חברותא על מנחות· הרב יעקב שולביץ
פרק שמיני - התודה היתה באה
א. כתיב [ויקרא ז יב]: "וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה'. אם על תודה יקריבנו [אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדבריות, וחבושי בית האסורים, וחולה שנתרפא, שהם צריכין להודות, אם על אחת מאלה נדר שלמים אלו]:
והקריב על זבח התודה: חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסולת מורבכת [לחם חלוט ברותחין כל צרכו] חלות [מצות] בלולות בשמן".
הרי שלשה מינין של מצה, שמכל אחד הוא מביא עשר חלות, ושיעור הסולת שבכל חלה ובשלשת המינים כאחד, מתבאר במשנתנו.
"על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו, על זבח תודת שלמיו"; והיינו, שצריך להביא גם עשר חלות נוספות של חמץ, כמתבאר במשנתנו, והן היו גדולות פי שלש מהמצות.
ב. מתבאר במשנתנו, שהאיפה היא שלש סאין; גודל האיפה וגודל הסאה היה שונה בימי משה במדבר מאשר בירושלים, כי בירושלים הוסיפו עליהם שתות; כך, שאיפה אחת של ירושלים היתה שוה לאיפה וחמישית של המדבר. (1) וכן הוסיפו על מידת הסאה, ונמצאו חמש סאין ירושלמיות שוות לשש סאין מדבריות.
ג. מידת "עשרון", המכילה עשירית האיפה, היתה נהוגה במדבר, אך בירושלים לא היו משתמשים במידה זו, אלא היו מחלקים את הסאה לששה קבין. משנתנו מפרשת את שיעורי הסולת לחלות התודה למיניהם, לפי מידת העשרון שהיתה נהוגה במדבר, ולפי מידת הקב שהיתה נהוגה בירושלים.
מתניתין:
התודה היתה באה עם לחמי תודה העשויים מקמח בשיעור של חמש סאין ירושלמיות, שהן שוות במידתן לשש סאין מדבריות, כי בירושלים הוסיפו על המידות שתות מלבר.
ואותן שש סאין מדבריות הן שתי איפות מדבריות, וכל איפה שלש סאין -
ושש סאין אלו - שהן שתי איפות - יש בהם עשרים "עשרון" [עשירית האיפה].
ועשרים עשרונות אלו היו מתחלקים:
עשרה עשרונות [מחצית אחת] לחלות החמץ, ועשרה עשרונות [מחצית שניה] לכל מיני המצה, כדמפרש ואזיל.
ומפרשת המשנה כיצד היו מתחלקים עשרה העשרונות בחלות החמץ, וכיצד היו מתחלקים עשרה עשרונות המצה:
דף עז.
עשרה "עשרון" לעשרת לחמי החמץ: עשרון אחד לכל חלה מעשר חלות החמץ.
ועשרה עשרונות לכל שלשים לחמי המצה.
ובמצה שלש מינין: חלות רקיקין ורבוכה -
נמצאו שלשה עשרונים ושליש לכל מין ומין, כי עשרת העשרונות מתחלקים לכל מין ומין בשוה -
ושלש חלות לכל עשרון, שבכל מין ומין עשר חלות, הרי שליש עשרון לחלה, שהן שלש חלות לעשרון.
עד כאן מבארת המשנה את התחלקות העשרונים שהיו נוהגים במדבר; ועתה מפרשת המשנה לפי המידה הירושלמית - שלא היו נוהגים שם במידת "עשרון" - (1) את חלוקת חמשת הסאין הירושלמיות שהן שוות לשש הסאין המדבריות:
ובמדה ירושלמית היו חמשת הסאין שלשים קב, כי הסאה ששה קבין, נמצאו לחמש סאין שלשים קב; וכך היתה חלוקתם:
חמשה עשר קבין לחמץ, וחמשה עשר למצה, ומפרש ואזיל כיצד.
חמשה עשר קבין לחמץ: קב ומחצה לכל חלה מעשרת חלות החמץ.
חמשה עשר קבין למצה: ובמצה שלש מינין: חלות ורקיקין ורבוכה, נמצאו חמשת קבין לכל מין ומין, ושתי חלות לקב.
גמרא:
שנינו במשנה: התודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות... האיפה שלש סאין:
שואלת הגמרא: מנא הני מילי שהאיפה שלש סאין היא?
כתיב בספר יחזקאל מה ט: "כה אמר ה' ה': רב לכם נשיאי ישראל, חמס ושוד הסירו, ומשפט וצדקה עשו מאזני צדק ואיפת צדק [איפה: היא מידה ליבש] ובת צדק [בת: היא מידה ללח] יהי לכם. האיפה והבת תוכן אחד יהיה [מידת האיפה ומידת הבת יהיו שוות] לשאת מעשר החומר - הבת; ועשירית החומר - האיפה; [כלומר, גודלה של מידת הבת תהיה עשירית ממידת ה"חומר" השוה לשלשים סאים, ונקרא גם "כור"; וכן מידת האיפה תהיה עשירית ממידת החומר] אל החומר תהיה מתכונתו" [כלומר, לעולם יהיו מידות אלו עשירית ממידת החומר, ואם יוסיפו על מידת החומר יוסיפו גם על מידות האיפה והבת] -
"זאת התרומה [גדולה] אשר תרימו: ששית האיפה [תרימו] מחומר החטים, [לפי חשבון אחד מששים, שהרי החומר שוה לעשר איפות, וכאשר תורמים ששית האיפה, הרי אחד מששים], וששיתם האיפה מחומר השעורים [וכן מחומר שעורים תרימו ששית איפה] -
וחוק השמן: הבת השמן מעשר הבת מן הכור [כלומר, ולתרומת מעשר - שהיא מעשר מן המעשר - תקחו בת אחת מכל כור, והוא החומר] עשרת הבתים [יהיה לכם ה] חומר, כי עשרת הבתים חומר [כלומר, מאחר שמידת הכור שהיא מידת החומר שוה לעשר בתים, הרי שבאם תקח בת אחת מכל חומר, נטלת מעשר כפי שאמרה תורה] ".
אמר פירש רב חסדא: מכאן אנו יודעים שהאיפה שלש סאין היא: דאמר קרא ביחזקאל: "האיפה והבת תוכן אחד יהיה [מידה שוה להם] ", ואם כן מה "בת" שלש סאין היא, אף "איפה" שלש סאין היא.
ומקשה הגמרא: ו"בת" גופא מנלן, מנין לנו שמידת ה"בת" היא שלש סאין, עד שאתה למד ממנה למידת האיפה השוה לה!?
אילימא מדכתיב באותו פסוק "לשאת מעשר החומר הבת", כלומר, מידת הבת יש בה כדי עשירית ממידת החומר, ומאחר שה"חומר" שלשים סאין, ממילא ידענו לבת שהיא של שלש סאין, וממנה לאיפה שהיא שלש סאין; כך הרי אי אפשר לומר, שהרי:
עד שאתה למד את האיפה מן הבת שלא ידענו מידתה אלא ממידת החומר, צא ולמד את מידת האיפה ממידת החומר, דגבי איפה נמי, הכתיב "ועשיריתהחומר - האיפה"!?
אלא ודאי שאין אתה יכול ללמוד כן משום ד"חומר" עצמו לא ידענאכמה הוא מידתו -
הכא נמי לא ידענא כמה, כלומר, אם כן גם את הבת לא תדע מה היא מידתה מאחר שאינך יודע את מידת החומר, ואין אתה יודע אלא שהבת עשירית ממנו היא!?
אלא מהכא אנו יודעים שהבת היא שלש סאין, [וממילא ידענו לאיפה השוה לה שהיא שלש סאין] שהרי אמר הכתוב שם: "וחק השמן: הבת השמן [בת של שמן] מעשר הבת מן הכור, עשרת הבתים חומר, כי עשרת הבתים חומר", הרי למדנו שהבת עשירית מן הכור היא, ולמדנו שהכור הוא כמו החומר; ומידת "כור" ידעו בני בבל (2) שהיא שלשים סאין, וממילא ידענו לבת שהיא שלש סאין, וממנה לאיפה שהיא שלש סאין.
אמר שמואל:
א. אין מוסיפין על המדות, יותר משתות, (3), וכדמפרש לקמן, דהיינו שתות מלבר, שהוא חמישית מן המידה הקודמת, וכן בכולן.
ב. ולא מוסיפין על המטבע, יותר משתות.
ג. והמשתכר בדבר שהוא אוכל נפש (4) לא ישתכר [ירויח] יותר משתות.
ודנה הגמרא: מאי טעמא אין מוסיפין על המדות יותר משתות: אילימא משום אפקועי תרעא, שמא תאמר שהטעם הואמשום הפקעת שערים, כי מתוך שמוסיפין על המדות בהכרח מתייקר המחיר של אותה מידה, וזה מביא להפקעת שערים כללית; (5) כך הרי אי אפשר לומר, שהרי:
אי הכי, שתות נמי לא יוסיפו על המדות, שלא לגרום הפקעת שערים כללית.
המאנה את חבירו, אם היתה האונאה פחות משתות הרי זו מחילה, ואם היה זה שתות, המקח קיים ומחזיר אונאה, ואם היתה האונאה יותר משתות, המקח בטל.
אלא מפרשת הגמרא טעם אחר שלא להוסיף על המדות יותר משתות: משום אונאה, כי היכי דלא ליהוי "ביטול מקח" -
כלומר, בעלי השדות שמביאים את תבואתם למכור בעיר, פעמים שאין הם יודעים שהוסיפו בעיר על המידות, וטועים הם למכור במידה החדשה הגדולה במחיר המידה הישנה, ונמצא שמתאנים הם על ידי ההוספה; ולכך יש להקפיד שלא תהיה הוספה יותר משתות, כי אז יתבטל המקח; אך כשמוסיפים שתות יהיה המקח קיים, ויחזיר הקונה את האונאה למוכר.
ומקשינן: והא אמר רבא: כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין, כלומר, אם האונאה אינה מכח טעות במחיר, אלא מתוך טעות בכמות או במשקל או במספר, אפילו אם היתה הטעות פחות מכדי אונאה, הרי זה חוזר - (6)
ואם כן אף אם לא יוסיפו אלא שתות, יתבטל המקח, (7) שהרי הטעות היא במידה, כי אין המוכרים יודעים שהכמות הנמכרת גדולה מן הכמות אותה הם מבקשים למכור.
אלא מכח קושיא זו אומרת הגמרא טעם אחר שלא להוסיף על המידות: משום תגרא [קונה בשדות ומוכר בעיר], כי היכי דלא למטייה זיאנא [הפסד; כדי שלא יימצא נפסד] -
כלומר, פעמים שהוספת המידות כבר נוהגת בעיר, ואילו הכפריים בשדות מוכרים לתגר לפי המידה הישנה הקטנה, והתגר עדיין אינו יודע שבעיר הוסיפו על המידות, ומוכר מידה גדולה במחיר מידה קטנה, ונמצא מפסיד; אך כיון שהתגר אינו מוכר במחיר שקנה אלא אף הוא מוסיף שתות על מה שקנה, אין הוא מפסיד אלא כשמוסיפים על המידות יותר משתות כנגד הריוח של התגר, ולכן לא יוסיפו יותר על שתות.
ומקשינן עלה: וכי התגר, רק זיאנא [הפסד] הוא דבעי דלא לימטייה, וכי אין לנו אלא למנוע הפסד מן התגר, ואילו רווחא לא בעי, להביא לכך שיהיה לו ריוח אין אנו צריכים -
וכי זבן וזבין [מי שקונה ומוכר בלי כל ריוח] תגרא איקרי [נקרא תגר]!?
כלומר, אם לא הגבלת את התוספת אלא לשתות, עשית שלא יהיה לו הפסד, אך לא השארת כל ריוח בידו, וכי אין אנו צריכים להביא לכך שאף ריוח יהיה לתגר, ולא יעבוד חינם!?
אלא אמר רב חסדא: שמואל קרא אשכח ודרש [מקרא כתוב בספר יחזקאל באותו ענין הנזכר לעיל, מצא שמואל ודרש] שלא להוסיף על המידות יותר משתות:
שנאמר שם [לאחר הפסוק הקובע את מידת האיפה והבת]: השקל [הוא הסלע, יהיה] עשרים גרה [מעות; ומוסיף הכתוב לבאר כמה שקלים יהיה המנה:] עשרים שקלים, [ועוד] חמשה ועשרים שקלים, [ועוד] עשרה וחמשה שקל [סך הכל ששים שקלים] המנה יהיה לכם" -
וכי המנה מאתן וארבעין [מאתים וארבעים] זוז הוו!? שהרי אם במנה ששים סלעים ובסלע ארבעה זוזים, הרי שהמנה הוא מאתים וארבעים זוז; ואין הדבר כן, כי מנה הוא עשרים וחמשה סלעים שהם מאה זוז בלבד!?
אלא שמע מינה מפסוק זה תלת:
א. שמע מינה: מנה של קודש [שבו עוסק הכתוב] כפול היה במשקלו, והיו בו מאתים זוזים של חול -
ב. ושמע מינה: מוסיפין על המדות, ואין מוסיפין יותר משתות; כלומר, אותו מנה של קודש שהיה כפול במשקלו, עוד הוסיפו עליו במשקלו בימי יחזקאל [וזו היא תוספת מידה], והיה שוה אותו מנה כמו ששים שקלים, דהיינו תוספת שתות מלבר על חמשים שקלים שהיה הוא אמור להיות שוה, ומאתים וארבעים זוז היה שוה, במקום מאתים זוז; וממה שקבע יחזקאל (8) "יהיה לכם", לימדנו יחזקאל שלא יוסיפו יותר מזה. (9)
ג. ושמע מינה: שתותא - שמוסיפין על המידות - מלבר [מבחוץ] הוא, היינו: תוספת חומש על המידה הקודמת, שבהצטרף למידה הקודמת הרי היא מהוה ששית מהכל. (10) אמר רבינא:
מתניתין נמי דיקא [אף ממשנתנו יש ללמוד] שמוסיפין על המידות עד שתות מלבר, ואף שיש בתוספת יותר משתות מלגיו [מבפנים, דהיינו שתות ממש]: (11)
מדקתני במשנתנו: תודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות, שהן שש מדבריות, הרי תוספת שתות על מידת הסאה שהיא חומש מלגיו [מבפנים].
שמע מינה!
דף עז:
מתניתין:
מכולם [מכל המינים: חלות, רקיקים ורבוכה של מצה, ומחלות החמץ] (1) היה נוטל הכהן (2) אחד מעשרה [חלה אחת מתוך עשר חלות שבכל מין] תרומה.
שנאמר בפרשת לחמי תודה: "אם על תודה יקריבנו... על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו... והקריב ממנו אחד מכל קרבן [אחד מכל מין] תרומה לה' לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה", ושיעור התרומה הוא אחד מעשר, כפי שיתבאר בברייתא בגמרא בגזירה שוה מתרומת מעשר.
ואמר הכתוב "אחד", ללמד שלא יטול הכהן פרוס [פרוסה] אלא חלה שלימה נוטל. (3) ואמר הכתוב "מכל קרבן", ללמד שיהו כל הקרבנות [כל מיני החלות שבתודה] שוות במספר החלות שלהם, כדי שלא יטול את התרומה מקרבן על חבירו, [ממין אחד על המין השני], ואם לא היה מספר החלות שוה, וכגון שהיה עושה מזה חמש ומזה עשר ומזה חמש עשרה, והיה נוטל שלש חלות, הרי נמצא שבנוטלו חלה שלימה מכל מין ומין, הרי הוא תורם מקרבן על חבירו. (4) וכתיב: (5) "לכהן הזורק את דם השלמים [הכהנים שבאותו בית אב שהיה עובד ביום הבאת הקרבן] לו יהיה" חלות התרומה -
והשאר נאכל לבעלים.
גמרא:
תנו רבנן:
כתיב "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'":
"והקריב ממנו", שיטול מן המחובר, כלומר, שיהיו כולם בכלי אחד, ליטול מהם תרומה. (6).
"אחד", שלא יטול פרוס.
"מכל קרבן", שיהו כל הקרבנות שוות במספר חלותיהם, כדי שלא יטול מן הקרבן על חבירו.
"תרומה לה'":
עדיין איני יודע אותה חלה שהוא נוטל תרומה מכמה חלות היא באה, שהרי איני יודע כמה הוא שיעור התרומה?
הריני דן גזירה שוה: נאמר כאן בלחמי תודה "תרומה", ונאמר בתרומת מעשר [במדבר יח כו] "תרומה" ["והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר"].
מה להלן אחד מעשרה, אף כאן אחד מעשרה. הרי למדנו שעשר חלות היה עושה, ונוטל מהן אחת תרומה. (7)
או כלך לדרך זו, שמא תאמר נלמד את הגזירה שוה "תרומה תרומה" ממקום אחר:
נאמר כאן בלחמי תודה "תרומה", ונאמר בבכורים [דברים יב יז]: "תרומה" ["ותרומת ידך" - אלו הביכורים].
מה להלן, בבכורים, אין לה שיעור, אף כאן אין לה שיעור? (8)
נראה למי דומה תרומת לחמי תודה:
דנין תרומה שאין אחריה תרומה כתרומת לחמי תודה, מתרומה שאין אחריה תרומה כתרומת מעשר - ואל יוכיח ביכורים, שיש אחריהן תרומה, כי אחר הביכורים שהוא נותן, עדיין צריך הוא להפריש מהפיות תרומה.
או כלך לדרך זו, שמא תאמר, אדרבה, יש לנו לדון תרומת לחמי תודה מבכורים, כי:
דנין תרומה הנאכלת במקום קדוש [בירושלים], מתרומה הנאכלת במקום קדוש, שהרי אף הבכורים אינם נאכלים אלא בירושלים -
ואל תוכיח תרומת מעשר, שנאכלת בכל מקום?
תלמוד לומר בלחמי תודה "ממנו [אחד מכל קרבן] תרומה לה'", וכתיב בתרומת מעשר "ממנו תרומה" ["והרמותם ממנו תרומת ה'"] לגזירה שוה, כלומר: דנין מקום שנאמר "ממנו תרומה" ממקום שנאמר "ממנו תרומה", ואל יוכיחו בכורים שלא נאמר בהם "ממנו תרומה".
מוסיפה הברייתא לבאר:
למדנו לתרומה שהיא אחד מעשר, אבל איני יודע מכמה סולת היא כל חלה?
הריני דן גזירה שוה:
נאמר כאן - בלחמי תודה בחלות החמץ - "לחם" ["על חלות לחם חמץ"] -
ונאמר להלן בשתי הלחם "לחם" ["ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים", ויקרא כג יז]:
מה להלן, בשתי הלחם, עשרון לחלה [שהרי שני לחמים היו משני עשרונים] -
אף כאן בחלות לחם חמץ עשרון לחלה; [ובהמשך יתבאר, מנין שחלות המצה כל אחת שליש עשרון].
או כלך לדרך זו:
נאמר כאן בלחמי תודה "לחם", ונאמר בלחם הפנים "לחם" ["ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות, שני עשרונים יהיה החלה האחת. ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת... ונתת על המערכת לבונה זכה, והיתה ללחם לאזכרה"; ויקרא כד]
מה להלן כל לחם משני עשרונות היה, אף כאן - כל חלה מחלות החמץ - שני עשרונות?
תשובתך: נראה למי דומה: דנין מנחה הבאה:
א. חמץ עם הזבח, שהרי לחמי תודה באים עם קרבן התודה -
ממנחה הבאה אף היא חמץ, ובאה עם הזבח, כשתי הלחם שהם חמץ ובאים עם קרבנות, וכמאמר הכתוב בפרשת שתי הלחם [ויקרא כג יח]: "והקרבתם על הלחם שבעת כבשים, ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים" -
ואל יוכיח לחם הפנים, שאינו בא חמץ אלא מצה, ואינו בא עם הזבח.
או כלך לדרך זו, שמא תאמר: אדרבה נלמד לחמי תודה מלחם הפנים, כי:
דנין מנחה הבאה הן מתבואת הארץ והן מתבואת חוצה לארץ, הן מן החדש [תבואה חדשה] והן מן הישן -
ממנחה הבאה אף היא מארץ וחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן -
ואל יוכיחו שתי הלחם, שאין באות אלא מן החדש ומן תבואת הארץ, וכמו ששנינו לקמן [פג ב]: כל קרבנות [מנחות] הציבור והיחיד, באין מן הארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן, חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ.
תלמוד לומר גבי שתי הלחם:
"ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים", שאין תלמוד לומר "תביאו" [לא היה לו לומר "תביאו"], ומה תלמוד לומר "תביאו": ללמד: שכל מה [כל חמץ כמותו] שאתה מביא ממקום אחר, הרי הוא כזה [במידה שוה לו], הרי למדנו:
מה להלן - בשתי הלחם - עשרון לכל חלה שלחמץ, אף כאן - בחלותהחמץ שבתודה - עשרון לחלה.
שמא תאמר: לא נלמד משתי הלחם שיהא עשרון לכל חלה, ונמצא שהיה מביא עשרה עשרונות לעשר חלות החמץ, אלא נאמר:
אימה להלן - בשתי הלחם - שניעשרונות לכל הלחמים היה מביא -
אף כאן - בחלות לחם חמץ - שניעשרונות לכל הלחמים יביא, ויעשה מהם עשרה לחמים -
תלמוד לומר גבי שתי הלחם "סולת תהיינה", ולקמן יתבאר, שמיתור האות יו"ד [מנין עשר] אנו לומדים שלחמי החמץ בכללותם הם מעשרה עשרונות.
למדנו עשרה עשרונות לחלות החמץ שבתודה -
עשרה עשרונות לחלות המצה שבתודה - מנין?
תלמוד לומר "והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסולת מורבכת חלות [מצות] בלולות בשמן", ונסמך לו: "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו", מלמד הכתוב כי: נגד כמות הסולת שאתה מביא לחמץ, הבא כנגדה כמות סולת שוה למצה.
נמצאו, עשרים עשרונות בכל לחמי התודה, עשרה עשרונות לחמץ, ועשרה עשרונות למצה.
יכול, אותן עשרה עשרונות שבמצה לא יהו כולן אלא ממין אחד, כלומר, רצה חלות מביא, רצה רקיקין מביא, רצה רבוכה מביא -
תלמוד לומר: "אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסולת מורבכת חלות [מצות] בלולות בשמן". (9) הרי נמצאו: שלשה עשרונים ושליש לכל מין ומין -
ונמצאו שלש חלות לעשרון, שהרי משלשה עשרונים ושליש אתה עושה עשר חלות -
ונמצאו סך כל לחמי התודה ארבעים חלות.
הרי זה נוטל מהן ארבע - אחת מכל מין - ונותן לכהן, והשאר נאכלים לבעלים.
אמר מר בברייתא הנשנית לעיל:
כתיב "והקריב ממנו אחד מכל קרבן" ללמד שיהיה מן המחובר:
ומקשינן עלה: אלא מעתה הא דכתיב [ויקרא ד יט]: "ואת כל חלבו ירים ממנו" (10)
ולדברי הברייתא הרי משמע נמי שירים מן המחובר, והרי התם - גבי אימורין - מאי מחובר איכא!?
ומשנינן: אכן ייתכן בזה "מן המחובר", וכדרב חסדא אמר אבימי; דאמר רב חסדא אמר אבימי:
שלא ינתח את הבשר קודם שיטול את האימורין, כדי שיהיו האימורין מחוברין עם כל הבשר בשעה שהוא נוטלם. (11)
אמר מר בברייתא הנזכרת:
"איני יודע מכמה [חלות] היא באה [התרומה]: הריני דן: נאמר כאן "תרומה" ונאמר בתרומת מעשר "תרומה", מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה:
ומקשינן עלה: ונילף לתרומת לחמי תודה מתרומת מלחמת מדין, שנאמר שם [במדבר לא]: "והרמות מכס לה' מאת [מחצית השלל שהיה של] אנשי המלחמה היוצאים לצבא, אחד נפש מחמש המאות, מן האדם ומן הבקר ומן החמורים ומן הצאן; ממחציתם תקחו ונתתה לאלעזר הכהן תרומת ה". (12)
ומשנינן: דנין תרומה הנוהגת לדורות כתרומת לחמי תודה, מתרומה הנוהגת לדורות כתרומת מעשר, ואל תוכיח תרומת מדין שאינה נוהגת לדורות. (13)
ואכתי מקשינן: ונילף מתרומת חלה שנאמר בה "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה" דקיימא לן, שהוא נוטל אחד מעשרים וארבעה!? (14)
תנא דבי רבי ישמעאל: אין ללמוד מתרומת חלה לתרומת לחמי תודה, כי דנין דבר שנאמר בו "ממנו תרומה לה'" ["והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'"], מדבר שנאמר בו "ממנו תרומת ה'" ["והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר"] -
לאפוקי תרומת חלה, דלא נאמר בו "ממנו תרומה לה'".
א. זר האוכל במזיד תרומה גדולה או תרומת מעשר, הרי זה חייב מיתה בידי שמים, שנאמר [ויקרא כב ט]: "ושמרו את משמרתי [מלאכול תרומה בטומאת הגוף] ולא ישאו עליו חטא, ומתו בו כי יחללוהו אני ה' מקדשם. וכל זר לא יאכל קודש [תרומה] ", ולמדנו שזר האוכל תרומה חייב מיתה.
ב. זר האוכל תרומה או תרומת מעשר בשוגג, ואפילו שלו הם [כגון שירשה מאבי אמו כהן], הרי זה משלם קרן וחומש, שנאמר [ויקרא כב יד]: "ואיש כי יאכל קודש [תרומה] בשגגה, ויסף חמישיתו עליו, ונתן לכהן את הקודש", כלומר, הרי זה פורע דבר הראוי להיות קודש, שאינו פורע מעות אלא פירות של חולין, והן נעשין תרומה.
ג. התרומה שנתערבה בחולין אינה בטילה ברוב כשאר איסורים, אלא צריכה היא מאה חולין כנגד התרומה, כדי שתותר התרומה ["עולה באחד ומאה"], אבל בפחות מזה הכל אסור, והוא נקרא בלשון חכמים "דימוע". (15)
בעי רבא:
תרומת לחמי תודה, האם חייבין עליהן מיתה כשאכלן זר במזיד, וחומש אם אכלן בשוגג, וכדין תרומה -
או אין חייבין עליהן מיתה וחומש?
וצדדי הספק הם:
האם נאמר: כיון דאיתקש לתרומתמעשר - וכדילפינן בברייתא לעיל תרומת לחמי תודה בגזירה שוה מתרומת מעשר - כתרומת מעשר דמי, וכשם שחייב על תרומת מעשר מיתה וחומש, כן חייב גם על תרומת לחמי תודה.
או דילמא: כיון שאמר הכתוב גבי זר האוכל תרומה "בו" ["ומתו בו כי יחללוהו"] וגבי אכילת תרומה בשוגג אמר "וחמישיתו", (16) מיעט רחמנא לומר: בתרומה ולא באחר, וללמד, שרק בתרומת תבואה יהא הדין כן, ולא בתרומת לחמי תודה. (17)
עוד מסתפקת הגמרא: האם תרומת לחמי תודה מדמעת [אוסרת את מה שנתערב בה, ואינה עולה אלא במאה ואחד], וכשאר תרומה -
או אינה מדמעת כתרומה, אלא בטילה היא ברוב כשאר איסורין.
ומסקינן: תיקו! (18) אמר מר בברייתא: איני יודע מכמה היא, הריני דן: נאמר כאן תרומה, ונאמר בתרומת מעשר תרומה -
איני יודע מכמה היא חלה, הריני דן: נאמר כאן "לחם", ונאמר להלן בשתי הלחם "לחם", מה להלן עשרון לחלה, אף כאן עשרון לחלה -
או כלך לדרך זו, תלמוד לומר: "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים" ומה תלמוד לומר "תביאו", שכל מה שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה, מה להלן: עשרון לחלה, אף כאן עשרון לחלה - אי מה להלן שני עשרונות, אף כאן שני עשרונות, תלמוד לומר "תהיינה":
שואלת הגמרא מאי תלמודא, האיך נלמד מ"תהיינה" ללחמי תודה שאף הן עשרון לכל חלה כמו בשתי הלחם, ולא נאמר, שכל לחמי התודה הן שני עשרונות, כמו כל לחמי שתי הלחם?
דף עח.
אמר פירש רבי יצחק בר אבדימי:
"תהיינה" [בשני יודין] כתיב, ויו"ד היתר בא ללמד על מנין עשר ללחמי תודה, שנרמזו בפסוק ב"תביאו". (1)
ומקשינן עלה: אימא עשרה קפיזי [מידות קטנות מעשרון] - (2)
כלומר, הרי אף כששאלנו "ואימא שני עשרונות" - היתה השאלה: מנין להשוות לחמי תודה לשתי הלחם לענין גודלה של חלה בודדת שהיא עשרון, ונמצאו עשרה עשרונות ללחמי תודה של חמץ, שמא השוה הכתוב את כל עשרת לחמי התודה לשתי הלחם, ולומר: כשם ששתי הלחם באים משני עשרונות, כך עשרת לחמי תודה באים כולם משני עשרונות, ונמצאת כל חלה פחותה מעשרון; ואם כן מה יועיל מה שייתר הכתוב יו"ד למנין עשר, והרי סוף סוף לא ידענו אם עשרה עשרונות הם או עשר חלות קטנות כל אחת מעשרון, שבין הכל הם שני עשרונות!?
אמר תירץ רבא: בעשרונות דיבר הכתוב. (3) אמר מר בברייתא: למדנו עשרה [עשרונות] לחמץ. עשרה למצה, מנין? תלמוד לומר: "על חלות לחם חמץ", כנגד חמץ הבא מצה:
ומקשינן עלה: וכי דבר הלמד בהיקש [היינו: עשרה עשרונות לחמץ, שנלמדו בהיקש ד"תביאו" לשתי הלחם], (4) חוזר ומלמד בהיקש, עד שאתה מקיש את המצה לחמץ להיות עשרה עשרונות כמותו!? ומשנינן: "הימנו ודבר אחר" הוא, כלומר, מה שבחמץ הוא עשרה עשרונים אין אנו לומדים את כולו משתי הלחם, שהרי בשתי הלחם לא היו אלה שני עשרונות; והלימוד הוא משתי הלחם עם מה שכתוב בגופן של חלות החמץ, דבחלות חמץ עצמם מבואר שיהיו עשר חלות, שהרי בגזירה שוה הוא נלמד מתרומת מעשר, וכאילו כתוב הוא בגופו; ומשתי הלחם למדנו בהיקש ד"תביאו" שיהיה בכל חלה עשרון, ומבין שניהם אנו יודעים שיש בו בחמץ עשרה עשרונות - (5)
וכל "הימנו ודבר אחר" לא הוי היקש, וחוזר ומלמד בהיקש.
ואכתי מקשינן: הניחא למאן דאמר: "הימנו ודבר אחר" לא הוי היקש וחוזר ומלמד. אלא למאן דאמר מכל מקום הוי היקש ואינו מלמד, מאי איכא למימר!? (6)