חברותא על נדה· הרב יעקב שולביץ
פרק שלישי - המפלת חתיכה · דף לא:
אלא, מתוך (תחילת העמוד) שמשהין עצמן בבטן ואינם ממהרים להזריע, כדי שיזריעו נשותיהן תחלה, שיהו בניהן זכרים - מעלה עליהם הכתוב כאילו הם מרבים בנים ובני בנים!
והיינו דאמר רב קטינא: יכולני לעשות כל בני זכרים! שיכול להשהות עצמו מלהזריע.
ואמר רבא: הרוצה לעשות כל בניו זכרים - יבעול וישנה, שעל ידי גרימת תאות הביאה הראשונה, תזריע אשתו לפניו בביאה השניה.
ואמר רבי יצחק אמר רבי אמי: אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה! שנאמר - "הן בעון חוללתי", שסמוך לשעה שהביאה אסורה באיסור נדה הוא זמן ההריון (297).
ורבי יוחנן אמר: אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה! שנאמר - "ובחטא [לאחר החיטוי, הטהרה] יחמתני אמי"!
מאי משמע דהאי "חטא" לישנא דדכויי וטהרה הוא?
דכתיב "וחטא את הבית" ומתרגמינן "וידכי [ויטהר] ית ביתא".
ואיבעית אימא מהכא: "תחטאני באזוב - ואטהר", שכתוצאה מהחיטוי נטהר, הרי שחיטוי היא מעשה טיהור.
ואמר רב יצחק אמר רבי אמי: כיון שבא זכר לעולם - בא שלום בעולם! שנאמר: "שלחו כר, מושל ארץ". ודרשינן "זכר" ראשי תיבות: זה כר [מתנה]!, והיינו שכשם שמשלוח דורון למושל הארץ מביא שלום, כך מביאה שלום לידת הזכר.
ואמר רבי יצחק אמר רבי אמי: בא זכר לעולם - בא ככרו [פרנסתו] בידו. "זכר"
- זה כר! ו"כר" היינו מזונות האדם, דכתיב "ויכרה להם כרה גדולה". אבל, באה נקבה לעולם - אין עמה כלום!
נקבה נקייה [חסרה מכל נכס] באה! עד דאמרה ובקשה בתפלתה מזוני - לא יהבי לה משמים מזונות משלה. ונלמד הדבר מהפסוק "נקבה שכרך עלי - ואתנה", שנקבה צריכה לנקוב שכרה בתפלתה, ואז הקב"ה יתן לה.
שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי
א. מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן?
אמר להן בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך, אמרה תורה - תביא קרבן חטאת על שבועתה (298).
מתקיף לה רב יוסף: והא מזידה היא ובחרטה תליא מילתא כשנזקקת שוב לבעלה, וקרבן על שבועת ביטוי חייבים רק אם נעלמה ממנה השבועה בשעה שעוברת עליה?
ועוד - קרבן שבועה שהוא כשבה או שעירה בעי לאיתויי, ולא עוף שמביאה יולדת?!
ב. ומפני מה אמרה תורה - זכר שנולד, אמו טהורה לשבעה ימים,
ונקבה שנולדה, אמה טהורה רק לארבעה עשר ימים?
והשיב להם רשב"י: זכר, שהכל שמחים בו, [אביו ואמו] - אמו מתחרטת על שבועתה כבר לשבעה ימים אחר הלידה. נקבה, שהכל עצבים בה (299) - אמו מתחרטת משבועתה רק לארבעה עשר.
ג. ומפני מה אמרה תורה - מילה לשמונה ימים?
והשיב להם רשב"י: שלא יהו כולם אוכלים ושמחים בסעודה, ואביו ואמו עצבים שאסורין בתשמיש! תניא: היה רבי מאיר אומר -
מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה? מפני שרגיל בה, באשתו, ומרוב רגילות קץ בה, ולכן, אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה! (300)
שאלו תלמידיו את רבי דוסתאי ברבי ינאי:
א. מפני מה איש מחזר על אשה, ואין אשה מחזרת על איש?
והשיב להם - משל לאדם שאבדה לו אבידה, מי מחזר על מי? - בעל אבידה מחזר על אבידתו! וכן גם האיש מחזר אחר האשה שהיא הצלע שנלקחה ממנו וחסרה לו.
ב. ומפני מה איש פניו למטה, בשעת תשמיש, ואשה פניה למעלה, כלפי האיש?
והשיב להם - זה, האיש, ממקום שנברא [האדמה], כלפיה הוא מפנה פניו. וזו, האשה, ממקום שנבראת, האיש, שנוצרה ממנו, כלפיו היא מפנה פניה.
ג. ומפני מה האיש מקבל פיוס [נוח להתרצות] ואין האשה מקבלת פיוס?
והשיב להם - זה האיש, ממקום שנברא, ודומה טבעו לאדמה שהיא רכה. וזו האשה, ממקום שנבראת, ודומה טבעה לבשר ועצם שהם קשים.
ד. מפני מה אשה קולה ערב, ואין איש קולו ערב?
והשיב להם - זה ממקום שנברא, שהקרקע כשמכים בה אין קולה נשמע. וזו, ממקום שנברא, שכאשר מכים בעצם נשמע קולו. שנאמר שהבעל מקלס את האשה: "כי קולך ערב ומראך נאוה"! ואין האשה חוזרת ומקלסת את האיש בקול ערב (301).
הדרן עלך פרק המפלת חתיכה