונסתרה עמו, ומכח הקינוי והסתירה היא נאסרת באיסור ודאי.
אבל, הכא, במקוה שחסר, מאי "רגליים לדבר" איכא!? ולכן אין מטמאין את הטהרות בטומאת ודאי, אלא תולין אותן מספק (21).
ומכאן אנו למדים שבכל ספק טומאה ברשות היחיד חולק רבי שמעון על חכמים, וסובר שאין מטמאין בודאי אלא רק תולין מספק. ואפילו במקום שיש תרתי לריעותא. כי אין זה ודאי טמא אלא רק ספק טמא. ואם כן, הוא הדין בכל הספיקות שיש בהם מצב של תרתי לריעותא חולק רבי שמעון וסובר שעדיין יש להתייחס אל המצב כאל ספק ולא כודאי (22).
ולכן, גם בחבית של יין שהחמיצה, שיש בה תרתי לריעותא, חזקת הטבל, והחומץ שלפנינו, אין אנו מתייחסים אליה למפרע כאל ודאי טבל אלא כאל ספק.
ואי בעית אימא לא מסוטה למדוה חכמים לדין המקוה!
כי אם למדים מסוטה יש לטהר את המקוה ברשות הרבים, לפי שגם חכמים סוברים שתרתי לריעותא אינו יוצר מצב ודאי, ומספק צריך לטהר, כמו בסוטה. [ומה שאמרו חכמים שהטובל במקוה שנמצא חסר ברשות היחיד ודאי טמא - הוא משום חזקת הטמא שטובל, וכפי שיבואר לקמן בהמשך].
שחכמים סוברים כי מה שאפשר ללמוד מסוטה הוא רק דינו של ספק שאירע בשעת הנגיעה, ביחס להתטמאות הדבר, וכמו בסוטה שהנידון הוא התטמאותה של הסוטה, ולא בספק שאירע בשעת הטבילה במקוה, שהוא ביחס להתטהרות הדבר הנטבל מטומאתו (23).
אלא, שמעתה, שטעמם של חכמים הוא משום שלא למדים ספק בהתטהרות מספק בהתטמאות הסוטה - מאי טעמא דרבי שמעון דמטהר ברשות הרבים? ואמרינן: היינו טעמא דרבי שמעון: גמר "סוף טומאה", ספק בטהרה, בשעת הטבילה, מ"תחלת טומאה", מספק טומאה בשעת הנגיעה, [שאותו אפשר ללמוד גם לפי חכמים מסוטה].
מה "תחלת טומאה", כשאירע ספק אם נגע, ספק לא נגע בדבר טמא ברשות הרבים, הרי הוא טהור, שדין זה אפשר ללמוד מסוטה שהספק בה "אם נגע אם לא נגע", אף "סוף טומאה", כשהיה הספק אם טבל, ספק לא טבל - ברשות הרבים ספיקו טהור! ורבנן, החולקים על רבי שמעון אמרי: הכי השתא!? כיצד ניתן לדמות את הספק בטבילה לספק בנגיעה!?
והרי התם, בספק נגיעה, גברא שאתה מסתפק אם נגע בדבר טמא - בחזקת טהרה קאי, ולכן, מספקא לא מחתינן ליה [אין מורידין אותו] לטומאה.
אבל הכא, בטובל במקוה שחסר ויש לנו ספק אם נטהר בטבילה זו, הרי גברא - בחזקת טומאה קאי. ואם כן, מספקא לא מפקינן ליה מטומאתו (24).
ועכשו, לאחר החילוק בין דין האשה שראתה דם, שלדברי שמאי אין חוששין לה לטמאותה למפרע משום שיש לה חזקת טהרה, לבין מקוה שחסר, שחוששין לטהרות למפרע משום חזקת הטומאה של הטהרות, פרכינן שוב לשמאי:
ומאי שנא דין האשה שראתה דם, שאין חוששין לטמאות את הטהרות שנגעה בהם למפרע, מדין מבוי -
דתנן: השרץ שנמצא במבוי - מטמא למפרע את כל הטהרות שנעשו באותו המבוי, עד שיאמר אדם: "בדקתי את המבוי הזה, ולא היה בו שרץ!", או עד שעת הכיבוד שכיבדו את אותו מבוי. אבל הטהרות שנעשו בו למפרע עד אז הרי הן טמאות, עד שעת הכיבוד ואילך. ומאי שנא מנידה, שלא חיישינן בה למפרע?
ומשנינן: התם, במבוי נמי דינו הוא כמו במקוה, כיון דאיכא שרצים דמבוי גופיה, ואיכא, בנוסף, שרצים דאתו מעלמא - כתרתי לריעותא דמי! ויש להתייחס אל הטהרות שנעשו במבוי כודאי טמאות, ולכן לא מתחשבים בחזקת הטהרה של הטהרות, ומטמאין אותן למפרע. אבל באשה, שאין בה תרתי לריעותא, מעמידים אותה על חזקתה (25).
ב. ועתה מבארת הגמרא טעם שני מדוע סבור שמאי שאין לגזור על נידה טומאה למפרע, מחמת סיבה אחרת: ואיבעית אימא: היינו טעמא דשמאי דאינו חושש שמא ראתה דם למפרע, הואיל ואשה שיוצא ממנה דם - מרגשת בעצמה בשעת יציאת הדם.
ואשה זאת, שלא הרגישה קודם מציאת הדם, יכולה לסמוך על חוסר ההרגשה, ולתלות שודאי יצא הדם עתה בשעה שבדקה עצמה ב"עד" (26).
והלל, שאינו מסתמך על חוסר ההרגשה - מאי טעמיה?
ומבארינן: יש לחוש שיצא הדם למפרע בהרגשה, מבלי שתשים לב להרגשה זו, משום שכסבורה, בשעה שהרגישה, שאין זו הרגשה של יציאת הדם, אלא הרגשת מי רגלים היא.
והשתא פרכינן: ולשמאי, המסתמך על חוסר ההרגשה - האיכא יציאת הדם בשעה שהיא ישנה, ואינה חשה בהרגשה באותה שעה, ואם כן כיצד אפשר להסתמך על כך שהיא לא הרגישה עד עתה? ומתרצינן: אפילו אשה ישנה נמי מרגישה ביציאת הדם, כי אגב צערה בשעת יציאת הדם מיתערא, הרי היא מתעוררת משנתה, ומרגישה ביציאת הדם, מידי דהוה אהרגשת מי רגלים, שהיא חשה ביציאתם ומתעוררת משנתה.
ופרכינן לשמאי: כיצד אמר כל הנשים דיין שעתן? והאיכא אשה שוטה, שאינה מבינה להרגיש ביציאת הדם, ומדוע אין לחוש כשראתה דם שמא יצא ממנה למפרע בהרגשה, אלא שהיא אינה מבחינה בה!? (27)
ומשנינן: מודה שמאי בשוטה שיש לחוש לטמאותה למפרע (28).
ופרכינן: הא "כל הנשים דיין שעתן" קתני, בלא יוצא מן הכלל!?
ומשנינן: כוונת שמאי היא לומר - "כל הנשים הפקחות" בלבד.
ופרכינן: וליתני שמאי: "נשים - דיין שעתן" בלבד, ואמאי תני כל הנשים?
ומשנינן: כוונתו של שמאי באומרו "כל הנשים" היא - לאפוקי מדרבי אליעזר!
דאמר רבי אליעזר: רק ארבע נשים שהן "מסולקות דמים" דיין שעתן, ותו לא!
קא משמע לן שמאי כי לא רק נשים שהן מסולקות דמים, אלא כל הנשים הפקחות דיין שעתן.
והוינן בדברי שמאי: והאיכא ראיית כתמים, שמוצאת את הדם על גופה או על בגדה, דקיימא לן במתניתין לקמן שמטמאים אותה למפרע, עד שתדע שהיה הבגד בדוק, על אף שלא הרגישה ביציאת הדם!
ואם כן, וכי לימא תנן לקמן למשנת כתמים, שמטמאים למפרע, דלא כשמאי!? שהרי לשמאי, המסתמך על חוסר ההרגשה - בכתמים אין לטמאותה כלל, כי אפשר להסתמך על חוסר ההרגשה, ולומר שכתם זה לא בא מגופה אלא מעלמא!? (29)
אמר אביי: מודה שמאי בכתמים שיש לטמאותה, על אף שלא הרגישה, ואפילו למפרע!
ומבארינן: אשה זו אינה יכולה לתלות את הדם שמצאה בכל סיבה שהיא, ולכן לא איכפת לן בכך שלא הרגישה, אלא אמרינן שבהכרח דם זה בא מגופה. וכיון שאין אנו יודעים מתי הוא יצא מגופה, שהרי גילתה את הכתם לאחר שיצא הדם, מטמאים אותה למפרע.
והכי אמרינן: מאי טעמא מודה שמאי בכתם שמטמא למפרע? שהרי אשה זו, בדם צפור - ידוע לנו שהיא לא נתעסקה, ולכן אי אפשר לתלות את הכתם בדם ציפור שהתעסקה בו.
וכמו כן בשוק של טבחים לא עברה, שנוכל לתלות את הדם בכך, ואם כן - האי כתם הדם מהיכא אתי!? בהכרח, שהוא מגופה, והיא טמאה למפרע, עד שעת הכיבוס, או עד שעת בדיקת הבגד הקודמת.
ג. ועתה מבארת הגמרא טעם שלישי לדברי שמאי:
איבעית אימא, היינו טעמא דשמאי דכל הנשים דיין שעתן, דאם איתא דהוי דם - מעיקרא הוי אתי, שדרך הדם לצאת מיד ולא להשתהות בבית החיצון!
והלל, חולק וסובר שיש לחוש שמא כותלי בית הרחם העמידוהו לדם לפני שיצא החוצה.
ושמאי חולק, וסובר כי כותלי בית הרחם לא מוקמי דם!
והוינן בדברי שמאי: אשה שהיא משמשת במוך, שממלאת את אותו המקום במוך כדי למנוע הריון, לשמאי - מאי איכא למימר? אמאי אינה מטמאת למפרע, דהא הכא איכא למיחש שהמוך שנתנה באותו מקום עיכב את יציאת הדם החוצה!?
אמר אביי: מודה שמאי במשמשת במוך שאכן היא מטמאת למפרע!
רבא אמר: משמשת במוך נמי דיה שעתה. משום שאגב זיעה - מכויץ כויץ, ויש מקום לדם לצאת, ומדלא יצא קודם לכן מוכח שרק עכשו הוא יצא.
ומודה רבא במוך דחוק, שאין הדם יכול לצאת כלל, שמטמאה לשמאי למפרע.
והוינן בה: ומאי איכא בין הני תרי לישני האחרונים דמתרצינן לשמאי, להאיך לישנא הראשונה, שמתרצינן את טעמו של שמאי משום העמד אשה על חזקתה.
דף ג:
ומבארינן: איכא בינייהו למרמי, להקשות על דברי שמאי את הקושיות שהקשינו לעיל - מאי שנא אשה דין הרואה דם, שאין שמאי חושש לטמאותה למפרע, מדין החבית, ומדין המקוה, ומדין המבוי, שחוששים בהם למפרע.
להאיך לישנא דלעיל, שטעמו של שמאי הוא מצד שהעמיד את האשה על חזקתה, איכא למרמינהו.
אבל להני לישני, שטעמו של שמאי משום שאשה מרגשת, או משום שסובר שאין כותלי בית הרחם מחזיקים את הדם - ליכא למירמי! דבחבית ובמקוה ובמבוי אין לא ענין של הרגשה, ולא ענין שאין כתלי בית הרחם מעמידים את הדם (30).
ותו הוינן בה: ומאי איכא בין האי לישנא דטעמו של שמאי דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי, להאיך לישנא דטעמו של שמאי הוא מחמת שלא הרגישה?
ומבארינן: לאביי, דאמר מודה שמאי במשמשת במוך שמטמאה למפרע, איכא בינייהו כשמשה עם מוך. דלפי הלישנא שאשה מרגשת, הרי גם אשה זאת מרגשת, ומדלא ארגשה מוכח שלא ראתה מקודם. ואילו לפי הלישנא שאין כתלי בית הרחם מעמידים את הדם, הרי כאן, ששימשה במוך, יתכן שהמוך הוא זה שעיכב את יציאת הדם, ולכן היא מטמאה למפרע.
ואילו לרבא, הסובר שגם משמשת במוך יש מקום לדם לצאת, איכא בינייהו כשהיא משמשת עם מוך דחוק שאין הדם עובר דרכו.
תניא כי האי לישנא [השלישית] שטעמו של שמאי הוא דאם איתא דהוה דם - מעיקרא הוה אתי, ומשום שאין כתלי בית הרחם מעמידים אותו.
דתניא: אמר לו הלל לשמאי: וכי אי אתה מודה לי לדברי שיש לחוש למפרע, בקופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו של הקופה, ונמצא שרץ בזוית מרוחקת אחרת, שטהרות הראשונות, שנעשו בזוית הראשונה, טמאות!? (31)
והיינו, שעל אף שמצא את השרץ בזוית האחרת רק לאחר שכבר נעשו הטהרות הראשונות וכבר הוצאו מהקופה, חיישינן למפרע, שמא היה השרץ בזוית המרוחקת כבר בשעה שעשה בקופה את הטהרות הראשונות, וטימא השרץ את הכלי, והכלי טימא את הטהרות. ולא אמרינן שמעמידים את הטהרות על חזקת טהרתן והשרץ נפל רק עתה, לאחר שניטלו הטהרות מהקופה. ואם כן, אמאי אינך חושש באשה לטמאותה למפרע, שמא יצא הדם מקודם לכן לבית החיצון?
אמר לו שמאי להלל: אבל! אכן, אני מודה בקופה שיש לחוש ולטמאות את הטהרות למפרע.
ומה הוא ההפרש בין זו לזו?
לזו, לקופה, יש לה שולים, תחתית, לכן יש לחשוש שהשרץ היה בקופה בזמן שהיו בה הטהרות, ונטמאו הטהרות מהכלי [שטמאהו השרץ], בלי שיראו את השרץ.
אבל לזו, לאשה, אין לה שולים! שאין מה שיעצור את הדם בבית החיצון, וברגע שנעתק הדם לצאת מן המקור הוא יוצא החוצה לגמרי, ולכן אין לחשוש לטמאותה למפרע.
ד. רבא אמר, טעם רביעי בשיטת שמאי -
טעמא דשמאי - משום בטול פריה ורביה.
שאם נגזור לטמאות טהרות למפרע מהחשש שהדם משתהה בבית החיצון, יחששו האנשים לבעול את נשותיהם, שמא כבר יצא הדם לבית החיצון והן טמאות עוד לפני שראו דם.
תניא נמי הכי, שטעמו של שמאי הוא מצד ביטול פריה ורביה:
דתניא: אמר לו שמאי להלל: אם כן, כדברך, שגזרת שיש לחשוש שנטמאת עוד לפני ראית הדם, בטלת בנות ישראל מפריה ורביה! (32)
ולפי זה יש לנו שתי ברייתות החולקות בהסבר טעמו של שמאי, ולכן הוינן בה:
ומאן דתני האי לישנא שהטעם הוא מצד ביטול פריה ורביה, הא תניא לעיל כי האיך לישנא, השלישית, דאם איתא דהוה דם, מעיקרא הוה אתי!?
ומשנינן - התם, הלל הוא דקטעי בטעמו של שמאי!
הוא, הלל, סבר - דטעמא דשמאי הוא דאם איתא דהוה דם, מעיקרא הוי אתי. ולאור הנחה זו של הלל - קא מקשי ליה מדין קופה.