חברותא על נדה· הרב יעקב שולביץ
פרק עשירי - תינוקת
מתניתין:
תינוקת, שהיא קטנה למטה מגיל י"ב, שלא הגיע זמנה לראות, מפני שהיא נעשית ראויה לראות רק מגיל י"ב, וניסת, וראתה דם כשנבעלה -
בית שמאי אומרים: נותנים לה (1) ארבע לילות לשמש אף על פי שרואה דם, משום שאנו תולים שדם בתולים הוא זה, שהוא דם טהור הנובע מהחבורה שנוצרה מהשרת הבתולים, ואינו נובע מהמקור.
ובית הלל אומרים: הרי זו משמשת אף על פי שרואה דם עד (2) שתחיה המכה [שתתרפא החבורה מהבעילה הראשונה], וכפי שיבואר בגמרא.
ואם הגיע זמנה לראות, שהיא כבר בת י"ב שנים, אך עדיין עוד לא התחילה לראות דם נידות, ונסית, וראתה דם כשנבעלה -
בית שמאי אומרים: נותנים לה לילה הראשונה בלבד, ולאחר מכן דמה טמא ולא תולים שדם בתולים הוא.
ובית הלל אומרים: נותנים לה [אם ניסת ביום רביעי, כתקנת חכמים] עד מוצאי שבת לתלות שהדם הוא דם טהור של בתולים, שהם ארבע לילות.
ואם כבר ראתה ועודה בבית אביה, ואחר כך ניסת -
בית שמאי אומרים: נותנין לה בעילת מצוה (3) בלבד, שבבעילה עצמה אף על פי שהדם שותת מותר לו לסיים את הבעילה, ותו לא!
ובית הלל אומרים: כל הלילה כולה מותרת לשמש ותולה את הדם שתראה באותו לילה בדם בתולים.
גמרא:
שנינו במשנה ברישא "תינוקת שלא הגיע זמנה לראות".
אמר רב נחמן: ואפילו כבר ראתה (4) בהיותה קטנה דם נידות נותנין לה לתלות בדם בתולים עד שתחיה המכה לבית הלל, הואיל ועדיין היא קטנה שלא הגיע זמנה לראות.
ממאי שאפילו ראתה דם נידות בקטנותה נותנים לה עד שתחיה המכה?
מדקא מפליג בסיפא, כשהגיע זמנה לראות בגיל י"ב, בין ראתה דם נידות לפני כן ובין שלא ראתה. מכלל, משמע דרישא שמדובר בקטנה ולא חילק (5) בה - לא שנא הכי בין אם ראתה דם נידות קודם, ולא שנא הכי ובין אם ראתה מקודם, הרי היא תולה בדם בתולים עד שתחיה המכה.
תניא נמי הכי כרב נחמן: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וניסת - בית הלל אומרים: נותנין לה עד שתחיה המכה, בין ראתה דם נידות מקודם ובין לא ראתה.
שנינו במשנה: בית הלל אומרים - עד שתחיה המכה! דנה הגמרא: עד כמה ייחשב שעדיין לא חייתה המכה ויכולה לתלות בדם בתולים?
אמר רב יהודה אמר רב: כל זמן ש"נוחרת", וכפי שיתבאר בהמשך.
ואמר רב יהודה: כי אמריתה כשאמרתי את דברי רב "כל זמן שנוחרת" קמיה דשמואל, אמר לי: "נחירה" זו - איני יודע מה היא! אלא "עד שתחיה המכה" הכונה היא - כל זמן שהרוק מצוי בפה מחמת תשמיש (6) [והיינו: כל עוד רואה דם כשהיא משמשת, בלי להפסיק פעם אחת בתשמיש שאין רואה בו דם].
ומסבירה הגמרא: "נחירה" דקאמר רב היכי דמי - מה פירושה?
אמר רב שמואל בר רב יצחק: לדידי מפרשא לי מיניה דרב - שמעתי את פירוש הדבר מרב -
עומדת ורואה, יושבת ואינה רואה - בידוע שלא חיתה המכה!
יושבת על גבי קרקע ורואה, יושבת על גבי כרים וכסתות ואינה רואה - בידוע שלא חיתה המכה!
[והיינו "נוחרת" - שנחרו כותלי בית הרחם עד שבנגיעתם זה לזה דם יוצא מהן. וסימן לדבר: כל שעומדת ורואה, יושבת ואינה רואה בידוע שלא חיתה המכה, שבעמידתה כותלי בית הרחם מתהדקים ונוגעים זה בזה. וכן, כל שיושבת על גבי קרקע ורואה, על גבי כרים וכסתות ואינה רואה - שישיבת קרקע מזקת ומקירה [גורמת להוציא] דם המכה. עד כאן לשון המאירי].
אבל, אם יושבת על גבי כולם, קרקע וכסתות ורואה, או אם יושבת על גבי כולם ואינה רואה - בידוע שחיתה המכה! שנינו במשנתנו: הגיע זמנה לראות וניסת - ב"ש אומרים נותנין לה לילה ראשון, וב"ה אומרים עד מוצ"ש!
איתמר: שימשה בימים - פירוש - ששמשה (7) בלילה, ובבוקר שאחריו, וכן בלילה ובבוקר שאחרי כן.
רב אמר: לא הפסידה לילות שמותר לה לשמש גם בלילה שאחרי זה ואפילו כשתראה דם מחמת תשמיש עד מוצ"ש.
ולוי אמר: הפסידה לילות שאם תראה דם בשימוש הלילה שאחרי ד' העונות ששמשה תאסר, שלא התירו לה יום ולילה.
ומסבירה הגמרא מחלוקתם: רב אמר לא הפסידה לילות - "עד מוצאי שבת" תנן, ומשמעות הדבר היא שכל התקופה הותרה בין ביום ובין בלילה.
ולוי אמר הפסידה לילות, דמאי שפירוש "ארבע לילות" דקתני שכתבה המשנה הוא - ארבע עונות וכל עונה יום או לילה, וזו ששמשה כבר ארבע עונות הפסידה הלילות הבאים.
ומקשה הגמרא: ולרב, שאמר שמותרת בין ביום ובין בלילה - למה לי למיתנא "ארבע לילות" - והלא לדבריו גם בימים היא מותרת?!
מתרצת הגמרא: אורח ארעא "דרך ארץ" קא משמע לן - דדרכה של ביאה בלילות בלבד ולא ביום, מטעמי צניעות.
עוד מקשה הגמרא: וללוי, שאמר שמותרת ארבע עונות בלבד - ליתני "ארבע לילות" בלבד. "עד מוצאי שבת" דקתני - למה לי?
מתרצת הגמרא: הא קא משמע לן - דשרי שמותר למבעל לכתחילה בעילה ראשונה בשבת. ואע"פ שלא בעל אלא שתי בעילות והפתח דחוק וכדשמואל (8).
דאמר שמואל: פרצה דחוקה - מותר ליכנס בה בשבת ואף על פי שמשיר צרורות עפר, וכמו"כ מותר לבעול בתולה בתחילה בשבת ואע"פ שהפתח דחוק.
איתמר: בעל בעילה ראשונה ולא מצא דם. וחזר ובעל בתוך ד' לילות ומצא דם - רבי חנינא אמר - טמאה, ורבי אסי אמר - טהורה!
ומבארת הגמרא: רבי חנינא אמר טמאה - דאם איתא דהוה דם בתולים בבעילה השניה, מעיקרא הווי אתי - כבר בבעילה הראשונה היה לו לבוא, ומאחר שלא ראתה דם בבעילה ראשונה מוכח שאין זה דם בתולים!
ורבי אסי אמר טהורה והטעם שלא ראתה בבעילה ראשונה דילמא איתדמי ליה כדשמואל. דאמר שמואל: יכולני לבעול בתולה כמה בעילות בלא דם! (9) על ידי הטייה!
ואידך, רבי חנינא דלא תלה בדשמואל, משום דשאני שמואל, דרב גובריה, שרב חילו ואין שאר אנשים שוים לו ואינם יכולים לבעול בהטיה בלי להוציא דם.
אמר רב: בוגרת שהיא בת י"ב שנה וששה חדשים אינה כנערה שנותנים לה עד מוצ"ש, אלא נותנין לה לילה הראשון בלבד.
והני מילי (10) שנותנין לה את כל הלילה הראשון ואפילו לכמה בעילות, הוא - שלא ראתה עדיין דם נידות לפני הנישואין, אבל ראתה לפני כן - אין לה אלא בעילת מצוה, ותו לא ולא יותר (11)! ומקשה הגמרא: מיתיבי: מעשה בבתולה שניסת ונתן לה רבי ארבע לילות מתוך י"ב חודש, שנבעלה בשנה הראשונה לנשואיה רק ארבע פעמים, בהפרש של כמה חדשים בין ביאה לביאה, ובכולן ראתה דם, ובכל זאת התיר רבי לתלות בדם בתולים.
ומבארת הגמרא את דברי הברייתא:
היכי דמי? אילימא אם נאמר דיהיב שנתן לה רבי כולהו את כל ד' הלילות בימי קטנות, והלא -
דף סה.
"עד שתחיה המכה" תנן שנינו בדין בקטנה, ולא ד' לילות בלבד.
אלא, דיהיב שנתן לה כולהו את כולם בימי נערות.
אך גם זה לא יתכן כי נערות י"ב חודש מי איכא? וכי אפשר שימי הנערות ימשכו על פני י"ב חודש?
והא אמר שמואל: אין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשים בלבד!
וכי תימא: בציר מהכי פחות מששה חדשים הוא דליכא, הא טפי אבל יותר מששה חדשים של ימי נערות איכא. ואפילו עד י"ב חודש.
הא והלא "אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד" קאמר שמואל!
אלא - דיהיב לה רבי שתים לילות בימי קטנות ושתים בימי נערות והיו ארבע בעילות אלו במשך י"ב חודש.
הא בעא מיניה רב חיננא בר שלמיא מרב: קטנה, שלא הגיע זמנה לראות, שניסת, ונבעלה והיה דינה שמותרת לשמש עד שתחיה המכה, ולפני שהתרפאה המכה הגיע זמנה לראות תחת בעלה שנהייתה בת י"ב, מהו? האם דינה כהגיע זמנה לראות וניסת או לא?
אמר ליה: כל בעילות שאתה בועל בזמן היותה קטנה שלא הגיע זמנה לראות - אינן נחשבים אלא כבעילה אחת, והשאר שלשת הלילות שתבעל בהן לאחר שתגדל ויגיע זמנה לראות, משלימין לד' לילות: כדין הגיע זמנה לראות וניסת ואם כן אין לומר שמדובר שראתה ב' לילות בקטנותה וב' בנערותה במשך שנים עשר חודש.
שהרי כל בעילותיה בקטנותה אינן נחשבות אלא לבעילה במשך לילה אחד בלבד, ונמצא שנותרו שלש בעילות לימי נעוריה ואי אפשר לחלקם לתקופות של שלשה - שלשה חדשים, כי בימי הנעורים יש רק ששה חדשים!?
אלא: בהכרח מדובר דיהיב לה רבי אחת בימי קטנות, ושתים בימי נערות, ואחת בימי בגרות.
אי אמרת בשלמא בוגרת בעלמא, אם תאמר שדין כל בוגרת שניסת לאחר שבגרה, שיהבינן לה טפי יותר מלילה אחת מובן מדוע נתן רבי לקטנה שניסת ובגרה תחת בעלה לילה אחת שלימה בבגרותה [לאחר שהחשבנו את כל לילותיה בקטנותה לאחת, ונתנו לה עוד שתי לילות בנערותה], דכי היכי דאהני שכמו שהועילו כל בעילותיה בקטנות שבימי נערות למבצר לה חדא, פוחתים לה אחד בלבד, ומשום שהחשבנו כל בעילותיה בקטנות כאחת. כך שנשארו לה ג' לילות בימי נערות, כמו כן אהני נמי הועילו גם הלילות שנבעלה בנערות לבגרות - למבצר לה חדא להפחית לה אחד בלבד, ולכן מתוך שתי הלילות שנותנים לכל בוגרת נותר רק לילה אחד.
אלא אי אמרת בוגרת דעלמא שכל בוגרת שניסת נותנים לה לילה ראשונה בלבד, ולא יהבינן לה טפי - לא ליתב לה אלא בעילת מצוה אחת בימי בגרות, ותו לא!
משיבה הגמרא: לעולם - דיהיב לה אחת בימי קטנות וג' בימי נערות.
מי סברת כל תלתא ירחי כל שלשה חדשים נחשבים חדא "עונה" - עונה אחת?
לא כך. אלא כל תרי ירחי שני חדשים חדא "עונה" נחשבים. ונמצא שאפשר ליתן לה שלש בעילות בשלש עונות בששת ימי הנערות, ובימי הבגרות אין לה כלום.
מנימין סקסנאה הוה שקיל ואזיל היה בדרכו ללכת לאתריה למקום מגוריו דשמואל. סבר חשב למעבד לעשות עובדא "פסק הלכה" כוותיה דרב, כדעת רב, שבתולה בוגרת מותרת כל הלילה הראשון ואפילו ראתה דם קודם הנישואין.
אמר: לא פליג חילק רב בין ראתה בין לא ראתה.
קדים, הקדים שכיב באורחא, מת בדרך לפני שהספיק לבצע את כוונתו [להורות כדעת רב ואפילו ראתה דם].
קרי שמואל עליה דרב: לא יאונה לצדיק כל און, שלא אירע לרב שיכשל מנימין סקסנאה לעשות מעשה, כשהוא נתלה בהבנת דבריו כאילו אמר רב שמותרת כל הלילה אפילו בראתה דם (12).
אמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב: (13) כיון שנתקו שניו של אדם, שהזקין - נתמעטו מזונותיו, שבאים לו בקושי. שנאמר "גם אני נתתי לכם נקיון שנים בכל עריכם - וחוסר לחם בכל מקומותיכם".
שנינו במשנה: ראתה ועודה.
תנו רבנן, ראתה ועודה בבית אביה,
בית הלל אומרים: כל הלילה שלה, ונותנין לה עונה שלמה.
וכמה עונה שלמה?
פירש רבן שמעון בן גמליאל: לילה וחצי יום.
ומקשה הגמרא: ומי בעינן כולי האי - וכי שיעור זמן "עונה" רב כל כך?
ורמינהי: הרי שהיו גתיו שבהם דורכים את הענבים כדי להוציא מהם את המיץ, כדי לעשות יין, ובית בדיו שמוציאים שם את השמן מהזיתים, טמאות. ובקש לעשותן בטהרה לטהרם שלא יטמאו את המשקה שנמצא בהן. כיצד הוא עושה?
הדפין שנותנים על הענבים כדי ללחוץ עליהם, והלולבין שמנקים בהם את הגת, והעדשין, הגתות עצמן שהענבים נתונים בהן - מדיחן, שוטף אותן במים כדי שלא ישאר מהיין ומהשמן הטמאים.
דף סה:
העקלים מוטות לצורך בית הבד, העשויים מחומרים של נצרים ושל בצבוץ קנבוס - מנגבן (14). והעקלים העשויים מחומר של שיפא ושל גמי - מיישנן - מניחם ללא שימוש זמן רב.
וכמה מיישנן? י"ב חדש.
רשב"ג אומר: מניחן מגת לגת ומבד לבד.
ומקשה הגמרא: רשב"ג - היינו תנא קמא - שהלא הזמן שבין גת לגת ומבד לבד היינו י"ב חודש?!
משיבה הגמרא: איכא בינייהו - חרפי ואפלי, שלפעמים מקדים או מתעכב הזמן של הגיתות ובתי הבד, ואז אין הפרש של י"ב חודש.
רבי יוסי אומר: הרוצה לטהר מיד - בלא שימתין י"ב חודש - מגעילן ברותחין, או חולטן במי זיתים - מערה עליהם מי זיתים חמים.
רשב"ג אומר משום רבי יוסי: מניחן תחת הצינור שמימיו מקלחין, או במעיין שמימיו רודפין, שוטפים במרוצה.
וכמה זמן מניחן שם - עונה.
כדרך שאמרו להכשיר את הגת שנתגעלה ביין נסך כך אמרו בטהרות לגבי טהרת הגת.
ומבארת הגמרא: כלפי לייא? וכי כך נכון לומר: והלא בטהרות קיימינן! עוסקת הברייתא?
אלא: כך צריך לגרוס בברייתא כדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך.
וביארו האמוראים: וכמה עונה האמורה בברייתא זו?
א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: או יום או לילה.
רבי חנה שאונא, ואמרי לה רבי חנה בר שאונא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: חצי יום וחצי לילה.
ואמר רב שמואל בר רב יצחק: ולא פליגי ולא נחלקו בשיעור זמן העונה:
הא, דברי האומר או יום או לילה - אמורים בתקופת ניסן ותשרי שהיום והלילה שוים בהם.
הא, דברי האומר חצי יום וחצי לילה - אמורים בתקופת תמוז וטבת שאין היום והלילה שוים, ובחצי יום וחצי לילה ישנם י"ב שעות שוות. ומסיימת הגמרא את קושייתה - מדוע אמר רשב"ג בסוגייתנו שזמן עונה הוא לילה וחצי היום?
מתרצת הגמרא: הכא נמי, גם בסוגייתנו אימא צריך לומר לגבי נדה: חצי יום וחצי לילה!
ומקשה הגמרא: והא לילה וחצי יום קאמר!
אלא זהו פירוש דבריו: אי או לילה - דניסן ותשרי שהיום והלילה שוים אי חצי יום וחצי לילה - דטבת ותמוז שאין היום והלילה שוים וזמן העונה הוא י"ב שעות (15).
ואי בעית אימא: שאני, שונה דין בעילת מצוה משום הכתובה. שמצוי דמגבי שמאריכים בה שעוסקים בכתיבתה באותו לילה טפי הרבה עד דחתמי. ובעילת המצוה מתאחרת ולפיכך נתנו לה חכמים עוד חצי יום כדי שיהיו לה י"ב שעות.
רב ושמואל דאמרי תרוייהו: הלכה: אפילו תינוקת שלא הגיע זמנה לראות (16) - בועל בעילת מצוה ופורש.
מתיב רב חסדא: מעשה ונתן לה רבי ד' לילות מתוך י"ב חדש!
אמר ליה רבא: הדורי אפירכא לחזר אחר קושיות מהברייתא - למה לי? אותיב תקשה ממתניתין ממשנתנו עצמה!?
הוא רב חסדא סבר - מעשה רב הוראתו של רבי למעשה עדיף להקשות ממנו.
מכל מקום לרב ושמואל קשיא.
מתרצת הגמרא: אינהו דעבדו - כרבותינו.
דתניא רבותינו חזרו ונמנו והסכימו: בועל בעילת מצוה ופורש (17).
אמר עולא, כי הוו בה, כשעיינו ר' יוחנן ור"ל במשנה זו שבפרק תינוקת, לא הוו מסקי מעלים מינה ממנה הלכה למעשה מידי, אלא כדמסיק כהעלאת תעלא השועל מבי כרבא משדה חרושה [משל הוא: כמו שועל הנכנס למקום חרוש שאינו מוציא משם כלום אלא יוצא באבק שברגליו בלבד. כמו כן הם לא היו פוסקים מכח משנתנו שבפרק זה כלום]. אלא, ומסיימי בה הכי: בועל בעילת מצוה ופורש.
אמר ליה רבי אבא לרב אשי: אלא מעתה דכל כך יש לחשוש (18) בדין דם בתולים, בעל נפש הבועל בתולה - לא יגמור ביא תו!
אמר ליה: אם כן שלא יגמור - לבו נוקפו ופורש מלבעול בכלל.
תנו רבנן: וכולן הבתולות שנבעלו שהיו ממשיכות שופעות דם לאחר בעילתן ללא הפסק, ובאות מתוך ד' לילות [לזאת שלא ראתה דם בבית אביה] וממשיכות לשפוע דם לאחר ד' לילות.
או לזאת שראתה בבית אביה - שהיתה שופעת מתוך הלילה הראשונה לאחר הלילה - כולן צריכות לבדוק את עצמן אם נשתנה מראה הדם, שאז אין אומרים מאחר ששופעת היא בלא הפסק מתוך ארבע הלילות, חזקה שדם בתולים הוא.
ובכולן רבי מאיר מחמיר כדברי בית שמאי שאחר ד' לילות לקטנה ולילה אחת להגיע זמנה ולא ראתה - שחייבת בבדיקה ואע"פ ששופעת.
ושאר ראיות, במקום שאינה ממשיכה לשפוע, שגם בהם יש חילוקים שבין בית שמאי ובית הלל - בהם סבור רבי מאיר שהלך אחר מראה דמים, כדברי בית הלל. דלבית שמאי הם טמאים אפילו כשלא נשתנו הדמים, ואילו בית הלל מטהרים כשלא נשתנה מראה הדמים לאחר מכן.
שהיה רבי מאיר אומר: מראה דמים משונים הן זה מזה.
כיצד: דם נדה - אדום, דם בתולים - אינו אדום.
דם נדה - זיהום, מראה מזוהם, דם בתולים - אינו זיהום מראהו נקי.
דם נדה - בא מן המקור, דם בתולים - בא מן הצדדין.
אמר רבי יצחק בר רבי יוסי אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי מאיר, אבל חכמים אומרים כל מראה דמים - אחת הן ולפיכך אפילו נשתנה הדם טהורה כל זמן ששופעת (19).
תנו רבנן: הרואה (20) דם מחמת תשמיש, משמשת פעם ראשונה. דהיינו, אם שימשה וראתה דם פעם אחת, הרי מותר לה להיות משמשת פעם שניה, ופעם שלישית. מכאן ואילך - לא תשמש (21) עוד עד שתתגרש מבעלה. ולאחר שתתגרש,
דף סו.
ותנשא לבעל אחר ואז מותרת לשמש (22) (23).
ואם אכן ניסת לאחר, וגם אצלו ראתה דם מחמת תשמיש - משמשת כמו אצל בעלה הראשון: פעם ראשונה ושניה ושלישית (24). ומכאן ואילך, לא תשמש עד שתתגרש ותנשא לאחר.
ניסת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש גם אצל בעלה השלישי - משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית.
מכאן ואילך - לא תשמש עד שתבדוק עצמה! שלאחר שראתה מחמת תשמיש שלש פעמים אצל שלשה בעלים הרי היא הוחזקה ב"רואה מחמת תשמיש" אצל כל בעל, וכדי להוציאה מחזקתה זו היא צריכה בדיקה מיוחדת.
כיצד בודקת את עצמה?
מביאה שפופרת, ובתוכה - מכחול, ומוך - פיסת בד או צמר גפן מונח על ראשו של המכחול, ובודקת עצמה בו (25).
אם נמצא דם על ראש המוך שהגיע עד פתח המקור - בידוע שמן המקור הוא בא והרי היא בחזקת רואה מחמת תשמיש ואסורה לכל אדם.
לא נמצא דם על ראשו (26) - בידוע שהדם מן הצדדים, מן הכתלים של הפרוזדור הוא בא, והוא דם טהור.
ואם יש לה מכה באותו מקום, ורואה דם מחמת תשמיש - תולה במכתה והרי היא מותרת אפילו לבעלה הראשון בלי בדיקה. כיון שכל החשש לאוסרה הוא מדין קביעת וסת לראיה מחמת תשמיש, שחוששים לו רק מדרבנן, ולכן אם יכולה לתלות במכה אין לה לחשוש לוסתה.
ואם יש לה וסת לראיות מחמת תשמיש, שלא בכל פעם שמשמשת הרי היא רואה, אלא רק אם משמשת בתאריך קבוע, או בהפלגה קבועה של זמן (27) - הרי היא תולה את ראייתה מחמת תשמיש בוסתה הקבוע, ומותרת לשמש שלא בשעת וסתה.
אבל, אם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה, בשעת התשמיש (28), אינה תולה במכתה.
ונאמנת אשה לומר: מכה יש לי במקור, שממנה דם נדה יוצא (29) - דברי רבי.
רבי שמעון בן גמליאל אומר: דם מכה הבא מן המקור הרי הוא דם טמא, ולפיכך מטמא דם המכה, שהוא אב הטומאה, את האשה ביחס לטהרות. אך היא מותרת לבעלה!
ורבותינו העידו על דם המכה הבא מן המקור שהוא טהור. והאשה נשארת בטהרתה ואינה מטמאה טהרות, וכל שכן שמותרת לבעלה.
דנה הגמרא: מאי בינייהו - במה נחלקו רשב"ג ורבותינו?
אמר עולא: האם מקור, מקומו טמא או טהור איכא בינייהו.
דהיינו: האם עצם המעבר של הדם דרך המקור מטמא אותו. שכל דם, אפילו דם המכה העובר דרכו של המקור נטמא ונהיה לאב הטומאה, והוא מטמא את האשה.
או שהמקור עצמו אינו מטמא. ורק על דם נדה הנובע מהמקור נקבעת טומאה, אך לא על דם מכה שרק עובר דרך המקור אך לא נובע ממנו.
ועתה חוזרת הגמרא לדין הבדיקה של הרואה מחמת תשמיש:
ושואלת הגמרא על צורת הבדיקה באמצעות שפופרת: והרי שפופרת אפגורי מפגרא לה, שהיא פוצעת את האשה, ומנין לנו שהדם שיוצא על ראש המכחול הוא דם נדה, והרי יתכן שהוא דם הפצע שנפצעה מחיכוך השפופרת?
אמר שמואל: בדיקה זו נעשית - בשפופרת של אבר, העשויה מעופרת, ופיה של השפופרת רצוף כפוף לתוכה בצורה שאינה פוצעת את האשה.
אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: מדוע חייב בעלה הראשון לגרשה אחר שראתה מחמת תשמיש שלש פעמים? ומדוע לא תבדוק עצמה בבדיקת השפופרת לאחר שראתה דם בביאה שלישית של בעל הראשון, שתהיה מותרת לו לשמש מהפעם הרביעית ואילך בכל פעם על ידי בדיקה, עד שתעקור את וסת הראיה מחמת תשמיש בג' פעמים.
אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: עדיף שתתגרש ותנשא לבעל אחר ותשמש לו בהיתר, מבלי צורך בבדיקה, מאשר להשאר תחת בעלה ולהסתמך בכל פעם על הבדיקה. כי גם אם תמצא עצמה טהורה, יש לחשוש לפעמים אחרות שמא יכשלו שניהם בשוגג באיסור כרת של נדה.
והטעם שאין צריכים לחשוש שמא תראה מחמת תשמיש גם אצל הבעל השני הוא משום שאין כל האצבעות (30) שוות! ולכן מותרת לשני מבלי כל בדיקה, כי תלינן את הראיה מחמת תשמיש באצבעו של הבעל הראשון, שהיא אצבע שונה מאצבעו של הבעל השני (31).
אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: ותבדוק עצמה בביאה ראשונה [דהיינו: לאחר הביאה הראשונה] של בעל שלישי!? שכיון שראתה גם אצל השלישי בביאה הראשונה הרי הוחזקה להיות רואה מחמת ג' אצבעות שונות, וצריכה להאסר לו מיד אם אינה בודקת!
אמר ליה רבי יוחנן: לפי שאין כל הכוחות שוות! שבביאה אחת של השלישי עדיין לא הוחזקה לראות מחמת שתמיש, שלא כל הבעילות שוות ויתכן שבפעם הראשונה אצל הבעל השלישי ראתה כתוצאה מבעילה בכח מרובה, אך בבעילה בכח מועט לא תראה. ולפיכך, אין לחייבה עדיין בבדיקה לפני תשמיש, כיון שאפשר לתלות שבעילתה הבאה תהיה בכח מועט ולא תראה בה דם.
ההיא אשה, שהיתה רואה דם מחמת תשמיש, דאתאי לקמיה דרבי.
אמר ליה רבי לאבדן: זיל לך בעתה! תבהילנה בפתאומיות.
אזל אבדן, בעתה, הבהילה, ונפל ממנה חררת גוש דם.
אמר רבי - נתרפאה זאת! שראיותיה בשעת תשמיש היו עקב אותה חררת הדם.
וגם הלכה זאת של רבי נובעת מזה שכל החשש לוסת הרואה מחמת תשמיש הוא רק מדרבנן, ולכן כל היכן שאפשר לתלות להקל תולים.
ההיא אתתא שראתה דם מחמת תשמיש דאתאי לקמיה דמר שמואל.
אמר ליה שמואל לרב דימי בר יוסף - זיל בעתה לך תבהילנה! אזל רב דימי בר יוסף, בעתה, ולא נפל ממנה דבר ולא מידי.
אמר שמואל: זו, ראיתה מחמת תשמיש היא משום שהיא ממלאה, מתמלאת בדם, ונופצת [את מילוי הדם בשעת תשמיש] היא. וכל הממלאה ונופצת - אין לה תקנה!
ההיא אשה דאתאי לקמיה דרבי יוחנן, דכל אימת דהוה סלקא מטבילת מצוה, הות קחזיא דמא, שבכל ליל טבילה היתה רואה דם, עוד לפני שהיתה משמשת. ובאה לשאול מרבי יוחנן תקנה כיצד תוכל להבעל בהיתר, מאחר שתמיד לפני שימושה היא נטמאת.
אמר לה רבי יוחנן: יש לך תקנה. שאת יכולה לתלות את ראית הדם בכך כי שמא דימת עיריך עלתה ביך. שקנאת בנות עירך בראותם אותך חוזרת מהנהר מטבילת המצוה היא הפוגעת בך. ולכן העצה היעוצה לך היא - לכי והבעלי לו על גבי הנהר, עוד לפני שתכנסי לעיר, שאז עדיין לא פוגעת בך קנאת בנות העיר, כי עדיין לא ראו אותך בחזרתך מהנהר (32).
ולמרות שקבעה לה וסת ללילי טבילתה, שתמיד היתה רואה לאחר הטבילה, היא יכולה להקל בוסת דרבנן במקום שניתן לתלות בקנאת בנות העיר.
איכא דאמר: עצה אחרת נתן לה: אמר לה רבי יוחנן: גלי לחברותיך את צרתך, ואז - כי היכי דתהוו עליך להאי גיסא, כמו ששלטה בך עיניהם לצד זה [שקנאו בך], נתהוו עליך להך גיסא, כמו כן יתנו בך עיניהם לצד השני וירחמו עליך.
ואיכא דאמר: כך אמר לה: גלי לחברותיך צרתך כי היכי דלבעו שיבקשו עליך רחמים.
וכמו דתניא: "וטמא טמא יקרא" המצורע, וטעם קריאתו - כי צריך להודיע צערו לרבים, ואז הרבים מבקשים עליו רחמים.
אמר רב יוסף: הווי עובדא היה מעשה בפומבדיתא, באשה שסבלה כך וגילתה צערה לרבים, ואתסי, שבקשו עליה הרבים, והתרפאה.
אמר רב יוסף, אמר רב יהודה, אמר רב:
התקין רבי בשדות, שהוא מקום שאינם בני תורה ואינם בקיאים בימי נדה וזיבה (33) -