אור ברסלב
חברותא על מנחות פרק תשיעי - כל קרבנות הציבור

חברותא על מנחות· הרב יעקב שולביץ

פרק תשיעי - כל קרבנות הציבור

פרק שמיני - התודה היתה באה

מתניתין:

כל קרבנות הציבור והיחיד, כלומר, כל המנחות, (1) הן של ציבור והן של יחיד, באין: הן מן תבואת הארץ והן מתבואת חוצה לארץ -

הן מן החדש [מן התבואה החדשה] והן מן הישן -

חוץ מן העומר הבא למחרת יום טוב הראשון של פסח (2) ושתי הלחם הבאים בעצרת, שאינן באים אלא מן החדש, ומן הארץ. (3)

וכולן [כל המנחות כולן] אינן באין אלא מן המובחר, כלומר, אף שהם באים מן הישן, שאינו מובחר כמו החדש, מכל מקום, יביאו ממין מובחר. (4)

ואיזהו מובחר שלהם?

הבא מ"מכמיס" ו"זינתא" [שמות מקומות הם] אלפא [ראשון הוא ומובחר במעלה כאלפ"א שהוא בלשון יווני אות האל"ף הראשונה לאותיות] (5) לסולת.

שנייה להן: "כופריים" (6) בבקעה. כלומר, שני מקומות יש, שנקראו כל אחד מהם "כפר", והכפר שיושב בבקעה תבואתו היא המובחרת לסולת.

כל הארצות שבארץ ישראל [יהודה ועבר הירדן והגליל] היו כשרות להביא מהם עומר ושתי הלחם, (7) אלא שמכאן - מהמקומות האלו שנשנו - היומביאין אותם, לפי שמצוה להביא מן המובחר.

גמרא:

שנינו במשנה: חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ:

מתניתין - דמשמע ממנה שעומר ושתי הלחם "אינם באים אלא מן החדש", ואפילו אם הביא מן הישן פסולים הם - (8) היא דלא כי האי תנא, הסובר שהם כשרים אפילו מן הישן -

דתניא: עומר הבא מן הישן הרי הוא כשר, וכן שתי הלחם הבאות מן הישן הרי הן כשרות, אלא שחיסר מצוה. (9)

ומפרשת הגמרא:

עומר שהוא כשר אפילו מן הישן, הוא משום דכתיב [ויקרא ב יד]: "ואם תקריב מנחת בכורים [מנחת העומר] לה', אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך", ולשון "תקריב" בא לרבות: תקריב מכל מקום, ואפילו מן התבואה הישנה שבעלייה. (10)

שתי הלחם שהם כשרים אפילו מן הישן, הוא משום דכתיב [ויקרא כג טז]: "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים, שני עשרונים, סולת תהיינה, חמץ תאפינה, בכורים לה'", ולמדנו מפסוק זה שני דינים:

א. "ממושבותיכם תביאו" ולא מן חוצה לארץ. (11)

ב. "ממושבותיכם תביאו" ואפילו מן התבואה הישנה שבעלייה.

ומקשינן עלה: האיך נלמד מאותו פסוק שאפילו מן העלייה כשר, הא אפיקתיה [הרי כבר דרשנוהו לענין חוצה לארץ]!?

ומשנינן: אמר קרא "תביאו" מכל מקום, ואפילו מן העלייה.

ואכתי מקשינן: והא האי קרא ד"תביאו" מיבעי ליה [נצרך הוא] כדי ללמד:

שכל שאתה מביא חמץ ממקום אחר, כלומר, כל חמץ אחר שאתה מביא לקרבן והיינו לחמי תודה שעשרה מהם היו חמץ, הוא כזה כמו שתי הלחם; כשם שכל לחם משתי הלחם - שהם באים חמץ, שנאמר "חמץ תאפינה" - הוא מעשרון אחד [דכתיב "שתים שני עשרונים"], כך כל לחם חמץ מעשרת הלחמים שאתה מביא לתודה יהא מעשרון, וכמבואר לעיל עז ב.

ומשנינן: אם כן, שלא בא הכתוב אלא ללמד דין אחד, ליכתוב קרא "תביא" בלא וי"ו, מאי "תביאו", אלא ודאי שמע מינה מפסוק זה תרתי הלכות: אף מן העלייה כשרים שתי הלחם, ולחמי חמץ שבתודה בא כל אחד מהם מעשרון.

ומקשינן בין על עומר ובין על שתי הלחם שאתה אומר שאם הביא מן הישן, כשר:

והכתיב בין בזה ובין בזה "ראשית", שהרי:

נאמר בעומר [ויקרא כג י]: "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן".

ונאמר בשתי הלחם [ויקרא ב יא]: " [כי כל שאור וכל דבש לא תקריבו ממנו אשה לה']. קרבן ראשית [שתי הלחם הבאין מן השאור, ובכורים מן הפירות] תקריבו אותם לה', ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח" -

הרי שהם באים דוקא מראשית התבואה החדשה!?

ומשנינן: למצוה צריך שיבואו מן החדש ומשום שנאמר בהם "ראשית", אבל אם הביא מן הישן, כשר, וכפי שנדרש לעיל.

ואכתי מקשינן: האיך אתה אומר בשתי הלחם שהם באים מן הישן? הכתיב עוד בשתי הלחם [ויקרא כג טז]: "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'", [ובבמדבר כח כו: "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם"]:

ומאחר ששנה הכתוב דין זה ["קרבן ראשית" ו"מנחה חדשה"] ללמד שהיא באה מן החדש, הרי קיימא לן דשנה עליו הכתוב לעכב, והאיך אתה אומר שתי הלחם הבאים מן הישן - כשרים!? (12)

ומשנינן: האי - "חדשה" - מיבעיליהללמד לכדתניא:

רבי נתן ורבי יעקב אמרו: שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות, (13) ומה אני מקיים "חדשה"? שתהא היא חדשה לכל המנחות הבאות מן החדש. כלומר, שיביאו שתי הלחם קודם שיביאו שום מנחה מן החדש, אבל שתי הלחם עצמן באות אפילו מן הישן. (14) מוסיפה הגמרא לבאר את דין תבואה הבאה מחוץ לארץ: עד כאן לא פליגי התנא של משנתנו והתנא של הברייתא אלא בחדש, אם הוא מעכב בעומר ובשתי הלחם -

דף פד.

אבל בארץ, בדין תבואת הארץ בעומר ושתי הלחם - לא פליגי, ושניהם מודים דעומר ושתי הלחם, מארץ - אין [אכן הם באים מתבואת הארץ], מחוצה לארץ - לא; כמאן היא שיטה זו, (1) דלא כי האי תנא -

דתניא: רבי יוסי בר רבי יהודה אומר: עומר בא מחוצה לארץ ואפילו לכתחילה, (2) ומה אני מקיים "כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן"? - לא בא הכתוב לומר שמתבואת הארץ תביאו את העומר, אלא לומר: שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ, אבל יכולים להביאו אפילו מתבואת חוץ לארץ.

וטעמו של תנא זה, קסבר, חדש קודם לעומר בחוצה לארץ, מדאורייתא היא דאסירא, ואף שאמר הכתוב גבי איסור חדש [ויקרא כג יד]: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו... חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם", והיה משמע כי רק התבואה ממושבותיכם שבארץ ישראל היא האסורה; לא כן הוא, אלא:

ו"מושבותיכם", כל מקום שאתם יושבים - ואפילו בחוץ לארץ - משמע.

וגם הפסוק [שם י] "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה, ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", לא בא לומר שרק בארץ ישראל תהא אסורים בחדש, אלא זמן ביאה הוא. כלומר, בא הכתוב לקבוע זמן לאיסור החדש בכל מקום, שהוא כאשר תבואו אל הארץ.

וכיון דתבואת חוצה לארץ דאורייתא היא לענין איסור חדש, אקרובי עומר נמי מקרבינן ממנה. (3)

תנן התם במסכת שקלים ד א:

"שומרי ספיחין" בשביעית ["ספיחין" היאתבואה הגדילה מעצמה, ולא על ידי עבודת קרקע האסורה בשביעית, שהיא הפקר], שהיו משמרים אותה כדי שיהא ממה לקצור את העומר - נוטלין היו שומרי הספיחים את שכרן על השמירה, מתרומת הלשכה. (4)

רמי ליה רמי בר חמא לרב חסדא, על המבואר במשנה זו, שמביאים את העומר מתבואת שמיטה שהיא קדושה:

והרי כתיב גבי שביעית "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" ומשמע לאוכלה "ולא לשריפה", והאיך יביאו עומר ממנה, ומקטירים את הקומץ על גבי המזבח!? (5)

אמר ליה רב חסדא לרמי בר חמא: רחמנא אמר לך גבי עומר [ויקרא כג יד]: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד הביאכם את קרבן אלהיכם, חוקת עולם לדורותיכם", ומשמע: לעולם אין מבטלים את מצות העומר, ואת אמרת [ואילו אתה רוצה לומר]: תיבטל עומר בשביעית, כי אסור להקטיר על המזבח מתבואת השמיטה!?

אמר ליה רמי בר חמא לרב חסדא:

ומי קאמינא אנא תיבטל!? וכי סבור אתה שקושייתי היתה כיון שאי אפשר להקטיר מתבואת שמיטה, אם כן לא יקריבו עומר בשמיטה!?

לא אמרתי אלא דלייתי עומר מדאשתקד [מתבואת השנה שעברה], שאין תבואתה קדושה בקדושת שביעית. (6) ענה לו רב חסדא לרמי בר חמא: בעינא "כרמל [נוטריקון "רך ומל"], והיינו שתהא התבואה רכה ונמללת ביד, והרי ליכא כרמל בתבואת השנה שעברה, שכבר יבשה ונתקשתה.

שב והקשה לו רמי בר חמא לרב חסדא: ולייתי [יביאו] מ"כרמל" דאשתקד, כלומר, הרי אף מתבואת השנה שעברה אתה מקיים בה "כרמל" אם בשעה שקצרוה היתה "כרמל", ומאותה תבואה שבשעת קצירה היתה "כרמל" יביאו בשנה זו!?

ענה לו רב חסדא לרמי בר חמא: הרי אמר קרא "כרמל תקריב", ולמדנו: בעינא כרמל בשעת הקרבה, ואין די במה שהיתה כרמל בשעת קצירה. (7)

איתמר:

רבי יוחנן אמר: אין מביאים את העומר בשביעית מתבואת השנה שעברה, כי בעינן "כרמל תקריב".

רבי אלעזר אומר טעם אחר: משום שאמר הכתוב "ראשית קצירך" ["והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן"], הרי למדנו: ראשית קצירך, ולא סוף קצירך; ותבואת השנה הקודמת סוף קצירך היא. (8) מתיב רבה מהא דתניא: כתיב [ויקרא ב יד]: "ואם תקריב מנחת בכורים לה', אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך", במנחת העומר הכתוב מדבר. מהיכן [מאיזה מין] היא באה? מן השעורין! ומפרשת הברייתא: אתה אומר מן השעורין היא באה, או אינו אלא מן החיטין היא באה?

רבי אליעזר אומר: נאמר "אביב" במצרים [שמות ט לא, גבי מכת ברד: "כי השעורה אביב"], ונאמר "אביב" לדורות ["אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך"], וילמדו זה מזה:

מה "אביב" האמור במצרים, היינו שעורין, אף "אביב" האמור לדורות, אינו בא אלא מן השעורין.

רבי עקיבא אומר מקור אחר שהעומר מן השעורים הוא בא:

הרי מצינו יחיד שמביא חובתו מן החיטין ["מנחת חוטא"] ומביא חובתו גם מן השעורין ["מנחת סוטה"] - ומצינו גם לציבור שמביאין חובתן מן החיטים ["שתי הלחם"] -

ואם כן: מה יחיד מביא חובתו מן החיטין ומביא חובתו גם מן השעורין, אף ציבור שמביא חובתו מן החיטין, בדין הוא שיהא מביא חובתו גם מן השעורין.

כלומר, כשם שמצינו ביחיד, שמביא הוא מנחת חיטים וגם מנחת שעורים, כך מן הדין שיהיו הציבור מביאים מנחת שעורים מלבד מנחת החיטים שהם מביאים, ובהכרח, שמנחת העומר היא מנחת השעורים שהציבור מביאים; שהרי:

אם אתה אומר עומר בא מן החיטין, לא מצינו ציבור שמביא חובתו מן השעורין, שהרי אין מנחה אחרת של ציבור שהיא באה מן השעורין.

דבר אחר:

הרי אמרה תורה [במדבר כח כו]: "וביום הבכורים [היינו חג השבועות, שמביאים בו שתי הלחם הנקראים "בכורים"]; בהקריבכם מנחה חדשה לה'"; ו"בכורים" היינו, שלא קרבה מנחה אחרת מחיטי התבואה החדשה קודם למנחה זו - (9)

ואם אתה אומר: עומר בא מן החיטין, הרי נמצא שאין שתי הלחם הבאים מן החיטין "ביכורים", כי כבר קרבה מנחת חיטים מהתבואה החדשה קודם לשתי הלחם; אלא בהכרח שהעומר בא מן השעורין, ומן החיטין אכן לא קרבה מנחה מהתבואה החדשה קודם לשתי הלחם, והרי הם "בכורים". (10)

אלמא דטעמא דשתי הלחם משום ביכורים הוא, דבכורים בעינא, והוא הדין לעומר דהא כתיב ביה נמי בכורים ["וכדכתיב - ויקרא ב יד - "ואם תקריב מנחת בכורים לה', אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך"]; והיינו כרבי אלעזר, וקשיא לרבי יוחנן. (11)

דף פד:

ומסקינן: אכן תיובתא דרבי יוחנן מברייתא זו. תנן התם [בכורים א ג]: אין מביאין בכורים חוץ משבעת המינין, ולא (תחילת העמוד) מתמרים שבהרים שאינם משובחים אלא אלו שבעמקים, ולא מפירות [תבואת דגן] שבעמקים, מפני שהמים לנים שם, והתבואה כמושה ומרקבת. (1) אמר עולא: אף אם הביא - ביכורים מתמרים שבהרים ומפירות שבעמקים - לא קידש כשאר בכורים, וחולין הם. (2)

יתיב רבה וקאמר לה להא שמעתא [ישב רבה וחזר על שמועה זו, ש"אם הביא לא קידש"] ; איתיביה רב אחא בר הונא לרבה על דין זה מהא דתניא:

כתיב: [ויקרא ב יא]: "כי כל שאור וכל דבש [כולל תמרים] לא תקריבו ממנו אשה לה'. קרבן ראשית [שתי הלחם מן השאור, ובכורים מן התמרים] תקריבו אותם לה', ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח" -

ולכך נקראו שתי הלחם "קרבן ראשית", ללמד שתהא מנחת שתי הלחם ראשית לכל המנחות הבאות מן החדש, שלא יביאו מנחות מן התבואה החדשה קודם לשתי הלחם.

וכן הוא אומר על שתי הלחם הבאים בשבועות [במדבר כח כו]: "בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם", ולכך היא נקראת "מנחה חדשה", שחדשה היא לכל המנחות הבאות מן החדש. (3)

אין לי אלא חדשה של חטים [כלומר, חדשה למנחות הבאות מן החיטים], וכמו שתי הלחם שהם באים מן החיטים -

חדשה של שעורים, שתהיה מנחת שתי הלחם חדשה גם למנחת שעורים [מנחת קנאות של סוטה] - מנין? (4)

תלמוד לומר: "חדשה" "חדשה" ["בהקריבכם מנחה חדשה לה'; ונאמר עוד בויקרא כג טז: "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה'"], אם אינו ענין לחדשה של חיטין שהרי כבר נאמר "חדשה", תנהו ענין לחדשה של שעורים.

ומנין שתהא מנחת שתי הלחם קודמת אף לביכורים, שלא יביאו בכורים קודם לשתי הלחם?

תלמוד לומר: "וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים", כלומר, תחילה תעשה חג שבועות, ואחר כך תביא בכורי קציר חיטים. (5)

ואין לי אלא בכורי קציר חטים שלא יביאום קודם לשתי הלחם, בכורי קציר שעורים מנין שלא יביאום קודם לשתי הלחם? (6)

תלמוד לומר: "וחג הקציר [הוא שבועות] בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה", כלומר, חג הקציר יהא קודם לכל בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה, בין של חיטים בין של שאר מעשיך. (7)

ואין לי אלא ש"תזרע", כלומר, אין לי אלא שיהיו שתי הלחם קודמים לבכורי מה שזרעת, אבל שיהיו שתי הלחם קודמים לבכורי מה שעלו מאליהן ולא נזרעו על ידי אדם - מנין?

תלמוד לומר: "בשדה" מכל מקום.

ואין לי אלא שיהיו שתי הלחם קודמין לבכורי מה שבשדה, מנין לרבות שיהיו שתי הלחם קודמים לבכורי מה שבגג ושבחורבה ושבעציץ ושבספינה, שכל אלו אינם בכורים מן המובחר? (8)

תלמוד לומר בענין בכורים [במדבר יח ג בפרשת מתנות כהונה]: "בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה' לך יהיה", ונאמר להלן בשתי הלחם "וחג הקציר בכורי מעשיך", מה כאן - "בכורי כל אשר בארצם"

- הכל במשמע, (9) אף כאן - "בכורי מעשיך" - הכל במשמע. (10)

מנין שתהא מנחת שתי הלחם קודמת לנסכים [נסכי יין ושמן] שלא יביאום מן החדש, ושתהא קודמת לפירות האילן שלא יביאו מהם בכורים? (11)

נאמר כאן "וחג הקציר [שבועות] בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה", ונאמר להלן [בהמשך הכתוב] "וחג האסיף [חג הסוכות] באספך את מעשיך מן השדה" -

מה "מעשיך" האמור להלן: אף נסכים ופירות אילן במשמע, שהרי בסוכות כבר אספו את כל המעשים, ואף אלו הבאים מן האילן; אף מעשיך האמור כאן: נסכים ופירות אילן.

ומברייתא זו מקשינן לעולא, שאמר גבי תמרים שבהרים ובכורים מפירות האילן, שאם הביא לא קידש; שהרי:

תני מיהא בברייתא זו: מנין לרבות בכורים ממה שבגג שבחורבה שבעציץ ושבספינה שבים, (12) שיהיו שתי הלחם קודמים להם; הרי משמע שהמביא בכורים ממה שנזרע בעציץ ובספינה - קידש, וכל שכן מתמרים שבהרים ומפירות שבעמקים שהם מובחרים מן הגדלים בעציץ ובספינה!? (13)

ומשנינן: סיפא של הברייתא, היינו מה שאמרו "מנין לרבות שבגג", לא שאלו מנין לרבות בכורים מכל אלו שלא יוקדמו לשתי הלחם, אלא אתאן למנחות מכל אלו, שלא תהיינה קודמות לשתי הלחם, ולענין מנחות השיבו בברייתא: תלמוד לומר: "בכורי כל אשר בארצם", ופסוק זה במנחות הוא עוסק, וכדמפרש ואזיל.

מתקיף לה רב אדא בר אהבה: אי הכי ד"בכורי כל אשר בארצם" היינו מנחות - היינו דכתיב [תיקשי מה שאמר הכתוב שם "בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה' לך יהיה, כל טהור בביתך יאכלנו", ואי במנחות עוסק הכתוב, איך אמר "כל טהור בביתך" וזה כולל אף את אשתו ובנותיו של הכהן, והרי מנחות לזכרי כהונה בלבד הוא דמתאכלן [הם נאכלים], ולא לאשתו ובניו!?

אמר רב משרשיא: תרי קראי כתיבי [כעין שני מקראות הם בכתוב אחד]:

כתיב "לך יהיה", ומשמע לך, שאתה כהן, ולבניך שהם כהנים בלבד. וכתיב "כל טהור בביתך יאכלנו". הא כיצד יתקיימו כאחד?

כאן, "כל טהור בביתך יאכלנו", בבכורים.

כאן, "לך יהיה", במנחות.

רב אשי אמר: כוליה קרא במנחות. וסיפא דקרא "כל טהור בביתך יאכל אותו" אתאן לתרומת לחמי תודה [כמו שנאמר בפרשת תודה - ויקרא ז - יב "אם על תודה יקריבנו... על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה', לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה"], שהן מנחות, ונאכלים אף לנשי ועבדי הכהנים.

כאן שבה הגמרא לעיקר מה שנחלקו עולא ורב אחא בר אבא, בדין הבאת בכורים מתמרים שבהרים ופירות שבעמקים, אם קדשו; ומביאה הגמרא שדין זה בפלוגתא של אמוראים אחרים הוא:

רבי יוחנן אמר: אם הביא מאלו - לאקידש.

ריש לקיש אמר: אם הביא - קידש, ומשום שנעשה בכורים אלו שאינם מובחרים ככחוש בקדשים, כשאר קרבנות כחושים שהם קדושים, אף שלכתחילה אין מביאין מהם. (14)

מוסיפה הגמרא לפרש: בשלמא ריש לקיש - כדאמר טעמא, [שיטתו של ריש לקיש ברורה, וכאשר נתן טעם לדבריו]. אלא רבי יוחנן, שאמר "לא קידש", מאי טעמא לא קידש וגרע מכחוש שבקדשים?

אמר רבי אלעזר: רבי יוחנן חזאי בחלמא, מילתא מעלייתא אמינא [ראיתי את רבי יוחנן בחלומי, ומאחר שראיתי אדם גדול, ידעתי שדבר מעולה עתיד אני לומר היום]; וכך אני אומר ליתן טעם בדברי רבי יוחנן שאמר "לא קידש":

אמר קרא [דברים כו ב בפרשת הבכורים]: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך", הרי למדנו:

"מראשית" אתה מביא ולא כל ראשית, ללמד שרק משבעת המינים אתה מביא בכורים -

"מארצך" ולא מכל ארצך, להוציא תמרים שבהרים ופירות שבעמקים, שאין אתה מביא מהם בכורים.

ומקשינן לריש לקיש: האי "מארצך" מאי עביד ליה [מה דורש הוא למעט ממקרא זה]!?

מיבעי ליה לכתוב "מארצך" לכדתניא, כלומר, אף שאמר הכתוב "מראשית" ומשמע ולא כל ראשית, הרי לא ידענו מאיזה ראשית הוא מביא, וזאת למדנו מן הכתוב "מארצך", וכמבואר בברייתא: (15) רבן גמליאל בר רבי אומר:

נאמר כאן בבכורים: "ארץ" ["מארצך"], ונאמר להלן [דברים ח ז]: "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש", מה להלן בשבעת המינים שהם שבח הארץ הכתוב מדבר, אף כאן גבי בכורים אין אתה מביא אלא משבח ארץ, דהיינו שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. (16)

ומפרשינן: ואידך - רבי יוחנן שלמד מן הכתוב "מארצך" למעט תמרים שבהרים ופירות שבעמקים, ואף שהוצרך הכתוב ללמדנו שמשבעת המינים הוא בא - "ארץ" "מארץ", כלומר, אילו לא בא הכתוב אלא ללמד שמשבעת המינים באים הבכורים, לא היה לו לומר אלא "ארץ", ומדאמר "מארצך", משמע למעט "ולא כל ארצך".

ואידך, וטעמו של ריש לקיש שלא למד מכאן למעט תמרים שבהרים ופירות שבעמקים, הוא משום ד"ארץ" "מארץ" לא משמע ליה לדרשה.

הגמרא מביאה שתי ברייתות סותרות לכאורה בענין פירות הגדלים בגג בחורבה בעציץ ובספינה, ומקשה מכחם על רבי יוחנן הסובר שהמביא בכורים מתמרים שבהרים לא קידש, וכל שכן הגדלים בעציץ ובספינה שהם גרועים מהם, וכמבואר לעיל: (17)

תני חדא: שבגג ושבחורבה ושבעציץ ושבספינה, מביא מהם בכורים, ואף קורא עליהם "מקרא בכורים". (18)

ותניא אידך: מביא בכורים מכל אלו ואינו קורא.

בשלמא לריש לקיש יש ליישב את סתירת הברייתות:

גג אגג לא קשיא:

הא - ששנינו: מביא וקורא - בגג דמערה שפירותיו משובחים.

הא - ששנינו: מביא ואינוקורא - בגגדבית שאין פירותיו משובחים כמו גג דמערה. (19)

חורבה אחורבה נמי לא קשיא:

כאן - ששנינומביאוקורא - בחורבהעבודה [מעובדת].

כאן - ששנינו מביא ואינו קורא - בחורבה שאינה עבודה, שאין פירותיה משובחים כמו של חורבה עבודה.

עציץ אעציץ נמי לא קשיא:

כאן - ששנינו מביא וקורא - בנקובה [עציץ נקוב] שפירותיו משובחים.

כאן - ששנינו מביא ואינו קורא - בשאינו נקובה, שפירותיו אינם משובחים. (20)

ספינה אספינה נמי לא קשיא:

כאן - ששנינו מביא ואינו קורא - בספינה של עץ, שאין פירותיה משובחים, שהיא כמו עציץ שאינו נקוב.

כאן - ששנינו מביא וקורא - בספינה של חרס שאינה צריכה נקיבה, ופירותיה משובחים. (21)

דף פה.

אלא לרבי יוחנן קשיא, ממה ששנינו: בעציץ ובספינה (1) מביא ואינו קורא. שהרי הגדל באלו אינו מובחר וגרע מתמרים שבהרים, שבהם אמר רבי יוחנן שאם הביא לא קידש, ואילו בעציץ ובספינה מבואר שקידש, ואף מביא הוא לכתחילה!?

ומשנינן: הגדל בעציץ ובספינה אם בר ביכורים הוא - תנאי היא, [במחלוקת תנאים הוא שנוי], דתניא: שבגג מערה ושבחורבה עבודה (2) מביא וקורא; שבעציץ ושבספינה (3) אינו מביא כל עיקר. ורבי יוחנן סובר כתנא זה שאינו מביא כל עיקר, ומשום שאינו משובח וגרע מתמרים שבהרים. (4) שנינו במשנה: וכולן אינן באות אלא מן המובחר שניה להן עפריים: (5)

מביאה הגמרא, שבעת תחילת גאולת ישראל ממצרים, שנאמר שם: [שמות ז ט]: "כי ידבר אליכם פרעה לאמר, תנו לכם מופת ויבא משה ואהרן אל פרעה ויעשו כן כאשר צוה ה', וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו ויהי לתנין. ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן" -

אמרי ליה יוחנא וממרא [שמות שני אנשים מראשי המכשפים במצרים] למשה רבינו:

וכי תבן אתה מכניס לעפריים!? לעגו לו: וכי למצרים שהיא מלאה כשפים אתה מביא כשפים? כי היו חושבים שכישוף היה עושה משה, והרי זה כמי שמכניס תבן לעפריים שהיא מליאה בתבואה, שאין זה אלא משוגע.

אמר להו משה רבינו לאותם מכשפים דרך ליצנות על משקל ליצנותם:

אמרי אינשי: למתא, ירקא ירקא שקול! פתגם שגור הוא בפי האנשים: לעיר שגדל בה הרבה ירק, הבא אף אתה ירק למכור שם, כי כל מי שצריך ירק בא הוא לקנות משם; ואף אני במקום שיש כשפים אעשה כשפים. (6)

מתניתין:

אין מביאין עומר ושתי הלחם (7) משדות שאין תבואתן מובחרת:

לא מבית הזבלים, משדה שצריכה זבל. (8)

ולא מבית השלחים, שדה הגדילה על מי מעין שבתוכה, ולא על מי גשמים.

ולא מבית האילן, שדה שיש בה אילנות. (9)

ומכל מקום אם הביא משדות אלו - כשר.

כיצד הוא עושה שתהיה מובחרת התבואה הגדילה בשדה?

הרי זה נרה [חורש את השדה ומניחה בור, בלי לזורעה, במשך] שנה ראשונה כולה, ובשנה שניה זורעה קודם לפסח שבעים יום, (10) והוא עושה מתבואתה סולת מרובה.

כיצד בודק את הסולת לאחר טחינת התבואה וניפויה, אם ראויה היא?

הגזבר (11) מכניס את ידו לתוכה: אם עלה בה אבק, הרי הסולת פסולה עד שיפנה את האבק.

ואם התליעה הסולת, הרי היא פסולה.

גמרא:

שנינו במשנה: כיצד עושה, נרה שנה ראשונה, ובשניה זורעה קודם לפסח שבעים יום:

איבעיא להו: היכי קאמר התנא? איך מתפרשת המשנה, כי יש לפרשה בשני אופנים: האם נרה שנה ראשונה, שחורש ומניחה בור במשך כל השנה ובשניה נרה, וזורעה כשאר כל השדות שחורשים תחילה ואחר כך זורעים.

או דילמא: נרה שנה ראשונה, ובשניה זורעה בלא נרה, שהרי כבר חרש אותה בשנה ראשונה.

תא שמע ראיה שהוא חוזר וחורשה גם בשנה השנית, מהא דתניא: אמר רבי יוסי:

אף (12) "חיטי כרזיים" (13) ו"כפר אחים" [שמות מקומות הם], אלמלי [אם לא שאינן] סמוכות לירושלים, שמשם יש להביא את העומר, (14) היומביאין את העומר אף מהן - לפי ששדות אלו בדרום ארץ ישראל (15) הן עומדות, ואין מביאין את העומר אלא מן השדות המודרמות [העומדות בדרום ארץ ישראל], כדמפרש טעמא ואזיל -

ומן השדות המנונרות לכך [החרושות לשם העומר] - (16)

שבהן - בשדות המודרמות - חמה זורחת, כלומר, גם בימות החורף, רוב שעות היום החמה עומדת שם בדרום, ומהן חמה שוקעת, כלומר, סמוך לשקיעתה זורחת שם השמש עליהם, וכל זה טוב הוא לתבואה. (17)

כיצד הוא עושה?

נרה שנה ראשונה, ובשנה שניה חורש ושונה [חורש פעמים] - וזורעה קודם לפסח שבעים יום - כדי שעל ידי זריעתה סמוך לפסח תהא סמוכה הזריעה לגבורת החמה [לזמן שהחמה מתגברת], (18) ומתוך כך עושה התבואה: קנה - בגודל זרת, ושיבולת [ראש השיבולת ששם הגרעינים] באורך זרתיים.

וקוצר, ומעמר, ודש, וזורה, ובורר, וטוחן, ומרקד, ומביא אצל גזבר - (19)

והגזבר מכניס ידו לתוכה, אם עלתה בה אבק, אומר לו: חזור ונפה אותה פעם שניה.

משום רבי נתן אמרו: גזבר סך ידו בשמן, ומכניס ידו לתוכה, עד שמעלה כל אבקה [אבק שלה].

ומברייתא זו פושטת הגמרא את ספיקה בפירוש המשנה, אם היה חורש רק בשנה ראשונה, או אף בשנה שניה:

קתני מיהת בברייתא: ושניה חורש ושונה. הרי שאף בשנה שניה היה חורש.

ומקשינן על הפשיטות מן הברייתא למשנתנו: ולטעמיך, ולשיטתך שאתה לומד מן הברייתא לפרש את המשנה - הרי מתניתין לא קתני שהיה שונה את חרישתו בשנה השניה,

דף פה:

תוכן העניינים

חברותא על מנחות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה