אור ברסלב
חברותא על מעילה פרק רביעי - קדשי מזבח › דף יח.

חברותא על מעילה· הרב יעקב שולביץ

פרק רביעי - קדשי מזבח · דף יח.

דף יז:

המשנה ממשיכה בדין צירוף איסורים.

האוכל ערלה בשיעור כזית לוקה, וכן האוכל כלאי הכרם.

מתניתין:

הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זה עם זה (667), האוכל חצי כזית ערלה וחצי כזית כלאי הכרם, (668) לוקה.

רבי שמעון אומר: אין מצטרפים, ויבואר בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: אין מצטרפים. ופשטות דבריו משמע, שאם אכל חצי כזית ערלה וחצי כזית כלאי הכרם אינו לוקה. על כן מקשינן:

ומי צריך רבי שמעון לצרופי, וכי הצריך רבי שמעון השלמה לשיעור, כדי לחייב מלקות את האוכלו? והתניא, הרי שנינו ברייתא: רבי שמעון אומר: כל שהוא למכות, כלומר, מה שנאמרה הלכה למשה מסיני ששיעור אכילה הוא בכזית, היינו דוקא באיסורים שהאוכל אותם בשוגג חייב קרבן, ונאמרה ההלכה שבפחות מכזית אינו מביא קרבן. אבל להתחייב מלקות על איסורי אכילה, לא נאמר שיעור, ואפילו בכל שהוא לוקה (669).

אם כן, קשה, למה הצריך רבי שמעון צירוף כדי להשלים לשיעור כזית? ומתרצינן: תני, שנה המשנה! רבי שמעון אומר: אין צריכין לצרף, וחייב מלקות אף בכל שהוא (670).

מתניתין:

המשנה דנה בדין צירוף לעינן טומאת בגדים. ותבואר על פי רש"י [שבת עו א סוכה יז ב].

הבגד, כשאר כלים, מקבל טומאה. אלא, שלשאר הכלים אין שיעור בגודלם, ואילו לבגדים יש שיעור בגודלם שיהיו ראויים לקבל טומאה.

ומהו שיעורם?

שנינו במסכת כלים [פרק כז משנה ב]: הבגד [מצמר או פשתים] שלשה על שלשה [טפחים], השק [מנוצה של עזים והוא עב יותר מן הבגד] ארבעה על ארבעה [טפחים], העור [עב יותר משק] חמשה על חמשה [טפחים], המפץ [העשוי מגמי והוא עב יותר מעור] ששה על ששה [טפחים].

בכל בגדים אלו אין חילוק בין טומאת מת לטומאת מדרס הזב. חוץ מן ה"בגד", ששיעורו הנ"ל שלשה על שלשה טפחים, הוא דוקא לטומאת מדרס, כיון שבפחות משיעור זה אינו ראוי לישיבה, אבל לטומאת מת, שיעורו בשלש על שלש אצבעות, הואיל ובשיעור זה יש לו חשיבות לעניים.

משנתנו דנה בצירוף שני חתיכות בגדים. ואמרה המשנה שמצטרפין. ובלבד, שהחמור ישלים את הקל, כמו שיבואר. ובלבד כשהם בסדר זה: הבגד מצטרף לשק, השק לעור, העור למפץ, הואיל וממשן קרוב להיות שווה. כגון: אם לקח חתיכה פחות משיעור מארבעה על ארבעה משק [הקל], והשלים שיעורו כשחיבר אליו חתיכת בגד [החמור], נעשה הבגד ראוי לקבלת טומאה.

אבל אין הבגד מצטרף לעור ולמפץ, ולא השק למפץ (671).

הבגד והשק, השק והעור, העור והמפץ, מצטרפין (672) זה עם זה.

אמר רבי שמעון: מה טעם, מצטרפין? מפני שהן ראויין ליטמא בשיעור אחד בטומאת מושב (673).

כמו ששנינו [שם כלים משנה ז]: המקצע [משוה סביב סביב באיזמל ומתקנו יפה] מכולן [מאחד מכל אלו: הבגד, השק, העור והמפץ] טפח על טפח, טמא. ומבארת שם הגמרא: הואיל וראוי לעשותו טלאי על גבי מרדעת החמור כנגד בית מושב האדם.

וכיון שהם שוים בשיעור אחד, לכל הפחות באחת מטומאות הזב, ליעשות אב הטומאה, מצטרפין אף למדרס (674).

גמרא:

מבואר במשנה, הטעם שמצטרפין, מפני שיש בהם שווי שיעור טפח לטומאת מושב לטלאי למרדעת חמור, כמו ששנינו שם במשנה.

הגמרא מביאה ברייתא המוסיפה עוד אופנים שבהם משתווים השיעורין, בנוסף על טפח (675).

תנא: קיצע מכולן, ועשה (676) מהן בגד, אם למשכב, כגון: לעשות טלאי לכר או לכסת או לשאר דברים המיוחדים למשכב, שיעור הטלאי הוא שלשה טפחים על שלשה טפחים. ואם קיצע לעשות טלאי למושב, כגון: למרדעת חמור, טפח על טפח. ואם קיצע לאחיזה, כמו שיבואר, השיעור הוא כל שהוא.

ומבארינן: מאי פירוש לאחיזה?

אמר ריש לקיש אמר רב ינאי: שכן עומד לנוולה, אותו משהו ראוי לאורגים, כשהן מחליקין את המטוה (677) של אריגה, בסובין או בשום דבר כדי לחזק, כורך משהו בגד על אצבעו, ומחליק את הטווי, ואותו סמרטוט שעל אצבעו משמר אצבעו שלא יחתך מן החוט.

במתניתא תנא: הואיל, ובגד כל שהוא ראוי לקוצצי תאנים, מבקעי התאנים ומולחין אותן, כורכין משהו על אצבען שלא ידבק בשומן התאנים.


הדרן עלך פרק קדשי מזבח

תוכן העניינים

חברותא על מעילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה