אור ברסלב
חברותא על מעילה פרק שישי - השליח שעשה

חברותא על מעילה· הרב יעקב שולביץ

פרק שישי - השליח שעשה

פרק חמישי - הנהנה מן ההקדש

מבואר לעיל [יח ב] שדין מעילה נלמד מתרומה, כשם שבתרומה מהני מעשה השליח, ומה שעשה השליח עשוי, והתרומה שתרם תרומה, כן במעילה, מהני מעשה השליח, ומה שעשה עשוי, ומעל המשלח.

ואף על פי שבכל התורה כולה "אין שליח לדבר עבירה", מכל מקום, לגבי מעילה "יש שליח לדבר עבירה" (759).

במה דברים אמורים? כשהשליח עשה כפי ציווי המשלח. אבל אם שינה מדעת המשלח, מעל השליח.

מתניתין:

השליח שעשה שליחותו, בעל הבית, המשלח, מעל.

לא עשה שליחותו, השליח מעל.

ומבארת המשנה: כיצד?

אמר לו בעל הבית לשליח "תן בשר לאורחים", ולא ידע שהוא של הקדש, ונתן להם השליח, כבד, ולא ידע שהוא של הקדש, או שאמר לו "תן כבד", ונתן להם בשר, השליח מעל. לפי שלא עשה שליחותו, שכבר אינו בשר ובשר אינו כבד, ויבואר בגמרא.

אבל אם אמר לו "תן בשר", ונתן בשר, מעל המשלח.

אמר לו בעל הבית לשליח "תן להם לאורחין חתיכה חתיכה, לכל אורח", והוא השליח, אומר להם "טלו שתים שתים", והם האורחים, נטלו, כל אורח, שלש שלש וכולם: המשלח, השליח והאורחים שגגו, ולא ידעו שהוא של הקדש, כולם מעלו. לפי שהשליח לא שינה משליחותו אלא הוסיף מעצמו, ומעל המשלח על הראשונה, והשליח על מה שהוסיף, והם על אכילתם מה שלא ניתן להם. ובגמרא יבואר.

דף כ:

גמרא:

שנינו במשנתנו: אמר לו תן בשר לאורחים ונתן להם כבד, כבד ונתן בשר, השליח מעל. מפני שלא עשה שליחותו של בעל הבית.

משמע שמשנתנו סוברת שכבד ובשר הם שני מינים. הגמרא דנה, האם היא דעת הכל, או שלדעת רבי עקיבא, כבד ובשר הם מין אחד.

דיון זה, אם הם שני מינים או מין אחד, אינו נוגע לענין מעילה על ידי שליח בלבד, אלא אף לשאר דיני התורה, כגון: לענין נדרים, וכמו שיבואר.

והכלל בדבר זה, הוא: כל דבר שאין השליח מתייעץ עם המשלח, כגון: השולח שליח לקנות לו ירק, כל מה שהשליח קונה בלי התייעצות, הרי הוא בכלל ירק.

וכמו כן, השולח שליח לקנות ירק, ולא מצא ירק אלא קטניות, ואינו קונה, ואפילו אינו חוזר למשלח להתייעץ עמו האם לקנות קטניות, סימן הוא שקטניות בודאי אינם בכלל ירק.

אבל, "מילתא דמימלך עלה שליח", כלומר, דבר שהשליח חוזר ומתייעץ עם המשלח, כגון: כשלא מצא ירק, חוזר לשאול האם לקנות דילועין, בדבר זה נחלקו חכמים עם רבי עקיבא. חכמים סוברים, שעצם התתייעצות שלו מוכיח שדילועין אינם מין אחד עם ירק, שאילו היו מין אחד, איזה צורך יש לו להתייעץ, מדוע אינו קונה אותם מיד. ואילו רבי עקיבא, מוכיח מההתייעצות, להיפך, שדילועין הם מין ירק, שאם אינם מין ירק, מה לו להתייעץ, הלא שלח אותו לקנות ירק, כשם שאינו מתייעץ אם לקנות קטניות.

ומעתה, כבד ביחס לבשר, הוא מילתא דמימלך עלה שליח. והשולח שליח לקנות בשר ולא מצא אלא כבד, אינו קונהו מיד, אלא מתייעץ עם המשלח.

ומשנתנו שאמרה שהשליח מעל, הוא, מפני שהיא סוברת שהם שני מינים, משום שכבד לגבי בשר הוא מילתא דמימלך עלה שליח, ולכן לא עשה שליחותו.

מאן תנא, מי הוא התנא של משנתנו הסובר, דכל מילתא דמימלך עלה שליח, כל דבר שהשליח מתייעץ עליו, תרתי מילי הויין, הם שני מינים,

אמר רב חסדא: משנתנו נשנית כדעת חכמים, דלא כרבי עקיבא,

דתנן, שנינו במסכת נדרים: הנודר מן הירק, האוסר על עצמו בנדר אכילת ירקות, מותר באכילת דילועין, מפני שדילועין אינם מין ירק, מאחר שהם "מילתא דמימלך עלה שליח", כמבואר. אלו הם דברי חכמים. ורבי עקיבא, אוסר אכילת דילועין, מפני שלדעתו דילועין הם בכלל ירק, מאחר שהם "מילתא דמימלך עלה שליח", כמבואר.

נמצא, שמשנתנו היא כדעת חכמים, כי לדעת רבי עקיבא, הואיל והשליח מתייעץ על כבד, הרי עשה שליחותו, ובעל הבית מעל (760).

אביי דוחה דברי רב חסדא:

אביי אמר: אפילו תימא, אפשר להעמיד המשנה כרבי עקיבא, ואמנם אם השליח היה מתייעץ ובעל בית היה מסכים להביא כבד לאורחים, ועשה שליחותו, היתה המעילה בשליחות בעל הבית, והוא מעל,

אבל במשנתנו הביא להם כבד בלי התייעצות, ומי לא בעי לאימלוכי, וכי לא היה צריך להתייעץ?! הלכך הביא דבר שלא נצטווה, ומעל השליח (761).

ומספרת הגמרא: כי אמרו רבנן, כשאמרו חכמים תירוצו של אביי, קמיה דרבא, לפני רבא, הגיב רבא ואמר להו: "שפיר קאמר נחמני". רבא קרא לו "נחמני", כי אביי גדל בבית רבה בר נחמני (762).

ומבררת הגמרא: מאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא, מי הוא התנא במשנה ההיא החולק על רבי עקיבא?

רבן שמעון בן גמליאל היא [צריך לגרוס: הוא], דתניא, כמו ששנינו ברייתא: הנודר מן הבשר, אסור בכל מיני בשר, בין בהמה בין חיה, ואסור בראש וברגלים בקנה ובכבד ובלב, לפי שכל אלו, ואפילו כבד, הם בכלל בשר (763). ואסור בבשר עופות. ומותר בבשר דגים וחגבים, אלו הם דברי חכמים. רבן שמעון בן גמליאל מתיר בראש וברגלים בקנה ובכבד ובעופות, לפי שכל אלו אינם בכלל בשר, והשליח צריך להתייעץ עליהם כנ"ל. ואין צריך לומר, שמותר בבשר דגים וחגבים (764).

הרי שרבן שמעון בן גמליאל הוא הסובר שדבר שהשליח מתייעץ עליו, הוי מין אחר ואינו בכלל הנדר.

וממשיכה הברייתא: וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: קרביים [החלקים הפנימיים בבהמה] לאו בשר הן, ואוכליהן לאו בר איניש, האוכלם אינו בן אדם! כלומר שאינם מאכל אדם (765).

הגמרא מבררת דעת תנא קמא של הברייתא [הסובר כרבי עקיבא, שכל מילתא דמימלך עלה שליח, חד מינא הוא]: ולתנא קמא, מאי שנא בבשר עופות, שאסור הנודר בבשר,

משום דרגיל איניש דאמר, רגילות הוא אצל בני אדם לומר, "לא אשכחי בשרא דחיותא, לא מצאתי בשוק בשר בהמה, ואתאי בשרא דציפרא, והבאתי בשר עוף", משמע שבשר עוף הוא בכלל בשר (766),

אי הכי, אם כן, קשה: הכי נמי, עביד אינש למימרא, בן אדם אומר "לא אשכחי בשרא דחיותא, ואתאי דגים". ומה הטעם להתירו בבשר דגים?

ומתרצינן: אמר רב פפא: ביום הקזה עסקינן, הברייתא מדברת בנדר ביום שהקיז דם, דבין כך לא אכיל אינש דגים, בו ביום, מפני שדגים קשין [- אינם בריאים] להקזה.

וכיון שכן, לא התכוין בנדרו על דגים.

ומקשינן: אי הכי, אם כן, ציפרא נמי ניכול, שיהיה מותר גם באכילת בשר עופות (767). דאמר שמואל: דמסוכר, מי שהקיז דם בכתפיו, ואכל ציפרא, ואוכל בשר עוף, פרח לביה כציפרא, פורח לבו כצפור, כלומר, מסתכן בכך.

ולמה אסרו התנא קמא באכילת בשר עוף, הרי לא התכוון לכך בנדרו?

ועוד, תניא, שנינו ברייתא: אין מקיזין דם, לא על הדגים, ולא על העופות, ולא על בשר מליח. הרי שגם בשר עוף אין אוכלים ביום הקזה (768)?

אלא (769) אמר רב פפא (770): לעולם לא מדובר ביום הקזה, ולכן אסור בבשר עופות. אלא, ביומא דכייבין ליה עיניה עסקינן, הברייתא מדברת שנדר ביום שכואבות לו העינים, דלא אכיל דגים, הלכך בעת נדרו לא התכוין לדגים (771).

שנינו במשנתנו: אמר לו "תן להם חתיכה חתיכה", והוא אומר "טלו שתים שתים", והם נטלו שלש שלש, כולם מעלו.

במסכת כתובות [צח ב] מסופקת הגמרא, בהאומר לשליחו למכור ליתכא [- חצי בית כור] משדותיו, והלך השליח ומכר בית כור, ובעל השדה רוצה לחזור בו מכל המכירה, אף ממה שצווה לשליח, בטענה שהשליח לא עשה שליחותו. והספק הוא אם השליח "מוסיף על דבריו הוא", כלומר, השליח אכן עשה את שליחותו, ומכר ליתכא, אלא שהוסיף למכור מה שלא נצטווה. וממילא לא יכול בעל הבית לחזור בו. או שנאמר "מעביר על דבריו הוא", ולא עשה שליחותו, והמכירה בטלה לגמרי.

הגמרא שם וכאן פושטת את האיבעיא ממשנתנו:

שמע מינה, ממשנתנו שאמרה שהמשלח גם מעל, משמע, שהשליח מוסיף על שליחותו הוי (772). כי אם נאמר שהשליח "מעביר על דבריו", נמצא, שלא עשה שליחותו, ולא מעל המשלח (773).

ודחינן: אמר רב ששת: ממשנתנו אין לפשוט, כי היא מדברת באופן דאמר (774) להו. השליח לאורחין, ופירש להם "טלו חתיכה אחת מדעתו של בעל הבית, ואחת מדעתי", ושקלו אינהו תלת, והם לקחו שלש, הראשונה משום שליחות בעל הבית, והשניה משום ציווי השליח, והשלישית מרצונם (775).

דף כא.

שמא תאמר, הרי פשיטא שאם אומר להם כן, מעל בעל הבית, ומה החידוש במשנה? תשובתך: מהו דתימא אפילו כשהשליח אומר להם "טלו אחת מדעת בעל הבית ואחת מדעתי", עקר שליח שליחותיה דבעל הבית, כיון שגילה להם שאינו עושה כפי ציווי בעל הבית, והלכך, לא למעול בעל הבית. לכן קמשמע לן, משמיעה לנו המשנה, שבעל הבית מעל, מאחר שאמר להם השליח שהראשונה היא על דעתו של בעל הבית, והם אכן נטלו על דעתו.

מתניתין:

המשנה ממשיכה בהגדרת שליח שעשה שליחותו. ובדין שליח שהוא חרש, שוטה וקטן.

אמר לו בעל הבית לשליח: הבא לי מעות, מן החלון [חלל מרובע בכותל, ואינו מפולש לחוץ, ועשוי להניח בו חפצים (776)]. או אמר לו: הבא לי מן הדלוסקמא [שק]. (777) ולא אמר לו מאיזה חלון או מאיזו דלוסקמא, והיו שם הרבה, והשליח הביא לו, ובין השליח ובין בעל הבית שגגו ולא ידעו שהמעות הן של הקדש, הרי אף על פי שאמר בעל הבית לא היה בלבי, מחלון זה (778) אלא מזה! והשליח הביא מזה, שלא היתה דעתו עליו, ולא עשה שליחותו, מכל מקום, בעל הבית מעל. כי אין מתחשבים מה היה בלבו, היות ו"דברים שבלב אינם דברים", אלא מתחשבים בדיבורו בלבד.

אבל אם אמר לו "הבא לי מעות מן החלון" והביא לו מן הדלוסקמא, או שאמר לו "הבא לי מן הדלוסקמא", והביא לו מן החלון, השליח מעל (779). לפי שלא עשה שליחותו כפי שנצטווה (780).

שלח בעל הבית מעות של הקדש, ביד חרש שוטה וקטן לקנות מן החנוני, אם עשו שליחותו, בעל הבית מעל, כדין שליח שעשה שליחותו. והגמרא מקשה: הלא חרש שוטה וקטן אינם בני שליחות.

ואם לא עשו שליחותו, חנווני מעל. לפי שבעל הבית לא מעל, שהרי לא נעשה שליחותו, והחרש שוטה וקטן לא מעלו, מפני שאינם בני מעילה (781). הילכך, המעות של הקדש עדיין לא יצאו לחולין עד שבאו לידי חנוני, נמצא שהחנוני מעל (782).

שלח ביד פקח [כלומר, בר שליחות] ונזכר בעל הבית שהמעות הם של הקדש עד שלא הגיע אצל חנוני, ובגמרא יבואר שמדובר שגם השליח נזכר, נמצא ששניהם לא מעלו, הואיל והם מזידים, ואין מעילה אלא בשוגג, כדברי רבי יהודה [קידושין נד ב], הלכך: חנוני מעל, מאחר שהשגגה בידו היא, שלא ידע שהמעות הם של הקדש, אם כן הוא המועל, ולכשיוציא (783), את המעות, מעל.

בעל הבית שנזכר שהמעות הם של הקדש, יכול להציל את החנוני מאיסור מעילה (784), קודם שיוציאם החנוני (785).

והמשנה מבארת: כיצד יעשה?

נוטל פרוטה או כלי, של חולין, ואומר "פרוטה של הקדש שנתתי לשליח בכל מקום שהוא, מחולל על כלי זה, או פרוטה זו", והמעות שבידי החנוני יוצאים לחולין. מפני שההקדש נפדה בכסף ובשוה כסף.

גמרא:

שנינו במשנתנו: אמר לו הבא לי מן החלון, והביא לו. אף על פי שאמר בעל הבית לא היה בלבי אלא מזה והביא מזה, בעל הבית מעל.

ומבארת הגמרא: מאי קא משמע לן, מה משמיעה לנו המשנה?

"דברים שבלב אינם דברים". כמבואר במשנה.

שנינו במשנתנו: שילח ביד חרש שוטה וקטן, אם עשו שליחותו, בעל הבית מעל.

ומקשינן: למה מעל בעל הבית על מעשיהן, והא לאו בני שליחותא נינהו, הלא חרש שוטה וקטן אינן בני שליחות, כי אינם בני דעת?

הגמרא מתרצת, שלמרות שאינן בני שליחות, מכל מקום, כיון שנעשתה המעילה, ומעשיהם נייחא ליה לבעל הבית, הלכך מעל בעל הבית.

[וביתר ביאור: אין כאן צורך ב"שליחות", דהיינו שמעשה השליח יתייחס על המשלח, ודי בכך במעשה השולח, שעל ידי מעשיו נשלמה רצונו במעילה (786)].

והגמרא מביאה שני מאמרי אמוראים המבארים זאת. רבי אלעזר מדמה מעשה החרש שוטה וקטן לדין מכשירין.

כל מאכל הראוי למאכל אדם - אינו מקבל טומאה אלא אם כן "הוכשר" מקודם לקבל טומאה, על ידי שבא עליו מים או שאר שבעה משקין, שנאמר [ויקרא יא] "מכל אוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא".

אין המשקים מכשירים את המאכל לקבל טומאה אלא אם כן ניתנו עליו ברצון הבעלים. שנאמר [שם] "וכי יתן מים על זרע" ודרשו חכמים: כתוב "יתן", דהיינו: ברצונו, וקרינן "יותן", דהיינו שניתנו עליו מים מאילהם - "יותן בדומה ליתן", מה יתן - ברצונו, אף כשניתנו מאליהם הוכשרו - ובלבד שניתנו ברצונו וניחא ליה במים אלו. הלכך, אם ירד טל על המאכל, וניחא ליה בכך - הוכשר לקבל טומאה. [כמבואר בבבא מציעא כב א].

והנה, באופן זה של ירידת טל, לכל הפחות נעשה מעשה בידי שמים. ואמנם, אף כשהוכשר בלי שום מעשה, כמו שיבואר, אם ניחא ליה לבעל הבית - גם כן הוכשר לקבל טומאה.

ורבי אלעזר למד מכך, שהוא הדין במעילה, אין צורך במעשה "שליחות", כשם שבמכשירין אין המשקין שליחו של בעל הפירות - ודי בכך שהמעשה נעשה ברצון הבעלים.

אמר רבי אלעזר: עשאום, עשו חכמים [הגדירו דינם של] חרש שוטה וקטן - כמעטן של זיתים.

דתנן [טהרות פרק ט משנה א]: הזיתים, שאספם מן השדה והכניסם לתוך כלי - מאימתי הוכשרו, ועל ידי ההכשר מקבלין טומאה, כשיגע בהן אחד מן הטמאים? משעה שיזיעו זיעת המעטן. כלומר, כשהם בתוך כלי ששמין בו זיתים, ומתחיל לצאת מהן מוהל - הוכשרו על ידי המוהל. כי ניחא ליה לבעל הזיתים במוהל היוצא מהן (787). ולא זיעת הקופה [סל נצרים מחורר] הואיל ואינו מחזיק את המוהל, והולך לאיבוד, הילכך אין בעל הזיתים חושב על המוהל.

וכמו כן, החרש שוטה וקטן, הם כמעטן של זיתים שאינו בן דעת. כלומר, אין צורך ב"שליחות" אלא שהמעשה ייעשה ברצון הבעלים.

רבי יוחנן מדמה את דין חרש שוטה וקטן לדין הנאמר לגבי עירוב (788).

הרוצה לילך בשבת יותר מאלפיים אמה, מניח פת בסוף אלפיים אמה וקונה שם שביתה - ומותר לילך ממקום עירובו עוד אלפיים אמה. והוא הנקרא "עירוב תחומין".

רבי יוחנן אמר: מעשה החרש שוטה וקטן, הם כאותה ברייתא ששנינו:

נתנו, את העירוב, על גבי הקוף, והוליכו הקוף, למקום שרוצה לקנות שביתה, או על גבי הפיל והוליכו, ועומד מרחוק ורואהו מניח שם את הפת, ואומר תיקנה לי שביתה במקום ההוא - הרי זה עירוב (789).

אלמא, אף על גב שהפיל אינו בר שליחות, מכל מקום, קא עבדא שליחותיה, נעשתה שליחותו. הכי נמי, וכן הדבר לגבי מעילה, אף על גב שהוא חרש שוטה וקטן - איתעביד שליחותיה, נעשתה שליחותו. הלכך - מעל השולח (790).

שנינו במשנתנו: שלח ביד פקח, ונזכר עד שלא הגיע אצל חנוני - חנוני מעל לכשיוצא.

הגמרא סברה שרק בעל הבית נזכר, והשליח לא נזכר ועושה שליחותו בשגגה -

ולכן מקשינן: ואף על גב, דלא אידכר [נזכר] שליח?!

ורמינהו, הרי ברייתא הבאה סותרת? שנינו (791): נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח, השליח מעל. בעל הבית פטור, כמבואר במשנה, מאחר שהוא מזיד, ואין מעילה במזיד. והשליח חייב, משום שהוציא מעות קודש לחולין בשגגה.

[אין הכי נמי, כששניהם שוגגין, חייב השולח, משום שבמעילה "יש שליח לדבר עבירה". אבל כשהשולח פטור כיון שנזכר, מוטלת המעילה על השליח, כבכל דיני התורה "אין שליח לדבר עבירה" והעושה הוא החייב (792)].

ומתרצינן: אמר רב ששת: מתניתין, משנתנו, אכן מדברת, כשנזכרו שניהם, השולח והשליח, וכיון שהם לא מעלו, מעל החנוני. כמבואר במשנה.

מתניתין:

המשנה ממשיכה בדיני מעילה על ידי שליח.

נתן לו, בעל הבית לשליח, פרוטה, ואמר (793) לו "הבא לי בחציה נרות [כלי חרס שמדליקין בו] ובחציה פתילות". והלך השליח, והביא לו בכולה, בכל הפרוטה, נרות, או בכולה, פתילות (794),

שניהם לא מעלו. בעל הבית לא מעל, הואיל שלא נעשה בשליחותו מעילה בשוי פרוטה (795), וכן השליח לא שינה מדעת בעל הבית בשוי פרוטה (796).

או, שנתן לו פרוטה ואמר לו "הבא לי בכולה נרות", או שאמר לו "הבא לי בכולה פתילות", והלך והביא בחציה נרות ובחציה פתילות, שניהם לא מעלו, כמבואר.

אבל אם נתן לו פרוטה, ואמר לו "הבא לי בחציה נרות ממקום פלוני, ובחציה פתילות ממקום פלוני", והלך והביא לו נרות ממקום (797) פתילות ופתילות ממקום נרות, השליח מעל, שהרי שינה מדעת בעל הבית בשוי פרוטה, ולקח ממקום אחר שלא נצטווה.

נתן לו שתי פרוטות, ואמר לו "לך והבא לי אתרוג בשתי פרוטות", והלך והביא לו בפרוטה אחת אתרוג, ובאחת רימון, שניהם מעלו. בעל הבית, מאחר שבפרוטה אחת נעשה שליחותו, והשליח, כי הפרוטה השניה הוציא מדעת עצמו ושינה שליחותו.

רבי יהודה אומר: בעל הבית לא מעל, מפני שהוא אומר לו "אתרוג גדול הייתי מבקש, ולכן נתתי לך שתי פרוטות, והבאת לי אתרוג קטן ורע". ובגמרא יבואר במה נחלקו חכמים עם רבי יהודה.

וכן (798), נתן לו דינר זהב, שהוא שוה כ"ה (799) דינרי כסף, שהם ששה סלעים, ואמר לו "לך והבא לי ממנו, חלוק".

דף כא:

והלך והביא לו בשלשה סלעים שהם חצי דינר, חלוק, ובשלשה טלית, שניהם מעלו, כנ"ל.

רבי יהודה אומר: בעל הבית לא מעל. מפני שהוא אומר לו "חלוק גדול הייתי מבקש, והבאת לי קטן ורע". ויבואר בגמרא.

הגמרא מבארת מחלוקת חכמים ורבי יהודה.

הגמרא במסכת כתובות [צט א] דנה (800) באמר לשליחו לך ומכור לי בית כור משדותי. והלך השליח ומכר חצי בית כור, אם מכירת השליח הוי מכירה או לא. וצדדי הספק הם: השליח אומר למוכר "מכירה חלקית זו היא לטובתך, שמא לא תצטרך למעות ותתחרט על המכירה, ולא היית יכול לחזור בך, וכדאי לך למכור אותה חלק חלק". ומאידך, טוען המוכר "לא ניחא לי שיתרבו עלי שטרי מכירה".

ממשנתנו אפשר לפשוט בעיא זו [שם גם מופיעה סוגיא זו בשינויים קלים והיא מבוארת כאן על פי רש"י שם].

גמרא:

ודנה הגמרא: האם שמעת מינה, לפשוט הבעיא, בהאי מאן דאמר, מי שאמר לשלוחו "זיל זבן, לך מכור לי כורא דארעא, בית כור משדותי", ואזל, והלך השליח, וזבן ליה ליתכא, ומכר בשבילו חצי בית כור. האם נפשוט שקני לוקח? כשם שבמשנתנו ציווהו למכור כל הדינר בחלוק והוציא בשבילו רק חצי דינר, ואמרה המשנה [לדעת חכמים שהלכה כמותם] שהמכירה קיימת, ובעל הבית מעל.

כי אם המכירה אינה קיימת לבעל הבית, לא מעל אלא השליח בלבד (801).

ודחינן: אמרי, ממשנתנו אין ראיה לפשוט את האיבעיא, כי הכא היכי דמי, במה עוסקת משנתנו? כגון דאייתי ליה, שהביא לו, חלוק שהוא שוה שש סלעים בשלש סלעים, ואכן מילא את שליחותו וקנה לו חלוק השוה שש. הלכך, מעל בעל הבית,

מה שאין כן כשמכר לו רק ליתכא במחיר ליתכא, העביר על דבריו, והמקח בטל.

[גירסת הגמרא שם: ומקשינן אי הכי, שליח אמאי מעל, הלא שליח שעשה שליחותו הוא? ומתרצינן: מעל אטלית, על יתרת שלש הסלעים שהוציאם מדעתו ולא מדעת בעל הבית].

ומקשינן: אי הכי, אם המדובר הוא בהביא לו שוה שש בשלש, (802) אימא סיפא, איך תפרש את המשך המשנה: רבי יהודה אומר: בעל הבית לא מעל, מפני שהוא יכול לומר לו "חלוק גדול הייתי מבקש והבאת לי קטן ורע". ולמה הוא קטן ורע, הרי הביא לו חלוק גדול וטוב שוה שש סלעים?

ומתרצינן: אכן, משנתנו, גם בסיפא, מדברת בהביא לו שוה שש בשלש. ומאי פירוש רע? רע בדמים, (803) שקנאו בדמים מועטים, ובעל הבית אמר לו בשש. ואם תאמר, מה איכפת ליה? משום דאמר ליה בעל הבית: אי יהבית ליה דינר כוליה, (804) אילו היית קונה חלוק בכל דינר הזהב, אייתית לי, היית מביא שוה שני דינרין, וכל שכן שהייתי מרוויח יותר, (805) כי מי שקונה הרבה יחד, נותנים לו במחיר מוזל. (806) ומסקינן: ביאור זה במשנה אינו דחיה בעלמא, אלא הכי נמי מסתברא (807) שהפירוש הוא רע בדמים,

דקתני, שנינו ברייתא: מודה רבי יהודה בקטניות, שלחו לקנות קטנית בדינר, וקנה שוה דינר בחצי דינר, ובחצי השני קנה מין אחר, ששניהם מעלו, מפני שהקטניות בסלע וקטניות בפרוטה, כלומר, הם נמכרים בסלע באותו יחס שנמכרים בפרוטה, ואין המוכר מוזיל מחמת קנייה גדולה בסלע, וכמו שיבואר.

מוכח, שטעמו של רבי יהודה לגבי חלוק, הוא: משום שבעל הבית אומר "אילו היית קונה בכל ששת הסלעים, היית קונה יותר מכפול" כי אם לא כן, מה ההבדל בין חלוק לקטניות, ולמה מודה רבי יהודה (808).

ומבררת הגמרא: היכי דמי, באיזו מכירת קטניות מדובר, אי, אם מדובר, באתרא דזבני בשומא, במקום שמוכרים באומד, אם כן, גבי קטניות נמי, דיהיב סלע, מי שקונה כמות גדולה בשווי סלע, מוזלי ליה טפי, מוזילים לו יותר מהיחס של סלע לפרוטה, כי כן דרכם של המוכרים בשומא, ולמה מודה רבי יהודה שגם בעל הבית מעל, הלא יכול לטעון "כשמצאת קטניות שוה דינר בחצי דינר היית צריך לקנות בכל הדינר, ואז היית קונה יותר מכפול"?

ומסקינן: אמר רב פפא: הברייתא של קטניות מדברת, בדוכתא דמזבני בכני, במקום שמוכרים לפי מדה או משקל. כני כני (809), מדה מדה, בפרוטה, דהתם פסיק מילתייהו, המחירים הם קבועים, ואין המוכרים מוזילים בקנייה גדולה. הלכך, מודה רבי יהודה שבעל הבית מעל, מאחר שלא הפסיד לו הריווח של קניית יותר מכפול עבור כל הדינר, כי אין נותנים יותר עבור קנייה גדולה.

מתניתין:

הרישא של המשנה מבוארת על פי רש"י מסכת בבא מציעא [מג א] וקידושין [נג ב] גזבר המפקיד מעות של הקדש בשוגג [כסבור שהן שלו] אצל שולחני, שהוא אדם המחליף ופורט מעות, וצריך למעות תמיד, אם היו מעות צרורין, קשורין בכיס, (810) לא ישתמש בהן השולחני, לפי שהקשר מגלה את דעת המפקיד, שלא נתנן לו כדי להשתמש בהן אלא נתנן לפקדון בלבד. לפיכך, אם הוציא אותן השולחני לחולין, מעל השולחני, ולא הגזבר.

אם מותרין, אם כיס המעות לא היה קשור, ישתמש, מותר לשולחני להשתמש בהן. [כלומר, מצד הלכות שומרין מותר לו להשתמש בהן], לפיכך, אם הוציא, לא מעל השולחני, אלא הגזבר, לפי שהשולחני השתמש במעות ברשות הגזבר, כי הגזבר ידע שהשולחני ישתמש בהן. (811)

אבל המפקיד מעות אצל בעל הבית, שאינו שולחני, בין כך ובין כך, בין צרורין ובין מותרין, לא ישתמש בהן, כי אין עיסוקו של בעל הבית בהחלפת והפרטת מעות, ובודאי נתנן לו לפקדון בלבד. לפיכך, אם הוציא אותן בעל הבית, מעל בעל הבית הנפקד, ולא גזבר המפקיד (812).

גזבר המפקיד אצל חנוני, שאינו צריך תמיד למעות, שנותנים לו פירות ושאר דברים באשראי, ודי לו במעט מעות שבידו, דינו כבעל הבית. אלו הם דברי רבי מאיר. ואילו רבי יהודה אומר: חנוני דינו כשולחני (813), וכשהם מותרין, ישתמש בהן.

נפלה פרוטה של הקדש בתוך כיסו, ונתערבה עם אחרות. או, שאמר המקדיש "פרוטה בכיס זה הקדש" ולא אמר איזה פרוטה. ועתה, כל פרוטה ופרוטה היא בספק (814) שמא היא של הקדש,

כיון שהוציא את הראשונה לצורך הדיוט, מעל, אלו הן דברי רבי עקיבא. אף על גב שהוא ספק אם נהנה מהקדש, מכל מקום, רבי עקיבא לשיטתו [כריתות כב ב] שעל ספק מעילה מביא אשם תלוי (815). וחכמים אומרים: לא מעל על הוצאת הראשונה, ולא על השאר, כיון שכל אחת ואחת היא ספק הקדש, ואין מעילה מן הספק (816) [וכן אינו מביא אשם תלוי אלא על דבר שאם עשהו בודאי מביא "חטאת", ולא על מעילה שעל ודאה מביא "אשם"], עד שיוציא את כל הכיס, עד פרוטה האחרונה, ואז ודאי שאחת מהן היא של הקדש, ומעל.

ומודה רבי עקיבא לחכמים, באומר המקדיש "פרוטה מן כיס זה הקדש", שהוא מוציא והולך, מותר לו להוציא פרוטה פרוטה, עד שיוציא את כל הכיס. כלומר, עד האחרונה, והאחרונה היא של הקדש, ובה מעל כשיוציאנה.

ובגמרא יבואר מדוע מודה רבי עקיבא, ובמה שונה מהדין הקודם.

גמרא:

שנינו במשנתנו: ומודה רבי עקיבא באומר פרוטה מן כיס זה הקדש שהוא מוציא והולך עד שיוציא את כל הכיס.

ומספרת הגמרא: כי אתא רב דימי, כשהגיע מארץ ישראל, אמר: רמי ליה, הקשה, ריש לקיש לרבי יוחנן: מאי שנא רישא, מה שונה הרישא שרבי עקיבא חולק, ומאי שנא סיפא, ומה שונה הסיפא שהוא מודה לחכמים? (817)

אמר ליה רבי יוחנן: סיפא, מדובר, באומר (818) "לא יפטר כיס זה מן ההקדש", כלומר, לא אגמור להשתמש במעותיו בלי שתהא פרוטה אחת של הקדש. ולשון זו, ודאי משמעותה על הפרוטה האחרונה.

אלו הם דברי רב דימי, על השקליא וטריא בין רבי יוחנן וריש לקיש.

כי אתא רבין, אמר: כיסין אשוורים רמא ליה. (819) ריש לקיש הקשה לרבי יוחנן סתירת משנתנו עם המשנה של "שוורים".

דתנן, שהרי שנינו [מנחות קח ב]: האומר "אחד משוורי, מוקדש להקדש", ולא אמר איזה מהם, והיו לו שנים, הגדול שבהן הקדש. לפי ש"המקדיש, בעין יפה מקדיש".

וקשה, למה לא נאמר, כמו כן, בסיפא של המשנה, שלא התכוון על האחרונה, אלא על המובחר (820)?

אמר ליה רבי יוחנן: סיפא, מדובר, באומר "לא יפטר כיס זה מן ההקדש", כנ"ל, ומשמעות לשון זו איננה כי אם על האחרונה.

דף כב.

רב פפא אמר: כיסין אלוגין רמא ליה, ריש לקיש הקשה לרבי יוחנן סתירת משנתנו עם המשנה של "לוגין".

ריש לקיש סבר, שהטעם שרבי עקיבא מודה בסיפא, הוא משום שסובר "יש ברירה (821) ", כלומר, שעל כל פרוטה שמוציא עד לאחרונה, יש לומר עתה הוברר הדבר שזו אינה של הקדש,

ומביא סתירת הברייתא של "לוגין".

דתניא, (822) הלוקח חבית יין של מאה לוגין, מבין הכותים, בערב שבת בין השמשות, ואין לו פנאי להפריש תרומות ומעשרות עד כניסת השבת, ואין לו מה לשתות כי אם יין זה שהוא טבל ודאי, כיצד יעשה?

אומר: שני לוגין שאני עתיד להפריש בצאת השבת, הרי הן תרומה גדולה, בתוך החבית. עשרה לוגין שאני עתיד להפריש, הרי הן מעשר ראשון. תשעה לוגין, הרי הן מעשר שני! ומיחל, ומחלל את המעשר שני על מעות שיש לו בבית, שכל מה שיוכל לתקן עתה, מתקן, ומעשר שני מתחלל באמירה [בלי מעשה]. וכאשר עשה כן, שותה, מותר לו לשתות אותו, מיד. אלו הם דברי רבי מאיר, הסובר "יש ברירה", ועל היין שהוא שותה בשבת יש לומר שאינו תרומה ומעשר ראשון. ומהנשאר יוציא תרומה ומעשר בצאת השבת, ו"הוברר הדבר למפרע" שהוא התרומה ומעשר, ומה ששתה בשבת "הוברר הדבר" שהיה מן החולין.

רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרים לעשות כן, מפני שהם סוברים "אין ברירה".

ועתה מקשה ריש לקיש: אפילו לרבי מאיר הסובר "יש ברירה", היינו דוקא כשמפרש ברירתו ואומר "שאני עתיד להפריש", ואילו ב"סתם" שאינו מפרש, גם רבי מאיר מודה שלא שייך לומר "ברירה",

ואילו במשנתנו אמר רבי עקיבא שאפילו בסתם שלא פירש "פרוטה שאני עתיד להפריש", גם כן מותר להוציא כל פרוטה פרוטה עד לאחרונה מטעם "ברירה" (823)?

אמר ליה רבי יוחנן: סיפא, מדובר, באומר "לא יפטר כיס זה מן ההקדש", ולכן, הוי כמפרש ברירתו. וכשם שלגבי לוגין אומר "שאני עתיד להפריש", ומועיל מטעם "יש ברירה", גם כאן מועיל מטעם ברירה.

פירוש אחר: משמעות לשון זו היא לפרוטה האחרונה בלבד, ואין כאן ענין לברירה. ואפילו אם רבי עקיבא יסבור "אין ברירה", מודה שרק הפרוטה האחרונה היא של הקדש (824).


הדרן עלך פרק השליח שעשה שליחותו וסליקא לה מסכת מעילה

סוף הספר

תוכן העניינים

חברותא על מעילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה