חברותא על מעילה· הרב יעקב שולביץ
פרק רביעי - קדשי מזבח
פרק זה עוסק בדברי איסור המצטרפין זה עם זה [על אף השוני שביניהם], כדי להשלים שיעור שלם של איסור.
המשנה הראשונה עוסקת בצירוף דברים שונים המשלימים זה את זה לשיעור של איסור מעילה, שהוא בפרוטה, וממנו ממשיכה המשנה לצירוף איסורים אחרים שבתורה.
דף טו.
מתניתין:
כל קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה. אדם הנהנה משני מינים של קדשי מזבח, (528) כגון מחטאת ומאשם, באופן שנהנה מזה בחצי פרוטה, ומזה בחצי פרוטה, מצטרפין יחד לשיעור פרוטה, שהוא שיעור מעילה, וחייב קרן חומש ואשם (529).
וכן מצטרפין לחייב עליהן משום פיגול, אם אכל חצי כזית פיגול מקרבן אחד וחצי כזית פיגול מקרבן אחר. וכן מצטרפין לנותר וטמא. (530) ולקמן [יז ב] יבואר שפיגול נותר וטמא מצטרפים זה עם זה.
קדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה למעילה, (531) לשיעור פרוטה.
קדשי מזבח וקדשי בדק הבית (532) מצטרפין זה עם זה למעילה. אם נהנה כשיעור חצי פרוטה מקדשי מזבח ומחצי פרוטה מקדשי בדק הבית, מעל. לפי שהכל שם אחד, "הקדש" (533).
גמרא:
הגמרא מקשה על כפילות לשון המשנה.
השתא יש לומר, כיון שאומרת המשנה בסיפא: קדשי מזבח וקדשי בדק הבית, (534) מצטרפין, אף על גב דהאי קדושת הגוף והאי קדושת דמים, ואינם ממש קדושה אחת, ואפילו הכי, מצטרפין זה עם זה הואיל ושניהם נקראים "הקדש". אם כן, קדשי מזבח עם קדשי מזבח, מיבעיא?! וכי הוצרכה המשנה להשמיענו שהם מצטרפין!? (535) ומתרצינן: אכן, לא הוצרכה המשנה להשמיענו שקדשי מזבח מצטרפין עם קדשי מזבח לשיעור מעילה. אלא משום דקתני עלה, על קדשי מזבח, שהם מצטרפין לחייב עליהן משום פגול, נותר וטמא, והלכה זו הוצרכה המשנה להשמיענו, כיון דקדשי בדק הבית (536), לא שייך בהם פיגול נותר וטמא, משום הכי קא פליג להו לרישא ולסיפא. ברישא משמיעה המשנה דין צירוף לגבי פיגול נותר וטמא, ודרך אגב שונה המשנה גם דין צירוף לגבי מעילה. וכיון ששנתה דין קדשי מזבח בפני עצמו, שנתה דין קדשי בדק הבית בפני עצמו. (537) ולבסוף חידשה המשנה, שאפילו קדשי מזבח עם קדשי בדק הבית, מצטרפין.
שנינו במשנה: קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה.
אמר רבי ינאי: מחוורתא, דבר ברור הוא כי אין חייבין משום מעילה, אלא על קדשי בדק הבית בלבד (538).
מאי טעמא? דאמר קרא [ויקרא ה] "נפש כי תמעול מעל, וחטאה בשגגה (539) מקדשי ה'". ודרשינן: קדשים המיוחדין לה', שהם קדשי בדק הבית, לפי שכולן לה', יש בהן מעילה. אבל קדשי מזבח, כגון חטאת ואשם, אית בהו יש בהם חלק לכהנים, ושאר הקרבנות, אית בהו חלק לבעלים, ואינם לגמרי "לה'", הילכך אין בהן מעילה.
הגמרא הבינה את דברי רבי ינאי כפשוטם, שאין מעילה כלל בקדשי מזבח. ועל כן, מביאה הגמרא כמה משניות וברייתא ומאמרי אמוראים להפריך את דבריו.
תנן שנינו במשנתנו: קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה. ומוכח שמועלין בקדשי מזבח. וקשה על דברי רבי ינאי?
ומתרצינן: אכן, אין בהם מעילה מן התורה, ומה שאמרה המשנה שיש בהן מעילה, היינו: מעילה מדרבנן.
ומקשינן ממה ששנינו [בתחילת המסכת]: קדשי קדשים ששחטן בדרום, מועלים בהן. מוכח, שמועלין בקדשי מזבח. וקשה על דברי רבי ינאי?
ומתרצינן (540): הכא נמי מועלים מדרבנן.
ומקשינן: תנן, שנינו [בפרק הבא]: הנהנה מן החטאת, כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום, כשהיא מתה, כיון שנהנה כל שהוא מעל [ושם יבואר]. ומוכח, שמועלין בחטאת, והיא מקדשי מזבח. וקשה על דברי רבי ינאי? ומתרצינן: מדרבנן (541).
ומקשינן: ומדאורייתא לא, וכי אין מועלין בקדשי מזבח מן התורה?!
והתניא, הלא שנינו ברייתא: רבי אומר: אמרה התורה [ויקרא ג] "כל חלב לה'", ודרשינן: לרבות אימורי קדשים קלים למעילה, הרי שמועלין מן התורה אפילו באימורי קדשים קלים. וקשה על דברי רבי ינאי (542)?
ומתרצינן: מדרבנן.
ומקשינן: והא קרא קא נסיב לה! הרי רבי דורש זאת מן דרש הכתוב, ואיך אפשר לומר שהוא מדרבנן?
ומתרצינן: אכן, המעילה היא מדרבנן, ודרשת המקרא, אסמכתא בעלמא היא, חכמים הסמיכו את דבריהם על דרשות המקרא, ומכל מקום, אין מועלין מן התורה.
ומקשינן: והא אמר עולא אמר רבי יוחנן: קדשים שמתו יצאו ידי מעילה דבר תורה (543). ומשמע, שבחייהם יש להם מעילה מן התורה?
והמקשן מבאר את דברי רבי יוחנן: במאי, באיזה קדשים אמר רבי יוחנן שיצאו מידי מעילה במיתתם? אילימא, אם תאמר: בקדשי בדק הבית, לא יתכן לומר כן, כי אפילו כי מתו, נמי, למה יצאו מידי מעילה? לא יהא אלא דאקדיש אשפה, במה דינו שונה ממקדיש אשפה (544)? אילו אקדיש אשפה לבדק הבית (545) האם לאו, מי לית בה מעילה?! ולמה יצאו מידי מעילה במיתתם?
אלא, לעולם, דברי רבי יוחנן הם בקדשי מזבח, ועליהם אמר שכאשר מתו יצאו מידי מעילה, ומוכח שכל עוד שלא מתו, נמי מדאורייתא אית בהו מעילה (546). וקשה, הרי מוכח שלא כדברי רבי ינאי?
ומתרצינן: אלא, ודאי, גם רבי ינאי מודה שמועלין מן התורה בקדשי מזבח. ונדרש ממה שנאמר "כל (547) חלב לה'" (548),
והכי קא אמרי דבי רבי ינאי, וכן פירשו בישיבת רבי ינאי את דבריו: מהאי קרא, ממקרא זה: "קדשי ה'", קדשי בדק הבית שמעינן, ואילו קדשי מזבח לא שמעין מינה, לא נשמע מ"מקרא זה", דין מעילה בקדשי מזבח, מפני שאינם לגמרי "קדשי ה'", מאחר שיש בהם חלק לכהנים וחלק לבעלים.
ואילו ממקרא אחר "כל חלב לה'" דרשינן לדין מעילה בקדשי מזבח.
דף טו:
מתניתין:
המשנה ממשיכה לבאר דין צירוף מעילה. במשנה הקודמת למדנו רק צירוף הבשר בשני קרבנות, ובאה המשנה לחדש, שגם שאר חלקי הקרבן מצטרפין, ואפילו המנחות והנסכים (549).
חמשה דברים בקרבן עולה (550) , מצטרפין זה עם זה, להתחייב משום המעלה בחוץ (551), וכן לענין להתחייב על אכילת (552) פיגול נותר וטמא, וכן להתחייב על מעילה (553).
ואלו הן: הבשר, והחלב [אימורין], והסולת של המנחה הבאה עמה, והיין נסכי היין, והשמן של המנחה. אם הקטיר בחוץ חצי כזית ממין אחד וחצי כזית ממין אחר, חייב. וכן אם אכל חצי כזית פיגול נותר וטמא ממין אחד עם חצי כזית פיגול נותר וטמא ממין אחר, מצטרפין להתחייב עליהן כרת. וכן אם מעל בחצי פרוטה מאחד מחמשת הדברים וחצי פרוטה משאר הדברים, חייב משום מעילה (554).
וששה דברים מצטרפין בקרבן תודה, להתחייב עליהן משום פגול נותר וטמא.
ואלו הן: הבשר, והחלב, והסולת מנחה הבאה עמו [מנחת נסכים (555)], והיין, והשמן של מנחת נסכים, והלחם, ארבעים לחמי תודה הבאים עמו.
אבל מעילה אין בתודה, מפני שהוא קדשים קלים.
גמרא:
מתני ליה רב הונא לרבה בריה (556), שנה רב הונא לבנו, רבה: חמשה דברים שבעולם [עם מם סופית] מצטרפין זה עם זה.
אמר ליה רבה לרב הונא: בעולם קא אמרת (557)?! וכי אין בעולם אלא חמש דברים?!
והא קתני, הרי שנינו בסיפא: בתודה, ששה דברים שבתודה: הבשר והחלב והסולת והיין והשמן ולחמי תודה, הרי שיש "בעולם" יותר מחמשה דברים?
אמר ליה, חזור בך! ותני ושנה: בעולה.
הגמרא מבארת שמשנתנו האומרת שהבשר מצטרף לאימורין, היא סיוע למה שאמרה הברייתא (558).
תנינא, משנתנו שנתה להא דתנו רבנן, לברייתא זו:
עולה ואימורים [ואימוריה (559)] מצטרפין לכזית (560), בשר פחות משיעור מצטרף לאימורין להשלים שיעור כזית, להעלותן בחוץ, להתחייב עליהם אם העלה אותם בחוץ, ולחייב עליהן משום פיגול ונותר וטמא.
הגמרא סברה, שמדובר באוכל פיגול נותר וטמא שיעור כזית, חציו מהבשר וחציו מהאימורין,
על כן מדייקת הגמרא: קתני שנינו: עולה ואימוריה, משמע בעולה, אין אכן, מצטרפים, ואילו בשלמים, לא מצטרפים,
וקשה: בשלמא, להעלותן בחוץ, מובן החילוק בין עולה לשלמים, כי עולה דכליל הוא, בשרה נקטר על אש המזבח כשם שהאימורין נקטרים, והכל נחשב כמו אימורין (561), הלכך מצטרפין,
ואילו שלמים, שבשרו אינו נקטר, ואם העלה את בשרו בחוץ, פטור, מפני שאינו מתקבל בפנים [כמבואר (562), שאין חייבים על המעלה בחוץ אלא על דבר הראוי להתקבל בפנים], וכיון שכך, לא מצטרפין, ואם אין שיעור שלם באימורין בלבד, אינו חייב.
אלא, קשה, לגבי לחייב עליהן משום פיגול ונותר וטמא, אמאי לא מחייב, ולמה לא יצטרף חצי כזית בשר פגול נותר וטמא עם חצי כזית אימורין של פגול נותר וטמא להתחייב האוכלו, הרי פיגול נותר וטמא שייך בין בבשר ובין באימורין [כמבואר בזבחים מג א], ופיגול נותר וטמא שייך בכל הקרבנות, ולאו דוקא בעולה,
והתנן, והרי שנינו [במשנה הבאה]: כל (563) הפיגולים מצטרפין זה עם זה, וכל הנותרות מצטרפות זו עם זו, ואפילו אימורין עם בשר,
ולמה שנתה הברייתא דין צירוף בשר ואימורי פיגול נותר וטמא, לגבי עולה בלבד (564)? ומתרצינן: אלא, אימא, כך תתבאר הברייתא: עולה ואימוריה מצטרפין זה עם זה לכזית ליזרק עליהן את הדם, כגון: אם נאבד הבשר והאימורין קודם זריקת הדם, ונשתייר מהם חצי כזית בשר וחצי כזית אימורין,
וכיון דמצטרפין ליזרק את הדם חייב וכו'. ועתה, בעולה, מצטרף הבשר עם האימורין לכזית, הואיל וכולה כליל והכל נקטר, הלכך יש כאן "אכילת מזבח", וזריקת הדם הויא זריקה. וכיון שהיא זריקה כשרה, והקרבן כשר, לפיכך, אם נתפגל או ניתותר, ואכל כזית ממנה, או שאכל כזית ממנה בטומאת הגוף, חייב.
מה שאין כן בשלמים, לא מצטרפין חצי כזית בשר וחצי כזית אימורין, הילכך, לא נשאר לא שיעור בשר [אכילת אדם] ולא שיעור אימורין [אכילת מזבח], ואין "שיור" כדי לזרוק עליו את הדם, וכמו שיבואר, הלכך, אפילו אם זרק, לא נחשב הזריקה, ואין חייבין עליו משום אכילת פיגול נותר וטמא. כמו שקיימא לן [מנחות כה ב]: כל הניתר לטהורים חייבים עליו משום טמא, וכן לענין פיגול ונותר. כלומר, רק על קרבן שנעשה בו זריקה, חייבים עליו משום פגול נותר וטמא.
נמצא, שבעולה הצטרפות הבשר לאימורין, גורמת לזריקה כשרה, וממילא לחיוב על אכילת פגול נותר וטמא. ואילו בשלמים, לא מצטרפים והזריקה אינה כשרה, ועל כן, אין חיוב על אכילת פגול נותר וטמא.
וממשיכה הגמרא: ומאן קתני לה, כדברי מי נשנתה הברייתא?
רבי יהושע היא, הסובר [זבחים קד א], שאין זורקין את הדם, אלא אם נשאר או כזית בשר לאכילת אדם, או כזית אימורין להקטרה לאכילת מזבח, לפיכך, בשלמים אינו זורק את הדם,
[אבל רבי אליעזר הסובר שזורקין את הדם, והקרבן כשר, אף אם לא נשאר כזית בשר, יסבור, שגם בשלמים, על אף שלא מצטרף הבשר לאימורין, חייב על פגול נותר וטמא, כי הזריקה כשרה בכל אופן],
דתניא, כמו ששנינו: רבי יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר וכזית [או כזית (565)] חלב, זורק את הדם.
אבל אם נשתייר כחצי זית בשר וכחצי זית חלב, אינו זורק את הדם.
ובעולה, אפילו נשתייר כחצי זית בשר וכחצי זית חלב, זורק את הדם, מפני שכולה כליל.
וממשיכה הברייתא:
ובמנחה, אפילו כולה קיימת, לא יזרוק את הדם.
ותמהינן: מנחה? ! מאי עבידתיה, כלומר, מה זריקת דם שייך במנחה?
ומתרצינן: אמר רב פפא: הברייתא מדברת במנחת נסכים הבאה עם הזבח, ואבד בשר הזבח והמנחה קיימת, ועל כך אומרת הברייתא: לא יזרוק את הדם בשביל המנחה שנשתיירה, ואיננה כנשתייר כזית בשר או כזית אימורים, כיון שאין המנחה מגוף הזבח.
מתניתין:
המשנה ממשיכה בדיני צירוף איסורים זה עם זה.
התרומה, תרומה גדולה הניתנת לכהן שתים ממאה, ותרומת מעשר (566), שהלוי נותן לכהן אחד מעשרה מהמעשר שהוא קיבל, ותרומת מעשר (567) של דמאי (568) [פירות שקנו אותם מעם הארץ החשוד שאינו מעשר את פירותיו נקרא "דמאי". וחכמים תיקנו שהקונה יעשרם, והלוי יפריש תרומת מעשר מהמעשר] והחלה, והביכורים, כל אלו מצטרפין זה עם זה, מפני שכולם נקראים "תרומה" והם כולם איסור אחד, כמו שיבואר בגמרא.
ולאיזה דין מצטרפים?
לאסור, אם נפלו פירות ממינים אלו לתוך חולין, ואין בחולין מאה נגד כולן, למרות שיש מאה חולין נגד כל מין ומין שבתערובת, מצטרפים כולם לאסור את החולין, כדין תרומה שאינה בטילה, אלא אם יש מאה בחולין נגד התרומה (569) וכן אם נפל בתבשיל של חולין, ואין בחולין ששים נגד כל המינים יחד (570).
וכן אם נפל שאור ממינים אלו לתוך עיסה של חולין, ויש בכולן כדי לחמץ את העיסה, למרות שאין באחד מהם בלבד כדי לחמץ, מצטרפים כולם לאסור את העיסה, כדין תרומה האוסר את החולין [אף אם יש בחולין יותר ממאה נגד התרומה] כשהתרומה מחמצת את החולין (571).
וכן מצטרפים לשיעור כזית (572) לחייב עליהן את החומש, כדין האוכל תרומה בשגגה, שמשלם קרן וחומש.
המשנה ממשיכה בדין צירוף.
כל הפיגולים, מכל הקרבנות, מצטרפים זה עם זה. כגון: האוכל חצי זית פיגול מעולה וחצי זית פיגול משלמים, חייב כרת, כדין אוכל כזית פיגול.
וכן כל הנותרים (573), מצטרפין זה עם זה.
ולקמן בגמרא [יז ב] יבואר, שפיגול נותר וטמא מצטרפין זה עם זה.
גמרא:
הגמרא מבארת הטעם שחלה וביכורים מצטרפין לתרומה.
מאי טעמא?
כולהו, כל אלו, איקרו, נקראים "תרומה".
גבי חלה, כתיב [במדבר טו] "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה".
ביכורים (574) נמי איקרו תרומה. דתניא, שנינו ברייתא: אמרה התורה [דברים יב] "לא תוכל לאכול בשעריך ... ותרומת ידך", ודרשו חכמים: אלו ביכורים, שאסור לאוכלם אכילת שערים, דהיינו חוץ לירושלים. ו"ידך", היינו ביכורים, שנאמר בפרשת ביכורים [דברים כו] "ולקח הכהן הטנא מידך".
הרי שהתורה קראתו לביכורים "תרומה".
אבל אינך, שאר אלו שנשתנו במשנה: תרומה, תרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי, לא צריכא, לא צריך לפרש מדוע מצטרפין, שהרי דבר פשוט הוא, שהם נקראים תרומה.
מתניתין:
המשנה ממשיכה בענין צירוף איסורים.
האוכל כזית נבילה, לוקה.
ועוד הלכה יש בנבלה, שהיא אב הטומאה, ומטמאת כלים אוכלין ומשקין במגע, ומטמאת אדם אף במשא.
טומאת נבילה, היא גם בנבלת בהמה או חיה טמאה [אפילו נשחטה כראוי].
כל הנבלות, מצטרפין זו עם זו, לשיעור כזית. והיינו, חצי כזית נבילה מבהמה זו וחצי כזית מבהמה אחרת, מצטרפין. ובגמרא יבואר, אם מצטרפין לגבי טומאת נבילות בלבד, או שמצטרפין גם לחיוב מלקות כל אכילת נבילה.
האוכל כזית מן השרץ, לוקה, ואינו מטמא. במה דברים אמורים? בשאר השרצים, כגון הצפרדע הנחש והעקרב. אבל שמונה שרצים האמורין בתורה [ויקרא יא] כמו החולד והעכבר והצב, נוסף על איסור אכילה הם גם מטמאים [אדם וכלים, אוכלים ומשקין] במגע ולא במשא. ושיעורם לטמא, הוא בכעדשה.
וכל השרצים (575), מצטרפין זה עם זה. כלומר, שאר השרצים מצטרפין לשיעור כזית להתחייב מלקות על אכילתן. ושמונת השרצים מצטרפין לשיעור כעדשה לטמא טומאת שרצים. וכן להתחייב מלקות להאוכלן.
גמרא:
שנינו במשנה: כל הנבלות מצטרפין זה עם זה.
הגמרא דנה, אם מצטרפין לענין טומאת נבלות בלבד, או שמצטרפין גם לענין אכילה.
כלומר, לגבי טומאת נבלות אמרה התורה [שם] "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב". ודרשו חכמים [חולין ע ב עא א] שגם נבלת בהמה טמאה, מטמאה.
הילכך, לגבי דין טומאת נבלות, אין הבדל בין נבלת בהמה טהורה לנבלת בהמה טמאה, וכולם מטמאים. וכיון שכולם מטמאים וכולם שיעורם בכזית, כולם מצטרפין.
אבל, לגבי איסור אכילה, יש מקום לומר שעל נבלת בהמה טמאה, לא לוקין משום איסור נבלה, אלא משום איסור אכילת בהמה טמאה בלבד.
והטעם, מפני שכיון שהבהמה אסורה מכבר באיסור אכילת "בהמה טמאה", לא חל עליה במיתתה איסור "נבלה". לפי ש"אין איסור חל על איסור".
ורק בהמות טהורות נאסרים במיתתם משום איסור נבלה.
נמצא, שלפי דעה זו, מה שאמרה המשנה שהנבלות מצטרפות, היינו כל הנבלות, מבהמות טמאות ומבהמות טהורות, מצטרפות לשיעור כזית לגבי טומאת נבלות.
ואילו לגבי חיוב מלקות על איסור אכילת נבלה, מצטרפות הטהורות בפני עצמן. ואם אכל חצי כזית נבלה מבהמה וחיה טהורה זו עם חצי כזית מבהמה וחיה טהורה אחרת, לוקה על איסור אכילת נבילה.
וטמאות בפני עצמן. ואם אכל חצי כזית מבהמה וחיה טמאה אחת עם חצי כזית מבהמה וחיה טמאה אחרת, לוקה על איסור אכילת בהמה טמאה.
אבל אם אכל חצי כזית בהמה טהורה עם חצי כזית מבהמה טמאה, אינו לוקה. ואין חצי כזית הטמאה מצטרף, כי אינה אסורה כלל באיסור נבלות.
ופשוט, שאין איסור אכילת נבלה מצטרף עם איסור אכילת בהמה טמאה, מפני שדין צירוף הוא בשני חלקי איסור ["שם"] אחד, ולא בשני איסורים שונים.
גמרא:
אמר רב:
דף טז.
לא שנו, מה ששנתה המשנה "כל הנבילות", ומשמע שבהמות טמאות מצטרפות עם בהמות טהורות, אלא צירוף לענין טומאה. אבל לענין איסור אכילה, לא "כל הנבילות" מצטרפין, אלא: טהורין מצטרפין בפני עצמן ללקות על לאו של נבילה, וטמאין בפני עצמן, ללקות על הלאו של אכילת בהמה טמאה. ולא משום איסור נבילה, כי אין איסור נבילה חל על איסור בהמה טמאה (576).
ולוי אמר: אפילו לאכילה נמי מצטרפין, כי, לדעתו, חל איסור נבילה על איסור בהמה
טמאה (577), הילכך: גם הטהורין וגם הטמאים אסורים באכילה משום נבלה, וכולם מצטרפין.
ורב אסי אמר: טהורים לעצמן וטמאין לעצמן.
הגמרא מבארת דברי רב אסי: איכא דאמרי: רב אסי פליגא אדרב, חולק על רב, וסובר שבהמות טמאות אינם מצטרפין עם הטהורות, אפילו לא לענין טומאה. וכיון שאינם מצטרפין לענין אכילה, אינם מצטרפין כלל (578). ומה שאמרה המשנה "כל הנבילות", היינו טהורים בפני עצמן כגון: פרה ועז, לענין איסור אכילת נבילה ולענין טומאת נבלת בהמה טהורה, וטמאין בפני עצמן כגון: חמור וגמל, לענין איסור אכילת בהמה טמאה ולענין טומאת נבלת בהמה טמאה בלבד (579). ואין הטהורים מצטרפין עם הטמאים אפילו לענין טומאת נבלות.
ואיכא דאמרי: לא פליגא, רב אסי אינו חולק על רב, וסובר כמותו. ומה שאמר "טהורים בפני עצמן וטמאים בפני עצמן", היינו לענין אכילה בלבד, כדברי רב (580).
מיתבי: הגמרא מביאה ברייתא, ומדייקת ממנה, שלא כדברי רב ורב אסי בלישנא בתרא (581).
הברייתא מדברת בענין איסור אכילת נבילה, וכך נאמר בה:
מיתת פרה, נבלת בהמה טהורה, וחיי גמל, ובשר שפרש מבהמה טמאה בחייה, אין מצטרפין, ואם אכל חצי כזית מזו וחצי כזית מזה, אינו לוקה, לא משום איסור אכילת נבילה, ולא משום איסור אכילת בשר מן החי [וגם הוא שיעורו בכזית (582)].
והברייתא אינה מדברת לענין צירוף לגבי טומאת נבילות, כי בשר מן החי, אינו מטמא טומאת נבילות (583).
ויש לדייק מהברייתא: הא מיתת שניהם מצטרפין, לענין אכילה, וחצי זית מפרה מתה וחצי זית מגמל מת, מצטרפין לכזית ללקות עליהם על איסור אכילת נבילה.
וקשה על רב, ועל רב אסי ללישנא בתרא (584).
ומתרצינן: לא נדייק מהברייתא "הא מיתת שניהם מצטרפין", אלא, אימא, נדייק: הא חיי שניהם, הפרה הטהורה והגמל הטמאה, מצטרפין, ללקות עליהן באכילתן משום איסור בשר מן החי,
ומני, וכדברי מי נשנתה הברייתא?
רבי יהודה היא, דאמר: אבר מן החי, וכן בשר מן החי נוהג גם בבהמה טמאה (585).
ומקשינן: אבל מיתת שניהם, כששניהם מתו, מאי, מה סוברת הברייתא? וכי [לדעת רב ורב אסי בלישנא בתרא] סוברת, שלא מצטרפי ללקות על איסור אכילת נבילה?
אם כן, יוקשה, מאי איריא דרהיט ותני, למה מיהרה הברייתא לומר "מיתת פרה וחיי גמל, אין מצטרפין לאיסור נבילה, ואין בכך חידוש, כי הגמל חי ואיננו נבילה, הא אפילו מיתת שניהם לא מצטרפי, ויש בכך חידוש גדול, שאף על פי ששניהם נבילות, אין מצטרפין, מפני שאיסור נבילה לא חל על הטמאה?
וממשיך המקשן: ועוד תניא, שנינו בברייתא (586): חצי זית פרה בחייה וחצי זית גמל במיתתה [צריך לומר: במיתתו], אין מצטרפין, מפני שהם שני שמות שונים, הפרה אסורה משום בשר מן החי, והגמל משום בהמה טמאה.
וממשיכה הברייתא: אבל חצי זית מפרה וחצי זית מגמל, בין בחייהן בין במיתתן (587), מצטרפין.
ועתה, מה פירוש הסיפא "בין בחייהן בין במיתתן", אם תאמר: האחד חי והאחד מת, כגון גמל חי ופרה מתה, או גמל מת ופרה חיה, קשיא רישא אסיפא, שברישא שנינו "פרה בחייה וגמל במיתתה, אין מצטרפין", ואילו בסיפא שנינו שמצטרפין?
אלא לאו, שפירוש הסיפא הוא "בין בחייהן", ששניהם חיין, ומצטרפין לאיסור בשר מן החי [לרבי יהודה הסובר שנוהג בטמאין], "ובין במיתתן" ששניהן מתו, ומצטרפין לאיסור אכילת נבילה, שמע מינה: מיתת שניהם, מצטרפין, לאיסור אכילת נבילה (588)!
וקשה על רב ורב אסי בלישנא בתרא הסוברים: טהורין בפני עצמן וטמאין בפני עצמן?
ומתרצינן: אמר לך רב אסי [וכן רב (589)]: אכן, הברייתא סוברת שהטמאין מצטרפין לאיסור אכילת נבילה, כי האי תנא סבר "איסור חל על איסור", הלכך חל איסור נבילה על איסור בהמה טמאה,
ואילו אנחנו [רב אסי ללישנא בתרא ורב] אמרנו שאינם מצטרפין, כי לדעת המאן דאמר ש"אין איסור חל על איסור", לא חל איסור נבילה על בהמה טמאה.
דף טז:
שנינו במשנה: וכל השרצים מצטרפין זה עם זה.
הגמרא דנה, באיזה שיעור חייבין מלקות על אכילת שרצים אם בכזית או בכעדשה.
אמר רב יהודה אמר רב: אכילת שרצים, לוקה עליהן (590) בשיעור כזית.
מאי טעמא? אכילה כתיב בהו, התורה אמרה [ויקרא יא] "וכל השרץ השורץ על הארץ, שקץ הוא לא יאכל ... לא תאכלום כי שקץ הם". וסתם אכילה האמור בתורה, הוא בשיעור כזית.
ומקשינן: והתני, והרי שנה, רבי יוסי בר רבי חנינא קמיה, שנה ברייתא לפני דרבי יוחנן: אמרה התורה [ויקרא כ] "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, ובין העוף הטמא לטהור, ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא", ודרשינן: פתח הכתוב באכילה, מה שאמרה התורה "ולא תשקצו את נפשותיכם, היינו איסור אכילה, כי שיקוץ נפש הוא אכילה (591), וסיים, והפסוק מסיים לגבי שרצים "ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא", והיינו בטומאה, לטמא אחרים בנגיעתן, לומר לך: מה טומאה, שיעורן הוא בכעדשה (592), אף אכילה, שיעורן הוא בכעדשה.
וכאשר שנה רבי יוסי בר רבי חנינא לפני רבי יוחנן, קלסיה רבי יוחנן, שיבח לדרשה זו.
אם כן, קשה דרשה על דרשה, הרי רב אמר ששיעורן בכזית, ומסתבר לומר כן, כי אין חולק עליו. ועוד, מפני שנאמר בתורה "אכילה" וסתם אכילה הוא בכזית. ואילו ברייתא זו דרשה שהשיעור ללקות על אכילתן הוא בכעדשה (593)?
ומתרצינן: אמר רב יוסף (594): לא קשיא, אין הדרשות סותרות! כאן, מה שדרשה הברייתא ששיעורן בכעדשה, מדובר במיתתן, בשמונה שרצים שמתו, ורק במיתתם מטמאים בשיעור קטן "כעדשה", כמו שאמרה התורה [שם] "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ: החולד והעכבר והצב למינהו. והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת. אלה הטמאים לכם בכל השרץ, כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב". וכיון שהחשיבה התורה שיעור טומאתן בכעדשה, לכן גם שיעור אכילתן הוא בכעדשה,
ואילו, כאן, מה שאמר רב ששיעור אכילתן הוא בכזית, מדובר בחייהן, שאינם מטמאין. הלכך, שיעור אכילתן הוא בכזית, כשאר איסורי אכילה שבתורה ששיעורן הוא בכזית (595).
אמר ליה אביי לרב יוסף: איך יתכן לפרש דברי רב על שמונה שרצים בחייהן, והא רב אמתניתין קאי, רב אמר את דינו על המשנה (596), והרי מתניתין, "כל השרצים" קתני, ואפילו במיתתן. משמע שרב אמר ששיעור שרצים הוא בכזית אפילו על שרצים מתים?
אמר ליה רב יוסף לאביי: ההיא דיוקא דילך הוא! דיוק זה יישאר אצלך, ואין לי עסק בו, כי רב, שמעתא בעלמא קאמר, רב אמר שמועה בפני עצמה, ולא אמר זאת כפירוש על המשנה.
שנינו לעיל, שרבי יוסי ברבי חנינא שנה ברייתא לפני רבי יוחנן, הדורשת ששיעור אכילת שרצים הוא בכעדשה, כשיעור טומאתן, ושיבח רבי יוחנן לדרשה זו.
ותמהינן: וכי קלסיה רבי יוחנן?!
מיתיבי, הגמרא מביאה משנה במסכת אהלות [פרק א משנה ז]: האיברין, אבר שלם מן המת, ויש בו בשר גידין ועצמות, אין להם שיעור, ומטמאים במגע ומשא ואהל, אפילו כשהם פחות מכזית מן המת. ופחות מכזית מן הנבלה, מטמא במגע ובמשא. ופחות מכעדשה מן השרץ, מטמאין טומאתן (597).
כלומר, איברים שלמים מטמאים אפילו בפחות משיעורן, כיון שהם שלמים, חשובין הם (598).
ואמר רבי יוחנן: אין לוקין עליהן על אכילתן אלא בכזית. ואף שטומאתן הוא בפחות מכזית.
ומשנה (599) זו בודאי מדברת באיברים שפרשו מן המת, כי המשנה מדברת בשמונה שרצים המטמאים רק במיתתן, ובאה המשנה לחדש, שאם הוא אבר שלם, מטמא אפילו בפחות משיעור כעדשה (600),
הרי שרבי יוחנן סובר ששיעור ללקות על אכילה, אף במיתתן, הוא בכזית. וקשה, איך קילס רבי יוחנן את הברייתא שדרשה ששיעור אכילה הוא בכעדשה? ומתרצינן: אמר רבא: במובדלין [שמונה שרצים נקראים "מובדלים" שהתורה הבדילה וייחדה אותם משאר השרצים, ששאר השרצים אינם מטמאים, ואילו שמונה השרצים, מטמאין] דבר הכתוב.
כלומר, אכן, על שמונה השרצים לוקין אף בשיעור כעדשה, כמו שקילס רבי יוחנן את דרשת הברייתא, כטומאתן כן אכילתן,
ומה שאמר רבי יוחנן "אין לוקין אלא בכזית", היינו דוקא על אכילת בהמה שמתה, ורבי יוחנן בא להשמיענו, שאף על פי שאמרה המשנה שאבר שלם מטמא אפילו פחות מכזית, מכל מקום, אין לוקין על אכילתה אלא בכזית.
כי מה שהקישה התורה אכילה לטומאה, הוא רק על מה שנאמר בסוף הפסוק "אשר הבדלתי לכם לטמא", והיינו שמונה שרצים ה"מובדלים" (601).
ומקשינן: אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא: אלא מעתה גבי בהמה נמי ליפלוגי (602) בין מובדלת לשאינה מובדלת. כלומר, אף שבבהמה לא שייך מובדלת ושאינה מובדלת, כי אין הבדל בין בהמה לבהמה, אלא, כוונת הגמרא היא, למה אמר רבי יוחנן, שעל אף ששיעור טומאת אבר שלם בבהמה הוא בכל שהוא, בכל זאת שיעור טומאתה הוא בכזית,
ולמה לא נקיש בהמה לשרצים, הכתובים באותו פסוק, ונאמר, שכשם שבשרצים, שיעור אכילתם באבר שלם הוא בכל שהוא, כשיעור טומאתן, כך בהמה, שיעור אכילתם הוא כשיעור טומאתן. הלא התורה הקישתם בפסוק אחד (603)?