חברותא על מעילה· הרב יעקב שולביץ
פרק שני - חטאת העוף
בפרק הקודם מבואר דין קדשים שנפסלו, או מתו, או שנעשה שינוי במקומם, ולמדנו שיש בהם מעילה. ומכאן ואילך מבארת המשנה בכל קדשים העשויים בהכשר, אימתי מועלין בהם.
כל השנויין בפרק זה הם קדשי קדשים, שמועלין בהם משעה שהוקדשו קדושת הפה, עד שעת היתר אכילה, שאז הם יוצאים מכלל "קדשי ה'".
במה דברים אמורים, בקדשים שיש להם היתר אכילה. אבל קדשים שאין להם היתר אכילה, כגון עולת בהמה, עולת העוף, פרים הנשרפים ודומיהם, מועלים בהם עד גמר מצותן, כמו שיבואר.
מלבד איסור מעילה שיש על הקדשים משעה שהוקדשו "קדושת פה", נוספת עליהם "קדושת הגוף", משעה שנעשתה בהם עבודת הקרבן, על ידי שחיטה בבהמה, או מליקה בעוף, או קרימת פנים בתנור, או בקדושת כלי. ומשנתקדשו קדושת הגוף, אזי הוכשרו להפסל בנגיעת טבול יום, ובמחוסר כפורים, ובלינה.
ואחרי זריקה, הזאה ומיצוי הדם, או הקטרת הבזיכין והקומץ, יתכן שיתווסף בהם חיוב מצד פגול, או נותר או טמא (220).
חטאת העוף, מועלין בה (221) משהוקדשה, כשאמר "הרי זה חטאת".
נמלקה [המליקה בעוף היא במקום שחיטה בבהמה], הוכשרה, הוכנה (222) ליפסל בנגיעת טבול יום, והוא טמא שטבל אלא שלא העריב שמשו, ובנגיעת מחוסר כפורים, והוא טמא, שגמר טהרתו היא בהבאת קרבנות טהרה, כגון: הזב והזבה והמצורע ויולדת, שעדיין לא הביאו קרבנותיהם, ואם נגעו בחטאת העוף אחר המליקה, נפסלה. (223)
וכן נפסלת בלינה, אם לן הדם עד ששקעה החמה, נפסלה. וכן אם - לאחר הזאת הדם ביום הקרבתה (224) - לן בשרה יום ולילה מעת המליקה, נפסלה (225).
הוזה [והיא במקום זריקה] דמה, חייבין עליה (226) משום פגול נותר וטמא, ואין בה מעילה (227), כמבואר בפרק הקודם.
גמרא:
הגמרא דנה במה שאמרה המשנה שבשר קרבן נפסל ב"טבול יום". דהיינו, אם נגע בו מי שכבר טבל לטומאתו אך עדיין לא העריב שמשו.
הגמרא מביאה שלש דעות של תנאים, שנחלקו איזה דרגת טומאה יש ל"טבול יום".
דרגות הטומאה, נחלקו לאבות ולתולדות. וכמו כן נחלקו ל"טמא" ול"פסול" [טמא נקרא דבר טמא שבכוחו להעביר את הטומאה הלאה, ואילו פסול נקרא דבר שאינו מעביר את הטומאה הלאה, אלא רק הוא טמא].
אבי אבות הטומאה, הוא המת.
אב הטומאה הוא אדם או כלי שנגע במת. וכמו כן השרץ, הנבלה, הזב הזבה ודומיהם נחשבים לאב הטומאה. כל אלו הם "אבות" הטומאה, ומהם מסתעפים "תולדות".
אב הטומאה מטמא אדם וכלים, אוכלים ומשקים, ואילו ולד הטומאה מטמא רק אוכלים ומשקים אך לא אדם וכלים.
הנוגע באב, נעשה ראשון לטומאה, והנוגע בראשון, נעשה שני. הנוגע בשני, נעשה שלישי. והנוגע בשלישי, נעשה רביעי.
כל דרגות הטומאה מראשון לטומאה ולמטה, נקראים "תולדות הטומאה" או "ולד הטומאה".
שני לטומאה שנגע באוכלים ומשקים, אם הם היו חולין, אין הוא מטמא אותם לעשותם שלישי. אך אם הם היו תרומה, נעשית התרומה שלישי לטומאה. ומכל מקום, התרומה אינה "נטמאת", ולכן אינה מטמאה את הנוגע בה, אלא היא רק "נפסלת", והיינו, שאסור לכהנים לאוכלה.
שני שנגע בבשר קודש, הרי הוא "מטמא" את בשר הקודש, ועושה אותו שלישי לטומאה, והרי הוא פוסל את בשר הקודש הנוגע בו, לעשותו רביעי בקודש. אך הרביעי בקודש לא "נטמא", אלא רק "נפסל".
במשנתנו נאמר שטבול יום "פוסל" את הקודש, ולא נאמר "מטמא" את הקודש. ומוכח, שהתנא של המשנה סובר שטבול יום אינו "מטמא" בשר קודש לעשותו שלישי, והבשר שנגע בו הטבול יום אינו מטמא בשר קודש הנוגע בו.
והחידוש הוא: למרות שטבול יום "פוסל" את התרומה מן התורה, (228) כמו שנאמר [ויקרא כב ו - ז] "נפש אשר תגע בו [באחד מן הטמאים האמורים שם], וטמאה עד הערב, ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים. ובא השמש, וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים". ופירשו חז"ל שהכתוב מדבר בתרומה, ומלמד שטבול יום פוסל במגעו את התרומה.
ולכאורה, אם הטבול יום פוסל את התרומה, הרי בהכרח שהוא בדרגת שני לטומאה, והיה צריך לטמא את הקודש, לעשותו שלישי לטומאה, שבכוחו לעשות רביעי לטומאה. ובכל זאת, אם נגע בקודש, אינו מטמאו [כשאר שני לטומאה הנוגע בקודש], אלא "פוסלו" בלבד. ולכן, בשר קודש אשר יגע בבשר קודש שנגע בו הטבול יום, לא יפסל כשאר רביעי בקודש.
ונמצא שלפי דעה זו, טבול יום הוא שני לגבי תרומה, ושלישי לגבי קודש.
קתני שנינו במשנתנו: נמלקה הוכשרה "ליפסל" בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה.
ויש לדייק: ליפסל, אין, בשר קודש שנגע בו הטבול יום ייפסל, אבל לטמויי, לא, הבשר שנגע בו לא יטמא בשר קודש אחר,
מוכח, שמתניתין מני, משנתו של מי היא? רבנן היא, ולא אליבא דשאר תנאים.
דף ח:
דתניא שנינו ברייתא: אבא שאול אומר: טבול יום (תחילת העמוד) תחלה לקודש, יש לו דין "ראשון לטומאה" לגבי קודש (229). ואם נגע בבשר קודש, עושה אותו שני, והבשר שנגע בבשר נעשה שלישי, ושלישי רביעי.
רבי מאיר אומר: טבול יום שנגע בקודש, מטמא את הקודש, ובשר שנגע בבשר נפסל, ופוסל את התרומה, אם נגע טבול יום בתרומה, פסלו בלבד. דהיינו שיש לו דין "שני לטומאה".
וחכמים אומרים: כשם שהוא פוסל משקה תרומה ואוכלי [מאכלי] תרומה, ואינו מטמאם, כך הוא פוסל משקה קדש ואוכלי קדש. כמבואר, שטבול יום פוסל את התרומה, מפסוק הנ"ל, ובכל זאת אינו נעשה שני [כדעת רבי מאיר] לטמא קודש, אלא לפסלו בלבד, וכל שכן שאינו נעשה ראשון [כדעת אבא שאול].
ומשנתנו נשנית כדעת חכמים.
ודחינן: אמר רבא: אמנם, כל התנאים מודים לחכמים, שמן התורה, טבול יום פוסל ואינו מטמא, אלא שאבא שאול ורבי מאיר סוברים, שרבנן הוסיפו לו בדרגת הטומאה, לגבי קדשים, מרוב "מעלת" קדשים, כלומר, מגודל הצורך ליזהר בטהרתם.
איזו דרגת טומאה הוסיפו לו רבנן? לדעת אבא שאול, מעלה עשו בקדשים, הילכך, שוינהו רבנן, עשו חכמים, לטבול יום כראשון. לרבי מאיר, עשוהו כאוכל [מאכל] שני.
ואילו לרבנן, חכמים סוברים, שלא עשו לו שום הוספה בדרגת הטומאה, כיון דכבר טבל, קלש, נחלש טומאתו (230). הילכך: פסול משוי, הוא פוסל את הקודש, טמא לא משוי, והשאירו אותו בטומאתו מדאורייתא.
ומשנתנו שנתה דינו מדאורייתא, ולא נשנית לדעת חכמים בלבד, כי שאר התנאים מודים שמדאורייתא פוסל בשר קודש ואינו מטמא (231).
שנינו במשנתנו: הוזה דמה חייבין עליה משום פיגול נותר וטמא, ואין בה מעילה.
ויש לדייק: אם יאכלנה או יהנה ממנה, מעילה הוא דליכא, לא יתחייב באשם מעילות, הא (232) איסורא איכא, אבל אסור לאכלה,
וקשה, אמאי, למה אסור לאכלה? הא ממונא דכהנים הוא (233), הלא אחר שהוזה דמה, הותרה לאכילת כהנים?
אמר רבי חנינא: המשנה מדברת (234) ליוצא (235), ואחר כך הוזה דמה, ומשנת רבי עקיבא היא, דאמר "זריקה מועלת ליוצא", ויצאה מדין מעילה, וחייבין עליה משום פיגול נותר וטמא, דמכל מקום לאו בת אכילה היא, ועדיין אסורה באכילה (236).
סוגיא דמיצוי חטאת העוף שנינו במשנתנו: הוזה דמה, חייבין עליה משום פגול נותר וטמא, ואין בה מעילה.
אמרה תורה בפרשת חטאת העוף [ויקרא ה] "והזה מדם החטאת על קיר המזבח, והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח חטאת הוא". פירוש: תחילה מזה דמה, שאוחז בעורף, ומתיז מהדם, והדם ניתז והולך למזבח (237).
ואחרי ההזאה, ממצה את דם העוף על המזבח. והיינו, מקיף ומקרב בית מליקתו [הצואר] למזבח, ודוחקו בקיר והדם מתמצה ויורד ליסוד המזבח.
ונחלקו תלמידי רב בשם רב, אם מיצוי הדם מעכב את הכפרה (238). וממילא, אם אכן מעכב, יוצאת מידי מעילה, וכן חייבין עליה משום פגול נותר וטמא, רק אחרי המיצוי.
אמר רב הונא אמר רב: מיצוי חטאת העוף אינו מעכב.
ותני (239) רב, שנה גירסת משנתנו "הוזה דמה" חייבין עליה משום פגול נותר וטמא, על אף שעדיין לא מיצה. מוכח שהמיצוי אינו מעכב.
רב אדא בר אהבה אמר רב: מיצוי חטאת העוף מעכב.
ותני רב, שנה גירסת משנתנו "מיצה דמה" חייבין עליה משום פגול, וכולי. וחייבין משום פגול נותר וטמא. ויוצאת מידי מעילה רק אחרי המיצוי. (240) תא שמע מהא דכתיב "והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח, חטאת הוא". (241)
בשלמא לרב אדא בר אהבה, היינו דכתיב "והנשאר בדם ימצה", ובא ללמדנו, שאף על גב שהדם נשאר "חטאת הוא", כלומר, אף על גב שכבר היזה, ושארית הדם נשאר, עדיין הוא "חטאת", כל זמן שלא גמר את המיצוי. והזאת הדם תלויה במיצוי, שגם הוא מעכב את כפרתה. (242) אלא לרב הונא, קשה, מאי פירוש "והנשאר"? והיה די לומר "והדם ימצה אל יסוד המזבח"?
ומתרצינן: אדרבה! מה דכתיב "והנשאר", בא ללמדנו שהמיצוי אינו מעכב, כמו דתניא דבר רבי ישמעאל, שאם נשאר, ימצה, ואם לא (243), לא ימצה, ואינו מעכב.
ואם היה כתוב "וימצה", היה משמע שלא יצא ידי חובתו עד שימצה, לכן נאמר "והנשאר", ללמדנו, אם נשאר (244).
ומאי ומה שסיימה התורה, "חטאת הוא", לא בא ללמדנו שהמיצוי הוא גמר ההזאה, אלא ארישא, על תחילת המקרא, דהיינו המליקה וההזאה (245), הם המעכבים, הואיל והוא "חטאת".
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אלא מעתה, גבי מנחה דכתיב [ויקרא ב פסוק ב] "וקמץ משם מלא קמצו מסלתה ומשמנה על כל לבונתה, והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה אשה ריח ניחוח לה'? והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי ה'", האם הכי נמי נדרוש, שאם ניתותרה (246), יאכלוה הכהנים, ואם לא ניתותרה, אלא שחסרו השיריים אחר הקמיצה (247), אין בכך כלום (248)?!
וכי תימא, ואם תאמר, הכי נמי, אכן כך, אם חסרו השירייים אין בכך כלום?
דף ט.
והרי לא יתכן לומר כן! כי תניא, שנינו ברייתא: אמרה התורה [שם] "מסלתה ומשמנה על כל לבונתה", והיה יכול לומר "מסלת ומשמן" (249), ומה שכתבה התורה ה"א מיותרת, הרי זה בא ללמדנו, שההקטרה תיעשה רק אם נשארו כל הסולת וכל השמן וכל הלבונה, פרט שחסרה סלתה וכן פרט שחסרה שמנה וכן פרט שחסרה לבונתה (250), ואז היא פסולה.
וקשה, מדוע לא נדרוש "והנותרת", אם נשאר יאכלוה, ואם לא, לא, כשם שדרשו דבי רבי ישמעאל "והנשאר", אם נשאר?
ומתרצינן: אמרי, התם, לגבי מנחה, כתיב והנותרת קרא יתירא כתיב, כל מה שכתבה התורה "והנותרת", הוא מיותר [והיה די אם יאמר "ויאכלוה אהרן ובניו"], כי ודאי שנשאר שיריים, שהרי נאמר "וקמץ מלא קמצו והקטיר", וברור שקמץ רק חלק מן המנחה -
הילכך, כיון שהיא יתירה, לא באה לדרשה "אם נותר", שהרי ברור שנותר. (251)
אבל, לגבי חטאת העוף, אין "והנשאר" מיותרת, כי לא ברור שנשאר, הילכך, אפשר לפרש "אם נשאר", ימצה, ואם לא, לא.
מתיב אבוה דשמואל (ורבי אבין) לרב הונא, הסובר שמיצוי הדם אינו מעכב, מהמשנה במסכת זבחים [סד ב].
חטאת העוף טעונה הזאת הדם, ומיצוי הדם אל קיר המזבח, ואילו עולת העוף טעונה מיצוי בלבד, דהיינו, שאוחז בעוף לאחר שמלק את ראשו, וממצה את דמו על המזבח, ועבודה זאת היא במקום זריקת הדם בקרבן בהמה. ושנינו שם:
אחד חטאת העוף, ואחד עולת העוף, שמלקן ומיצה דמן, במחשבת חוץ למקומן, פסול, ואין בו כרת למי שאוכל אותה, ואם מלקן ומיצה דמן במחשבת חוץ לזמנן, פיגול, וחייבין עליו כרת.
ומדייק אבוה דשמואל: קתני מיהת, "מיצה דמן". וזה מוסב גם על חטאת העוף. והיות ואפשר לפגל בשעת מיצוי, מוכח שהמיצוי מעכב. כי אם המיצוי אינו מעכב, למה יהיה אפשר לפגל (252) בו.
ומתרצינן: הוא, אבוה דשמואל, מותיב לה, הקשה כן, והוא עצמו, מפרק לה, מתרץ:
לצדדין קתני, המשנה מתפרשת לשני צדדים. כלומר, כן פירושה: אחד חטאת העוף שמלקה והזה דמה במחשבת פיגול, ואחד עולת העוף שמלקה ומיצה דמה במחשבת פיגול. וכולי.
ומה שאמרה "מיצה דמן", היינו בעולת העוף בלבד. ואמנם, בחטאת העוף אם חישב בשעת מיצוי, לא פיגל, הואיל והמיצוי אינו מעכב.
גופא, תנא דבי רבי ישמעאל: שאם נשאר בדם ימצה, ואם לא, לא ימצה.
ומוכח שרבי ישמעאל סובר שהמיצוי אינו מעכב.
ועל כך קשה, והא תנא דבי רבי ישמעאל התם במסכת זבחים [נב א]: שיריים מעכבין.
ושם בתחילת הסוגיא סברה הגמרא שרבי ישמעאל אמר כן בחטאות הפנימיות, ששפיכת דם שירייהן אל יסוד המזבח מעכבת את הכפרה, בניגוד לדעת רבי עקיבא הסובר שאינה מעכבת.
ושם אמר רב פפא: לא נחלקו על כל שפיכת שיריי דם חטאות הפנימיות שאינן מעכבות, אלא: מיצוי דם חטאת העוף איכא בינייהו, בכך נחלקו, שרבי עקיבא סובר שאינו מעכב, ורבי ישמעאל סובר שמעכב. וקשה דברי רבי ישמעאל הסותרים?
ומתרצינן: תרי תנאי אליבא (253) דרבי ישמעאל. אכן, הברייתות סותרות, והם של שני תנאים. האחד שנה שרבי ישמעאל סובר שהמצוי מעכב, והשני שנה לדעת רבי ישמעאל שאינו מעכב.
מתניתין:
המשנה ממשיכה לבאר, בשאר הזבחים אימתי מועלין בהם. והכלל הוא: כל קדשי הגוף מועלין בהן משעה שהוקדשו קדושת הפה עד גמר עשיית מצותן. ומשעה שנתקדשו קדושת הגוף הוכשרו ליפסל בנגיעת טבול יום ומחוסר כפורים, ובלינה, כמבואר במשנה הקודמת.
עולת העוף, מועלין בה משהוקדשה.
נמלקה, הוכשרה ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים, ובלינה.
מיצה דמה [מיצוי עולת העוף הוא במקום זריקת דם בבהמה, וכמו הזאת הדם בחטאת העוף. כמבואר בסוגיא הקודמת] חייבין עליה משום פיגול נותר וטמא. ומועלין בה, אף בבשרה, שהרי אינה נאכלת לכהנים, אלא עולה כליל לה' על המזבח,
ואפילו אחר שנשרפה ונעשית אפר עד שתצא לבית הדשן. "בית הדשן" הוא מקום מחוץ לעזרה, ששם הוציאו אפר קרבנות שנקטרו על המזבח. ועד הוצאת האפר למקום ההוא, לא נגמרה מצוותה, ועדיין היא "מקדשי ה'", ומועלין בה. ומכאן ואילך נעשית מצותה ויצאה מידי מעילה.
ובגמרא יבואר.
פרים הנשרפין, והם פר העלם דבר של צבור, ופר כהן המשיח, ופר יום הכפורים, ושעירים הנשרפין, והם שעיר יום הכפורים ושעיר עבודת כוכבים. כל אלו נקראים "נשרפים" מאחר שהם נשרפים מחוץ לעזרה, בשרן עורן ופרשן, ואין להם היתר לכהנים כלל. [ואימוריהם נקטרים על גבי המזבח]. לפי הכלל, שכל חטאת שמזין דמה בפנים ההיכל דינה לישרף מחוץ לעזרה,
מועלין בהן משהוקדשו.
נשחטו, הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים (254), ובלינה.
הוזה דמן, כמצותן, על הפרוכת ועל מזבח הזהב, ויש מהן שמזין דמן בקודש הקדשים, חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא.
ומועלין בהן, אף בבית הדשן, עד שיותך (255) הבשר, נשרף ונעשה אפר, והוא גמר מצותן (256).
העולה, עולת בהמה, מועלין בה משהוקדשה.
נשחטה, הוכשרה ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים, ובלינה.
משנזרק דמה, חייבין עליה משום פגול נותר וטמא. ואין מועלין בעורה (257) מפני שזכו בו הכהנים, כמו שנאמר [ויקרא ז] "עור העולה אשר הקריב, לכהן לו יהיה", משעת זריקת הדם, והיא שעת זכיית המזבח בבשר, אבל מועלין בבשר, הואיל ואין לבשר היתר לכהנים, והיא כליל לה' (258), עד שהעולה תצא לבית הדשן, והוא גמר מצותן (259).
חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור, והם כבשי עצרת הבאים עם שתי הלחם, מועלין בהן משהוקדשו.
נשחטו - הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים, ובלינה.
נזרק דמן, חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא. ואין (260) מועלין בבשר, מפני שיש לו היתר לאכילת כהנים, ויצאו מכלל "קדשי ה'". אבל מועלין באימוריהן עד שיצאו לבית הדשן.
שתי הלחם המובאים בעצרת, מועלין בהן משהוקדשו.
קרמו פניהם בתנור, (261) שהוא השלב הראשון בתחילת אפייתם, המכשירם כשחיטה בזבח, הוכשרו ליפסל בטבול יום, ובמחוסר כפורים, ובלינה. (262) והוכשרו לשחוט עליהן את הזבח, כמו שאמרה התורה [ויקרא כג] "והקרבתם על הלחם שבעת כבשים" וגומר, ובקרימת פניהם בתנור הם נקראים "לחם", אבל לפני השלב הזה לא הגיע הכשר שחיטת הזבח.
נזרק דמן של כבשים, חייבין עליהן, על שתי הלחם, (263) משום פיגול, כלומר, אם חישב בשחיטת הזבח, על מנת לאכול הלחם חוץ לזמנו, נתפגל הלחם (264) נותר וטמא. ואין בהן מעילה, מאחר שהם נאכלים לכהנים.
לחם הפנים, שמסדרין אותו על השולחן מדי שבת בשבתו, מועלין בו משהוקדש (265).
קרם בתנור, הוכשר ליפסל בטבול יום, ובמחוסר כפורים, (266) ולהסדר על גבי השלחן, אך עד שלא קרם בתנור אינו נקרא "לחם", ואינו ראוי להיסדר על גבי השלחן.
קרבן הבזיכין, שני בזיכי לבונה שהיו מסודרין על שתי מערכות לחם הפנים, וכשמסלקין הלחם בשבת, מקטיר הבזיכין על מזבח החיצון. והקטרת הבזיכין מתירה את הלחם לאכילת כהנים, כזריקה בבהמה וכהקטרת קומץ המנחה, חייבין עליו משום פיגול, כלומר, אם חשב בשעת סילוק הבזיכין שהיא כקמיצת הקומץ או בשעת הולכה או בשעת הקטרה, על מנת לאכול לחם הפנים חוץ לזמנו, הריהו פיגול. וכן חייבין עליו משום נותר וטמא. ואין בו מעילה, כי אז נאכלים לכהנים.
המנחות, מנחות יחיד, מועלין בהן משהוקדשו.
קדשו בכלי, הביאה לעזרה ונתנה בכלי שרת (267), הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה.
קרב הקומץ על המזבח, חייבין עליו [עליה (268)] משום פגול כלומר, אם בשעת קמיצה, או בשעה שנתן הקומץ לכלי שרת, או בשעה שמוליכו למזבח, או בשעה שזרקו לאישים, חישב לאכול או להקטיר ממנו חוץ לזמנו. וכן חייבים עליה משום נותר וטמא.
ואין מועלין בשיריים מפני שהם נאכלים לכהנים, אבל מועלין בקומץ עד שישרף כולו, ויצא לבית הדשן.
גמרא:
אפר בשר עולה ואימורי כל הקרבנות, כשהן נשרפין ומתעכלין ונעשים אפר, נקרא "דשן".
כל יום היה הכהן תורם את הדשן, והוא הנקרא "תרומת הדשן". כיצד? נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח, ופינה את הגחלים שלא נתאכלו היטיב לכאן ולכאן, חתה מן הגחלים והדשן שנתאכלו היטיב אל תוך המחתה, והורידו. וצברו על רצפת העזרה לצד מזרחו של כבש רחוק שלשה טפחים מן הכבש. והוא הנקרא "מקום הדשן", ושם נבלע במקומו.
כמו שאמרה התורה [ויקרא ו] "זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח, כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו. ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח".
אחרי (269) שכהן התורם ירד, עלו כהנים לראש המזבח, וגרפו במגרפות את אפר הנשאר, לאמצע המזבח. מקום זה נקרא "תפוח" על שם צבירותו. ופעמים שהערימה שהצטברה על התפוח היתה [שיעור גוזמא] של כשלוש מאות כור.
ובזמן שרבה הדשן הורידוהו מעל המזבח, והוציאוהו אל מחוץ לירושלים, למקום הנקרא "שפך הדשן". והוא הנקרא "הוצאת הדשן".
כמו שאמרה התורה (270) [שם] "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה, אל מקום טהור".
שנינו במשנתנו: ומועלין בה עד שתצא לבית הדשן.
נחלקו אמוראים עד מתי מועלים בדשן. לדעת רב: עד ל"תרומת הדשן", והנהנה מן אפר התפוח, אחרי הרמת הדשן (271), - לא מעל. ולדעת רבי יוחנן: מועלין באפר עד הוצאת הדשן אל מחוץ למחנה, שאז הוא גמר מצותו, אף שכבר נתרמה תרומת הדשן.
איתמר: הנהנה מאפר תפוח שעל גבי המזבח,
רב אמר: אין מועלין בו. ורבי יוחנן אמר: מועלין בו.
הגמרא מפרשת: אם נהנה מן האפר לפני תרומת הדשן, כולי עלמא לא פליגי דמועלין בו מאחר ועדיין לא נעשית מצותו, ועדיין צריך לתרום הדשן, כי פליגי, במה נחלקו? לאחר תרומת הדשן, כשהדשן צבור על ה"תפוח".
ובאיזה סברא נחלקו,
רב אמר: אין מועלין בו, שהרי נעשית מצותו ב"תרומת הדשן". ורבי יוחנן אמר: כיון דכתיב [שם] בהוצאת הדשן "ולבש הכהן מדו בד וגו' ולבש בגדים אחרים" (272), והם בגדי כהונה, וכיון דצריך לבגדי כהונה (273) להוצאת הדשן, מוכח שבקדושתיה קאי שהוא עומד בקדושתו, עד להוצאתו אל מחוץ למחנה (274).
הגמרא מביאה את משנתנו, ומשמעה כרבי יוחנן.
תנן: מועלין בהן עד "שתצא לבית הדשן", משמע: אף לאחר תרומת הדשן, עד הוצאת הדשן לבית הדשן. קשיא לרב, הסובר שאין מועלין אחרי תרומת הדשן.
ומתרצינן: אמר לך רב: אימא (275) פרש את המשנה: מועלין בהן עד שתראה לבית הדשן, כלומר, עד שתהא ראויה להוצאה, והוא עד שעת תרומת הדשן, שמשם ואילך הותר להוציאו.
דף ט:
מיתיבי, הגמרא מביאה משנה להקשות על רב, ממה ששנינו במסכת זבחים [פה ב]: הצמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיישים והעצמות והגידים והקרנים והטלפים, בזמן שהם מחוברים [בבשר] יעלו [למזבח להקטרה] עם בשר העולה. ואם פירשו מן הבשר, לא יעלו.
ועוד שנינו שם [פו א]: וכולן, (276) העצמות והגידין וכולי, בין המחוברין לבשר בין אם פירשו, שפקעו [אם פקעו] מעל גבי המזבח, לארץ, לא יחזיר לא צריך להחזיר (277). וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח, לא יחזיר (278).
ויש לדייק: כשפקעה גחלת מעל גבי המזבח, הוא דלא יחזיר (279) , הא, ואילו אם היא עדיין על גבי המזבח, יחזיר הגחלת.
בשלמא לרבי יוחנן, הסובר שיש קפידא בהוצאת הדשן, ניחא, מובן למה צריך להחזיר הגחלת, משום שהתורה אמרה "והוציא את הדשן" (280), לכן יחזירה לקיים מצות הוצאה, אלא, לרב, קשיא, מדוע צריך להחזירה, הרי כבר נשרף ונהיה גחלת ונעשית מצותו (281)? ומתרצינן: אמר לך רב: שאני גחלת, לכן יחזיר כדי לגמור הקטרתה מפני דאית בה (282) מששא, ממשות, ועדיין ראויה להקטרה. ואינה דומה לאפר שאין בו ממשות, וכיון שנעשה אפר, וכבר נתרם תרומת הדשן, אין חיוב להחזירו, ואין בו מעילה.
איכא דאמר לה, יש מי שמסר שמועה זו להך גיסא, לצד זה. כלומר, ממשנה זו יש להוכיח כדברי רב, והיא קושיה על רבי יוחנן:
יש לדייק: טעמא, כל הטעם שחייב להחזיר כשפקעה והיא עדיין על גבי המזבח, משום שהיא גחלת דאית בה ממשא, ולא נגמרה הקטרתה. הא, ואילו כבר נעשה אפר, דלית ביה מששא, ונגמרה הקטרתו, אפילו כשפקע, והוא עדיין לגבי [על גבי] המזבח, אין מועלין בו.
בשלמא לרב, הסובר שאחרי שנתרמה תרומת הדשן אין מועלין, ניחא. אלא לרבי יוחנן, הסובר, שעד שלא הוצא לחוץ למחנה עדיין מועלין בו, קשיא, למה לא יחזירו הרי עדיין לא נעשית מצותו?
ומתרצינן: אמר לך רבי יוחנן: לא נדייק דוקא גחלת, אלא הוא הדין, דאפילו אפר יחזיר, מפני שעדיין לא הוצא הדשן, והיינו טעמא דקתני גחלת, הא (283) קאתי לאשמועינן, המשנה באה להשמיענו חידוש, דאפילו גחלת, דאית בה מששא ולא נגמרה הקטרתה, כי פקעה מעל גבי המזבח לארץ, לא יחזיר.
סוגית תשלומי מעילה
הנהנה מן הקודש, משלם קרן וחומש, מלבד חיוב הבאת קרבן אשם.
אותם הדמים, קרן וחומש להיכן ינתנו? על כך דנה הגמרא. (284) אמרה התורה בפרשת מעילה [ויקרא ה] "ואת אשר חטא מן הקודש ישלם, ואת חמישיתו יוסיף עליו", ודרשו חכמים "מן הקודש ישלם", ישלם אותו להקדש [תורת כהנים].
כלומר, אם נהנה מקדשי בדק הבית, ישלם לבדק הבית, ואם מקדשי מזבח, ישלם לקדשי מזבח, ולאותו הקדש. (285) ו"הקדושה שבה לאותו הקדש". (286)
איתמר, הנהנה מבשר קדשי קדשים לפני זריקת דמים, ומן אמורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים, ונתחייב קרן וחומש,
רב אמר: מעות מה שנהנה יפלו לנדבה, היינו לקנות בהן עולות, שמקריבין אותן בזמן שהמזבח עומד בטל (287) ["קיץ המזבח"], והעורות ינתנו לכהנים.
ואילו לוי אמר: לא יביאו מהן עולות, מאחר שהעורות לכהנים, (288) אלא יביא מהמעות, דבר שכולו למזבח, דהיינו קטורת. (289) תניא, שנינו ברייתא כוותיה, כדברי דרב, ותניא כוותיה דלוי (290).
תניא כוותיה דלוי: מעילה זו להיכן הולכת? תלמידים הלמידין לפני חכמים (291) אומרים: יביא דבר שכולו למזבח. ומפרשת הגמרא: מאי ניהו? מה הוא דבר שכולו למזבח? קטרת (292).
תניא כוותיה דרב: הנהנה מדמי חטאת ממקצת (293) המעות שהפריש לצורך קניית קרבן חטאת, ומדמי אשם,
אם בא לשלם (294) עד שלא קרבה חטאתו, יתן את דמי המעילה לבעל הקרבן, והוא יוסיף, את דמי המעילה לדמי החטאת שנשאר לו, ויביא חטאתו, חטאת שמינה, וכן אם בא לשלם, עד שלא קרבה אשמו, יוסיף ויביא אשמו.
ואם כבר קרב חטאתו (295), מה יעשה באותן מעות, הלא אינו יכול לצרפם לחטאתו? ילכו המעות לים המלח, כלומר, למקום שאי אפשר להוציאן משם. כדין חטאת שנתכפר בעליה באחרת, שהיא מתה [והיא מ"חמש חטאות המתות" (296)], לפיכך, המעות ילכו לים המלח (297), והוא במקום מיתה.
וכן אם כבר קרב אשמו, יפלו אותן המעות לנדבה. פירוש: קיימא לן: כל שאילו היה חטאת היתה מתה, אם הוא אשם, רועה עד שיפול בו מום וימכר ויפלו דמיו לנדבה. לפיכך, אותן דמי מעילה יפלו לנדבה. והיינו: לשופר, והוא תיבה שבמקדש, וממעות אלו היו מביאין קרבנות ציבור (298).
עד כאן דיברה הברייתא בנהנה ממעות שהופרשו לצורך חטאת ואשם, ודינם הוא, שאם עדיין יכולים לצרף המעות לקרבן, מצרפין. וכשאי אפשר, אזי, דמי חטאת לים המלח ודמי אשם לנדבה. וממשיכה הברייתא לבאר דין נהנה מן הבהמה עצמה או מן הבשר:
הנהנה מקדשי קדשים לפני זריקת דמים, ואימורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים, דמי מה שנהנה יפלו לנדבה, [כדברי רב!].
הנהנה מכל קרבנות מזבח, ינתנו דמי המעילה, למזבח (299).
קרבנות קדשי בדק הבית, כלומר, אם נהנה מקדשי בדק הבית, יפלו דמי המעילה לבדק הבית (300).
קרבנות ציבור (301), הנהנה מהם יתן דמי המעילה לנדבת צבור (302).
ומקשינן: הא גופה קשיא, הברייתא קשה, ויש בה סתירה בין הרישא לסיפא,
ברישא קתני (303): אם בא לשלם עד שלא קרבה חטאתו, יוסיף ויביא חטאתו. משקרבה חטאתו, ילכו לים המלח.
ואילו בסיפא קתני: כל קרבנות המזבח, למזבח, משמע כל קרבנות, כולל חטאת, ולא שנא דאיכפור בעלים, אף אם כבר נתכפרו הבעלים, ולא שנא היכא דלא איכפור, אם עדיין לא נתכפרו הבעלים, יפלו למזבח והיינו לנדבה.
ועתה קשה, רישא רבי שמעון היא, דאמר: כל חטאת שכיפרו בעליה תמות,
ואילו סיפא, שאמרה שהמעות אינן הולכות ל"מיתה", כלומר, שלא ילכו לים המלח, אלא יפלו לנדבה, על אף שכבר נתכפרו בעלים, היא כרבנן (304).
דף י.
וקשה, וכי רישא רבי שמעון, (305) וסיפא רבנן!? (306)
אמר ליה רב גביהה מבי (307) כתיל לרב אשי: אין! (308) אכן, הכי אמר אביי: רישא רבי שמעון וסיפא רבנן.
סוגית בשר קדשי קדשים שנטמאו ואימורי קדשים קלים
שנינו לעיל מחלוקת רב ורבי יוחנן (309) בנהנה מאפר תפוח, אם מעל אם לאו.
ומבאר רבא, שעד כאן לא נחלקו אלא בדשן אחרי שנתרם, כיון שבהוצאתו נעשית "עבודה", ונעשית בבגדי כהונה, הלכך, סובר רבי יוחנן, שעדיין לא נגמרה מצותו עד אחרי הוצאתו, מה שאין כן בעבודות אחרות, וכמו שיבואר.
אמר רבא: (310) הכל מודים (311), שאם נהנה מבשר קדשי קדשים "שנטמא", (312) וכן אם נהנה מאימורי קדשים קלין לאחר שהעלן על גבי אש המזבח, דפטור.
מפני ששריפת בשר קדשי קדשים שנטמא, אינה "עבודה". וכן המשך שריפת האימורין, על ידי "היפוך בצנורא" [להפוך אותן ולקרבן אל האש, בכלי המיועד לכך, כדי שיתאכלו יפה] אינו עבודה, מאחר שאינו עשוי אלא למהר את איכולם באש, ובלעדי ההיפוך, גם היה מתאכל. בניגוד להוצאת הדשן, לדעת רבי יוחנן, שעצם ההוצאה היא "עבודה ".
ומקשינן: פשיטא! ומדוע הוצרך להשמיענו זאת? מאי קא מפסיד? (313) הרי הנהנה מהם לא הפסיד כלום להקדש, מאחר שבשר הקודש שנטמא אינו ראוי לא לכהנים ולא למזבח, (314) וכבר נעשית מצותן. וכן אימורי קדשים קלים, הרי כבר נעשית מצותן, אחרי העלאתן על גבי האש.
ומתרצינן: רבא הוצרך להשמיענו את שני הדינים, כי בכל אחד מהם יש חידוש: