חברותא על מנחות· הרב יעקב שולביץ
פרק חמישי - כל המנחות באות מצה
מתניתין:
כל המנחות באות כשהן אפויות מצה, חוץ מאשר לחמי חמץ שבקרבן תודה [שהמביא קרבן תודה חייב להביא עמה ארבעים לחמים בתור מנחה, ועשרה לחמים מתוך הארבעים נאפות חמץ], ושתי הלחם, שהן "מנחה חדשה", המובאות בחג השבועות - שהן באות חמץ.
ושתי מנחות אלו אינן קריבות על גבי המזבח, שהרי נאמר "כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'", ואף על פי כן, הרי הן קרויות "מנחה" משום העבודות המסוימות של מנחה הנעשות בהן, כמבואר לעיל דף מו ב. כיצד היה מחמץ את שתי הלחם ואת לחמי התודה? רבי מאיר אומר: שאור (1) בודה [יוצר] להן מתוכן. שהיה נוטל מעט קמח מן עשרון הקמח [שהוא השיעור של כל חלה של תודה ושל שתי הלחם], לאחר שכבר נמדד כל הקמח במידת העשרון, ומגבלו למעט הקמח הזה במים, וחוזר וטומן את העיסה הקטנה המגובלת בתוך הסולת, והיא נהיית לשאור, ובשאור זה מחמיצים את כל העיסה, לאחר מכן.
רבי יהודה אומר: אף היא - אינה מן המובחר, שהשאור הזה אינו מתחמץ יפה, ואינו יכול להחמיץ את העיסה יפה.
אלא, הרי הוא מביא את השאור המחומץ יפה מתוך ביתו, יחד עם הסולת, ונותנו לשאור לתוך המדה שבה מודדים את עשרון הסולת, ומוסיף וממלא את המדה בסולת.
אמרו לו חכמים לרבי יהודה: אם מביא את השאור מביתו ונותן אותו יחד עם הקמח לתוך מידת העשרון, אף היא, המנחה, היתה חסרה מעשרון קמח, שהיא מידת המנחה, או יתרה מעשרון קמח.
לפי שהנפח (2) (3) של השאור אינו שווה לנפח הסולת, אלא לעתים הנפח של השאור גדול מנפח הסולת, ולעתים הוא קטן ממנו. שהרי את השאור מייצרים על ידי עירוב קמח במים. ולכן, אם נתן בתערובת הרבה מים, גדול הנפח של השאור מנפח הקמח, ואם נתן מעט מים, קטן נפח השאור מנפח הקמח. ונמצא, שאם יביא את השאור מביתו ולא ייצר אותו מתוך הקמח שנמדד במידת העשרון, הרי כשימלא את מידת העשרון בשאור הבא מביתו ובסולת, לא יהיה במילוי מידת העשרון סולת בשיעור עשרון סולת מדוייק, שהרי אילו היה אותו השאור סולת ולא שאור, היה בו יותר או פחות סולת מאשר עתה, ונמצא שהירבה יותר מעשרון סולת או שמיעט ממנו, והתורה אמרה להביא עשרון מדוד של סולת. ולכן הדרך היחידה היא לייצר את השאור מתוך הסולת, לאחר שנמדדה בתוך העשרון.
גמרא:
בעא מיניה רבי פרידא מרבי אמי: מנין לכל המנחות שהן באות מצה?
ותמה רבי אמי: מה היה קשה לך "מנלן"? והרי כל מנחה דכתיב בה במפורש שהיא מצה, פשוט הדבר שהיא באה מצה, שהרי כתיב בה מפורש. ואילו מנחה דלא כתיב בה מפורש שהיא באה מצה, כתיב בה [כלומר, הרי היא נכללת בכתוב] (תחילת העמוד) "זאת תורת המנחה - הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח, והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו, מצות תאכל", ונכללו כל המנחות במצות "מצות תאכל", שהרי ברישא של הפסוק כתוב "זאת תורת המנחה", ללמד שהוא דין הנוהג בכל מנחה שהיא.
דף נג.
אמר ליה רבי פרידא לרבי אמי: אפיית המנחה כשהיא מצה בתור מצוה לכתחילה, לא קא מיבעיא לי. כי קא מיבעיא לי, מנין שאפייתה בתור מצה, היא לעכב? (4) אמר ליה רבי אמי לרבי פרידא: לעכב נמי כתיב - "לא תאפה חמץ", (5) ומכאן אתה למד שלא תאפה חמץ אלא מצה. ונמצא ששנה עליו הכתוב לעכב
מתקיף לה רב חסדא: מנין לנו לעכב כשאינן "מצה"? ואימא, אף אם אינן מצה, הרי הן כשרות, שצריך רק שלא יהיו חמץ, שכך הוא משמעות הכתוב: לא תאפה חמץ, ואם אפאה חמץ פסולה, אלא שיאור, (6) שאם אפאה כשהיא "שיאור" הרי היא כשרה. ו"שיאור", היינו שהוחמץ קצת בדרגת חימוץ הנקראת "שיאור", שיצא השיאור מכלל מצה, אך עדיין לא הגיע לכלל חמץ. ואמנם ודאי לכתחילה, למצוה, צריך שהמנחה תהיה מצה ולא שיאור, שהרי כתיב "מצות תאכל", אבל לעכב, מניין שצריך מצה, אולי שיאור גם כן כשר!?
ונחלקו רבי מאיר ורבי יהודה במסכת פסחים, מהו "שיאור", ומהו דינו.
לרבי מאיר, משהכסיפו פניו של הבצק הרי הוא "שיאור", שאינו חמץ גמור, ואין חייבים על אכילתו בפסח כרת, אבל לוקים עליו משום "כל מחמצת לא תאכלו".
ואילו לרבי יהודה, במצב של "הכסיפו פניו" ניתן עדיין לאפותו בתורת מצה. ורק משנראו בו סדקים כקרני חגבים הרי הוא "שיאור", עד שיתערבו הסדקים זה בזה, שאז הוא נהיה לחמץ ונמצא שרבי יהודה חולק על רבי מאיר בשני דברים:
א. הכסיפו פניו - לרבי מאיר אסור מהתורה, ולוקה עליו משום "שיאור". ואילו לרבי יהודה הרי הוא היתר גמור, ואפילו אפשר לצאת בו ידי מצה בפסח.
ב. קרני חגבים - לרבי מאיר הוא חמץ גמור וחייבים על אכילתו כרת, ואילו לרבי יהודה הוא רק איסור "שיאור".
כמו כן נחלקו באיסורו של ה"שיאור". לרבי מאיר לוקה עליו, ולרבי יהודה אינו לוקה.
ועתה דנה הגמרא בשאלת רב חסדא, שנאמר "לא תאפה חמץ" אלא "שיאור"
שיאור דמאן? באיזה "שיאור", ולפי מי מדבר רב חסדא?
אי, אם אמר רב חסדא בשיאור דרבי מאיר, שהכסיפו פניו אך עדיין לא נראו בו סדקים כקרני חגבים, ואמר רב חסדא את דבריו לשיטת רבי יהודה, שאמר אין לוקין על אכילת שיאור, אין זה יתכן, שהרי בצק זה, שרק הכסיפו פניו ולא נסדק, אם יאפו אותו - מצה מעליא היא?!
אי, אם אמר רב חסדא בשיאור דרבי יהודה, משנסדק בסדקים כקרני חגבים, והולך לשיטת רבי מאיר, שאמר לוקים על אכילת שיאור, איך אתה יכול לומר לא תאפה חמץ אלא שיאור, והרי, לרבי מאיר כשנראו בו סדקים כקרני חגבים חמץ מעליא הוא וחייבים כרת על אכילתו!?
אי אמר רב חסדא בשיאור דרבי מאיר כשהכסיפו פניו, והולך לשיטת רבי מאיר, גם כן קשה, שהרי מדלקי עליה - חמץ הוא. שעל אף שאין חייבים על אכילתו כרת הרי הוא חמץ, וכיצד זה מתמעט מהכתוב "לא תאפה חמץ" אלא שיאור!?
ומסקינן: אלא, זה ששאל רב חסדא שנאמר לא תאפה חמץ אלא שיאור, מדובר בשיאור דרבי (7) יהודה, בשנסדק כקרני חגבים, והולך רב חסדא לשיטת רבי יהודה, (8) הסובר שאין לוקים על אכילת שיאור. (9) וכיון שלא לוקים עליו, אפשר למעטו מהפסוק לא תאפה חמץ אלא שיאור.
מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: ואימא כך הוא משמעותו של פסוק זה: לא תאפה חמץ - אלא חלוט ברותחין, שאינה חמץ ואינה מצה ממש!?
ותמהינן: מה מקשה רב נחמן בר יצחק? והרי "חלוט" מאי ניהו? - רבוכה!
והרי, אי דאתי מנחה רבוכה, שהיא מנחה האמורה בתורה שנחלטת תחילה ברותחין, הא כתיב בה בפירוש שתהיה רבוכה, והיינו שלא תאפה חמץ אלא חלוט.
ואי דלא אייתי מנחה שנאמר בה רבוכה אלא מנחה אחרת, אם כן מוכח מזה עצמו שלא צריך לעשותה רבוכה, כי הא, לא כתיב בה "רבוכה תאפינה". וכיון שלא כתוב בה כפי שכתוב במנחת רבוכה, משמע שלא צריך לחלוט את שאר המנחות ברותחין, וקשה לרב נחמן בר יצחק, מה הוא מקשה - שנאמר לא תאפה חמץ אלא חלוט ברותחין!?
ומשנינן: כך הקשה רב נחמן בר יצחק: ואימא, מנחה דכתיב בה רבוכה - מצוה ברבוכה דוקא. ומנחה דלא כתיב בה רבוכה - אי בעי, רבוכה לייתי, (10) אי בעי מצה לייתי.
וקושייתו, שנאמר: לא תאפה חמץ - אלא חלוט. שכל מנחה, אם רצה, יכול לעשותה רבוכה, ואינו חייב לעשותה מצה.
וכן מתקיף לה רבינא: ואימא זה שכתוב "לא תאפה חמץ" הוא רק למיקם גברא בלאו בעלמא על אפיית המנחה כשהיא חמץ. אבל איפסולי המנחה עצמה. לא מיפסלא אם הוחמצה!? אלא, מנלן שרק אם אפה את המנחה באופן שהיא מצה, שרק אז כשירה המנחה?
כדתניא: "מצה" - יכול תהא אפיית המנחה מצה כדין מצוה בלבד, תלמוד לומר "תהיה", הכתוב קבעה חובה, שאם לא אפאה מצה, נפסלה. (11)
בעא מיניה רבי פרידא מרבי אמי: מנין לכל המנחות שנילושות במים פושרין, (12) והואיל ולש אותן במים הרי הוא חייב להיות משמרן שלא יחמיצו, על ידי שיעסוק כל הזמן בבצק?
נלמדנה מפסח, דכתיב "ושמרתם את המצות", ומוכח שצריך לעשות שימור למצות.
אמר ליה: בגופה דמנחה כתיב שצריך לשומרה:
"מצה תהיה" - החייה למצה, בכך שתשמור אותה ותכשיר אותה.
ופרכינן: והא אפיקתיה לפסוק זה של "מצה" ללמוד ממנו שאפיית המצה היא לעכב, ואינה מצוה בלבד!?
ומשנינן: אם כן, שרק לעכב בא הפסוק, ליכתוב קרא "מצה היא", וכיון שכתוב "היא" היה יכול ללמוד לעכב, ואם כן, מאי זה שכתב הפסוק "תהיה"? שמעת מינה תרתי, גם שמצה היא לעכב, וגם שצריך שימור.
אמרי ליה רבנן לרבי פרידא: רבי עזרא בר בריה דרבי אבטולס, דהוא דור עשירי לרבי אלעזר בן עזריה, דהוא, רבי אלעזר בן עזריה, דור עשירי לעזרא, קאי אבבא, ניצב בשער.
אמר להו רבי פרידא: מאי כולי האי? מדוע פירשתם את כל יחוסו, והרי, אי בר אוריין בן תורה הוא יאי, הגון הוא.
אי בר אוריין ובר אבהן - יאי ויאי.
אבל, אי בר אבהן ולא בר אוריין הוא [והיינו שהוא מיוחס, אבל אינו בן תורה] - אישא תיכליה! תכלהו האש, כיון שלמרות יחוס שכזה הוא עצמו אינו בן תורה.
אמרו ליה: בר אוריין הוא.
אמר להו רבי פרידא - ליעול רבי עזרא, וליתי, יבוא.
חזייה רבי פרידא לרבי עזרא דהוה עכירא דעתיה, שהיתה דעתו עכורה עקב צערו. פתח רבי פרידא בדברי אגדה כדי לשמחו:
כתוב בספר תהילים "אמרת לה': אדני אתה, טובתי בל עליך".
אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, החזק לי טובה על כך שהודעתיך בעולם.
אמר לה הקב"ה: טובתי - בל עליך. איני מחזיק אלא לאברהם יצחק ויעקב שהודיעוני תחילה בעולם. שנאמר "לקדושים, אשר בארץ המה, ואדירי - כל חפצי בם".
כיון דשמעיה רבי עזרא לרבי פרידא דקאמר "אדיר", פתח גם הוא, שנזכר בדבר אגדה ב"אדיר", ואמר:
כך אמר הקב"ה כשעשה נקמה במצרים בים סוף - יבוא אדיר [הקב"ה] ויפרע לאדירים [לישראל] מאדירים [המצרים] באדירים [במים].
יבוא אדיר - זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב "אדיר במרום ה'".
ויפרע לאדירים - אלו ישראל, שנאמר "ואדירי כל חפצי בם".
מאדירים - אלו המצרים, דכתיב "צללו כעופרת במים, אדירים".
באדירים - אלו מים שנאמר "מקולות מים רבים אדירים משברי ים".
וכמו כן דרש רבי עזרא אודות הידידות בין הקב"ה לבין האבות הנזכרת באותו הפסוק, באותו סגנון לשון:
יבוא ידיד, בן ידיד, ויבנה ידיד - לידיד, בחלקו של ידיד, ויתכפרו בו ידידים.
"יבוא ידיד" - זה שלמה המלך, דכתיב "וישלח ביד נתן הנביא, ויקרא שמו ידידיה, בעבור ה'".
דף נג:
"בן ידיד" - זה אברהם, דכתיב "מה לידידי בביתי", כדמבאר לקמן.
"ויבנה ידיד" - זה בית המקדש, דכתיב "מה ידידות משכנותיך".
"לידיד" - זה הקב"ה, דכתיב "אשירה נא לידידי".
"בחלקו של ידיד" - זה בנימין, שנאמר "לבנימין אמר - ידיד ה', ישכן לבטח עליו".
"ויתכפרו בו ידידים" - אלו ישראל, דכתיב "נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה".
עוד דרש רבי עזרא:
יבוא טוב, ויקבל טוב מטוב - לטובים! יבוא טוב - זה משה, דכתיב "ותרא אותו כי טוב הוא".
ויקבל טוב - זו תורה, דכתיב "כי לקח טוב נתתי לכם".
מטוב - זה הקב"ה, דכתיב "טוב ה' לכל".
לטובים - אלו ישראל, דכתיב "הטיבה ה' לטובים".
ועוד דרש רבי עזרא:
יבא זה ויקבל זאת מזה - לעם זו!
יבוא זה - זה משה דכתיב, "כי זה משה האיש".
ויקבל זאת - זו התורה דכתיב, "וזאת התורה אשר שם משה".
מזה - זה הקב"ה, דכתיב "זה אלי ואנוהו".
לעם זו - אלו ישראל, שנאמר "עם זו קנית".
אמר רבי יצחק: בשעה שחרב בית המקדש, מצאו הקב"ה לאברהם, שהיה עומד בבית המקדש. אמר לו הקב"ה לאברהם: מה לידידי בביתי? אמר לו אברהם: על עיסקי בני באתי. אמר לו הקב"ה: בניך חטאו - וגלו!
אמר לו אברהם: שמא בשוגג חטאו?!
אמר לו הקב"ה: עשותה המזימה, שהיו מעשיהם במזימה ובכוונה.
אמר לו אברהם: שמא רק מיעוטן חטאו? אמר לו הקב"ה: הרבים חטאו.
אמר לו אברהם: היה לך לזכור ברית מילה.
אמר לו הקב"ה: "ובשר קודש יעברו מעליך".
אמר לו אברהם: שמא אם המתנת להם היו חוזרין בתשובה?!
אמר לו הקב"ה: "כי רעתיכי - אז תעלוזי", בשעה שהם שלוים ועליזים, הם מחזיקין יותר במעשיהם הרעים, ולכן ההמתנה רק תגרום להם לחטוא יותר.
מיד הניח אברהם את ידיו על ראשו, והיה צועק ובוכה. ואמר לו להקב"ה: שמא, חס ושלום, אין להם תקנה?!
יצתה בת קול ואמרה לו: "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך" - מה זית זו, אחריתו בסופו, שנוטעים אותו, ולאחר זמן רב הוא מניב פירות רבים, אף ישראל, אחריתן בסופן, סופם שיחזרו בתשובה.
ועכשיו דורשת הגמרא להמשכם של אותם פסוקים בספר ירמיהו.
זה שכתוב "לקול המולה גדולה הצית אש עליה, ורעו דליותיו" - אמר רבי חיננא בר פפא: לקול מיליהן של מרגלים - ניתרועעו דליותיהן של ישראל. דהיינו, נשבר גאון עוזם.
דאמר רבי חיננא בר פפא: דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה:
"כי חזק הוא ממנו" - אל תיקרי ממנו אלא ממנו, כביכול, שאפילו הקב"ה, שהוא בעל הבית, אינו יכול להוציא כליו משם, (13) לפי שהם חזקים יותר ממנו.
מתקיף לה רב אחא ברבי חיננא: האי "לקול המולה גדולה"!? מדוע כתוב בלשון זה, והרי לפי דרש זה, "לקול מלה" - מיבעיא ליה לכתוב!?
אלא, כך דורשים פסוק זה:
אמר לו הקב"ה לאברהם: קולך שמעתי, וחמלתי עליהם. אני אמרתי ישתעבדו בארבע מלכויות, ויהיה שעבודן של כל אחת ואחת מארבעת המלכויות מתמשך כשיעור ארבע מלכויות הקיימות עכשו. אבל השתא, עתה ששמע הקב"ה את קולו של אברהם אבינו וחמל עלינו, לא יהיה השעבוד בכל מלכות ארוך כשיעור ארבע מלכויות, אלא כל חדא וחדא תשעבד אותנו לפי מאי דפסיק לה, והיינו משך זמן של מלכות אחת.
ואיכא דאמרי: אני אמרתי שישתעבדו בכם ארבעת המלכויות בזה אחר זה, עכשיו, לאחר ששמע הקב"ה את קולו של אברהם אבינו, תהיה הגלות בכל ארבעת המלכויות בבת אחת, על יד שבני ישראל יתפזרו לכל ארבעת המלכויות [בבל, פרס, יון, רומי].
אמר רבי יהושע בן לוי: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אין עליו נושרין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף ישראל אין להם בטילה עולמית, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא!
אמר רבי יוחנן: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתיתה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא על ידי יסורין!
שנינו במשנה: רבי מאיר אומר: השאור - בודה להן מתוכן, ומחמיצן.
רבי יהודה אומר: מביא את השאור מביתו, ונותנו לתוך המדה.
אמרו לו: אף היא היתה חסירה או יתירה.
והוינן בה: מאי, אימתי היא היתה חסירה, או אימתי היא היתה יתירה?
ומשנינן: אמר רב חסדא: אם היתה עיסת השאור שהביא מביתו עבה, לפי שעשאה בתוך ביתו כשהיא מגובלת במעט מים, וכך נעשה השאור עבה וקשה, הרי בנפח שלו הוא מכיל עתה יותר קמח מאשר אם היה סולת שאינה מגובלת במים, ולכן אם ימדוד את השאור הזה יחד עם הסולת בתוך מידת העשרון, נמצאת יתירה מידת סולת המנחה שנמדדה בתוך מדת העשרון. כי היות שהסולת המגובלת בתוך השיאור העב והקשה, היא מצומצמת בנפחה, הרי ניתן סולת במידת העשרון יותר מאשר היה ניתן בה אילו לא גיבל את עיסת השאור.
ואם היתה עיסת השאור רכה, משום המים הרבים שניתנו בה, ועל ידי כך נפח השאור הוא יותר רחב מאשר סולת שלא התגבלה, נמצאת הסולת שניתנת במידת העשרון חסירה, שאילו לא היתה מתגבלת עיסת השאור, היה נותן בה יותר סולת.
ודנה הגמרא בתירוץ של רב חסדא: מה אכפת לנו מהשיעור של הסולת אילולי גיבל את עיסת השאור? ומדוע אי אפשר למדוד עתה את השאור יחד עם הקמח במידת העשרון, שהרי סוף סוף, כי קא כייל, עכשיו כאשר מודד לסולת ולשאור יחד - לעשרון קא כייל?!
ומשנינן: רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו: אי אפשר למדוד את השאור כמו שהוא עכשו מבלי להתחשב בנפח שלו כמו שהיה סולת, כי "לכמות שהן היתה" משערינן. (14) שיעור המדידה של עיסת השאור צריך להיות כמו שהיא היתה קמח, ולא כשהיא במצבה הנוכחי שהיא שאור המגובל במים.
אלא שעדיין קשה בין לרבי מאיר ובין לרבי יהודה: ולישקול פורתא סולת מתוך הכלי של העשרון, לאחר שנמדד, וליחמציה לאותו קצת היטב מאבראי, מחוץ לכלי [במקום חמימות, או שיטמון אותו בתוך עיסה מחומצת, עד שיתחמץ יפה], וליתיה, לשאור המחומץ היטב, ויחזירנו לכלי המדידה שבו נתונה הסולת, ונילושיה וילוש את הסולת בהדיה, יחד עם השאור. ומדוע אמר רבי מאיר שבודה שאור בתוד העשרון עצמו, ומדוע אמר רבי יהודה שמביא שאור מביתו?
ומשנינן: זה שלא עושים כך, הוא משום גזירה, דלמא אתי, שמא יבוא הרואה, שרואה כיצד מביאים שאור מבחוץ ומכניסים אותו לכלי מבלי למדוד, לכלל טעות, שאפשר להוסיף את השאור על העשרון, ואין השאור נכלל במידת העשרון, ויבוא לאיתויי לשאור מעלמא, ולהוסיפו על העשרון.
הילכך, לרבי מאיר עדיף שיבדה אותו מתוכו, ולרבי יהודה עדיף שיביא מביתו.
דף נד.
תנו רבנן: אין מחמיצין את שתי הלחם ואת לחמי החמץ של קרבן תודה (תחילת העמוד) בתפוחים. (15) הואיל שתפוחים אינם מחמיצים היטב את העיסה.
משום רבי חנינא בן גמליאל אמרו: מחמיצין בתפוחים.
רב כהנא מתני לה, לדעה שמחמיצין בתפוחים, ברבי חנינא בן תרדיון בשם רבי חנינא בן תרדיון [במקום רבי חנינא בן גמליאל].
והוינן בה: כמאן אזלא הא דתנן במסכת תרומות: תפוח של תרומה שריסקו, ונתנו בתוך העיסה של חולין, וחימצה לעיסה בתפוח - הרי זו העיסה אסורה משום תרומה, שאין התרומה בטילה ברוב החולין משום שהשאור עשוי לטעם, ולא בטל כוחו.
כמאן, האם לימא שמשנה זו רבי חנינא בן גמליאל היא, ולא רבנן, שאמרו אין מחמיצין בתפוחין משום שאינם מחמיצים היטב?
ומשנינן: אפילו תימא שמשנה זו רבנן היא. כי נהי דחמץ גמור לא הוי בחימוצו של תפוח, חמץ נוקשה מיהא הוי, וחימוץ שכזה דיו לאסור את עיסת החולין משום איסור התרומה של התפוח.
אמר רבי אילא: אין לך מנחה הקשה לקמיצה יותר ממנחת חוטא, שהיא חריבה, וקשה לקמוץ ממנה בשיעור מדויק, כי כשהוא מוחק את הקומץ באגודלו מלמעלה, וכשהוא מוחק באצבעו הקטנה מלמטה, נושר מן הקמח יותר מדאי, ונמצא שחסר שיעור הקומץ.
רב יצחק בר אבדימי אמר: מנחת חוטא מגבלה במים, וכשרה בגיבול במים, לפי שלא אסרה תורה אלא ליתן בה שמן, ולא מים, הילכך אין קושי לקומצה.
והוינן בה: לימא שכולם סוברים שיכול לגבל את העיסה במים, שלא אסרה תורה אלא ליתן בה שמן בלבד. ובהא קא מיפלגי:
דמר, רב יצחק בר אבדימי, סבר - כמות שהן עכשו משערינן (16) למידת הקומץ, ולכן יכול לקמוץ את הקומץ בקלות, לאחר שגיבל את העיסה במים.
ומר רבי אילא סבר - לכמות שהיו קמח בלבד משערינן, ולכן אם יגבל את העיסה במעט מים, ותעשה עיסה עבה, ויפחת נפחה, או אם יתן בה הרבה מים ותעשה רכה ויגדל נפחה, לא יתקבל בקמיצה שיעור קומץ של קמח שלא התערב במים. ולכן, אינו יכול לקמוץ אלא כשאינו נותן בעיסה מים, ואז קשה הקמיצה, לפי שהיא חריבה לגמרי.
ודחינן: לא נחלקו בכך. אלא דכולי עלמא סוברים - כמות שהן עכשו משערינן. ובזה נחלקו:
דמר, רב יצחק בר אבדימי, סבר, פירוש "חריבה" האמור במנחת חוטא - חריבה משמן. אבל יכול ליתן בה מים. ולפיכך קל לקמוץ אותה, לפי שיעורו של קומץ עכשו.
ומר, רבי אילא, סבר, חריבה מכל דבר צריכה להיות, שאפילו מים אין נותנין בה, ולכן קשה לקומצה.
תנן התם במסכת עוקצין: בשר העגל שלא היה בו שיעור כביצה, שהוא השיעור שבו אוכל מקבל טומאה, ויכול לטמאות אחרים בטומאת אוכלים, שנתפח, שכך דרכו של בשר עגל שהוא רבה בקדירה, ועמד על שיעור כביצה, וכן בשר בהמה זקינה, שדרכו להצטמק, שנתמעך - משתערין לכמות שהן.
ונחלקו אמוראים בפירוש "כמות שהן", האמור במשנה זו.
רב ורבי חייא ורבי יוחנן אמרי, משתערין כמות שהן עכשו.
דהיינו, שאם יש עתה בבשר העגל שיעור של כביצה, הרי הוא נטמא, ומטמא בטומאת אוכלין, אף על גב ששיעורו כביצה הוא תוצאה מזה שתפח. וכמו כן, בשר הזקינה שהיה כביצה והצטמק לפחות מכביצה, אינו מטמא עתה, משום שעתה אין בו את השיעור הראוי לטמאות.
ואילו שמואל ורבי שמעון ברבי וריש לקיש אמרי: משתערין לכמות שהיו לפני שתפחו או הצטמקו.
הילכך, בשר העגל שלא היה בו כביצה, ותפח לכביצה, אינו מקבל טומאה ואינו מטמא. ובשר הזקינה שהצטמק מכביצה, עדיין יכול לקבל טומאה, ולטמאות אחרים.
מיתיבי מהא דתניא: בשר העגל שלא היה בו כשיעור ביצה, ותפח ועמד על כשיעור ביצה - הרי הוא טהור לשעבר. (17) שאם נגעה בו טומאה לפני שתפח, הרי הוא טהור. וטמא מיכן ולהבא, שיכול לקבל טומאה ולטמאות אחרים, משום שלאחר שתפח הרי הוא כביצה. וקשה לכל אלו האמוראים שאמרו ש"לכמות שהיו הן משתערין" ולא "לכמות שהן עכשו"!? ומתרצינן: הטומאה ההיא אינה אלא מדרבנן. (18) לפי שמן התורה כמות שהיו משערים, והרי לפני שתפח לא היה בו שיעור כביצה.
ומקשינן: אי הכי, שכל טומאתו היא רק מדרבנן, אימא סיפא, וכן בפיגול וכן בנותר, אם בתחילת היותם לנותר ולפיגול לא היה בהם שיעור כזית, ותפחו לשיעור כזית, הרי הם כדין בשר עגל שתפח האמור ברישא. וסברה הגמרא, שהכוונה לחיוב כרת, למי שאוכלם לפיגול ולנותר שתפחו.
אי אמרת בשלמא, שדין בשר העגל שתפח, האמור ברישא, הוא דין דאורייתא, היינו דאיכא גם כן פיגול ונותר שחייבים עליהם כרת מדאורייתא. אלא אי אמרת שדין בשר העגל שתפח הוא רק דין דרבנן, קשה - וכי חיוב כרת על פיגול ונותר בדרבנן, מי איכא!?
ומשנינן: המשנה הזו לא מדברת באכילת פיגול ונותר. אלא אימא: וכן בטומאת פיגול וכן בטומאת נותר. שגזרו חכמים על הפיגול והנותר, ואפילו כשלא נטמאו כלל, שיטמאו את הידים, ומשמיעה לנו המשנה שאם היה בשר עגל פיגול או נותר פחות מכביצה, ותפח והגיע לשיעור כביצה, הרי הוא מטמא מכאן ולהבא את הידים.
והיתה המשנה צריכה לומר זאת, כי סלקא דעתך אמינא, הואיל וטומאת פיגול וטומאת נותר רק טומאה דרבנן היא, אם כן, כולי האי, שתחילה לא היה בו שיעור ולאחר מכן תפח לכשיעור, בדרבנן לא עבוד רבנן תקנה שיטמא את הידים על ידי שישתער לכמות שהם עתה, קא משמע לן שאפילו בטומאה דרבנן משתערין לכמות שהוא עכשו.
תא שמע ממה ששנינו: בשר בהמה זקנה שהיה בו שיעור כביצה, ונטמא, וצמק לפחות מכשיעור, הרי הוא "טמא לשעבר", וטהור מכאן ולהבא. ומוכח שמשתערים לכמות שהן עכשיו.
אמר רבה: כל היכא דמעיקרא הוה ביה שיעור, והשתא לית ביה שיעור - הא לית ביה. (19) ופשוט שמשערין לכמות שהן.
וכל היכא דמעיקרא לא הוה ביה שיעור והשתא אית ביה שיעור, לא נחשב השיעור הזה מדאורייתא, כי התפיחה שהגדילה את נפחו היא ממים בלבד שנכנסו בו, ורק מדרבנן (20) (21) החשיבוהו כאילו יש בו שיעורא.
דף נד:
כי פליגי - כגון שהיה בו בתחילה כשיעור, וצמק לפחות מכשיעור, וחזר ותפח לכשיעור, ובזה נחלקו: דמר, שמואל ורבי שמעון ברבי וריש לקיש, שסוברים לכמות שהיו משערים, סבר, יש דיחוי באיסורא (22) ובטומאה, וכיון שנדחה בזמן שצמק לפחות מכשיעור, שוב לא נחשב לשיעור מן התורה כשיחזור ויתפח, שאם אסור הוא, לא יהיו חייב עליו משום אכילת איסור, וכמו כן הוא לא יחזור ויטמא, וכן אם הוא טהור הוא לא יקבל טומאה, שאין מחשיבים את הנפח שחזר ותפח כנפח של שיעור, והרי הוא משתער לכמות שהיה בהיותו מצומק.
ומר, רב ורבי חייא ורבי יוחנן, סבר, אין דיחוי באיסורא ובטומאה, כיון שמתחילה היה בו שיעור לאיסור ולטומאה, לכן, למרות שכשהצטמק חסר השיעור, אך משחזר ותפח נחשב שחזר לעיקרו שהיה בו שיעור, ולפיכך משערים בו לכמות שהוא עכשו.
ותמהינן: ומי איכא למאן דאמר דיש דיחוי באיסורין?
והתנן: כביצה אוכלין שהניחה בחמה - ונתמעטו מכביצה. וכן כזית מן המת או כזית מן הנבילה, וכעדשה מן השרץ, וכזית פיגול, וכזית נותר, וכזית חלב שהצטמקו, טהורין אותן אוכלין שהתמעטו, וכן אותו כזית מן המת או מן הנבילה, משום שהתמעטו מהשיעור של טומאה, וכמו כן אין חייבין עליהן על אותן איסורין שבמשנה משום פיגול ונותר וחלב.
ואם הניחן לאחר שצמקו בגשמים, ותפחו, וחזרו לשיעורם שבתחילה, הרי הם טמאין, וחייבין עליהם משום פיגול ונותר וחלב?!
ומסקינן: תיובתא למאן דאמר יש דיחוי באיסורין, תיובתא.
תא שמע: תורמין [מעשרין] תאנים לחים על הגרוגרות, שהן תאנים שהתייבשו וצמקו, במנין, שעל כל תשעים גרוגרות מפרישים עשר תאנים לחות, אבל אין מעשרין במידה, שאם ימדוד את הגרוגרות והתאנים בכלי מדידה, ויעשר עשירית המידה של תאנים לחות על תשע עשיריות המידה של גרוגרות מיובשות, הוא יפריש פחות מהכמות של תאנים לחות שהיה מפריש במנין.
שהרי נפח התאנים הלחות הוא יותר מנפח הגרוגרות, ונמצא שאם ימדוד את התאנים הלחות בעשירית המידה שמדד בה את הגרוגרות, הוא יפריש עשירית מנפח הגרוגרות, שהיא פחות בהרבה מנפח תאנים לחות. ואילו אם יפריש במנין של עשרה תאנים לחות כנגד תשעים גרוגרות, והיינו, שיחשיב את הגרוגרות כאילו הן לחות, הרי הוא יעשר בהרבה יותר ממה שיעשר לפי עשירית ממידת הגרוגרות.
והשתא דייקינן: אי אמרת בשלמא לכמות שהיו משערין, שפיר חייב לעשר במנין, כאילו היו הגרוגרות תאנים לחות, וכפי שהיו לפני שהתייבשו והצטמקו.
אלא אי אמרת כמות שהן משערין, כיצד מחייבים אותו לעשר לפי מנין, והרי כיון שהתאנים גדולים בנפחם מהגרוגרות, אם יפריש עשר תאנים על תשעים גרוגרות הוה ליה "מרבה במעשרות", שמפריש יותר מעשרה אחוז.
ותניא: המרבה במעשרות, שמפריש יותר מעשירית, פירותיו מתוקנים ואינם טבל, ומעשרותיו מקולקלין, שכיון שלא חל שם מעשר אלא על עשירית מהפירות, הרי שאר הפירות שהפריש הם טבל [שהרי עליהם הוא לא הפריש מעשר, אלא רק קרא עליהן עצמן שם מעשר לתקן אחרים, ושם מעשר אינו יכול לחול על יותר מעשירית מהפירות, ונמצא שהם נשארו טבל], ומכיון שאין אותה עשירית שנהייתה מעשר ניכרת בתוך התערובת של המעשר והטבל, הילכך מעשרותיו מקולקלין ואינו יכול לאוכלם.
ודחינן: אלא מאי אמרת - כמות שהן עכשו הם משתערים, אם כן אימא סיפא: אם בא לעשר גרוגרות על התאנים, הרי הוא חייב לעשרם במדה, שימוד במידה שיהיו בה תשעים אחוז מהמידה תאנים ועשרה אחוז מהמידה גרוגרות, ולא יפריש במנין, עשר גרוגרות על תשעים תאנים, משום שממעט במעשרותיו, שאם ימדוד גרוגרות בעשירית מהמידה של תאנים, היא תכיל למעלה מעשר גרוגרות!
אי אמרת בשלמא כמות שהן עכשו משערים, שפיר חייב להפריש את הגרוגרות במידה, שזהו היחס של עשירית גרוגרות לתשע עשיריות תאנים, לפי מצבם של הגרוגרות עתה. אלא אי אמרת לכמות שהן היו, משערים, הרי כשמפריש במידה - מרבה במעשרות הוא, כי אם נחשיב את הגרוגרות כמו שהיו בהיותן תאנים הרי צריך להפריש עשר גרוגרות על תשעים תאנים, ואילו כשמודד במידה הוא מפריש למעלה מעשר גרוגרות על תשעים תאנים!?
אלא, לא תוכיח ממשנה זו כלום, כי כאן בתרומה גדולה עסקינן הניטלת באומד, ואפשר להוסיף עליה כרצונו.
ורישא, כשמפריש מהתאנים על הגרוגרות, הרי הוא מפריש במנין משום המצוה לתרום בעין יפה, וסיפא, כשהוא בא להפריש מהגרוגרות על התאנים, הרי הוא מפריש במידה משום המצוה לתרום בעין יפה.
ותמהינן: אי הכי, אימא סיפא: אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: אבא היה נוטל עשר גרוגרות שבמקצוע [הוא הכלי שבו היו נותנים את הגרוגרות ומדבקים אותם בו לעיגולים גדולים] על תשעים תאנים לחות שבכלכלה [כלי שבו היו נותנים את התאנים הלחות בשעה שהיו קוטפין אותן].
ואי בתרומת גדולה מדובר - עשר על תשעים מאי עבידתיה?! שהרי אין מפרישים עשרה אחוזים תרומה גדולה.
אלא, הכא בתרומת מעשר, הניטלת מתוך המעשר, עסקינן, ותרומת מעשר, שהיא עשירית מהמעשר, ניטלת באומד ובעין יפה, ואבא אלעזר בן גמלא הוא שאמר משנה זו.
דתניא, אבא אלעזר בן גמלא אומר: נאמר בתרומת מעשר "ונחשב לכם ללוים תרומתכם, שהרמתם מעשר מן המעשר [כתרומה גדולה, הנקראת ראשית דגן, שהורמה מן תבואת הגורן] ". בשתי תרומות, הכתוב "ונחשב לכם", מדבר. אחת תרומה גדולה, ואחת תרומת מעשר. ללמדנו, כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד, שאין צריך למדוד את הפירות אלא נוטל באומד אחד מן החמישים ועושהו תרומה גדולה,
דף נה.
ובמחשבה, שאינו צריך להפריש בידיו, אלא נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר, כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה [ואין זה לימוד של תרומת מעשר מתרומה גדולה, אלא ששתיהן נלמדות כאחת, מדכתיב בשתיהן "ונחשב לכם"].
וכן אנו למדים: מה תרומה גדולה מצותה ליתן בעין יפה, אף תרומת מעשר בעין יפה. ולכן כשהוא בא לעשר מתאנים על גרוגרות הרי הוא מעשר עשר תאנים על תשעים גרוגרות בעין יפה. כאילו היה נפח הגרוגרות עתה כמו נפח התאנים.
אלא שעתה פרכינן לצד ההפוך: ומינה, מדברי רבי אלעזר עצמו בברייתא זו תוכיח הפוך. שהרי אמר רבי אלעזר בר רבי יוסי: אבא היה נוטל עשר גרוגרות שבמקצוע על תשעים תאנים לחות שבכלכלה.