חברותא על מנחות· הרב יעקב שולביץ
פרק שביעי - אלו מנחות נקמצות
מתניתין:
ואלו המנחות שהן נקמצות על ידי הכהן וקומצן נקטר על גבי המזבח, ושייריהן של המנחות - לאחר שנקטר קומצן - נאכלים לכהנים:
שבע המנחות הראשונות הן מנחות נדבה, ושלש המנחות האחרונות הן מנחות חובה; שמונה מתוך המנחות הן מנחות חיטים, ואילו מנחת העומר ומנחת קנאות הן מנחות שעורים; שמונה מנחות טעונות שמן, ואילו מנחת חוטא ומנחת קנאות הן חריבות בלי שמן:
א. מנחת הסולת שנאמר [ויקרא ב א] "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה', סולת יהיה קרבנו. והביאה אל בני אהרן הכהנים, וקמץ משם מלוא קומצו מסלתה ומשמנה על כל לבונתה, והקטיר הכהן את אזכרתה [הקומץ העולה לגבוה הוא זכרון המנחה, שבו נזכר בעליה לטובה ולנחת רוח] המזבחה, אשה ריח ניחוח לה'. והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קודש קדשים מאשי ה'". הרי מפורש שהיא נקמצת ושייריה נאכלים לכהנים. (1) ב. והמחבת, שנאמר [ויקרא ו]: "וזאת תורת המנחה [כל מנחת חיטים כסתם מנחות במשמע] (2) הקרב אותה בני אהרן. והרים ממנו בקומצו. והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו", הרי קבעה תורה שכל המנחות נקמצות ושייריהן נאכלים לכהנים; ועוד נאמר [ויקרא ז ט]: "וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה".
ג. והמרחשת שנאמר [ויקרא ב ז]: "ואם מנחת מרחשת קרבנך סולת בשמן תעשה. והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה' והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח. והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה [הוא הקומץ] והקטיר המזבחה, אשה ריח ניחח לה'. והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו, קדש קדשים מאשי ה'", הרי מפורש שהיא נקמצת ושייריה נאכלים לכהנים.
ד. והחלות של מנחת מאפה תנור [הנודב מנחת מאפה תנור, יכול להביאה כולה חלות], והם בכלל מה שאמרה התורה בכל מנחה, שהיא נקמצת ושייריה נאכלים לכהנים; ועוד נאמר "וכל מנחה אשר תאפה בתנור, לכהן המקריב אותה לו תהיה".
ה. והרקיקין של מנחת מאפה תנור [כי הנודב יכול להביאה כולה רקיקין], ואף הם בכלל מה שאמרה תורה "וזאת תורת המנחה". ובכלל "וכל מנחה אשר תאפה בתנור".
ו. מנחת גויים, כלומר, גוי שהתנדב את אחת מהמנחות המנויות לעיל, שהן מנחות נדבה.
ז. ומנחת נשים, כלומר, אשה שהתנדבה (3) את אחת מהמנחות המנויות לעיל שהן מנחות נדבה.
ח. ומנחת העומר שנאמר "ואם תקריב מנחת בכורים לה', אביב קלוי באש גרש כרמל. והקטיר הכהן את אזכרתה [הוא הקומץ] מגרשה ומשמנה על כל לבונתה אשה לה'". הרי מפורש שהיא נקמצת, ובגמרא יתבאר מנין ששיירי מנחת העומר - שהיא מן השעורים שלא כסתם מנחות - נאכלים לכהנים.
ט. ומנחת חוטא, היא המנחה שמביא העני בדלי דלות, על חטא שחיובו הוא "קרבן עולה ויורד", שנאמר [ויקרא ה]: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד. או נפש אשר תגע בכל דבר טמא. או נפש כי תשבע. והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא נקבה מן הצאן.
ואם לא תגיע ידו די שה, והביא את אשמו אשר חטא שתי תורים.
ואם לא תשיג ידו לשתי תורים או לשני בני יונה, והביא את קרבנו אשר חטא עשירית האיפה סולת לחטאת. והביאה אל הכהן וקמץ הכהן ממנה מלוא קומצו את אזכרתה והקטיר המזבחה. וכפר עליו הכהן. והיתה לכהן כמנחה [ללמד על מנחת חוטא שיהיו שייריה נאכלים] "; (4) ועוד נאמר [ויקרא ז י]: "וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה, לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו" ו"מנחת חוטא" מנחה חריבה היא.
י. ומנחת קנאות [מנחת סוטה], שנאמר [במדבר ה]: "איש איש כי תשטה אשתו. והביא האיש את אשתו אל הכהן, והביא את קרבנה עליה עשירית האיפה קמח שעורים. ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות. וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה", ובגמרא יתבאר, מנין שאף מנחה זו - שהיא באה מן השעורים - שייריה נאכלים לכהנים.
אבל מנחת כהנים - בין מנחת נדבה ובין מנחת חוטא - אינה נקמצת לדעת תנא קמא; שנאמר [ויקרא ו טז]: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל".
רבי שמעון אומר: אף מנחת חוטא של כהנים (5) הרי היא נקמצת, וקומץ קרב לעצמו, ושיריים קריבים לעצמן.
גמרא:
אמר רב פפא: כל היכא דתנן, בכל מקום ששנו חכמים "ואלו מנחות" ללמד בהם דין מסויים - עשר מנחות תנן [עשר מנחות נשנו שם].
שואלת הגמרא: מאי קא משמע לן רב פפא בזה, והרי יכולים אנו למנות ונמצא שהן עשר!?
ומפרשת הגמרא, שהוא כדי ללמדנו שאין כאן אלא עשר מנחות, כי מנחת מאפה תנור נמנית בשתים בלבד, דהיינו: או חלות או רקיקין ; לאפוקי מרבי שמעון [ללמדנו שלא כרבי שמעון] דאמר: המתנדב מנחת מאפה תנור, אם רצה להביא מחצה חלות ומחצה רקיקין, יביא, ונמצא ששלש מיני מנחות יש במאפה תנור, כולה חלות, כולה רקיקין ומחצה על מחצה, וסך כל המנחות אחת עשרה -
קא משמע לן דלא כן הוא, אלא או יביא כולן חלות או יביא כולן רקיקין.
שנינו במשנה: ואלו מנחות נקמצות. ושיריהן לכהנים:
שואלת הגמרא מנלן שכל המנחות האלו שייריהן לכהנים?
ותמהינן על השאלה: מנלן [וכי יש לשאול מנין נלמד דין זה]!? והרי:
דכתיבא - כתיבא, אותן המנחות שבהדיא נאמר בהם דין זה, הרי נאמר בהן, ודלא כתיבא, ואף אלו שאין כתוב בהן בהדיא, הרי כתיב בה [ויקרא ו]:
"וזאת תורת המנחה [כל מנחה במשמע] הקרב אותה בני אהרן. והרים ממנו בקומצו. והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו", הרי קבעה תורה שכל המנחות נקמצות ושייריהן נאכלים לכהנים -
ואם כן, מה מקום יש לשאלה "מנלן"!?
ומפרשינן: אכן במנחה הבאה חיטין - שלא נאמר בהן אכילת שיריים לכהנים בהדיא - לא קמיבעיא לן, כי יש ללומדה מהפסוק הזה שהוא עוסק בסתם מנחות הבאות חיטים, כי קא מיבעיא לן - מנלן - במנחה הבאה שעורין [היינו מנחת העומר ומנחת קנאות, שלא נאמרה בהן אלא קמיצה] שאין הן בכלל פסוק זה שהוא עוסק בסתם מנחות הבאות חיטים. (6)
ואכתי תמהינן: אף מנחה הבאה שעורין נמי אין מקום לשאול מנין ששיריה נאכלים לכהנים, שהרי מדנקמצת - כמפורש בכתוב - ממילא יודעים אנו ששייריה נאכלים לכהנים!? ומפרשינן: אכן אליבא דרבנן - הסוברים מנחת חוטא של כהן עולה כליל, ולשיטתם אין לך מנחה נקמצת שאין שייריה נאכלים לכהנים - לא קא מיבעיא לן מנין שבמנחת שעורים השיירים נאכל לכהנים, כי ממילא ידענו כן, ממה שהן נקמצות -
כי קא מיבעיא לן אליבא דרבי שמעון, דאמר: איכא מנחה דמיקמצא ולא מיתאכלא [יש מנחה שהיא נקמצת, ומכל מקום אין שייריה נאכלים לכהנים], ולשיטתו יש לשאול גם במנחת העומר ומנחת קנאות, שמא נקמצות הן ואין שייריהן נאכלים לכהנים ; דתנן במשנתנו:
רבי שמעון אומר: מנחת חוטא של כהנים נקמצת, הקומץ קרב בעצמו, והשיריים קרבין בעצמן; ולשיטתו אנו שואלים: מנלן ששיירי מנחת העומר ומנחת קנאות נאכלים לכהנים, כי שמא אף שנקמצות הן, מכל מקום אף שייריהם קרבים על המזבח כמנחת חוטא?
אמר פירש חזקיה את המקור לשתי מנחות אלו שהשיריים נאכלים לכהנים, מדאמר קרא [ויקרא ז י]
וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה, לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", הרי שהשיריים נאכלים לכהנים; ואף שגם פסוק זה יש לנו לפרשו בפשוטו על סתם מנחות הבאות מן החיטים, מכל מקום למדנו ממנו גם על מנחת העומר ומנחת קנאות -
ומשום שאם אינו ענין - מה שלימדה תורה בפסוק זה ששירי המנחות נאכלים לכהנים - למנחה בלולה בשמן של חיטין, שהרי כבר ידענו על כל המנחות הבלולות של חיטים, ששייריהם נאכלים לכהנים -
תנהו לפסוק זה ענין למנחה בלולה בשמן של שעורים, היינו מנחת העומר שהיא בלולה בשמן, ולא נאמר בה ששייריה נאכלים לכהנים.
ואם אינו ענין - מה שאמרה תורה "וכל מנחה... וחריבה לכל בני אהרן תהיה" - לחרבה של חיטין [מנחת חוטא] (7) שהרי כבר ידענו בה דין זה, תנהו ענין לחרבה של שעורין היא מנחת קנאות. (8)
ומקשינן עלה: והא, וכי הפסוק "וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו" להכי הוא דאתא [ללמדנו על שיירי מנחת העומר ומנחת קנאות שהם נאכלים לכהנים - בא הכתוב]!?
הא מיבעי ליה, והרי פסוק זה נצרך לכדתניא: בשר קדשי הקדשים מן הזבחים ומן העופות [מלבד עולה שהיא כולה כליל לה'], ושיירי המנחות אחר קמיצתם, וחזה ושוק של שלמים, הם מתנות כהונה המתחלקים למשמר של כהנים העובד באותו יום.
מנין שאין חולקים הכהנים מנחות כנגד זבחים, שלא יאמר כהן לחבירו "טול אתה את חלקך מן המנחה, ואני אטול את חלקי מן הזבח, באותו ערך שנטלת מן המנחה"; אלא יחלקו הכהנים את המנחות לכולם, ואת הזבחים לכולם?
דף עג.
תלמוד לומר: "וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה. וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה, לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", ומשמע: כולם יאכלו ממנה, ולא יחלקו מנחות כנגד זבחים.
יכול לא יחלקו מנחות כנגד זבחים [בהמות הנזבחות בסכין], (1) משום שלא קמו תחתיהן בדלות [אין מנחה עומדת במקום הזבח כשהמביא הוא דל], שהרי הדל מביא קרבן מן העוף תחת הזבח, ובדלי דלות מביא מנחה תחת חטאת העוף, (2) אבל יחלקו הכהנים מנחות כנגד עופות, שהרי קמו תחתיהן בדלי דלות?
לפיכך תלמוד לומר: "וכל נעשה במרחשת... לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", ולא הוצרכה התורה לפרט את מנחת המרחשת, ודי לו שהיה אומר "וכל מנחה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", ומקרא מיותר הוא, לרבות שלא יחלקו מנחות כנגד עופות.
יכול לא יחלקו מנחות כנגד עופות, ואף שקמים הם תחתיהם בדלי דלות, ומשום שהללו מיני דמים, והללו מיני קמחים. אבל יחלקו עופות כנגד זבחים הקמים תחתיהם בדלות, שהללו והללו מיני דמים -
לפיכך תלמוד לומר: "ועל מחבת... לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", ואף זה מקרא מיותר הוא, ואם אינו ענין למנחות כנגד זבחים (3) לפי שאינן מינן, שאלו מיני דמים ואלו מיני קמחים, תנהו ענין לזבחים ועופות.
יכול לא יחלקו עופות כנגד זבחים, משום שהללו - מליקת העופות - עשייתן ביד [בצפורן], והללו - שחיטת הזבחים - עשייתן בכלי [בסכין] ; אבל יחלקו מנחות כנגד מנחות, שאלו ואלו עשייתן ביד [קמיצת המנחות נעשית באצבעות היד] -
לפיכך תלמוד לומר: "וכל מנחה בלולה בשמן, לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", והזכרת "בלולה בשמן" מקרא מיותר הוא, ללמד שלא יחלקו מנחות כנגד מנחות.
יכול לא יחלקו מנחת מחבת כנגד מנחת מרחשת, ומנחת מרחשת כנגד מנחת מחבת, משום שזו - המנחה הנעשית במחבת, שהיא רחבה - מעשיה קשין; וזו - מנחת המרחשת - מעשיה רכין [המנחה הנעשית במרחשת שהוא כלי עמוק, רכה היא], אבל יחלקו מנחת מחבת שהביא ראובן כנגד מנחת מחבת שהביא שמעון, ומנחת מרחשת כנגד מנחת מרחשת, שהרי זו וזו מעשיה קשין, או זו וזו מעשיה רכין -
לפיכך תלמוד לומר: "וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", "וחרבה" קרא יתירא הוא, ללמד שלא יחלקו מנחה כנגד מנחה ואפילו מאותו המין; והוא הדין שכל קרבן חולקים אותו הכהנים, ואין חולקים קרבן כנגד חבירו ואפילו אם זה וזה חטאת או שלמים.
יכול לא יחלקו קרבן כנגד חבירו בקדשי קדשים כמנחה, אבל יחלקו קרבן כנגד חבירו בקדשים קלים. (4)
לפיכך תלמוד לומר: "וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו... ואם על תודה" שהיא קדשים קלים, ובאה הסמיכות (5) ללמד:
כשם שאין חולקין קרבן כנגד חבירו במנחה שהיא קדשי הקדשים, כך אין חולקין קרבן כנגד חבירו בתודה שהיא קדשים קלים. (6)
ולכך נאמר: "איש כאחיו": כדי ללמד:
איש כהן חולק בקרבנות, ואפילו כהן בעל מום שאינו ראוי לעבודה - (7)
ואין הקטן שאינו איש חולק בקרבנות, (8) ואפילו אם הוא תם.
הרי שכל הפסוק נדרש לענין אחר, ואם כן מנין שמנחת העומר ומנחת קנאות שיירייהם נאכלים לכהנים!?
ומשנינן: ההוא - דילפינן בברייתא לדין חלוקה (9) מפסוק זה - מיתורא ד"כל" נפקא, שהרי היה יכול לומר "מנחה בלולה בשמן וחריבה"; ואילו חזקיה למד מעיקר הפסוק למנחת העומר וקנאות ששייריהם נאכלים לכהנים.
ומקשינן עלה: והא אפיקתיה ל"כל" [והרי "כל" נצרך ללמד] לכדרבי יוסי ברבי יהודה לעיל סג ב, שאין מנחת מאפה תנור אלא כולה חלות או כולה רקיקין!? (10) אלא, (11) ההוא דילפינן בברייתא לענין חלוקה מ"וכל" [מיתור הוי"ו], ו"כל" עצמו לכדרבי יוסי ברבי יהודה.
רבינא נחלק על חזקיה במקור דין שיירי מנחת עומר ומנחת קנאות שהן לכהנים, ואמר:
אתיא שיירי מנחות אלו מדתני לוי [מברייתא ששנה לוי] ; דתני לוי:
כתיב בפרשת מתנות כהונה [במדבר יח ט]: "זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש, כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי, קדש קדשים לך הוא ולבניך"; ומפרשת הברייתא:
"כל" קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע שנטהר, שמאותו לוג יוצק הכהן אל כפו, ומזה לפני ה' ונותן על המצורע, ושאר הלוג נאכל לכהנים -
ולכך הצרך הכתוב לרבות לוג שמן של מצורע, כי סלקא דעתך אמינא: לא יהיו שייריו נאכלים לכהנים, כי "מן האש" כתב רחמנא ומשמע הנותר מן האש, ואילו לוג שמן של מצורע לא נותר מן האש שאין עולה ממנו כלום לאישים אלא נותנים ממנו על המצורע - (12)
קא משמע לן "כל" לרבות לוג שמן של מצורע.
"לכל" מנחתם, לרבות מנחת העומר ומנחת קנאות ששייריהם נאכלים לכהנים -
ולכך הצרך הכתוב לרבותם, (13) כי סלקא דעתך אמינא: "ואכלו אותם אשר כופר בהם" אמר רחמנא [שמות כט לג] גבי אכילת כהנים, והיינו: כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים - (14)
ואילו האי - מנחת העומר להתיר חדש לישראל קא אתיא, ואידך - מנחת קנאות - נמי לברר עוונה של האשה קא אתיא, וסבור הייתי לומר, שלא ייאכלו השיירים לכהנים, ומשום שאין אני קורא בהם "ואכלו אותם אשר כופר בהם".
קא משמע לן. (15)
"לכל" חטאתם, לרבות חטאת העוף שהיא נאכלת לכהנים; ולכך הצרך הכתוב לרבות חטאת העוף, משום דסלקא דעתך אמינא: חטאת העוף נבילה היא, שהרי לא נשחטה אלא נמלקה בצפורן, ותהיה אסורה האכילה לכהנים -
קא משמע לן "לכל" אשמם, לרבות אשם נזיר טמא (16) ואשם מצורע שנטהר, שהם נאכלים לכהנים.
ומקשינן: וכי הצרך הכתוב לרבות אשם מצורע שיהיה לכהן, והרי אשם מצורע בהדיא כתיב ביה [ויקרא יד]: "ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם. ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה [על ירך המזבח בצפון] כי כחטאת האשם הוא לכהן קדש קדשים הוא"; הרי שהוא "לכהן"!? (17)
אלא כך תאמר: לרבות אשם נזיר טמא שייאכל לכהנים כאשם מצורע; והצרך הכתוב לרבותו, כי:
סלקא דעתך אמינא: אשם נזיר טמא להכשיר את הנזיר קא אתי [להכשירו שיחול עליו נזירות טהרה], (18) ולא לכפר הוא בא, ולא קרינן ביה "ואכלו אותם אשר כופר בהם" -
קא משמע לן.
"אשר ישיבו" זה גזל הגר שמת ואין לו יורשים [כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי], וכשמשיב הגזלן את הגזל לכהנים הוא נותנו.
"לך הוא ולבניך", ללמד: שלך הוא - גזל הגר - ולבניך שיהו כנכסים של חולין שאין בו שום קדושה דממון בעלים הוא, ואפילו לקדש בו את האשה. (19)
דף עג:
אמר רב הונא: (תחילת העמוד) שלמי הגויים עולות המה, כלומר, גוי שנדר בהמה לשלמים או מנחה, אין מה שהביא בדין שלמים הנאכל לכהנים, אלא עולות המה ואינן נאכלות לכהנים, וכן מנחתו עולה כליל, ואין שייריה נאכלים לכהנים; (1) והטעם בזה:
איבעית אימא: קרא [מן הכתוב יש ללומדו], וואיבעית אימא מסברא יש ללומדו, כדמפרש ואזיל.
איבעית אימא סברא: משום שהגוי לבו לשמים, כוונתו היא שיהיו קרבנותיו כליל לשמים, ולא שייאכלו. (2)
ואיבעית אימא קרא: משום שנאמר "איש איש [לכך נכפל "איש" לרבות את הגויים שנודרים נדרים ונדבות כישראל]. אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה", לימד הכתוב: כל דמקרבי הגויים עולה ליהוי [כל מה שמקריבים הגויים יהא לעולה].
מתיב רב חמא בר גוריא על דברי רב הונא מהא דתניא: גוי שהתנדב להביא שלמים:
אם נתנן לישראל שיאכלם הוא, כי אז ישראל אוכלן, (3) ואם נתנן לכהן שיאכלם, הרי הכהן אוכלן. (4) הרי למדנו שגוי מתנדב שלמים והם נאכלים ושלא כדברי רב הונא!? (5)
אמר תירץ רבא: הכי קאמר הברייתא: אם נדב הגוי את השלמים על מנת שיתכפר בו ישראל, שאמר הגוי "הרי זו שלמים" להקריבם בשם פלוני ישראל שנדר להביא שלמים, הישראל אוכלן, שהרי בשביל ישראל באו, ומתנה הוא שנתן לו הגוי; ואם נדב על מנת שיתכפר בהן כהן, הרי הכהן אוכלן. (6) אבל אם נדב על מנת שיתכפר הוא עצמו, כי אז הקרבן עולה כליל.
מתיב רב שיזבי לרב הונא ממשנתנו: אלו מנחות נקמצות ושייריהן לכהנים. מנחת גויים. הרי שמנחתו כשאר מנחת נדבה שנאכלת לכהנים ואינה עולה כליל!? (7)
אמר רבי יוחנן: לא קשיא:
כי הא משנתנו רבי יוסי הגלילי היא, הסובר: גוי מביא שלמים ונאכלים, וכן מנחתו נאכלת.
הא דברי רב הונא, כרבי עקיבא הסובר: אין גוי מתנדב שלמים.
דתניא: כתיב [ויקרא כב יח]: "איש איש אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה"; ומפרשת הברייתא:
די היה לכתוב לומר "איש", ומה תלמוד לומר "איש איש": לרבות הגויים שנודרין נדרים (8) ונדבות כישראל.
עוד מפרשת הברייתא: נאמר "אשר יקריבו לה' לעולה", אין לי שהגויים נודרים אלא עולה, אבל שלמים מנין שהם נודרים - תלמוד לומר "נדריהם", שהוא מיותר ללמד על זה.
תודה מנין שהם נודרים - תלמוד לומר "נדבותם", שהוא מיותר כדי ללמד על זה.
מנין לרבות אף את העופות [עולת העוף] (9) והיין [נסכי יין] והלבונה והעצים: (10)
תלמוד לומר "נדריהם" "לכל נדריהם", "נדבותם" "לכל נדבותם", כלומר לא היה לכתוב לומר אלא "נדריהם" "נדבותם", ולכך הוסיף הכתוב "לכל", כדי לרבות אף את אלו.
אם כן מה תלמוד לומר "עולה", כדי ללמד: עולה פרט לנזירות, כלומר, קרבן נזיר, כי מאחר שאין הנזירות חלה עליו, כמבואר לקמן, ממילא אינו מביא קרבן נזירות. (11) דברי רבי יוסי הגלילי.
רבי עקיבא אומר: כיון שאמר הכתוב "אשר יקריבו לה' לעולה", אין לי אלא עולה שהגוי נודרה ונודבה.
ואם כן, משנתנו ששנינו דמנחת גויים נקמצת ושייריה נאכלים, כרבי יוסי הגלילי היא, שהוא מרבה את השלמים, והוא הדין את המנחות שהן נאכלות; ואילו רב הונא שאמר "שלמי הגויים עולות" כרבי עקיבא הוא, שהוא סובר: אין הגויים מקריבים אלא עולות. (12) ומקשינן לרבי יוסי הגלילי: והאי "פרט לנזירות" מהכא - מהכתוב "לעולה" - נפקא, וכי מקור הדין שהגוי אינו נודר בנזיר מכאן הוא נלמד!? והרי מהתם נפקא: שנאמר בפרשת נזיר [במדבר ו ב]: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר", ולמדנו: בני ישראל נודרין בנזיר, ואין הגויים נודרין בנזיר!? ומשנינן: אי מהתם, אם ממה שנאמר "עולה" הוה אמינא: קרבן נזירות הוא דלא לייתי אבל נזירות חלה עלייהו [קרבנות שמביא הנזיר אכן לא יביא גוי שנזר, אבל עצם הנזירות חלה עליו] - לפיכך קא משמע לן הכתוב בפרשת נזירות, שאף הנזירות עצמה אינה חלה עליו. (13)
שואלת הגמרא: כמאן אזלא הא דתנן [כדעת מי היא משנה זו], ששנינו במסכת שקלים ז ו:
אמר רבי שמעון: שבעה דברים התקינו בית דין, וזה אחד מהן:
גוי ששלח עולתו ממדינת הים, ושילח עמה את דמי נסכיה, (14) הרי הנסכים קריבין משלו [מהדמים ששלח], ואם לאו שלא שלח עמה את נסכיה, הרי הנסכים קריבין משל ציבור -
לימא, האם נאמר שמשנה זו רבי יוסי הגלילי היא ולא רבי עקיבא, שהרי רבי עקיבא אמר שאין הגוי מקריב אלא עולה, ובכלל זה שאינו מקריב נסכים?
עונה הגמרא: אפילו תימא רבי עקיבא היא, ומשום שאם כי אין הגוי מקריב אלא עולה מכל מקום עולה וכל אביזרהא [כל אביזרי העולה היינו נסכי העולה] בכלל מה שאמרה תורה שהגוי מקריב עולה.
שואלת הגמרא: מאן תנא להא דתנו רבנן, מי הוא התנא ששנה את הברייתא:
נאמר בסוף פרשת נסכים [במדבר טו יג]: "כל האזרח יעשה ככה את אלה להקריב אשה ריח ניחוח לה'", ולכך אמר הכתוב "אזרח", כדי ללמד:
אזרח מביא נסכים בין עם קרבן שנדב בין נסכים בפני עצמן, ואין הגוי מביא נסכים בלי קרבן -
יכול אף לא תהא עולתו טעונה נסכים, שמא תאמר: אפילו אם התנדב קרבן אין באים נסכים עם הקרבן, שהרי מיעטה התורה את הגוי מ"אזרח" -
תלמוד לומר "ככה", וכל מקום שנאמר "ככה" עיכוב הוא, ללמד שאין קרבן בלי נסכים, ולא מיעט הכתוב את הגוי אלא מנדבת נסכים בפני עצמן -
מני, כדעת מי היא ברייתא זו, שהרי לפי פשוטו לא רבי יוסי הגלילי היא ולא רבי עקיבא היא, שהרי:
אי רבי יוסי הגלילי היא, הא אמר: אפילו יין בפני עצמו נמי מביא הגוי, וכמו ששנינו בברייתא לעיל: מנין לרבות העופות והיין הלבונה והעצים, הרי שלדעת רבי יוסי הגלילי מתנדב הגוי נסכי יין, ואילו בברייתא זו הרי מבואר שאינו מתנדב שום נסכים בפני עצמן!? (15)
ואי רבי עקיבא היא ברייתא זו, הא אמר רבי עקיבא עולה אין מידי אחרינא לא, עולה אכן מביא הגוי אבל דבר אחר ואפילו נסכים עם העולה אינו מביא, ואילו בברייתא זו מבואר, שמביא הגוי נסכיו עם העולה, ולא נתמעט אלא מנדבת נסכים בפני עצמן!?
ומשנינן בשני אופנים: א. איבעית אימא: רבי יוסי הגלילי היא; ב. ואיבעית אימא רבי עקיבא היא, כדמפרש ואזיל.
איבעית אימא: רבי יוסי הגלילי היא, וסמי מההיא [הסר והעבר מן הברייתא דרבי יוסי הגלילי] "יין", ולא תשנה אלא "מנין לרבות העופות והלבונה והעצים", ומשום שאין הגוי מביא נסכים בפני עצמן.
ואיבעית אימא: רבי עקיבא היא, ואף שאמר הכתוב "לעולה" ומשמע עולה בלבד, אין הדבר כן, ובכלל זה עולה וכל אביזרהא [אביזריה] כולל הנסכים שלה. (16)
שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: מנחת חוטא של כהנים נקמצת, וקומץ קרב לעצמו, ושיריים קריבים לעצמן:
שואלת הגמרא מנא הני מילי, מנין למד רבי שמעון לחלק בין מנחת חוטא של כהנים למנחת נדבה שלהם, שעליה אמרה תורה: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל"?
ומפרשינן: דתנו רבנן: כתיב [ויקרא ה] גבי מנחת חוטא: והביאה אל הכהן וקמץ הכהן ממנה מלוא קומצו את אזכרתה והקטיר המזבחה. וכפר עליו הכהן. והיתה לכהן כמנחה".
ומה תלמוד לומר? - שתהא עבודתה כשירה בו, שאם חטא ונתחייב להביא מנחה, יכול להקריבה הוא בעצמו; וכך אמר הכתוב: "והיתה לכהן", מנחת חוטא של עצמו, "כמנחה" כמנחת נדבתו שיכול להקריבה הוא בעצמו. (17)
ומוסיפה הברייתא: אתה אומר שבא הכתוב לומר שתהא עבודתה כשרה בו, או אינו אלא להתיר שיריים לכהנים במנחת חוטא של כהנים [שמא בא הכתוב לומר שיהיו השיריים במנחת חוטא של כהנים נאכלים לכהנים]; וכך אמר הכתוב: "והיתה לכהן" אם של כהן היא מנחת החוטא, תהיה "כמנחה" כשאר מנחת חוטא שהיא נאכלת, ומה אני מקיים "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" רק במנחת נדבתו, אבל מנחת חובתו של כהן תהא נאכלת לכהנים?
תלמוד לומר "והיתה לכהן [והיתה מנחת חוטא של הכהן] כמנחה" מקיש הכתוב מנחת חובתו של כהן למנחת נדבתו, מה נדבתו אינה נאכלת, אף חובתו אינה נאכלת. (18)
אמר רבי שמעון: וכי נאמר "והיתה לכהן כמנחתו", דמשמע כמנחה שלו!? והלא לא אמר הכתוב אלא "כמנחה" דמשמע שממנחה של ישראל אנו באים ללמוד.
אלא לכך בא הכתוב "והיתה לכהן כמנחה",
דף עד.
להקיש (תחילת העמוד) מנחת חוטא של כהנים, למנחת חוטא של ישראל, ולומר לך: מה מנחת חוטא של ישראל נקמצת, אף מנחת חוטא של כהנים נקמצת.
אי [שמא תאמר], מה מנחת חוטא של ישראל נקמצת ואף שייריה נאכלין, אף מנחת חוטא של כהנים נקמצת, ואף שייריה נאכלין -
תלמוד לומר "לכהן כמנחה", ללמד, דוקא לכהן כמנחה. שלענין מעשי הכהן במנחה, אכן השוותה אותן התורה, לומר שהיא נקמצת על ידו, ולא לאישים כמנחה, שלא השוותה אותן לענין מה שעולה על האישים, ואף שבמנחת חוטא של ישראל אין עולה אלא הקומץ, במנחת חוטא של כהנים עולה הכל על האישים.
הא כיצד? קומץ קרב בעצמו, ושיריים קריבין בעצמן.
וכאן שבה הגמרא לדברי תנא קמא, שלמד מכאן שהכהן מקריבה בעצמו, ומקשה: הא, וכי דין זה שהכהן מקריב את מנחתו אם ירצה, מהכא [מפסוק זה] נפקא, והרי מהתם נפקא [ממקום אחר הוא נלמד]!? דתניא: מנין לכהן שבא ומקריב את קרבנותיו של עצמו בכל עת ובכל שעה שירצה, ואפילו במשמר שאינו שלו, ואינו צריך ליתנו לאנשי המשמר?
תלמוד לומר [דברים יח ו]: "וכי יבוא הלוי (1) מאחד שעריך. ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה'. ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלויים העומדים שם לפני ה'"!?
ומשנינן: אי מהתם, אם מ"ובא בכל אות נפשו", הוה אמינא כי הני מילי, דבר [קרבן] שאין בא על חטא רק אותו מקריב בעליו הכהן, אבל דבר שבא על חטא, אימא לא יקריב החוטא עצמו. (2)
ומקשינן: והא, שכהן חוטא מקריב את קרבנו, נמי, וכי מהכא נפקא, והרי מהתם נפקא; דתניא: כתיב [במדבר טו כז]: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה, והקריבה... וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה לפני ה' לכפר עליו".
והרי די היה לומר "וכפר הכהן על הנפש השוגגת", ובכל זאת הוסיף הכתוב ואמר "בחטאה בשגגה", מלמד בכך הכתוב שהכהן מתכפר על ידי עצמו, שאפילו חטא נפשו של כהן, יכפר הוא עצמו על נפשו.
הרי למדנו שאף קרבנות הבאים על חטא החוטא מקריב, ולמה לי "והיתה לכהן כמנחה"!?
ומשנינן: אי מההוא, מ"וכפר הכהן", הוה אמינא כי הני מילי על חטא שעשה בשוגג הכהן מתכפר על ידי עצמו, כי בזה עוסק הכתוב "וכפר הכהן". אבל אמזיד של הכהן, עדיין לא שמענו שמתכפר על ידי עצמו -
קא משמע לן "והיתה לכהן כמנחה" האמור גבי מנחת חוטא הבאה גם על שבועת העדות, שנשבע עד לשקר במזיד שאינו יודע עדות לחבירו, שאף אם היה הכהן מזיד הוא מתכפר על ידי עצמו. (3) תניא אידך: רבי שמעון אומר: מנחת חוטא של כהנים -
נקמצת, והקומץ קרב בפני עצמו, והשיריים קריבין בפני עצמן.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר:
הקומץ קרב בעצמו, והשיריים מתפזרין על בית הדשן, ומפרש לה ואזיל. (4)
אמר רבי חייא בר אבא: הוי בה [תהה בה] רבי יוחנן בדברי רבי אלעזר:
בית הדשן דהיכא [באיזה בית הדשן הם מתפזרים]?
אי דלמעלה, היינו על הדשן הצבור על גבי המזבח מאפר הקרבנות, כלומר, שמקטירים אותם על גבי המזבח; כך אי אפשר לומר, כי אם כן היינו דאבוה [נמצאו דבריו של רבי אלעזר כדברי רבי שמעון אביו], שהרי אף לרבי שמעון שם הם נקטרים, ובמה נחלק עליו!? (5) אי דלמטה, שמא תאמר: מתפזרים הם על שפך הדשן (6) שמחוץ לשלש מחנות; אף כך אי אפשר לומר, כי תיקשי, שהרי, וכי יש לך דבר שקרב למטה!?
אמר ליה רבי אבא: דילמא, שמא אכן אין השיריים קרבים, אלא הולכים הם לאיבוד על שפך בית הדשן!?
אחיכו בני הישיבה עליה דרבי אבא:
וכי יש לך דבר שיפרישוהו מתחילה להיות קרב לאיבוד!? (7) תני אבוה דרבי אבין, כלומר, לעולם לאיבוד הם הולכים, וגזירת הכתוב היא, וכדתניא: כתיב [ויקרא ו]: "זה קרבן אהרן ובניו... על מחבת בשמן תעשה. והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה [זו מנחת חביתין שמקריב כהן גדול בכל יום]. כליל תקטר. וכל מנחת כהן כליל תהיה, לא תאכל". ולכך הוסיף הכתוב ואמר "לא תאכל" אחר שכבר אמר "כליל תהיה", כדי ללמד: לאכילה הקשתיה את מנחת חוטא של כהן למנחת חביתין, שלא תיאכל כמותה, ולא לדבר אחר להיות הכל נקטר.
ותמהינן: מאי קא אמר, איך אתה אומר שלאכילה בלבד הוקשה, והרי במנחת כהן עצמה כתוב "כליל תהיה"!?
אמר פירש אביי: הכי קא אמר הפסוק: כל מנחת כהן נחלק דינו:
"לא תאכל" מנחת חובתו של כהן, אבל לא תהיה כליל כמו מנחת חביתין.
"כליל תהיה" מנחת נדבתו כמנחת חביתין. (8) ולכך הקדים אביי לפרש את סוף המקרא, משום שהרי הכתוב אומר "וכל מנחת כהן" ומשמע: אין חילוק במנחותיו, ולזה ביאר אביי, ד"וכל מנחת כהן" על סוף הכתוב הוא עולה, שלענין אכילה אף חובתו אינה נאכלת.
אמר תמה ליה רבא לאביי: וכי סכינא חריפא מפסקא קראי, וכי יש בידך סכין להפסיק את המקראות, ולפרש את מה שאמר הכתוב "וכל מנחת כהן" דמשמע כל המנחות, דזה קאי על סוף המקרא ולא על אמצעיתו!?
אלא אמר רבא, אין לחוש למה שאמר הכתוב "וכל מנחת כהן", והכתוב מתחלק כפשוטו:
כל מנחת כהן "כליל תהיה" נדבתו, "לא תאכל" חובתו. (9)
ומקשינן בין לאביי ובין לרבא:
ואיפוך אנא, שמא נהפך ונאמר: "כליל תהיה" חובתו, "לא תאכל" נדבתו!?
ומשנינן: מסתברא נדבתו הוה ליה לרבויי [לרבותה] שתהיה גם כליל כמנחת חביתין, שכן דומה היא לה בשלשה:
א. תדירה היא מנחת נדבה כמנחת חביתין, שמנחת חביתין באה בכל יום, ואף מנחת נדבתו באה בכל יום אם ירצה.
ב. לא חטי, שתיהן אינן באות על חטא.
ג. בסים ריחיה [ריחה נודף] שתיהן בלולות בשמן ויש עליהם לבונה, תאמר במנחת חוטא שהיא חריבה ובלי לבונה. (10)
ומקשינן: אדרבה חובתו הוה ליה לרבויי להיות כמנחת חביתין, שכן דומה היא לה בשנים:
א. שתיהן אינן באות אלא עשרון אחד, תאמר במנחת נדבה שהוא מביא עד ששים עשרון בכלי אחד כפי נדבת לבו.
ב. שתיהן קרבנות חובה.