אור ברסלב
חברותא על מעילה פרק חמישי - הנהנה מן ההקדש

חברותא על מעילה· הרב יעקב שולביץ

פרק חמישי - הנהנה מן ההקדש

פרק רביעי - קדשי מזבח

עד פרק זה עסקה המשנה בדברים החייבים עליהם משום מעילה: קדשי קדשים, קדשים קלים, קדשי בדק הבית. וכן בדברים שאין חייבים עליהם.

עתה, עוסקת המשנה באופן מעשה המעילה. באיזה מעשה, השתמשות והנאה, חייב משום מעילה.

מתניתין:

יש דברים, שנפגמים כאשר משתמשים בהם, ויש דברים שאינם נפגמים. המשנה דנה בהבדל ביניהם לענין מעילה.

הנהנה מן ההקדש, ושווי ההנאה הוא שוה פרוטה, אף על פי שלא פגם, ולא נחסר, מעל. דברי רבי עקיבא.

וחכמים אומרים: כל דבר, שבהשתמשות בו, יש בו פגם, לא מעל עד שיפגום, כמו שהמשנה תבאר. ואילו דבר שאין בו פגם, כיון שנהנה ממנו, מעל. ובגמרא נלמד מדרשת הכתובים. וכן יבואר בגמרא במה נחלק רבי עקיבא על החכמים.

והמשנה מבארת: כיצד הוא דבר שאין בו פגם?

נתנה, האשה, קטלא [מין תכשיט] של הקדש בצוארה, או טבעת בידה, או שתה בכוס של זהב, והם דברים שלא נפגמים בהשתמשות בהם, כיון שנהנה, בשוה פרוטה (678), מעל (679).

ומבארת המשנה: כיצד הוא דבר שיש בו פגם?

לבש בחלוק של הקדש, או כסה בטלית, או ביקע בקרדום, הואיל והם דברים הנפגמין, לא מעל עד שיפגום, בשווי פרוטה.

הנהנה מן החטאת, כשהיא חיה, לא מעל עד שיפגום, יבואר בגמרא.

כשהיא מתה, הואיל ובין כך אינה עומדת לפדייה [למכירה], דאין פודין קדשים שמתו, ואף כאשר נפגמה אין להקדש שום הפסד, לפיכך, כיון שנהנה, אף אם לא נפגמה, מעל. מדרבנן, כמבואר לעיל [ב ב].

גמרא:

שנינו: הנהנה מן ההקדש שוה פרוטה אף על פי שלא פגם, מעל דברי רבי עקיבא. מפשטות הלשון משמע, שגם בדבר שדרכו להיפגם, מחייב רבי עקיבא, אף על פי שלא פגם. הגמרא מביאה ברייתא, ונאמר בה, שרבי עקיבא מודה לחכמים.

תנא: מודה רבי עקיבא לחכמים, בדבר שיש בו פגם, שלא מעל עד שיפגום. ולא אמר שמועלין בהנאת שוה פרוטה אלא בדבר שאין בו פגם.

ומבררת הגמרא: אם כן, במאי קא מיפלגי, במה חולקים רבי עקיבא וחכמים, הלא גם חכמים סוברים כן?

אמר רבא: לא נחלקו בדבר הנפגם ביותר מיד, כגון לבוש העליון [החיצון] הנישוף בכתלים, וכן בלבוש התחתון [הפנימי] הסמוך לבשר ונפגם מחמת זיעה. ובהם מודה רבי עקיבא שלא מעל עד שפגם,

ובמה נחלקו? בלבוש מציעאה, בלבוש אמצעי, שאינו נפגם עד זמן מרובה. ועל לבוש זה נחלקו, רבי עקיבא סובר: מאחר ואינו נפגם מיד, הוא דבר שאין בו פגם, ומועלים בו בהנאת שוה פרוטה אף בלי פגם. וחכמים סוברים: הואיל ומכל מקום נפגם, אין מועלים בו עד שיפגם (680), ומלמלא, בגד דק מאוד [כאשר מקפלים אותו הוא בגודל אגוז וחצי], ודינו כלבוש אמצעי (681).

הגמרא מביאה ברייתא ארוכה [תורת כהנים פרשה יא הלכה א - ז], ובה שנינו הרבה דינים בהלכות מעילה.

וכלל הדברים הוא: ישנם דיני מעילה הנלמדים מסוטה, וישנם דינים הנלמדים מעבודת כוכבים, ויש הנלמדים מתרומה, ויש ממה שכפלה התורה לשונה ואמרה "תמעול מעל".

תנו רבנן: אמרה התורה בפרשת מעילה [ויקרא ה] "נפש כי תמעול מעל", ודרשינן: כל נפש שהוא, אחד היחיד, ואחד הנשיא (682), ואחדכהן המשיח בשמן המשחה. יבואר בגמרא [יט א] אחרי גמר הברייתא.

עוד אמרה התורה [שם] "כי תמעול מעל". ומפרשת הברייתא: אין פירוש "מעל", אלא שינוי (683). המשנה דבר של הקדש מקודש לחול.

וכן הוא אומר בפרשת סוטה [במדבר ה] "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל", כמו שיבואר.

דף יח:

הברייתא מביאה לימוד נוסף ש"מעל" פירושו "שינוי":

ואומר (684), בענין עבודת כוכבים [דברי הימים א ה] "וימעלו באלהי (תחילת העמוד) אבותיהם ויזנו אחרי אלהי עמי הארץ".

כלומר, מסוטה למדים איסור "הנאה" מהקדש, כשם שסוטה נהנית מן העבירה.

"הנאה" זו האסורה מהקדש, היא אף בלי פגם. כשם שעבירת סוטה היא בלי פגם (685), כן אסורה ה"הנאה" מהקדש.

מעילה זו היא אף כאשר לא הוציא הדבר של הקדש מרשות הקדש, כגון: גזבר של הקדש הנהנה מהקדש (686).

ומעבודת כוכבים למדים מעילה של שינוי מ"רשות" הקדש, אף בלי הנאה (687). כגון: המוציא מעות של הקדש לחולין, ולא נהנה ממעות עצמם אלא מהחפץ שקנה מהמעות (688). או, כגון: נתן לחבירו דבר של הקדש.

כשם שהעובד עבודת כוכבים, משנה עצמו מרשות הקדוש ברוך הוא ומעבודתו לרשות האלילים, אף בלי הנאה.

וממשיכה הברייתא:

יכול הייתי לומר, שאם נהנה ולא פגם (689), יהא חייב.

כלומר, אף על פי שלמדנו מסוטה (690) לחייב בהנאה בלא פגם, כמבואר, מכל מקום יש לומר, שעיקר הקפדת התורה בסוטה הוא על על עצם ההנאה, בין עם פגם ובין בלי פגם,

ונלמד מעילה מסוטה לחייב על הנאה גם בלי פגם. ואילו במשנתנו שנינו שעל דבר שיש בו פגם, לא חייבים על ההנאה עד שיפגום.

ודנה הברייתא: מנין למדים "לפטור" מעילת הנאה בלא פגם, בדבר שיש בו פגם?

וכן, יכול הייתי לומר שאם פגם ולא נהנה, יהא חייב.

כלומר, אם נלמד מעבודת כוכבים, יש לדון ולומר, שכשם שהעובד עבודת כוכבים פוגם בשונאו של הקדוש ברוך הוא! ומניח עבודתו והולך אחרי ההבל (691), ואותו רשע לא נהנה כלל במה שמניח הבורא יתברך,

כך יתחייב הפוגם בהקדש בלי הנאה, כגון: מזיק הקדש ומשליכו לאיבוד, כגון: הנוטל חפצים של הקדש ומשליכו לאש או למים, או השובר.

ומנין אנו למדים לפטור המזיק את ההקדש (692)?

וכן, יכול הייתי לומר, שאם מעל במחובר לקרקע, יהא חייב. ומנין שהוא פטור (693).

וכן (694), בשליח שעשה שליחותו (695) כגון: בעל הבית שאמר לשליחו תן בשר לאורחים, [בשר הקדש], יכול הייתי לומר שהשליח מעל, כמו שבכל דיני התורה קיימא לן "אין שליח לדבר עבירה", מפני שיכול המשלח לומר "דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעין".

ואילו לגבי מעילה שנינו [בפרק הבא] שבעל הבית מעל ולא השליח. ומנין לנו למעט מעילה מכל התורה כולה, לומר שבעל הבית מעל?

ומשיבה הברייתא:

תלמוד לומר "נפש כי תמעול מעל וחטאה", ודרשינן גזירה שוה: נאמר חטא בתרומה, ב"זר" האוכל את התרומה ומחלל אותה [במדבר יח] "ולא תשאו עליו חטא" (696), ונאמר חטא במעילה, ללמדנו:

מה חטא האמור בתרומה, פוגם ונהנה, שהרי נאמר [ויקרא כב] בתרומה "כי יאכל". ואי אפשר לאכילה בלי פגם. ובא ללמדנו, שכשם שעל אכילת תרומה, חייב רק בהנאה של פגם, כן במעילה, חייב רק בהנאה של פגם [בדבר שיש בו פגם].

וכשם שבתרומה, הפגם כרוך בהנאה, והמזיק את התרומה פטור (697), כן במעילה חייב רק בפגם של הנאה למעוטי את המזיק [כאשר לא הוציא מרשות הקדש].

ומה תרומה, מי שפוגם נהנה, כן מעילה. ובא למעט, כשאחד פוגם והשני נהנה (698).

ומה תרומה, בדבר שפוגם, בו נהנה, כן מעילה. ובא למעט כשפגם בלי הנאה.

ומה תרומה, פגימתו והנאתו כאחד, כן מעילה. ובא למעט, כשפוגם עתה ונהנה למחר, כי פגימה והנאה אינם מצטרפים, אף באדם אחד ובדבר אחד (699).

ומה תרומה, הוא דוקא בתלוש מן הקרקע, שהרי תרומה אינה נוהגת אלא בתלוש, משעה שנקרא "דגן", כמו שנאמר [דברים יח] "ראשית דגנך", כן מעילה אינה אלא בתלוש (700).

ומה תרומה, דינו נוהג בשליח שעשה שליחותו, כשצוהו בעל הבית לתרום, הרי הוא כאילו תרם בעל הבית, ותרומתו, תרומה. כמו שדרשינן ממה שנאמר [במדבר יח] "כן תרימו גם אתם". כן מעילה, כשהשליח עשה שליחותו, מעל בעל הבית (701).

אף חטא האמור במעילה, פוגם ונהנה, ומי שפגם נהנה, ובדבר שפוגם בו נהנה, ופגימתו והנאתו כאחד, ובתלוש מן הקרקע, ובשליח שעשה שליחותו, כמבואר.

וממשיכה הברייתא [לפי גירסא אחת (702)]:

אם מעילה נלמד מתרומה, אין לי לימוד לחייב, אלא אוכל ונהנה, כשהאוכל הוא עצמו נהנה. אבל אכילתו ואכילת חבירו, מנין לנו לימוד לחייב כשלקח מאכל בשיעור פרוטה, ואכל הוא עצמו חציה והאכיל (703) את חבירו חציה השני, ושנינו במשנה הבאה שהוא מעל ולא חברו. [המשך הברייתא יבואר].

[גירסא אחרת (704)]:

אם מעילה נלמד מתרומה, אין לי לימוד לחייב, אלא אוכל, כשם שבתרומה נאמר "ואיש כי יאכל",

נהנה, ולא אכל, בדבר שאין בו פגם, מנין לנו שהוא חייב? וכן, אכילתו ואכילת חברו (705), כנ"ל, או הנייתו [הנאתו] והניית חברו (706), או הנאתו ואכילת חבירו, או אכילתו והניית חברו.

שכל אלו מצטרפין זה עם זה אפילו לזמן מרובה, כגון: אחד בשחר והשני בערב, מנין?

ומשיבה הברייתא: תלמוד לומר "תמעול מעל", ודרשינן: מעל מכל מקום, אפילו על ידי צירוף. [ולפי גירסא השניה מרבינן גם אפילו הנאה בדבר שאין בו פגם].

וממשיכה הברייתא: אי, אם מעילה נלמד מתרומה, אם כן, הרי יתכן לומר: מה חטא האמור בתרומה, לא צירף שתי אכילות כאחד, אם אכל היום חצי משיעור שחייבים קרן וחומש על אכילת תרומה (707), וחצי השני למחר, אינו חייב,

ונלמד מתרומה שאף חטא האמור במעילה לא צירף שתי אכילות כאחד,

מנין, לרבות אכל חצי משיעור מעילה היום, ואכל חצי השני למחר, ולאו דוקא מחר, אלא אפילו לזמן מרובה (708)?

ומשיבה הברייתא: תלמוד לומר "תמעול מעל" לרבות מעל מכל מקום.

וממשיכה הברייתא: אי, אם מעילה נלמד מתרומה, אם כן, הרי יתכן לומר: מה חטא האמור בתרומה, כשאכל את התרומה, פגימתו והנאתו כאחד, כשאוכל ונהנה נפגמה התרומה והוא הנהנה והוא הפוגם,

אף חטא האמור במעילה פגימתו והנאתו כאחד (709),

מנין לרבות, לאכילתו ואכילת חבירו, שמצטרפין, ומצטרפין לזמן מרובה, ואפילו מכאן ועד שלש שנים?

תלמוד לומר: "תמעול מעל", ודרשינן: לרבות מעל מכל מקום.

דף יט.

וממשיכה הברייתא: אי, אם נלמד מתרומה, אם כן, הרי יתכן לומר: מה חטא האמור בתר ומה (תחילת העמוד) אינו חייב עד שיצא מן הקודש לחול, זר האוכלה מוציאה לחול.

ואפילו המוציא מקודש לקודש, מעל. כגון, הקונה קרבנות יחיד מדמי הקדש שבידו.

ונחלקו חכמים, מתי מעל.

רבי שמעון סובר, מעל משעת הבאת הקרבן לעזרה, מפני שהוא סובר שכבר בשעת הבאת הקרבן, יצא בעל הקרבן ידי חובתו.

ואילו רבי יהודה סובר שלא מעל עד שיזרק הדם, מפני שהוא סובר שהבעלים אחראים על הקרבן עד זריקת הדם (710).

ומבארת הברייתא: המוציא מן הקודש לקדש, כגון, לקח [קנה] קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות, שהם קרבנות שהוא חייב באחריותם, וקנה אותם ממעות הקדש, או שלקח מעות הקדש ושקל שקלו, ונתן אותם למחצית השקל עבור חיובו ליתן מחצית השקל מידי שנה, (711) או שלקח מעות הקדש והביא מהן את חטאתו ואשמו, כיון שהביא (712) מעל, דברי רבי שמעון.

רבי יהודה אומר: לא מעל עד שיזרוק הדם.

ומנין שמועלין אף בהוצאה מקודש לקודש, והרי מתרומה אי אפשר ללמוד אלא המוציא מקודש לחול? תלמוד לומר "תמעול מעל", לרבות מעילה מכל מקום, בין המוציא מקודש לחול ובין המוציא מקודש לקודש.

ומבארת הגמרא את תחילת הברייתא: אמר מר, אמרה התורה "נפש", ובא לרבות, אחד היחיד, ואחד הנשיא, ואחד הכהן המשוח, במשמע.

ודנה הגמרא: שיכול, (713) מאי!? מה היינו יכולים למעט, אם לא היתה התורה (714) מרבה? הלא פשיטא, "נפש" כתיב, ונפש משמע כל נפש, ולמה היה עולה על הדעת למעט נשיא ומשוח?

ומתרצינן: מהו דתימא, אם התורה לא היתה מרבה נשיא ומשוח, היינו אומרים, אמר רחמנא, אמרה התורה בפרשת שמן המשחה [שמות ל] "ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו", והאי כהן המשוח (715) לאו זר הוא, דהא אימשח בגוויה, הוא נמשח בשמן המשחה, וממילא אינו בכלל מעילה,

קא משמע לן, באה הברייתא להשמיענו, שאינו כן (716), ומעל.

הגמרא מסכמת עתה את שלושת הלימודים, מסוטה, מעבודת כוכבים ומתרומה. ומכל אחד מהן נלמד דין חדש בהלכות מעילה, שאי אפשר ללמדו משנים האחרים אלא ממנו.

אקשה (717) רחמנא, הקישתה התורה למעילה, לסוטה ולעבודת כוכבים ולתרומה,

לסוטה, הקישתה התורה, ללמד, דכשם שבסוטה נהנה, אף על גב דלא פגם כמבואר לעיל, שבסוטה אין פגם, גבי הקדש נמי, כאשר נתנה טבעת בידה, ונהנתה ולא פגמה, מעלה (718).

כי אקשה רחמנא, ובמה הקישתה התורה מעילה לעבודת כוכבים, ללמד, דכשם שעבודת כוכבים עד דאית בה שינוי, כלומר, מעילה של הוצאה, כמבואר.

גבי הקדש נמי, לא מעל עד דביקע בקרדום (719).

אקשה רחמנא לתרומה, ללמדנו, מה תרומה, אמרה התורה "כי יאכל", ודרשינן: פרט למזיק, כמבואר. גבי הקדש נמי (720), כל דבר אכילה (721) כי מזיק ליה, פטור (722).

ולכן, הקישתה התורה לסוטה, לעבודת כוכבים ולתרומה.

שנינו במשנתנו: כיצד? נתנה קטלא בצוארה, טבעת בידה, שתה בכוס של זהב, כיון שנהנה מעל. לפי שהם דברים שאין בהם פגם.

הגמרא דנה, האם אכן אינם נפגמים מרוב ההשתמשות בהם.

אמר ליה רב כהנא לרב זביד: וכי דהבא [זהב] לאו בר איפגומי הוא? ! והא, והלא, דהבא דכלתיה דנון, תכשיטי זהב שעשה עשיר אחד ושמו "נון" לכלותיו, ובעבור זמן אבדו ממשקלם, ולהיכא אזל, לאן הלך אותו זהב? הרי שגם זהב עשוי להיפגם.

אמר ליה רב זביד לרב כהנא: דלמא, יתכן שהזהב הלך, להיכא דרמיין כלתיך הוא, למקום שכלותיך משליכות אותן! כלומר, תכשיטי זהב אינם נפגמים כשלובשים ועונדים אותם כראוי, אלא כשנשלכים בחלונות או בשאר מקומות בלתי שמורים (723).

ועוד, נהי דלא איכא נהנה ופגם לאלתר, אף אם אינם נפגמים תיכף בשעה שנהנים מהם, לבישה או שתייה בכוס, וכי לעולם מי לא איכא פגימה?! הלכך, כיון דאינם נפגמים לאלתר, נקראים דבר שאין בו פגם (724).

שנינו במשנתנו: הנהנה (725) מן החטאת כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום.

הגמרא סברה, שמדובר בבהמה הראויה לקרבן ועומדת להקרבה. ולכן מקשה הגמרא: מה שייך בה פגם, הלא אפילו אם הכחישה, אינה נפסדת בכך, ובין שהיא שמינה ובין שהיא כחושה עדיין ראויה היא להקרבה?

פגם לא שייך אלא בדבר העומד למכירה, שכאשר הוכחש נפחת מערכו.

מכדי, הרי אי המשנה מדברת, בבהמה תמימה העומדת להקרבה, קשה, היינו כוס של זהב. שחייבים עליה בהנאה בלבד בלא פגם (726)?

ומתרצינן: אמר רב פפא: בבהמה בעלת מום, העומדת לימכר, ודמיה נפחתים בהכחשתה, ובה עסקינן, והואיל והוא דבר שיש בו פגם, לכן אמרה המשנה שלא מעל עד שפגמה בשווי פרוטה.

ובסיפא ששנינו "כשהיא מתה כיון שנהנה, מעל", מדובר בין בתמימה ובין בבעלת מום (727), כי בכל אופן אינה עומדת לפדייה, מאחר ש"אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים".

דף יט:

מתניתין:

כמבואר לעיל כל דבר שיש בו פגם, לא מעל עד שיפגום, ודבר שאין בו פגם, כיון שנהנה מעל.

עוד מבואר, ששיעור מעילה להתחייב עליו חומש ואשם, הוא בשווי פרוטה.

אם לבש טלית של הקדש, ונהנה (728) ממנו בשיעור כחצי פרוטה, ופגם (729) בכחצי פרוטה, או שנהנה בשוה פרוטה בדבר אחד, בדבר שיש בו פגם ולא פגם, ופגם בשוה פרוטה בדבר אחר, ולא נהנה ממנו. כגון, שלבש טלית זה וקרע טלית אחר (730),

הרי זה לא מעל,

עד שנהנה בשוה פרוטה ויפגום בשוה פרוטה בדבר אחד (731). כמבואר לעיל [יח ב] שמעילה נלמד מתרומה, שבדבר שנהנה, בו פגם.

סוגיא דמועל אחר מועל

קדשי בדק הבית שמעלו בהם - נתחללה קדושתן, והרי הן חולין, ושוב אין מועלין בהם.

אין מועל אחר מועל, אין שתי מעילות, זו אחר זו, בדבר אחד של מוקדשין (732). אלא [מלבד] בהמה, של קדשי מזבח העומדת להקרבה (733), לפי שאינה יוצאת לחולין כשהיא תמימה, וכן כלי שרת בלבד. אבל דברים אחרים של הקדש, כגון: קדשי בדק הבית, יוצאים לחולין משעת מעילה הראשונה, כמבואר [לעיל יח ב] "אין מעילה בכל מקום אלא שינוי" שנשתנה מקדושתו (734).

ומבארת המשנה: כיצד? רכב על גבי בהמה (735), העומדת להקרבה, ובא חברו ורכב עליה, ובא חברו ורכב, כולן מעלו. או, שתה בכוס של זהב (736), מכלי שרת, ובא חברו ושתה, ובא חבירו ושתה, כולן מעלו. תלש שער או צמר מן החטאת, ובא חברו ותלש, ובא חברו ותלש, כולן מעלו (737).

רבי אומר: כל דבר שאין לו פדיון (738) [גירסא אחרת: שאין לו פגם (739)] כלומר, שאין פגם שלו חשוב, מפני שאינו נפסל בכך, הואיל ואינו עומד לפדיון, יש בו מועל אחר מועל. ולכאורה כוונת רבי היא, לבהמה וכלי שרת שאינם עומדים לפדיון. והגמרא תבאר במה נחלק עם התנא קמא.

גמרא:

שנינו במשנה שכלי שרת, כמו בהמה תמימה, יש בהם מועל אחר מועל.

ומבארת הגמרא, שדברים אלו אינם לדברי כל התנאים, אלא, מני מתניתין, כדברי מי נשנתה המשנה, רבי נחמיה היא.

דתניא, כמו ששנינו ברייתא: אין מועל אחר מועל במוקדשין שיש להם פדיון, אלא בבהמה בלבד, שקדושתה קדושת הגוף היא, ואין לה פדיון [כשהיא תמימה] שאינה אלא צורך קרבן. אבל כלי שרת, יש להם פדיון, הילכך, כשמעל בהם יצאו לחולין, ואין השני מועל. אלו הם דברי תנא קמא. רבי נחמיה אומר: אין מועל אחר מועל, אלא בהמה וכלי שרת, אף על פי שיש פדיון לכלי שרת, מכל מקום, יש בהם מועל אחר מועל. והטעם יבואר.

הגמרא מבארת טעם מחלוקתם: מאי טעמא דתנא קמא (740)?

קסבר, דין מעילה בעניינא דבהמה כתיב. כלומר, התורה גילתה בבהמה שיש בה מועל אחר מועל, ואין לנו לדרוש אלא בה בלבד,

דכתיב בפרשת מעילה [ויקרא ה] "את אשר חטא מן הקדש ישלם, ואת חמישתו יוסף עליו, ונתן אותו לכהן והכהן יכפר עליו באיל האשם ונסלח לו". ומה שאמרה התורה "באיל האשם" מיותר הוא, כי כבר נאמר [בפסוק שלפניו] "והביא את אשמו לה' איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים בשקל הקודש לאשם". אלא, בא ללמדנו לדרוש, שדוקא "באיל האשם", כלומר, קרבן הראוי להקרבה יש בו מעילה אחר מעילה, ולא בדבר אחר, ואף לא בכלי שרת.

ורבי נחמיה, אמר לך: אכן, הדין הוא כן בבהמה, אלא שיש לדרוש קל וחומר: אם קדושת כלי שרת חמורה כל כך, שאחרים מביא לקדושתן, כמבואר במסכת זבחים [פז ב] שכלי שרת מקדשין מה שנכנס לתוכו, וכי הוא עצמו, הכלי שרת, לא כל שכן, שלא יצא לחולין על ידי מעילה?! ואף על פי שיש לו פדיון, מכל מקום אינו יוצא לחולין על ידי מעילה (741).

שנינו במשנתנו: רבי אומר: כל דבר שאין לו פדיון, יש בו מועל אחר מועל.

הגמרא מבארת במה חולק רבי על התנא קמא. ומקשינן: דברי רבי היינו, ממש כדברי תנא קמא. כי דבר שאין לו פדיון, הוא כל הקדוש בקדושת הגוף, ועליהם כבר אמר התנא קמא שיש בהם מועל אחר מועל, ובמה שונים דברי רבי? ומתרצינן: אמר רבא: איכא בינייהו "עצים",

אכן, בדין מעילה אין חילוק בין רבי לתנא קמא אלא שרבי בא להוסיף "עצים", כמו שיבואר.

רבי סובר במסכת מנחות [קו ב] שעצים שנתנדבו לצורך עצי המערכה שעל גבי המזבח, יש עליהם קדושת קרבן גמורה. הלכך, לשיטתו, אמר רבי "כל דבר שאין לו פדיון", לרבות אף עצי המערכה, שיש בהם מועל אחר מועל. ואילו התנא קמא סובר שאין עליהם קדושת קרבן, ולפיכך, יוצאים לחולין על ידי מעילה (742).

דתנו רבנן: האומר "הרי עלי, להביא עצים למזבח", לא יפחות משני גזירין, שתי בקעיות גדולות של עצים. רבי אומר: עצים, קרבן הן, וטעונין מלח, כשם שמולחין קרבנות, וטעונין תנופה (743), כשם שעושין בקרבנות.

והוינן בה: אמר רבא: לדברי רבי, עצים שנתנדבו, טעונין עצים אחרים של הקדש להסיקן, כשאר קרבנות. ואמר רב פפא: לדברי רבי, עצים צריכין קמיצה, דהיינו שמרסקן לעצים דקין עד שנוטל מהם מלא קומצו (744).

ועל עצים אלו אמר רבי במשנתנו "כל דבר שאין פדיון, יש בו מועל אחר מועל".

זו היא אוקימתת רבא בביאור ה"איכא בינייהו" במשנתנו.

ואילו רב פפא אמר: קדשי מזבח תמימין, ונעשו בעלי מומין, איכא בינייהו (745), ונהנה מהם בעודם בחייהם.

רבי לשיטתו, שקדושתן הוי כקדושת הגוף, כמו שיבואר, לפיכך יש בהן מועל אחר מועל. ולפיכך אמר "כל דבר שאין לו פדיון, יש בו מועל אחר מועל". ואילו תנא קמא סובר שקדושתן הוי קדושת בדק הבית גרידא, וכאשר מעלו בהם, יצאו לחולין ואין בהם מועל אחר מועל.

והתניא, כמו ששנינו ברייתא: קדשי מזבח תמימין, ונעשו בעלי מומין, ואסור לשחטן בלי פדיון, ועבר ושחטן, רבי אומר: הואיל וקדשים בעלי מום בעינן "העמדה והערכה" כדי לפדותן, כמו שנאמר [ויקרא כז] "והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה", ומאחר שאי אפשר להעמידן, כיון שכבר נשחטו, אין להם תקנה בפדיון, הלכך: יקברו, כשאר פסולי המוקדשים. וחכמים אומרים: יפדו, ואין צורך בהעמדה והערכה.

ועתה, רבי לשיטתו, שקדושתן קדושת הגוף. ותנא קמא סובר כחכמים, שכיון שיש להם פדיון, אין קדושתן קדושת הגוף. ולפיכך, חולקים על רבי, וסוברים שיוצאים לחולין על ידי מעילה, כשאר קדשי קדושת דמים.

מתניתין:

נטל (746) אבן או קורה של הקדש, ולא נהנה ולא פגם, הרי זה לא מעל. ובגמרא מבואר, שמדובר בגזבר שהאבן והקורה מסורות לו, ואינם יוצאין לחולין בנטילתו, לפי שאינו מוציאו מרשות הקדש בנטילתו, שכל זמן שהם ברשות הגזבר, הרי הם ברשות הקדש (747) -

דף כ.

אבל כאשר נתנה לחברו, הוא, הגזבר מעל, משום שבמתנה זו קנאה חברו, נמצא שהגזבר הוציאה מרשות הקדש. (748) וחברו לא מעל, כמו ששנינו "אין מועל אחר מועל". (749) וכבר יצאה לחולין, והיא שלו לעשות בה כל מה שירצה.

בנאה הגזבר, לאבן או לקורה, בתוך ביתו, ובגמרא יבואר, שלא שינה אותה, לא סיתתה, ולא תיקנה, אלא הניחה כמות שהיא על פי ארובה, הלכך, הרי זה לא מעל, מאחר שלא הוציאה מרשות הקדש, כמבואר, שמדובר בגזבר, ולא עשה שינוי מעשה, עד שידור תחתיה, ויהנה ממנה בשוה פרוטה במניעת כניסת גשמים וכדומה, ואז כשנהנה, מעל.

וכן, אם נטל הגזבר, פרוטה של הקדש, הרי זה לא מעל, (750) כמבואר.

אבל כאשר נתנה לחברו, הוא מעל, וחברו לא מעל.

נתנה, את הפרוטה, לבלן, כשכר לרחיצה במרחץ, אף על פי שעדיין לא רחץ, מעל, מפני שהוא, הבלן אומר לו: מצדי אין עיכוב אלא הרי המרחץ פתוח לפניך, והכל מוכן. הכנס ורחוץ"! והבלן קנה המעות. נמצא שהגזבר מעל בשעה שנתן לו המעות (751).

אכילתו ואכילת חברו, אכל הוא בחצי פרוטה והאכיל את חבירו בחצי פרוטה, או הנייתו [- הנאתו] והניית חברו, כגון: סך עצמו בשמן של הקדש בחצי פרוטה וסך את חברו בחצי פרוטה, או אכילתו והניית חברו, או הנייתו ואכילת חבירו, מצטרפין זה עם זה, והוא מעל ולא חבירו, ואפילו לזמן מרובה. כמבואר לעיל [יח ב].

גמרא:

שנינו במשנתנו: נטל אבן או קורה, הרי זה לא מעל. נתנה לחברו, הוא מעל וחברו לא מעל.

ומבארת הגמרא: מאי שנא הוא, ומאי שנא חברו. כיון שנטלה, מה החילוק בין נטלה לעצמו, שלא מעל, לבין נתנה לחברו, שמעל? (752)

ומסקינן: אמר שמואל: בגזבר המסורות לו [אבני בנין], עסקינן [דכל היכא דמנחה, כל מקום שהיא מונחת, אפילו לפני נטילתו, ברשותא דידיה מנחה, הרי היא מונחת ברשותו (753)], הלכך, אף שנטלה, לא עשה בה שינוי של הוצאה מרשות הקדש. אבל כאשר נתנה לחבירו, שינה אותה בהוצאה מרשות הקדש.

שנינו במשנתנו: בנאה בתוך ביתו, הרי זה לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה.

הגמרא סברה, שלפני שבנאה, סיתת את האבן או חתך את הקורה, להתאימה למדת הבנין, על כן, מקשינן:

למה לי, עד שידור תחתיה, הלא כיון דשניה, ששינה אותה [נוסח אחר דבנה (754)], מעל. ואף על פי שהוא הגזבר, מכל מקום, קנאה ב"שינוי מעשה"?

ומתרצינן: אמר רב: משנתנו עוסקת, כשלא עשה בה שום שינוי. ומה שאמרה המשנה "בנאה", היינו כגון: שהניחה, כמות שהיא, על פי ארובה, לפקוק אותה, וכל שעה שירצה נוטל אותה (755). הלכך, לא מעל עד שידור תחתיה. וכאשר תגן ותציל עליו מגשמים ומחמה בשווי פרוטה, אז מעל.

ומבארת הגמרא (756): וכיון דבני לה, ומאחר שבנאה על ארובתו, מיהת מעל, מועל בה, כאשר דר תחתיה ונהנה בשוה פרוטה. ואף על גב שעתה היא מחוברת לבנין, וקיימא לן [לעיל יח ב] "אין מעילה במחובר לקרקע", מכל מקום, כיון שהיתה תלושה, ואיננה מחוברת בטבעה.

ולכאורה, הטעם הוא, מפני שמשנתנו סוברת "תלוש ולבסוף חיברו, דינו כתלוש".

הילכך, דנה הגמרא: לימא, האם נאמר, שמשנתנו מסייע ליה לרב,

דאמר רב: המשתחווה לבית, לשם עבודת כוכבים, אסרו בהנאה.

כלומר, עבודת כוכבים במחובר לא נאסרת בהנאה, אלא כשהיא תלושה, כמו שדרשו חז"ל [עבודה זרה מה א] ממה שאמרה התורה [דברים יב] "אבד תאבדון את כל המקומות ... אלהיהם על ההרים", ולא הרים אלהיהם. אבל בית, שהעצים והאבנים שמהם נבנה הבית היו תלושים, ואחר כך חיברם בקרקע, אינו כהר המחובר ממש.

אם כן, ממשנתנו אפשר לסייע לרב.

ודחינן: אמר רב אחא בריה דרב איקא: אין מכך ראיה מוכרחת לרב. ושפיר אפשר לומר שמשנתנו סוברת "תלוש ולבסוף חיברו, דינו כמחובר", [והמשתחוה לבית לא אסרו] ואם תקשה למה מועלין בה כאשר אכן בנאה, הלא "אין מעילה במחובר",

משום שהנאה הנראת לעינים אסרה תורה, כלומר (757), יש להבדיל בין עבודת כוכבים, לבין, להבדיל בין טמא לטהור, הקדש. בעבודת כוכבים בא האיסור הנאה של ההשתחויה לאחר שהבית היה בנוי, לפיכך, יש מקום לומר שהבית לא נאסר. בניגוד להקדש, שהאבן היתה מוקדשת טרם בנייתה בבנין, הלכך מועלין בה, על אף ש"אין מעילה במחובר".

הגמרא ממשיכה לדון בענין "תלוש ולבסוף חיברו".

לימא, האם נאמר, שברייתא הבאה מסייע ליה לרב, האומר ש"תלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש",

שנינו: הדר בבית של הקדש, כיון שנהנה ממנה [צריך לגרוס: ממנו] בשוה פרוטה, מעל. וסבר המקשן, שהברייתא מדברת בבנאו ולבסוף הקדיש. ועם כל זה, אף על פי שהוא תלוש ולבסוף חיברו, מעל. מוכח, כרב, שתלוש ולבסוף חיברו, דינו כתלוש, שאם לא כן, ודינו כמחובר, למה מעל, הלא "אין מעילה במחובר".

תוכן העניינים

חברותא על מעילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה