אור ברסלב
חברותא על מעילה פרק שלישי - ולד חטאת

חברותא על מעילה· הרב יעקב שולביץ

פרק שלישי - ולד חטאת

פרק שני - חטאת העוף

בפרק זה דנה המשנה בקדשי קדושת הגוף שאין בהם מעילה. יש מהם שאין בהם איסור כלל, ויש מהן שיש עליהם איסור הנאה מדרבנן, "לא נהנין ולא מועלין". ויש מהם שיש בהם איסור הנאה מן התורה, ואין בהם מעילה.

ובהמשך הפרק דנה המשנה בקדשי בדק הבית.

משנתנו דנה ב"חמש חטאות המתות". והן: חטאות שאינם ראוים להקרבה, ואין דינם כשאר פסולי המוקדשים שדינם לרעות עד שיפול בהם מום, ונפדים ודמיהם יפלו לנדבה. אלא, מונעים מהם מים ומזון עד שימותו. ודבר זה, הלכה למשה מסיני הוא.

והיות ולא הן ולא דמיהן קרבים, הלכה לה קדושתם, ואין מועלים בהם (332). ומכל מקום, מדרבנן אסור להנות מהם (333).

כמו כן, אינם עושים "תמורה". והיינו: אם התפיס בהמה אחרת על אחת מחטאות המתות ואמר "זו תמורת זו", לא קדשה השניה. מאותו הטעם, כיון שהולכת למיתה (334).

משנה זו כבר נשנתה במסכת תמורה [כא ב כב א], והגמרא תבאר למה חזרה ונשנתה. והיא מבוארת כאן על פי פירוש וגירסת רש"י שם.

ולד חטאת, כשבה או שעירה שילדה ולד (335), ותמורת חטאת, התפיס בהמת חולין על חטאת (336), וחטאת שמתו בעליה, (337) ימותו.

ובשלשה אלו, אין חילוק בין לפני כפרה לבין אחר כפרה. ודינם יבואר בהמשך: ושעיברה שנתה, כשבה או שעירת חטאת אינה כשרה להקרבה אלא תוך שנה להוולדה, והקדישו אותה תוך שנתה, ולא נקרבה תוך שנתה, ושאבדה ונמצאת בעל מום, (338) בשתי חטאות אלו, הדין הוא כך:

אם כיפרו הבעלים (339) לאחר שנמצאה הראשונה, תמות. הואיל ודחוה בידים. וכן ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה, כולן ימותו.

וכל אחת מחמש החטאות אינה עושה תמורה, ולא נהנין מדרבנן, ולא מועלין, מדאורייתא אין בהם דין מעילה, כמבואר.

דף יא.

ובאלו שתים האחרונות, אם עד שלא כיפרו הבעלים, כלומר, לא רצו להתכפר באחרת, ונמצאה הראשונה, ואינו יכול להקריבה, מפני שעברה שנתה או מפני שהיא בעלת מום, והואיל ולא דחאה בידיים ולא הקריב אחרת תחתיה, תרעה עד שתסתאב, שיפול בו מום ותמכר [ובנמצאת בעלת מום, תמכר מיד (340)] ויביא (341) בדמיה בהמה אחרת לחטאתו.

וכיון שהם קדושים קדושת דמים, ודמיה עתידין להיקרב, הילכך: עושין תמורה, כמבואר במסכת תמורה [כא] שקרבן העומד לרעייה, עושה תמורה.

ומועלין בה, מפני שהיא קדושה קדושת דמים (342).

גמרא:

הגמרא מבררת: מאי שנא רישא, דלא קא מיפלג, ומאי שנא סיפא דקא מיפלג (343), כלומר, למה שנתה אותם המשנה בשתי בבות, שלש הראשונות ואחר כך שתים האחרות, ולמה לא נשנו חמשתן ביחד (344)? ומתרצינן: כי רישא פסיקא ליה, הדין הוא החלטי, ולעולם ימותו, ואפילו לא כיפרו באחרת, ואילו סיפא לא פסיקא ליה, אינו מוחלט שימותו, אלא אם נתכפרו באחרת. והואיל ודינם אינו שוה, לפיכך חילקתם המשנה לשתי בבות (345).

ומקשינן: למה נשנתה המשנה. כאן, הא תנא ליה [לה] הלא כבר נשנתה, גבי, שם במסכת תמורה?

ומתרצינן: תנא התם, שם נשנתה משום, דין תמורה, ודרך אגב שנתה גם דין מעילה. תנא הכא משום מעילה, ודרך אגב שנתה גם דין תמורה.

מתניתין:

המשנה ממשיכה לדון בקדשים שאין מועלין בהם. משנתנו נשנית במסכת נזיר [כד ב] והובאה במסכת מנחות [ד ב], ומתפרשת כאן על פי פירוש רש"י שם.

נזיר בגמר נזירותו בטהרה מביא שלשה קרבנות: חטאת, עולה ושלמים (346).

המפריש מעות לנזירותו, והמעות היו "סתומין", כלומר, שלא פירש אלו לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים (347), מכל אותן המעות לא נהנין, אסור להנות, מפני שיש בהן דמי עולה האסורה בהנאה (348), ולא מועלין, הנהנה מהם לא מעל, ואינו משלם לא חומש (349), ואינו מביא אשם מעילות, מפני שהן ראוין לבוא כולן שלמים, דבכל מעה ומעה שבהן יכול להביא בהם שלמים (350), ובשלמים הרי אין מועלין, כדין קדשים קלים לפני זריקת דמים, כמבואר

לעיל [ז ב].

מת הנזיר לפני שהביא קרבנותיו, והיו לו מעות סתומין, יפלו המעות לנדבה, לשופרות, והן תיבות שהיו בבית המקדש, ששם נתנו מעות נדבה (351), והלכה היא למשה מסיני שמעות סתומין בנזיר שמת, נופלים לנדבה (352).

ואם היו לו מעות מפורשים, לחטאת לעולה ולשלמים, דמי חטאת ילכו לים המלח, כשם שאילו הפריש חטאת ומת, תמות, כמבואר במשנה הקודמת, כן דמי חטאת הולכות לים המלח. אותן המעות, לא נהנין, אסור להנות מהן מדרבנן, ולא מועלין, ואם נהנה מהן, לא מעל, כמבואר לעיל [ג א] שאין מועלין במעות ההולכות לים המלח, כיון שהולכות לאיבוד ואינן קדשי גבוה.

ומדמי עולה, יביאו יורשיו עולה (353), ומועלין בהן, במעות, מן התורה (354).

ומדמי שלמים, יביאו שלמים, ונאכלין ליום אחד, כדין שלמי נזיר [ולא כשאר שלמים הנאכלים לשני ימים ולילה]. ואין טעונין לחם, כשאר שלמי נזיר, משום שנאמר בלחם נזיר [במדבר ו] "ונתן על כפי הנזיר", וכיון שמת אין כאן נזיר (355).

גמרא:

שנינו: המפריש מעות לנזירתו, לא נהנין ולא מועלין מפני שאין ראוין לבא כולן שלמים.

משמע, שמעות שהופרשו לצורך קרבן, והם סתומין, אם מעות אלו ראויין להביא מהן דבר שאין מועלין בו, אין מועלין בהן גם במעות המיועדים לדבר שמועלין בו. ועל הלכה זו מתקיף ריש לקיש.

מתקיף לה ריש לקיש: וליתני נמי, ולמה לא הוסיף התנא של המשנה עוד הלכה דומה לזו: המפריש מעות לקינו (356) ["קן" הוא תור ובני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה, ומביאים אותו יולדת, מצורע, זב, זבה, נזיר, ועוד. התורים אינם כשרים אלא כשהם גדולים, כשהן כבר צהובין, ואילו בני יונה אינם כשרים אלא כשהם קטנים],

לא נהנין, ולא מועלין במעות אלו, מפני שהן ראוין להביא תורין שלא הגיע זמנן (357) וימתין להם עד הגעת זמנן, ובני יונה שעבר זמנן (358), ועליהם שנינו [בעמוד ב] שאין מועלין בהם,

ולמה לא שנתה המשנה לדין מפריש מעות לקינו (359)? ומתרצינן: אמר רבא: אינו דומה מפריש מעות לקינו למפריש מעות לנזירותו, כי במפריש מעות לנזירתו, אמרה תורה: במעות אילו הסתומין "הבא מהן שלמים", הילכך, אמרה המשנה שהמעות מיועדים לשלמים, אבל במפריש מעות לקינו, וכי אמרה תורה: "הבא תורין שלא הגיע זמנן" שאינן (360) ראוין למזבח כלל?!

הילכך לא שייך לומר שהמעות "מיועדים" לדבר שאין מועלין בו. וכיון שהן קדשי קדשים, מועלין במעותיהם.

מתניתין:

המשנה דנה בדם הקרבנות מתי אין מועלין בו, וכן ביין של נסכים. והיא המשך למשניות הקודמות ששנינו בהן דין קדשים שאין מועלין בהם.

בגמרא מובאת דרשות הכתובים שאין מועלין בדם. אלא שאסרו חכמים להנות מהן בסופן, כלומר, אחרי שיצאו לנחל קדרון.

וכך שנינו במסכת יומא [נח ב]: "שירי הדם [של חטאות הפנימיות], היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון. ו [שיירי הדם] של [קרבנות הקרבים על] מזבח החיצון, היה שופך אל יסוד דרומי. אלו ואלו [דמים של החיצונים ושל הפנימים הנשפכין אל יסוד מזבח העולה, היו שותתים ונופלים מן יסוד המזבח על הרצפה] מתערבין באמה [סילון שבעזרה היוצא לנחל קדרון] ויוצאין לנחל קדרון. ונמכרין [הדם] לגננין [בעלי גנות לזבל בהן שדותיהן] ומועלין בהן [אסור ליהנות מהן בלא לשלם לגזברי הקודש].

היינו, שחכמים גזרו איסור מעילה על הנהנה מן הדם, כגון: אם זיבל בו את גינתו, בלי לקנות אותו מן הגזבר (361).

עוד דנה המשנה בנסכי יין הבאים עם קרבנות, אם יש בהן מעילה.

רבי שמעון (362) אומר: הדם, קל בתחילתו וחמור בסופו, כמו שיבואר.

נסכין חמורין בתחילתן וקל בסופן (363), כמו שיבואר.

כיצד? דם, בתחילתו, תיכף אחרי שחיטת הקרבן (364), אין מועלין בו (365), אין בו דין מעילה, כמו שיבואר בגמרא. יצא לנחל קדרון, מועלין בו (366).

נסכין, בתחילתן, משהוקדשו עד שנתנסכו, מועלין בהן, מפני שהם קדשי גבוה. ירדו לשיתין [נקב היה במזבח שבו יורדין הנסכין ל"שיתין", דהיינו יסודות המזבח, שהן חלולין ועמוקים מאד (367)], אין מועלין בהן, מפני שאין בהם שום צורך גבוה (368), וכבר נעשית מצותה (369). ובגמרא יבואר איך יתכן להנות מהם, הרי הן מתחת למזבח.

גמרא:

סוגיא דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו שנינו במשנתנו שאין מועלים מן התורה בדם, אלא מדרבנן לאחר שיצא לנחל קדרון. הגמרא דורשת מדרשות הכתובים שאין מועלין בדמים.

סוגיא זו מופיעה במסכת יומא [שם] ובשאר מקומות בש"ס, ותתבאר על פי פירוש רש"י שם.

תנו רבנן: מועלין בדמים. דברי רבי מאיר ורבי שמעון. וחכמים אומרים: אין מועלין.

והגמרא מבארת (370): עד כאן לא פליגי אלא, אם מועלין בסוף מדרבנן (371), ולדעת רבי מאיר ורבי שמעון, מועלין, וכמו שאמרה המשנה, אבל מדאורייתא, אין מועלין.

מנא הני מילי, מנין שאין מועלין בדם מן התורה?

אמר עולא: אמר קרא, אמרה התורה בפרשת דם [ויקרא יז] "ואני נתתיו לכם", ודרשינן: שלכם הוא הדם, כחולין שלכם שאין בהן מעילה. מוכח שאינו קדשי גבוה (372).

דבי רבי ישמעאל תנא: אמרה התורה בפסוק ההוא "ואני נתתיו לכם לכפר", ודרשינן: לכפרה נתתיו לדם, בתורת זריקת קדשים, ולא לדין מעילה, ואין בו דין קדשים לענין מעילה. אמר הקב"ה: נתתיו לכם את הדם בשביל לכפר בשבילכם, ולא שיהא קרוי שלי למעול בו (373).

רבי יוחנן אמר: אמר קרא [שם]: "כי הדם הוא בנפש יכפר", ודרשינן "הוא" משמע בהוויתו יהא: הוא לפני כפרה, הוא לאחר כפרה (374) לעולם דינו שוה. מה לאחר כפרה, שנתן מתנות הדם, אין בו מעילה, כיון שכבר נעשית מצותו, ואין בו צורך גבוה, ואינו מ"קדשי ה'", אף לפני כפרה, אין בו מעילה (375).

ומקשינן: ולמה נדרוש כן, ועל אף שאמרה התורה שלעולם דינו שוה, אימא, הרי יתכן לומר בהיפך: מה לפני כפרה יש בו מעילה, מפני שיש בו צורך גבוה, אף לאחר כפרה יש בו מעילה?

ומתרצינן: וכי יש לך דבר שנעשית מצותו ויש בו מעילה?! שהרי כבר נעשית מצותו ושוב אינו מ"קדשי ה'". הלכך, על כרחך, לא תדרשנו כך, אלא מה לאחר כפרה אין בו מעילה, אף לפני כפרה אין בו מעילה (376).

ותמהינן: ולא (377)?! וכי אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו?!

דף יא:

הרי תרומת הדשן, שבכל יום חותה במחתה, ותורם את הדשן מעל המזבח, ונותנו במזרחו של כבש, שנעשית (378) מצותו, ויש בו מעילה (379), שנאמר בפרשת תרומת הדשן [ויקרא ו] "ושמו אצל המזבח", משמע ששם הוא מקום גניזתו, ושם נבלע במקומו, מוכח שהדשן עצמו התרום אסור בהנאה, וכיון שמחמת קדושתו אסור בהנאה, יש בו גם דין מעילה.

הרי לך דבר שנעשית מצותו, ומועלין בו (380)?

ומתרצינן: אכן, מועלין בתרומת הדשן אחרי שנעשית מצותו, אבל אין למדים ממנו, משום דהוה ליה תרומת הדשן ואיברי שעיר המשתלח לעזאזל, האסורים בהנאה אף אחרי שנעשית מצותן, כמו שיבואר, (381) שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד, אין מלמדין, אין למדים ממנו. כי אם רצתה התורה שנלמד מהם, למה כתבה את שניהם, לכתוב אחד מהם, ונלמד השני ממנו.

אבל בשאר קדשים, אכן, לא מצאנו דבר שנעשית מצותו ומועלין בו.

במסכת יומא [סז א] נחלקו חכמים באותן איברים של שעיר המשתלח ביום כפורים אחרי שילוחו בעזאזל, אם הם מותרין בהנאה או אסורין. מאן דאמר מותרין, דורש ממה שאמרה התורה בפרשת יום כפורים [ויקרא הטז] "ושלח את השעיר במדבר", ומה שנאמר "במדבר" מיותר לדרוש ממנו: הרי הוא הפקר כמדבר, דהיינו: מותרין בהנאה. ומאן דאמר אסורין, דורש ממה שאמרה [שם] התורה "אל ארץ גזירה", ודורשה מלשון "חומר ואיסור", כלומר, אסורין בהנאה.

על כן, מקשינן: הניחא, תירוץ שתירצנו "הוה ליה תרומת הדשן ושעיר המשתלח שני כתובין הבאין כאחד, ואין מלמדין", ניחא, למאן דאמר: איברי שעיר המשתלח אין נהנין מהן,

אלא, למאן דאמר: איברי שעיר המשתלח נהנין מהן, מאי איכא למימר?, חוזרת הקושיא: איך תירצנו "וכי יש לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו", הרי תרומת הדשן נעשית מצותו, ומועלין בו?

ומתרצינן: משום דהוה ליה תרומת הדשן ובגדי כהונה, ארבעת בגדי לבן שבהן נכנס הכהן לקודש הקדשים ביום הכפורים, וטעונין גניזה עולמית, ואין הדיוט עובד בהן כל השנה, ולא כהן גדול ביום כפורים אחר. שנאמר [שם] "ופשט את בגדי הבד והניחם שם", ודרשינן: מלמד שהיו טעונין גניזה,

והם, שני כתובין הבאין כאחד. וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין.

אלא, שגם בבגדי כהונה נחלקו האם מותרין בהנאה. חכמים סוברים כנ"ל שהם טעונין גניזה, וממילא אסורין בהנאה. ואילו רבי דוסא סובר שמה שאמרה התורה "והניחם שם" בא רק ללמד "שלא ישתמש בהן כהן גדול ליום כפורים אחר", ואילו לשימוש כהן הדיוט בשאר ימות השנה, והן הן ארבעת בגדי כהן הדיוט, מותרין. וכיון שהם מותרין לשימוש כהן הדיוט, אין בהם מעילה, מפני ש"לא ניתנה התורה למלאכי השרת", כלומר, לא אמרה התורה שכהן הדיוט חייב לפושטן מיד בגמר עבודתו [יומא סא].

על כן, מקשינן: הניחא, תירוץ שתירצנו "הוה ליה תרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובין הבאים כאחד, ואין מלמדין", ניחא, לרבנן, דאמרי: מה שאמרה התורה "והניחם שם", מלמד, שהן טעונין גניזה, שפיר, הוי בגדי כהונה דבר שנעשית מצותו ומועלין בו,

אלא, לרבי דוסא דאמר: מותרין הם לכהן הדיוט (382), קשה, מאי איכא למימר? וחוזרת הקושיא: אם כן, מצאנו תרומת הדשן בלבד, שהוא דבר שנעשית מצותו, ומועלין בו (383)? ומתרצינן: משום דהוה תרומת הדשן ועגלה ערופה, שגם היא אסורה בהנאה (384) אחרי עריפתה בנחל, אף על פי שנעשית מצותה. משום שנאמר בפרשת עגלה ערופה [דברים כא] "וערפו שם", וממה שאמרה התורה "שם", דרשינן: "שם תהא קבורתה" ["שם תהא גניזתה"], לומר שאסורה בהנאה,

והם, שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין (385).

ומקשינן: הניחא, תירוצים אלו ניחא, למאן דאמר: כל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין, אלא, למאן דאמר [סנהדרין סז ב]: שני כתובין הבאים כאחד מלמדין, קשה, מאי איכא למימר, למה לא נלמד מהם דין מעילה אף בדבר שנעשית מצותו. וחוזרת הקושיה לגבי דם, למה לא נדרוש "מה לפני כפרה יש בו מעילה, אף לאחר כפרה ישבו מעילה", למרות שכבר נעשית מצותו, כשם שתרומת הדשן ועגלה ערופה מועלין בהן אף לאחר שנעשית מצותן?

ומתרצינן: אפילו למאן דאמר: מלמדין, כאן אין מלמדים, מפני שתרי מיעוטי כתיבי, בשני מיעוטי, אחד בפרשת עגלה ערופה, והשני בפרשת תרומת הדשן, ממעטת התורה לומר לנו שלא נלמד מהן. (386) כתיב התם, לגבי עגלה ערופה: "הערופה", בה"א מיותרת, ללמדנו: זו, אסורה בהנאה אחר שנעשית מצותה ולא אחרת. וכתיב התם בפרשת תרומת הדשן "ושמו אצל המזבח", והיתה יכולה לכתוב "ושם אצל המזבח", ובא ללמדנו: לזה אסור בהנאה ומועלין בו אחר שנעשית מצותו, ולא לאחר.

הילכך: הני, שני אלו, תרומת הדשן ועגלה ערופה, אין, אכן אסורין בהנאה אף אחרי גמר מצותן, ואילו מידי אחרינא, כגון: דם אחר שנעשית מצותו, לא, אינו אסור בהנאה מן התורה. וכיון שכן, דרשינן "הוא", "מה לאחר כפרה אין בו מעילה, אף לפני כפרה אין בו מעילה".

שנינו במשנתינו: נסכים בתחלתן מועלין בהן, ירדו לשיתין אין מועלין בהן (387).

הגמרא מבררת: לימא האם נאמר, שמתניתין, דלא, שמשנתנו איננה כרבי אליעזר בר רבי צדוק?

דתניא, שנינו ברייתא: רבי אליעזר בר רבי צדוק אומר: לול קטן [כמין ארובה מלמעלה למטה] היה בין כבש למזבח (388) במערבו של כבש. וכדי שלא יתמלאו השיתין מן הנסכין, לכן אחת לשבעים שנה, היו פרחי [ילדים] כהונה יורדין בו עד שהגיעו לשיתין, ומביאין (389) יין קרוש, שנעפש ונקרש, שהוא דומה לעיגולי דבילה [כלומר, נהפכו לגושים מרוב יושנן] ושורפין אותו בקדושה, במקום קדוש בעזרה, מפני שהן אסורין בהנאה. מפני שנאמר [במדבר כח] בפרשת עולת תמיד "ונסכו רביעית ההין לכבש האחד בקודש הסך נסך שכר לה'", ודרשינן "בקודש" שחייב שריפה, כמבואר בהמשך. על כן דרשינן: כשם שניסוכו בקדושה, דהיינו בעזרה, כך שריפתו בקדושה.

והוינן בה: מאי משמע, איך משמע "בקודש" לחיוב שריפה?

ואמר רבינא: אתיא, למדין גזירה שוה "קודש קודש", כתיב הכא בנסכים: ב"קודש", וכתיב התם [שמות כט] "ושרפת את הנותר באש, ולא יאכל כי קודש הוא", ודרשינן: מה נותר שריפתו בקדושה, אף האי, נסכים, נמי שריפתו (390) בקדושה (391).

הרי שרבי אליעזר בר רבי צדוק סובר, שאחרי ירידתו לשיתין טעון שריפה. ואם כן, עד שריפתו לא נעשית מצותו. ולדעתו, אכן, מועלין בו עד לשריפתו. ואילו במשנתינו שנינו שאין מועלין בו משעת ירידתו לשיתין. על כן, מבררת הגמרא: לימא מתניתין דלא כרבי אליעזר בר רבי צדוק?

ומתרצינן: לא, אפילו תימא, שמשנתנו היא כרבי אליעזר בר רבי צדוק, אלא, שהמשנה מדברת בדאי קלט, כלומר, שקלט את הנסכים כשהם עדיין באויר, ועדיין לא ירדו אל הרצפה.

ובאופן זה אין מצותו בשריפה, אפילו לרבי אליעזר בר רבי צדוק, הילכך אמרה המשנה שאין מועלין בו (392).

[התוס' מביאים גירסא אחרת בקושית ותירוץ הגמרא, והיא גירסת הגמרא במסכת סוכה. ולפי גירסא זו (393), קושית הלישנא קמא, אינה קושיא, מפני שעל אף שרבי אליעזר ברבי צדוק סובר שחייב שריפה, מכל מקום, יכול לסבור שאין בו מעילה, מפני שאין איסור מעילה תלוי בחיוב שריפה].

גירסת התוס' היא:

הגמרא מקשה: וכי לימא, שמתניתין רבי אליעזר בר רבי צדוק היא, ולא כרבנן?!

דאי רבנן, קשה, הא נחית לתהום (394).

כי לרבנן נבלע היין באדמה (395), ולא שייך ב"מציאות" למעול בו. אלא לרבי אליעזר בר רבי צדוק, מאחר שהיין מתאסף בשיתין, שייך למעול בו.

ומתרצינן: אפילו תימא, שמשנתנו רבנן היא, אלא היא מדברת באופן של דאי קלט, שקלט את היין לפני שנבלע באדמה, וישנה "מציאות" ליהנות ממנו, ומשמיעה לנו המשנה שאין מועלים בו.

[בגירסת המיוחס לרש"י והשיטה מקובצת יש כאן "לישנא אחרינא", והיא ה"איכא דאמרי" במסכת סוכה (396)].

ולפי גירסא זו מבררת הגמרא: האם לימא, שמשנתנו רבנן היא, ומדברת באופן של דאי קלט, לפני ירידתו בלול, והואיל ואין בו מעתה צורך גבוה, לפיכך: אין מועלין בו,

דאי, דאם נוקים המשנה, כרבי אליעזר בר רבי צדוק, קשה, למה אמרה שאין מועלים בו, הלא אכתי בקדושתייהו קיימי, היין עדיין עומד בקדושתו, כי יש עליו חיוב שריפה, ועד שישרף, קדושתו עליו?

ומתרצינן: אפילו תימא, שמשנתנו רבי אליעזר בר רבי צדוק היא, ומודה, שעל אף שחייב שריפה, מכל מקום, אין בו מעילה. והטעם, מפני שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, והניסוך הוא הרי עיקר מצותו.

בגירסתנו יש נוסח אחר: איכא דאמרי: הגמרא מבררת: האם לימא, שמתניתין כרבי אליעזר בר רבי צדוק, ומדברת דוקא דאי קלט את היין קודם שירד לרצפה [לשיתין המרוצף], לפיכך: אין בו מעילה. דאם כבר ירד לרצפה, הרצפה מקדשתו, (397) וצריך לשרפו, ואם כן עדיין לא נעשית מצותו, ומועלין בו.

ומתרצינן: לא! לעולם משנתנו כרבי אליעזר בר רבי צדוק, אלא, ואפילו לא איקלט ונהנה מן המכונסין ברצפה, גם כן אין מועלין. והא דאמר לעיל בברייתא דצריך שריפה, היינו: מדרבנן (398), והיות שמן התורה אינו בר שריפה, הילכך אין מועלין בו, אף אחרי ירידתו לשיתין.

ומקשינן: איך תירצת שהוא רק מדרבנן, והא קרא קנסיב לה, הרי בברייתא דרשה רבי אליעזר בר רבי צדוק מדרשות המקראות? ומתרצינן: אמנם, מדרבנן הוא, והדרשה אסמכתא בעלמא היא (399). רבנן הסמיכו לחיוב שריפה על דרשת המקראות, ואינו מן התורה.

מתניתין:

המשנה ממשיכה לדון בדברים שאין מועלין בהם.

דישון, הנשאר מהקטורת שהורידוהו מעל מזבח הפנימי. וכן דישון פתילות ושמנים, הנשאר והורידוהו מעל המנורה,

לא נהנין, אסור להנות מהן, ולא מועלין, מפני שכבר נעשית מצותן (400).

המקדיש דישון בתחלה (401), מי שנטל את הדשן אחר שהוציאו, והקדישו, חלה עליו

קדושה, ומועלין בו (402) מן התורה.

שנינו במסכת חולין [כב א] "כשר בתורין, פסול בבני יונה, כשר בבני יונה, פסול בתורין. תחילת הציהוב, בזה ובזה פסול". כלומר, בני יונים כשרים רק כשהם קטנים, ואילו תורין כשרים רק כשהן גדולין.

הילכך: תורין שלא הגיע זמנן, ובני יונה שעבר זמנן, לא נהנין, אסור ליהנות מהן מדרבנן, ולא מועלין בהן כלל (403).

ובמשנה הבאה חולק רבי שמעון, וסובר שתורין שלא הגיע זמנן, מועלין בהן. ושם יבואר.

גמרא:

שנינו במשנה [תמיד כח ב] "ירד [התורם תרומת הדשן מן המזבח] הגיע לרצפה [רצפת העזרה] הפך פניו לצפון, הולך במזרחו של כבש כעשר אמות, צבר את הגחלים על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלשה טפחים, מקום שנותנים מוראת העוף ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה".

נמצאנו למדים, שהיה מקום מסויים בעזרה, המיועד לשלשה דברים, ואלו הן: מקום השלכת מוראת העוף, מקום הנחת דישון מזבח הפנימי והמנורה, מקום צבירת והנחת תרומת הדשן של מזבח החיצון.

אמרה התורה בפרשת עולת העוף [ויקרא א] "והסיר את מראתו [הזפק] בנוצתה [עם בני מעיה] והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן". למדנו כמה דברים, שהזפק [מוראתה] נשלך בצד מזרח המזבח, רחוק מן המזבח עשרים אמה, מפני שאין "השלכה" פחותה מעשרים אמה [ואמרו חכמים שהוא שלשה טפחים בצד הכבש, והוא כעשר אמות מקרקעית הכבש], וששם מקום הדשן.

על איזה דשן דברה התורה, שהושם שם במקום ההוא?

בפשטות, על תרומת הדשן של מזבח החיצון, שהרי נאמר בפרשת תרומת הדשן [ויקרא ו] "ושמו אצל המזבח".

ממשנתינו שאמרה "דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין", משמע, שגם דשן הפנימי והמנורה, שמו באותו מקום. והרי כך אמרה, שדישון מזבח הפנימי אין מועלין, הא של מזבח החיצון המונח יחד אתו, מועלין, כי אם מקום הנחתו הוא מחוץ למחנה, מקום שפך "שאר הדשן" של מזבח החיצון, למה ימעלו בו, הלא גם בשאר הדשן של מזבח החיצון אין מועלין (404) כמבואר לעיל [ט א].

לכן, מבררת הגמרא (405): מנין לנו [ולמשנה במסכת תמיד, הנ"ל] שגם דשן מזבח הפנימי והמנורה שמו שם, באותו "מקום הדשן".

בשלמא

דף יב.

תרומת הדשן של מזבח החיצון, קבעה לה התורה מקומה, דכתיב ביה "ושמו אצל המזבח",

אלא, דשן מזבח הפנימי, מנלן, שמקומו שם בבית הדשן?

ומתרצינן: אמר רבי אלעזר, (406) דאמר קרא, "והסיר את מוראתו בנוצתה, והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן". (407) ודרשינן: אם מה שאמרה תורה "אל מקום הדשן", אינו ענין, לא בא ללמדנו לדשן של מזבח החיצון, שהרי כבר נאמר בו "ושמו אצל המזבח" [ויבואר בהמשך], תנהו ענין, הרי הוא בא ללמד, לדשן של מזבח הפנימי. שכך היא המידה בתורה, שאם אינו ענין לו, תנהו לדבר אחר, הדומה לו.

ומקשינן: עדיין אין הדרשה מבוארת, כי אימא, הרי יתכן לומר כי אידי ואידי, שני הפסוקים מדברים בדשן של מזבח החיצון, כי ממה שנאמר "ושמו אצל המזבח" עדיין אינו ברור באיזה מקום אצל המזבח יתנו, במערבו או במזרחו, לפיכך, כתבה התורה "אל מקום הדשן", וכדי לקבוע לו מקום ב"מזרחו" של כבש, ונאמר: הרי זה בא ללמד, ונמצא למד (408).

ומנלן שגם דשן מזבח הפנימי הניחו שם באותו מקום?

ומתרצינן: אם כן, שהתורה באה ללמדנו על קביעות מקום תרומת הדשן של מזבח החיצון בלבד, לימא קרא, היה די אם היה הכתוב אומר "אצל המזבח", והיינו דורשים גזירה שוה "אצל" "אצל". נאמר כאן "אצל", ונאמר בדשן מזבח החיצון "אצל" ["ושמו אצל המזבח"], ודי בכך ללמדנו ששם הוא מקום שימת תרומת דשן החיצון,

מאי, למה הוסיפה התורה ואמרה "אל מקום הדשן"? אלא, בא הכתוב ללמדנו, דאפילו דשן מזבח הפנימי, גם הוא מקומו שם.

וממשיכה הגמרא לדון: אשכחן, מצאנו דרשה למזבח הפנימי, (409) אבל דשן מנורה, מנלן שגם הוא מקומו שם?

ומתרצינן: "דשן", "הדשן". כלומר, (410) זה שהתורה הוסיפה את אות ה"א הידיעה ואמרה "הדשן", והיה די לומר "דשן", מהאות היתירה מרבינן גם לדשן המנורה.

מתניתין:

שנינו במשנה הקודמת "תורין שלא הגיע זמנן, ובני יונה שעבר זמנן, לא נהנין ולא מועלין".

ועל כך חולק רבי שמעון.

רבי שמעון אומר: תורין שלא הגיע זמנן מועלין בהן, והטעם יבואר בגמרא,

אבל, בני יונה שעבר זמנן, לא נהנין ולא מועלין (411) בהן. כדברי התנא קמא.

גמרא:

הגמרא דנה בטעם מחלוקת רבי שמעון וחכמים. והגמרא רוצה לדמות דברי רבי שמעון בדין תורין שלא הגיע זמנן לדבריו בדין "שחוטי חוץ". לפי שהשוחט והמעלה זבחים חוץ לבית המקדש [ויקרא יז] חייב כרת.

במה דברים אמורים, בקרבנות הראויים לבוא בפנים. אבל קרבנות שאינם ראויים לבוא בפנים, כגון: הרובע והנרבע וכולהו, אם הקריבם בחוץ לשם זבח, פטור. שנאמר [שם] בפרשת שחוטי חוץ "ואל פתח אוהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה'", ודרשינן: כל שאינו ראוי לפני משכן ה', אין חייבין עליו.

שם [זבחים קיב ב] דנה המשנה בקרבנות כשרים, אלא שעתה אינו זמן הקרבתם, ושחטם בחוץ. כגון: אותו ואת בנו, שנשחט כבר אחד מהם היום, והרי אסור לשחוט השני. או "מחוסר זמן", והוא כל בהמה תוך שבעה ימים ללידתו, ואסור להקריבו, כמו שנאמר [שמות כב] "שבעת ימים יהיה עם אמו". רבי שמעון סובר: אף שאינו חייב כרת מאחר שאינם ראוים היום, מכל מקום, הואיל והם ראוים לאחר זמן, עובר בלא תעשה. שנאמר [דברים יב] "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש הישר בעיניו". ושם [קיד א] מבואר דרשתו מפסוק זה לאיסור לא תעשה ל"מחוסר זמן". ואילו חכמים חולקים עליו, ואינם דורשים דרשה זו, והם סוברים: כל שאין בו כרת, אין בו לא תעשה.

ומבררת הגמרא: בשלמא רבי שמעון, מבואר טעמו, מדוע מועלין בתורין שלא הגיע זמנן, כדקתני טעמא, כמו ששנינו [שם]: שהיה רבי שמעון אומר: כל הראוי לבוא לאחר זמן (412), הרי הוא בלא תעשה, ואין בו כרת. וכיון דאם שחטן בחוץ עבר בלא תעשה, אם כן, יש בהן חשיבות לענין שמועלין בהן,

אלא, לרבנן, אף אם הם סוברים שהשוחט מחוסר זמן בחוץ אינו עובר בלא תעשה,

מכל מקום קשה, מאי שנא, מה שונה דין תורין אלו, ממחוסר זמן, שהם ודאי קדושים ומועלין בהם (413), אף כשלא הגיע זמנם, ולמה אין מועלין בתורין שלא הגיע זמנן? ומתרצינן: אמרי! אין לדמות תורין שלא הגיע זמנן למחוסר זמן בבהמה, כי מחוסר זמן, יש בו מעילה, מידי דהוה אבעל מום, כשם שיש מעילה בבהמת בעל מום,

ומדוע יש מעילה בבעל מום?

דהוי בר פדיון, כיון שדינו להיפדות, ודמיו יפלו לנדבה לקנות מהן קרבן אחר, הילכך יש עליו קדושת דמים.

והוא הדין למחוסר זמן, הואיל ואם יפול בו מום, יפדה. נמצא שיש עליו, על כל פנים, קדושת דמים,

אבל הני עופות, תורין שלא הגיע זמנן, עתה (414) אינן ראויין לקדושת הגוף, וגם אינן ראויין לקדושת דמים, כיון דאין מום פוסל בעופות, לפיכך (415), אין לעופות פדיון (416),

הילכך, אין מועלין בהן.

הגמרא מביאה ויכוח עולא ורב חסדא. ושייך לדין "תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן". ועיקר הדברים כבר נשנה לעיל בתחילת המסכתא.

אמר עולא אמר רבי יוחנן: קדשים שמתו, כיון שהולכים לאיבוד ואינם ראויין אפילו לפדיון, יצאו מידי מעילה דבר תורה, כי אינם מ"קדשי ה'". אלא יש בהן מעילה מדרבנן. והנהנה מהם משלם קרן בלבד (417).

יתיב, ישב עולא, (418) וקאמר להא שמעתא, ואמר שמועה זו.

אמר ליה רב חסדא: מאן שמע לך, מי ישמע לך, ולרבי יוחנן רבך! כי איך יתכן לומר שאין מועלין בהן מן התורה, וכי קדושה, קדושת מעילה שהיתה בהן קודם שמתו, להיכן הלכה?

אמר ליה עולא לרב חסדא: לדבריך, תיקשי מתניתין, ששנינו במשנתנו: תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן, לא נהנין, מדרבנן אסור להנות מהם, ולא מועלין בהן כלל, אף לא מדרבנן, והנהנה מהן אינו משלם אפילו קרן! (419)

ועתה, לדבריך רב חסדא, הכא נמי (420) בבני יונה שעבר זמנן, נימא, וכי תאמר "קדושה שבהן להיכן הלכה!? (421) אמר ליה רב חסדא לעולא: מודינא לך, אני מודה לך, דבקדשים שמתו אין מעילה מן התורה, אלא איכא מעילה מדרבנן,

אבל, וקשיא לי, על דברי רבי יוחנן שאמר בלשון פסוקה "קדשים שמתו", ומשמע שבכל הקדשים הדין הוא ש"יש בהם מעילה מדרבנן", אפילו ב"קדשים קלים" (422),

ועל דברים אלו קשה לי: מי איכא מידי וכי יש לנו כיוצא בו, כלומר, וכי יתכן, דמעיקרא שבתחילתו, לא אית ביה מעילה, אפילו מדרבנן, ולבסוף לאחר שמתו אית ביה מעילה?! ומה שאמר רב חסדא "וכי קדושה שבהן להיכן הלכה", התכוון לומר: וכי הקדושה ש"לא" היתה לה, להיכן הלכה, מי הביא עליה קדושת מעילה לאחר מיתתה?

ומקשינן: ולא?! וכי לא מצאנו דבר שבתחילתו אין בו מעילה כלל, ובסופו יש בו מעילה?!

והרי דם, דמעיקרא לית בה [בו] מעילה, ולבסוף אית בה [בו] מעילה,

דתנן, כמו ששנינו לעיל [יא א]: דם בתחלה אין מועלין בו, יצא לנחל קדרון מועלין בו, מדרבנן.

ומתרצינן: אמרי! אין מדם ראיה, כי התם, בדם, נמי איכא מעילה מעיקרא, בתחילתו משעת הקדשתו מועלין בו.

דף יב:

דאמר רב הונא אמר זעירא (423): המקיז דם לבהמת קדשים, בחייה, אותו הדם אסור בהנאה ומועלין בו מן התורה, כמו שיבואר, וכיון שכן, יש עליו מעילה מדרבנן גם בסופו אחרי יציאתו לנחל קדרון.

אף על פי ששנינו [יא א] שדם בתחילתו אין מועלין בו, היינו דוקא אחרי שחיטת הבהמה, כאשר הדם ראוי לכפרה, ונתמעט מדרשות הכתובים (424). מה שאין כן, בדם בהמה בחייה, שהדם עדיין אינו ראוי לכפרה, מועלין בו. ועל כן דנה הגמרא.

גופא, למדנו לעיל, אמר רב הונא אמר זעירא: המקיז דם לבהמת קדשים (425), אסור בהנאה ומועלין (426) בו (427).

ומקשינן: מתיב רב המנונא ממה ששנינו במשנה הבאה: חלב המוקדשין, חלב שנחלב מבהמה נקבה הקדושה בקדושת קרבן, וביצי תורין, ביצים שהטילה תור שהוקדשה לקרבן, לא נהנין ולא מועלין, כמו שיבואר.

וקשה, מה שונה דם מחלב, (428) וכשם שחלב אין מועלין בו, כן דם, ולמה מועלין בו?

ומתרצינן: אמר ליה: קיים הבדל בין חלב לדם, כי קאמרינן, במה אמרתי, רק לגבי דם, דהבהמה לא מתקיימת בלא דם, הילכך נחשב כגוף הבהמה, ומועלין בו. אבל חלב, דקא מקיימא, הבהמה מתקיימת בלא חלב, לא! אין מועלין בו, מאחר שאין החלב מגוף הבהמה.

על חילוק זה מקשה רב משרשיא.

תוכן העניינים

חברותא על מעילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה