חברותא על מנחות· הרב יעקב שולביץ
פרק שישי - רבי ישמעאל
א. הפרק שלפנינו עוסק במנחת העומר, שהיתה באה בששה עשר בניסן, ועל ידה הותר לאכול מן התבואה החדשה בגבולין [אך לא במקדש, שלא הותרה הקרבת מנחה מן התבואה החדשה עד הבאת שתי הלחם בעצרת], וכמאמר הכתוב [ויקרא כג ט]:
"כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה. והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן.
והניף את העומר לפני ה' לרצונכם, ממחרת השבת [ממחרת יום טוב ראשון של פסח] יניפנו הכהן.
ועשיתם ביום הניפכם את העומר, כבש תמים בן שנתו לעולה לה'. ומנחתו שני עשרונים סולת בלולה בשמן אשה לה' ריח ניחח, ונסכו יין רביעית ההין.
ולחם וקלי וכרמל [העשוי מן התבואה החדשה] לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קרבן אלהיכם, חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם".
ב. עוד אמר הכתוב [ויקרא ב יד]:
ואם תקריב [כמו "כי תקריב", ש"אם" זה חובה הוא] מנחת בכורים לה' [במנחת עומר הכתוב מדבר] אביב [היא באה "אביב", בשעת בישול התבואה], קלוי באש, גרש [לשון שבירה וטחינה, שיש לגרוס את התבואה בריחיים "גרוסות"] כרמל [תבואה רכה הנמללת ביד] תקריב את מנחת בכוריך.
ונתת עליה שמן ושמת עלה לבונה מנחה היא. והקטיר הכהן את אזכרתה, מגרשה ומשמנה על כל לבונתה אשה לה'".
ג. מנחת העומר היתה באה עשרון אחד של סולת שעורים.
ד. קצירת התבואה עבור מנחת העומר, היתה נעשית בליל ששה עשר בניסן, והיא דוחה את השבת.
ה. הבייתוסים, שהיו חולקים על קבלת חז"ל, היו מפרשים "ממחרת השבת" כפשוטו של מקרא, למחרת השבת שלאחר יום טוב הראשון של פסח. וכדי להוציא מלבן של בייתוסין, התקינו חכמים לקצור את העומר בפרסום גדול.
מתניתין:
רבי ישמעאל אומר: העומר היה בא כאשר היה יום ששה עשר בניסן נופל בשבת, וקצירתו וטחינתו והרקדתו היו נעשים בשבת, משלש סאין של שעורים בלבד, והיו טוחנים אותם ומנפים אותם הרבה עד שהיו מעמידים את כל שלשת הסאין על עשרון מובחר של סולת, ואותו היו מקריבים למנחת העומר.
ואילו כשהיה נופל ששה עשר בניסן בחול, היו מקריבים עשרון הבא מחמש סאין של שעורים, והיו נוטלים מכל סאה מעט סולת, שהיא סולת דקה היוצאת ראשונה מן הנפה. ובגמרא מתבאר טעם החילוק בין שבת לחול.
וחכמים אומרים: אחד שבת ואחד חול, משלש סאין בלבד היה בא.
רבי חנינא סגן הכהנים, אומר: בשבת היה נקצר באדם יחיד, ובמגל אחד, ובקופה אחת בה היו מכניסים את התבואה הקצורה.
ואילו בחול היה נקצר בשלשה אנשים, בשלש קופות, ובשלש מגלות, וזאת כדי לפרסם את הקצירה, להוציא מדעתם של הבייתוסים, שהיו מפרשים "ממחרת השבת" כפשוטו, דהיינו ביום ראשון בשבוע [הנקרא "מחרת השבת"] שחל לאחר יום טוב הראשון של פסח, שלא כדברי חכמים שקיבלו לפרש דהיינו ממחרת יום טוב הראשון של פסח.
וחכמים אומרים: אחד שבת ואחד חול היתה הקצירה נעשית בשלשה אנשים, בשלש קופות ובשלש מגלות, כלומר, אף בשבת היו קוצרים בפרסום. (1)
גמרא:
שנינו במשנה: רבי ישמעאל אומר: העומר היה בא בשבת משלש סאין, ובחול מחמש; וחכמים אומרים: אחד שבת ואחד חול, משלש היה בא:
ודנה הגמרא: בשלמא רבנן, הסוברים שבין בחול ובין בשבת היה העומר בא משלש סאין, מבואר טעמם, משום דקא סברי רבנן שעשרון מובחר אפילו משלשה סאין אתי [אפשר להוציאו], ולכן, לא שנא בחול ולא שנא בשבת משלש סאין היה בא.
אלא רבי ישמעאל, המחלק בין חול לשבת, מאי קסבר!?
אי קסבר עשרון מובחר לא אתי אלא מחמש, שאי אפשר להוציאו מובחר אלא מחמש סאין, ומשום שרק מחמש סאין לפחות אפשר ליטול מן הסולת הדקה היוצאת ראשונה [שהוא הקמח המובחר ביותר] כדי שיהיה מהם עשרון לעומר, אם כן, אפילו בשבת נמי יביא את העומר מחמש סאין, כי צריך להביאו מן המובחר.
ואי קסבר רבי ישמעאל שעשרון מובחר אף משלש סאין אתי, אם כן, אפילו בחול נמי לא יצטרכו להביאו אלא משלש סאין!?
אמר ביאר רבא את טעמו של רבי ישמעאל: קסבר רבי ישמעאל, עשרון מובחר בלא טירחא [במעט טירחת ניפוי] אתי מחמש סאין. ואילו בטירחא [בריבוי ניפוי] אתי אף משלש סאין. כלומר, אין עשרון הבא מחמש סאין מובחר יותר בהחלט מזה הבא משלש סאין, כי על ידי טירחה אפשר להוציא אף משלש סאין עשרון מובחר. ומיהו, עשרון הבא מחמש סאין משובח הוא יותר מזה הבא משלש סאין, שאין מוציא מכל סאה אלא את אותו הסולת הדק היוצא ראשון; ולפיכך:
בחול מייתינן מחמש, בחול מביאים עשרון מחמש סאין, כיון דהכי שביחא מילתא [כך משובח הדבר יותר]. אבל בשבת אינו קוצר אלא שלש סאין ומנפה אותם הרבה, כי מוטב שירבה במלאכה אחת בהרקדה [ניפוי, ואב מלאכה הוא "מרקד"] ואל ירבה במלאכות הרבה, בקצירה, זרייה, ברירה, טחינה והרקדה (2) של שתי סאין נוספות. (3) דהיינו, על אף שבמיעוט הסאים בשבת, אין כאן בסך הכל מיעוט מלאכה, שהרי כנגד מה שחוסך בקצירה וטחינה הוא מרבה במלאכת ההרקדה של המעט אותו הוא קוצר, מכל מקום, מאחר שמעלת חמש סאין על שלש סאין אינה אלא משום ד"שביחא מילתא", לכן אמרינן שמוטב למעט במיני המלאכות השונות.
אמר רבה: רבי ישמעאל במשנתנו, ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה בברייתא המובאת בסמוך, אמרו דבר אחד [טעם אחד לדברי שניהם]:
קרבן הפסח נשחט ונזרק דמו בארבעה עשר בניסן, וכן מקטירים את אמוריו בארבעה עשר בו ואפילו חל בשבת, ונאכל בליל חמשה עשר בו.
דתניא: ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת, מקטירים את האימורים בשבת, וכדי להוציא את האימורים מגוף הבהמה צריך להפשיט את עורו של הקרבן. ואם כי הפשטת העור היא "אב מלאכה" מתוך שלשים ותשע אבות המלאכות האסורות בשבת, הרי מלאכה הדרושה לצורך עבודת הקרבנות הותרה בשבת, וכאן אי אפשר להקריב את אימורי הקרבן בלי שיפשיטו ממנו את עורו, ולכן, הרי הוא מפשיט את הפסח בשבת [דרך רגליו] עד החזה בלבד, כי די בהפשטה זו כדי להוציא את אמוריו, דברי רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה.
וחכמים אומרים: הרי הוא מפשיט והולך עד שיפשיט את כולו, כי אם רק יפשיטנו עד החזה יש בכך משום בזיון קדשים, להשאיר את הפסח כשהוא מופשט בחלקו, ועומד כך עד הלילה, לפי שהוא דומה בזאת לנבילה.
ומדייק רבה שהם אמרו דבר אחד -
מי לא אמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה התם, גבי פסח, כל היכא דאפשר בהפשטה מעט לא טרחינן בשבת להפשיט את כולו, ואף שיש בכך משום בזיון קדשים -
הכא, גבי עומר, נמי, כיון דאפשר בעשיית מלאכה אחת הרבה פעמים, לא טרחינן לעשות מלאכות הרבה, ואף שהעשרון מובחר יותר אילו היה טורח במלאכות הרבה. (4)
אך דוחה הגמרא את ראיית רבה: ממאי [מנין לך לומר, שהאוסר בזה אוסר גם בזה]!?
והרי דלמא עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל הכא שלא לטרוח בחמש סאין, אלא דעל ידי מיעוט הטירחה ליכא בזיון קדשים, אבל התם, גבי הפשט הפסח, דאיכא בזיון קדשים אם אינו מפשיט את כולו, שדומה הוא לנבילה,
דף סד.
אימא לך שאף רבי ישמעאל כרבנן סבירא ליה, שהוא מפשיט את כולו.
אי נמי, יש לדחות גם להיפך: עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא התם, גבי הפשט פסח, שלא לטרוח בהפשטת כולו, אלא משום דכבר איתעביד ליה צורך גבוה [בהפשטת חלקו נעשה צורך גבוה להקטיר את אמוריו], ולא צריך אחולי שבת [ואין צורך לחלל יותר את השבת בהפשטת כולו].
אבל הכא גבי קצירת העומר, דבקצירת שלש סאין בלבד לא איתעביד ליה צורך גבוה, שהרי מכל מקום משובח העשרון יותר כשהוא בא מחמש סאין, (1) וצריך לאחולי שבת, אימא אף רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה כרבנן שבמשנתנו סבירא ליה, שמחללים את השבת אף בריבוי מלאכות. (2)
אלא, אמר רבה: רבי ישמעאל במשנתנו ורבי חנינא סגן הכהנים במשנתנו, אמרו דבר אחד, שיש למעט בטירחה.
דתנן: רבי חנינא סגן הכהנים אומר: בשבת היה נקצר ביחיד, במגל אחד, ובקופה אחת. ובחול היה נקצר בשלשה אנשים, בשלש קופות, ובשלש מגלות. וחכמים אומרים: אחד שבת ואחד חול, היה נקצר בשלש קופות, ובשלש מגלות.
ומדייק רבה שאמרו "דבר אחד", שהרי מי לא קאמר רבי חנינא סגן הכהנים התם, באופן הקצירה, כיון דאפשר לקצור באדם אחד לא טרחינן לעשותה בהרבה אנשים, ואף שיש בזה פרסום להוציא מלבן של בייתוסים -
הכא בענין ריבוי התבואה הנקצרת, נמי, כיון דאפשר בשלש סאין, ובריבוי מלאכה אחת בלבד, לא טרחינן לעשותו מחמש סאין בריבוי כמה מלאכות, ואף שבכך העשרון משובח יותר.
וגם את הראיה הזאת של רבה דוחה הגמרא: ממאי!?
והרי דלמא עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל הכא, שאין להרבות במלאכות, אלא דליכא ענין פרסומי מילתא בריבוי המלאכות -
אבל התם, לגבי הקצירה בשלשה, דאיכא פרסומי מילתא בריבוי האנשים, אימא כרבנן החולקים על רבי חנינא סגן הכהנים סבירא ליה, שאף בשבת עושים בכמה אנשים. (3)
אי נמי יש לחלק גם להיפך: עד כאן לא קאמר רבי חנינא סגן הכהנים התם גבי קצירת העומר באנשים רבים, אלא משום דאי בחד אי בשלשה, צורך גבוה מתעביד כהלכתו [בין באחד בין בשלשה נעשה צורך גבוה כהלכתו], ורק משום פרסומי מילתא יש מעלה לקוצרם באנשים הרבה -
אבל הכא, גבי מלאכות הרבה בעומר, דלא איתעביד כהלכתו צורך גבוה, שהרי מכל מקום "שביחא מילתא" בנטילת עשרון מחמש סאין, אימא אף רבי חנינא סגן הכהנים כרבנן סבירא ליה להתיר מלאכות הרבה משום זה.
אלא, אמר רב אשי: רבי ישמעאל במשנתנו ורבי יוסי במסכת ראש השנה אמרו דבר אחד:
דתנן: עדים שראו בתחילת החודש את הלבנה המתחדשת, רשאים לחלל את השבת כדי לבוא ולהעיד בבית דין על ראייתם, ויקדשו בית דין את החודש על פיהם. אך לא בכל ראש חודש נאמרה הלכה זו אלא רק בעדות על חדשי החגים, על ראש חודש ניסן ועל ראש חודש תשרי, שבהם שלוחי בית דין יוצאים לסוריא, ובהן מתקנין את המועדות. וכשהיה בית המקדש קיים, היו מחללין את השבת אף על כולן, מפני תקנת הקרבן של ראש חודש, שיקרב בזמנו.
בין שנראה הירח בעליל [לעיני כל], ויכולין בית הדין לקדש אף בלי עדותם של אלו, שהרי בית דין עצמם ראוהו, ובין שלא נראה הירח בעליל וצריכים בית דין לעדותן של אלו, מחללין עליו את השבת. שאם לא כן, יש לחוש שמא יימנעו בעתיד מלבוא ולהעיד אף באופן שבית הדין צריך לעדותם.
רבי יוסי אומר: אם נראה חידוש הירח בעליל, אין מחללין עליו את השבת, כיון שאין צורך בהם. (4) והיינו שאמרו "דבר אחד", שהרי מי לא אמר רבי יוסי התם, כיון דאפשר לקדש את החודש בלי עדותם לא טרחינן לילך ולהעיד בחילול שבת, ואף שיש לחוש להימנעותם בעתיד.
הכא נמי, כיון דאפשר בשלש סאין ומלאכה אחת הרבה פעמים, לא טרחינן לעשות מלאכות הרבה בחמש סאין, ואף שבכך העשרון יהא משובח יותר.
ודוחה הגמרא: ממאי!?
והרי, דילמא עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל הכא, אלא דליכא סברת "נמצאת אתה מכשילן לעתיד לבא".
אבל התם, ד"נמצאת אתה מכשילן לעתיד לבא", שאם לא נתיר להם לחלל את השבת, יאמרו גם בפעם אחרת "כמו שראינוהו אנחנו כן ראוהו בית דין, ולא נחלל שבת", ונמצא מכשול, שלא יתקדש החודש בזמנו, אימא אף רבי ישמעאל כרבנן דהתם סבירא ליה, שאין מחללין את השבת. (5) אי נמי יש לחלק בהיפוך: עד כאן לא קאמר רבי יוסי התם, אלא דליכא צורך גבוה שהרי אינו קרבן, וגם לא ניתנה שבת לידחות אותו היום משום דבר אחר.
אבל הכא, דאיכא צורך גבוה, שהרי הקרבן משובח יותר, וגם כבר ניתנה שבת לידחות בקצירת שלש סאין, ויש לומר כיון שנדחית השבת מפני שלש סאין תידחה גם אצל חמשת הסאין, אימא אף רבי יוסי כרבנן סבירא ליה, שמשום "שביחא מילתא" דוחין את השבת במלאכות הרבה.
איתמר: שחט בשבת שתי חטאות של ציבור, כגון שעירי חטאת הבאים ברגלים, והם דוחים את השבת, (6) ואינו צריך לשחוט אלא חטאת אחת, ועשה כן משום שהיה סבור כיון שחטאת זו חטאת של ציבור היא, אפשר להקריב שתי חטאות, וטעה בזה, שהרי כיון שנשחטה החטאת הראשונה שוב אי אפשר להקריב חטאת ציבור שניה - אמר רבה, ואיתימא יש אומרים כי רבי אמי הוא שאמר הלכה זו: חייב חטאת על השניה, שלא נשחטה כדין, ופטור על הראשונה שנשחטה כדין -
וחייב הוא על שחיטת השניה אפילו אם בסופו של דבר נתכפר לו בשניה, ולא בראשונה, וכגון שנשפך דמה של ראשונה לאחר שחיטת שניה, והוצרך להביא את השניה, מכל מקום, הוא חייב חטאת על שחיטתה (7) -
ואף שיש לומר: על הראשונה הוא פטור שהרי ברשות שחטה, ואף על פי שבסופו של דבר לא נתכפר לו בראשונה, ואף על השניה יש לו להיפטר הואיל ובסופו של דבר כיפרה חטאת זו על הציבור, קא משמע לן שהולכים אחר שעת השחיטה, וחייב הוא על השניה כיון שבשעת שחיטה היא לא היתה ראויה להישחט בשבת.
וחייב הוא על שחיטת השניה אפילו נמצאת הראשונה כחושה קודם ששחט את השניה, ושחט את השניה כדי שיתכפר הציבור בחטאת שמינה ולא בכחושה. (8)
ומקשה הגמרא: ומי אמר רבה הכי, שהוא חייב על השניה אף שנמצאת הראשונה כחושה קודם ששחט את השניה!?
והא אמר רבה: היו לפניו שתי חטאות ציבור בשבת, אחת שמינה ואחת כחושה, אם שחט שמינה ואחר כך שחט כחושה, חייב.
אבל, אם שחט כחושה ואחר כך שחט את השמינה, הרי הוא פטור. ולא עוד, אלא שאומרים לו "הבא שמינה", לכתחילה, ושחיט. ואם כן, ודאי שאינו חייב על שעשה כדין וכהלכה!? (9)
ומשנינן: איבעית אימא: סמי כחושה מקמייתא, העבר והורד מדברי רבה הראשונים את מה שאמר שחייב חטאת "אפילו נמצאת ראשונה כחושה".
ואיבעית אימא: ההיא, שמועה הראשונה, לא רבה אמרה אלא רבי אמי אמרה. אבל רבה באמת חולק. (10)
אמר ליה רבינא לרב אשי: הרם לפי דעת רבה, הפוטר על השניה כשנמצאת הראשונה כחושה, אם נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיין, שקודם שחיטת השניה היתה נראית הראשונה שמינה, ורק לאחר שחיטת השניה, כשבדקו את בני מעיה של הראשונה מצאו שהיא היתה כחושה, ונמצא שבשעת שחיטת השניה לא שחט אותה ברשות, שהרי עדיין לא ידע שהיא כחושה, מהו שייפטר אף באופן זה על השניה?
וצדדי הספק הם:
האם חייב הוא חטאת על השניה כי בתר מחשבתו של השוחט אזלינן, והאי גברא [השוחט] הלוא לאיסורא קא מכוין, (11) שהוא לא היה יודע שמותר וצריך לשחוט את השניה.
או דילמא, פטור הוא על השניה, כי בתר מעשיו אזלינן, ומעשיו בפטור היו, שהרי לפי האמת הראשונה היתה כחושה, והיה צריך לשחוט את השניה השמינה. (12)
אמר ענה ליה רב אשי לרבינא: וכי נידון זה, לאו היינו דרבה ורבא? וכי אין ללמוד ממה שנחלקו רבה ורבא בענין אחר, שבעניננו כולם מודים שהוא חייב!?
דאיתמר: שמע אדם בשבת שטבע תינוק בים, ופרש מצודה להעלותו, והעלה דגים בלבד, פטור מכלום. (13) ואין חולק בדבר זה.
ואם שמע אדם שטבע תינוק בים, ופרש באותו מקום מצודה [לא כדי להציל את התינוק] אלא כדי להעלות דגים [שדבר זה הוא אב מלאכה, שהוא מכלל מלאכת "הצד"], והעלה דגים בלבד במצודתו, הרי זה חייב, וגם בזה אין מחלוקת.
אך אם פרש כדי להעלות דגים, והעלה דגים ותינוק, בזאת נחלקו רבה ורבא:
רבה אמר: פטור. (14)
רבא אמר: אפילו הכי חייב. (15)
ומדאיתמר "שמע אדם שטבע תינוק בים", יש ללמוד: עד כאן לא קא פטר רבה, אלא כיון דשמע שטבע תינוק, אמדינן דדעתיה נמי אתינוק [יש לומר, שמחשבתו בפריסת המצודה היא אף על הצלת התינוק היא], (16) ולכן הוא פטור.
אבל אם לא שמע שטבע תינוק, ובודאי לא היתה מחשבתו על התינוק, לא אמר רבה שהוא פטור, כי אחר מחשבתו, שנתכוין לאיסור, אזלינן, ועל אף שהעלה את התינוק ביחד עם הדגים, אין זה מעשה הצלה שפטור עליו, אלא מעשה צייד שחייב עליו. ואף בנידון דידן, אין שחיטת השניה נחשבת כמעשה היתר, על אף שהיא היתה מותרת בשבת, כי "בתר מחשבתו אזלינן", והוא לא ידע שהיא מותרת. (17)
ואיכא דאמרי: כך אמר ליה רב אשי לרבינא: לאו היינו פלוגתייהו דרבה ורבא, כלומר, כשם שנחלקו שם, כך נחלקו גם בעניננו, שלדעת רבה הוא פטור, ולרבא הוא חייב.
דאיתמר: שמע (18) אדם בשבת שטבע תינוק בים, ופרש שם מצודה, ולא היתה כוונתו כדי להציל את התינוק אלא כדי להעלות דגים, ואכן העלה דגים במצודתו, הרי זה חייב לכולי עלמא.
ואם פרש כדי להעלות דגים, והעלה דגים ותינוק:
רבה אמר: פטור; ורבא אמר: אפילו הכי חייב.
וטעם מחלוקתם הוא: רבה אמר, פטור, ואפילו לא שמע על התינוק, משום שהוא סובר זיל בתר מעשיו שהיו להצלת התינוק; ולשיטתו אף בנידון דידן אזלינן בתר מעשיו, שהיה צריך ומותר להביא מן המובחר יותר. (19)
ורבא אמר חייב, משום שהוא סובר זיל בתר מחשבתו שהיתה לאיסור, כדי לצוד דגים. ואף בנידון דידן אזלינן בתר מחשבתו, שהיתה לאיסור, להוסיף קרבן ציבור על הראשון שכבר הוקרב.
אמר רבא: (20) חולה שאמדוהו הרופאים להתרפאות בגרוגרת אחת שאם יאכל אותה גרוגרת תשוב רוחו אליו, ורצו עשרה בני אדם כדי להביא אותה גרוגרת, והביאו עשרה גרוגרות מן המחובר לאילן בבת אחת, הרי כולן פטורין, שכולם למצוה נתכוונו, שהזריז להציל את החולה הרי זה משובח. (21) ואפילו קצצו את הגרוגרות בזה אחר זה, ואפילו קדם החולה והבריא בראשונה לפני שקצצו האחרים את גרוגרותיהם. (22)
בעי נסתפק רבא: חולה שאמדוהו להתרפאות בשתי גרוגרות של תאנים, ויש באילן התאנה העומד לפניו שתי גרוגרות [והגרוגרת יש בה שיעור מלאכת קצירה בשבת], והיו שתי הגרורות תלויות בשתי עוקצין [מעין זנבות, שהגרוגרות תלויות בהן], ואם יקוץ את שתי הגרוגרות, נמצא שהוא עושה שני מעשי קצירה, אך צריך הוא לכל מה שנקצר על ידו לרפואת החולה -
ויש באילן עוד שלש גרוגרות בעוקץ אחד, ואם יקוץ את העוקץ האחד, הרי מצד אחד הוא עושה רק מעשה קצירה אחד, אך מצד שני, בקצירה האחת הזאת הוא קוצר גרוגרת נוספת, שאין בה צורך לחולה -
הי מינייהו מייתינן, מאיזה מהם יביאו? וצדדי הספק הם:
האם שתים מייתינן, ואף שיש כאן שני מעשי קצירה, כיון דכולם חזו ליה [ראויים לו], ואינו מוסיף מה שאינו נצרך לו. (23)
או דלמא שלש (24) מייתינן, ואף שנקצרת על ידו כמות יותר מהנצרך לו, משום דקא ממעטא קצירה, שהרי כשהוא קוצץ את העוקץ האחד שיש בו שלש גרוגרות, אין הוא עושה אלא מעשה קצירה אחד. (25)
ופושטת הגמרא את הספק: פשיטא, שלש מייתינן, קוצץ הוא את העוקץ היחיד, שבו שלש גרוגרות.
דף סד:
ואף שבמשנתנו אמר רבי ישמעאל שעדיף למעט בכמות התבואה הנקצרת, ולכן אינו מביא עשרון אלא משלש סאין, ואינו קוצר חמש סאין להביא מתוכם את העשרון, אף על פי ש"שביחא מילתא" לעשות כן, מכל מקום, אין זה דומה לעניננו, משום דעד כאן לא קאמר רבי ישמעאל התם במשנתנו שיש
למעט בכמות הנקצרת, (1) אלא דכי ממעט באכילה [כאשר קוצר פחות "אוכל", דהיינו שלש סאים בלבד], קא ממעט בזה את כמות הקצירה, שהרי קוצר פחות סאין.
אבל הכא, דכי קא ממעט ב"אכילה" קא מפשא קצירה [מרבה הוא בקצירה], שאם נאמר לו להעדיף את שתי הגרוגרות שבשני העוקצין כדי למעט בכמות האוכל שהוא קוצר, הרי הוא מרבה במספר הקצירות, שהרי קוצר הוא שתי פעמים, ובזה לא אמר רבי ישמעאל שימעט באוכל, אלא ודאי שלש מייתינן, יקצוץ בפעם אחת את העוקץ שיש בו שלש גרוגרות, ולא יקצוץ את שני העוקצין, ואף שממעט בכמות הנקצרת.
מתניתין:
מצות מנחת העומר להביאו מן התבואה שבמקום קרוב לירושלים -
ואם עדיין לא ביכר [לא נתבשל כל צרכו] (2) הקרוב לירושלים, מביאין אותו מכל מקום.
ומעשה היה שבא העומר מ"גגות צריפין", שהוא מקום המרוחק מאד מירושלים, ומעשה שבאו שתי הלחם [הבאים בעצרת להתיר את החדש במקדש] מ"בקעת עין סוכר", שאף הוא מקום רחוק מירושלים, ומשום שלא היתה להם תבואה בסמוך לירושלים, וכפי שיתבאר בגמרא.
גמרא:
שנינו במשנה: מצות העומר להביא מן הקרוב:
שואלת הגמרא: מאי טעמא?
איבעית אימא: משום שנאמר במנחת העומר "ואם תקריב מנחת בכורים לה', אביב קלוי באש, גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך". ו"כרמל" היינו שתהא התבואה רכה ונמללת ביד, (3) ואם יביאנה ממקום רחוק, הרי נושבת בה הרוח, ומתקשה בדרך.
ואיבעית אימא: משום ד"אין מעבירין על המצוות", ולכן, מצוה לקצור עומר במקום הקרוב לירושלים, כדי לא להעביר על העומר הקרוב ולהביא את הרחוק. (4)
שנינו במשנה: מעשה שבא העומר מגגות צריפין, ושתי הלחם מבקעת עין סוכר: תנו רבנן: (5) כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, שהיו שני אחים מבית חשמונאי רבים ביניהם על המלוכה, היה הורקנוס [אחד האחים] מבחוץ לחומת ירושלים, שהיה צר על ירושלים והביא עמו חיל רומאים, ואריסטובולוס [אחיו] היה מבפנים לחומה.
בכל יום היו אנשי ירושלים הנתונים במצור, משלשלים להן לאלו שצרו עליהם, דינרים מתרומת הלשכה באמצעות קופה, והיו מעלין להם אלו שצרו מבחוץ, תמידים כדי להקריבם על המזבח.
היה שם בפנים, בין אנשי ירושלים, זקן אחד, שהיה מכיר בחכמת יוונית, (6) ולעז להם לאותם שבחוץ בחכמת יוונית, ואמר להן: (7)
כל זמן שעסוקין אלו שבפנים בעבודה, אין הם נמסרים בידכם!"
ובעקבות דבריו: למחר, שילשלו דינרין בקופה, והעלו להם אותם שבחוץ - חזיר.
כיון שהגיע החזיר לחצי החומה, נעץ החזיר צפרניו בחומה כדרך החזיר כשגוררים אותו, ונזדעזעה ארץ ישראל מחמת המלך שבערה על חילול שמו, (8) ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה.
באותה שעה אמרו:
א. ארור האיש שיגדל חזיר. (9)
ב. וארור האיש שילמד את בנו חכמת יוונית.
ועל אותה שעה שצרו על העיר, והחריבו את תבואות השדה שסביבות ירושלים, שנינו: "מעשה שבא העומר מגגות צריפין, ושתי הלחם מבקעת עין סוכר".
ומספרת הגמרא כיצד היה מעשה:
כי מטא עומר, לא הוו ידעי מהיכא איכא לאתויי [כשהגיע זמן העומר לא היו יודעים היכן יש תבואה להביא ממנה עומר] -
אכרזו, הכריזו: כל מי שיודע היכן יש תבואה, יבוא ויודיע!
אתא ההוא חרשא, ובא חרש, השומע ואינו מדבר, אותיב חדא ידא אאיגרא, וחדא [ידיה] [ידא] אצריפא, הניח את ידו האחת על הגג, ואת ידו השניה על הצריף, שהוא מבנה העשוי מענפי ערבה ואין לו גג - לא הבינו חכמים את כוונתו. אמר להו מרדכי [היהודי, מימי אחשורוש שהיה באותו זמן], (10) והבין את רמיזתו של אותו חרש:
מי איכא דוכתא, האם יש מקום, דשמה, ששמו הוא "גגות צריפין" או "צריפין גגות"?
בדקו ואשכחו, ואכן בדקו ומצאו ששם היתה תבואה.
וכעין זה היה גם בעצרת עם שתי הלחם, שהם באים מן החיטים, שלא כעומר שהוא בא מן השעורים:
כי בעי לאתויי שתי הלחם, לא הוו ידעי מהיכא איכא לאתויי [כשרצו להביא שתי הלחם שהם באים מחיטים, לא היו יודעים היכן יש תבואה להביא ממנה] -
הכריזו: כל מי שיודע יבא ויודיע!
אתא ההוא גברא חרשא, אותיב חדא ידיה אעיניה וחדא ידא אסיכרא [הניח את ידו האחת על עינו, ואת ידו השניה על הסיכרא, הוא החור שבמזוזת הדלת, לשם תוחבים את בריח הדלת]; ולא היו יודעים חכמים את פשר רמיזותיו:
אמר להו מרדכי: ומי איכא דוכתא דשמה "עין סוכר" או "סוכר עין"?
בדקו, ואשכחו. אכן בדקו ומצאו.
ואגב מעשה זה מביאה הגמרא עוד מדברי מרדכי שהיה מפענח דברים סתומים:
א. "זבה גדולה", שהיא אשה אשר זב ממנה דם נדות בתקופה שהיא "לא עת נדתה" [במשך שלשה ימים], הרי היא צריכה לספור שבעה ימים נקיים מראיית הדם, ולאחריהם היא מביאה "קן" [שני עופות] לקרבן, האחד לחטאת, והאחד לעולה.
ב. יכול אדם להתנדב מעצמו קן עופות לקרבן עולה, אך אינו יכול להתנדב להביא חטאת העוף, כי היא אינה באה בנדבה.
ומביאה הגמרא מעשה שאירע עם הנהו אותן שלש נשים, דאייתו שלש קינין, שהביאה כל אחת מהן "קן" של שני עופות להקרבה במקדש -
חדא אחת מהן אמרה: קן זו אני מביאה לזיבתי! למלאות חובתי כדין זבה הבאה להטהר, שמביאה קן של שני עופות, אחד לעולה ואחד לחטאת.
וחדא מהן אמרה: קן זה אני מביאה ל"ימתי".
וחדא אמרה: לעונתי אני מביאה קן זה.
סבור מינה, הבינו השומעים את דבריהן שהם כפשוטן, ש"זיבתי" היינו זבה ממש, וש"לימתי" היינו לימתי ממש, וש"לעונתי" היינו לעונה ממש, דכולהו, שבכל שלשת הקינים חדא חטאת וחדא עולה.
והיינו, שהאחת מביאה את הקן לטהרתה מזיבתה, ואף השניה לטהרת זיבתה היא מביאה קן, וקראה לזיבתה "ים", על שם שהיא שופעת דם כים. ואף השלישית לזיבתה היתה מביאה, וקראה לה "עונה", על שם "עונת קרבן זיבתי", והיינו, שיום השמיני לזיבתי הוא.
ולכן יש להקריב מכל קן עוף אחד לחטאת ועוף אחד לעולה.
אמר להו מרדכי: זו - מנין לכם!? והרי יתכן שקיני נדבה הם, ושני העופות הם לעולה, כי שמא האשה הראשונה שאמרה "לזיבתי", בזוב סיכנה, כוונתה היתנ לומר שהיתה זבה, ונסתכנה בזמן הזיבה, ולכן היא מביאה עתה קן לדורון ובו שני עופות לעולה. ואף השניה שאמרה "לימתי", שמא בים סיכנה, וקרבן נדבה היא מביאה עתה על שניצלה מן הסכנה שבים. ואף זו שאמרה "לעונתי", שמא בעינה סיכנה, ומביאה קרבן נדבה על שניצלה עינה. דכולהו עולות נינהו.
בדוק ואשכחו [בדקו ומצאו שאכן כך היה מעשה].
דף סה.
והיינו דתנן, וזו היא ששנינו במסכת שקלים [ה א]:
אלו הן הממונים שהיו במקדש: פתחיה על הקינין (1)
[על השופר ששמו "קינין", לפי שהזב והזבה והיולדת כשרוצים להביא קיני חובה, אין הם קונים את העופות בעצמם, אלא נותנים מעותיהם ל"שופרות" שבמקדש, והממונים על השופרות לוקחין המעות ומביאין בהן קינין].
פתחיה זה מרדכי, ולמה נקרא שמו פתחיה, שפותח דברים ודורשן, ויודע בשבעים לשון".
והרי תיקשי, לכאורה, על המשנה הזאת בשקלים: הרי כולהו סנהדרין נמי ידעי שבעים לשון, ומה חידוש הוא במרדכי, שהיה מן הסנהדרין, שהיה יודע בשבעים לשון!?
דהרי אמר רבי יוחנן: אין מושיבים בסנהדרין, אלא בעלי חכמה, בעלי מראה, בעלי קומה [כדי שירתתו מהם בעלי דינים ולא ישקרו], בעלי זקנה, בעלי כשפים [כדי שאם יהא הנידון מכשף, והאור לא ישלוט בו, יעשו הם מכשפות, וימיתוהו בכל מיתה שיוכלו] (2)
ויודעים שבעים לשון, כדי שלא תהא סנהדרין צריכה להיות שומעת את בעלי הדינים מפי המתורגמן, שמא יחליף המתורגמן את טענותיו, ויחייבוהו שלא כדין. (3)
אלא, דמרדכי הוה בייל לישני, ודריש [היה בולל ומערבב הלשונות] כגון "עין סוכר" ו"גגות צריפין" -
והיינו נמי דקרו ליה [בספר נחמיה ז ז]: הבאים [משבי הגולה] עם זרובבל: ישוע, נחמיה, מרדכי בלשן [בולל לשונות] ". (4)
מתניתין:
כיצד היו עושין את קצירת העומר במוצאי יום טוב ראשון של פסח?
שלוחי בית דין יוצאין מערב יום טוב הראשון של פסח, ועושין אותן [את התבואה האמורה ליקצר] כריכות במחובר לקרקע [כורכים וקושרים את ראשי השבלים בעובי מלא אגרוף] כדי שיהא נוח לקצור במהירות על ידי הכריכה.
כל העיירות הסמוכות לשם למקום הקצירה, (5) מתכנסות לשם ביום טוב כדי שיהא נקצר מיד כשחשיכה בעסק גדול [בקול המולה ופרסום].
כיון שחשיכה מוצאי יום טוב ראשון:
אומר להן [שואל כל אחד משלשת הקוצרים (6) בקול את העם שהתכנסו שם]:
"בא השמש" [האם כבר שקעה השמש שאוכל לקצור, שמצות קצירה בלילה, ולא אחלל יום טוב]? והעם עונים ואומרים: "הין" [אכן שקעה השמש]; ושוב שואל כל אחד מהם "בא השמש", והם אומרים: "הין"; וכן פעם נוספת כמבואר בהמשך המשנה.
ועוד שואל כל אחד מהקוצרים: "מגל זו" [האם במגל זה אקצור]? והעם עונים ואומרים "הין"; ושוב שואל "מגל זו" ואומרים "הין", וכן פעם נוספת.
ועוד שואל "קופה זו" [האם בקופה זו אשים את התבואה]? ואומרים "הין"; "קופה זו"? ואומרים "הין", וכן פעם נוספת.
בשבת מוסיפים הם כאן שאלה נוספת:
אומר להן "שבת זו" [האקצור בשבת זו], ואומרים "הין"; "שבת זו"? ואומרים "הין".