חברותא על מנחות· הרב יעקב שולביץ
פרק רביעי - התכלת
מצות ציצית נוהגת בבגד שיש בו ארבע כנפות, ומצוה מן התורה ליתן בכל ארבעת כנפותיו "גדילים", העשויים מגדילי חוטים [חוטים הכרוכים יחד], והמתפצלים לפתילים. הגדיל והפתילים מצותם שייעשו משני חוטי לבן ומשני חוטי תכלת, (1) שהם ביחד ארבעה חוטים, וכאשר הם נכפלים, הרי הם שמונה חוטים.
מתניתין:
א. התכלת אינה מעכבת את הלבן. המצוה לתת פתיל תכלת בגדיל הציצית אינה מעכבת את נתינת החוטים הלבנים בו. והיינו, שאם אין חוטי תכלת, אפשר לעשות את הגדיל והפתילים מארבעה (2) חוטים לבנים [וכשהם נכפלים, הרי הם שמונה חוטים לבנים].
וכמו כן, הלבן אינו מעכב את התכלת. המצוה של נתינת החוטים הלבנים אינה מעכבת את מצות הנתינה של חוטי התכלת. (3) ולכן, אם אין חוטים לבנים, אפשר ליתן במקומם עוד שני חוטי תכלת, ויוצאים ידי חובת ציצית (4) בגדיל ופתילים העשויים מארבעה חוטי תכלת (5).
ב. תפלה [תפילין] של יד אינה מעכבת את של ראש. לכן, אם אין לו תפילה של יד, יכול להניח תפילה של ראש בלבד (6).
וכמו כן תפלה של ראש, אם היא חסירה, אינה מעכבת את מצות הנחת תפילין של יד, ויכול להניח על ידו בלבד (7).
גמרא:
והוינן בה: לימא מתניתין, שאמרה אין חוטי הלבן והתכלת מעכבים זה את זה, דלא כרבי?!
דתניא: "וראיתם אותו", מלמד שחוטי התכלת והלבן מעכבין זה את זה, שאם חסר אחד מהם אי אפשר לקיים מצות ציצית כלל, דברי רבי. וחכמים אומרים, אין מע כבין.
ומבררת הגמרא: מאי טעמא דרבי שסובר מעכבים זה את זה?
דכתיב "הכנף", ודרשינן, שיהיו החוטים לבנים כמו מין כנף, לפי שרוב הטליתות שבימיהם היו עשויות מבד פשתן לבן. וכתיב נמי "פתיל תכלת", ועל שניהם אמר רחמנא "וראיתם אותו", לומר, עד דאיכא תרוייהו, לבן ותכלת, בחד גדיל של ציצית.
ורבנן, מהיכן דרשו שאין מעכבין זה את זה?
משום דכתיב "וראיתם אותו", ולא כתב "וראיתם אותם" [שאילו היה כתוב וראיתם אותם היה במשמעו ששניהם לעיכובא], הילכך, כל חד לחודיה משמע. שבחוטי לבן בלבד או בחוטי תכלת בלבד ניתן לקיים מצות ציצית, כי אין אי קיום של חלק אחד מהמצוה מעכב את השני (8).
וחוזרת שוב הגמרא: לימא משנתנו, שאמרה אין התכלת והלבן מעכבין זה את זה, דלא כרבי, הסובר ששניהם מעכבין האחד את השני?!
ומשנינן: אמר רב יהודה אמר רב: אפילו תימא משנתנו רבי היא, (9) ולקיום המצוה צריך שיתן גם תכלת וגם לבן, והמשנה מדברת כשנותן את שניהם, בכל זאת אפשר ליישב את המשנה, כי מה שאמרה המשנה שאין מעכבין זה את זה, לא נצרכא, אלא להקדים. שבאה המשנה לומר, שאם הקדים את נתינת התכלת על כנף הבגד לפני נתינת הלבן, יצא ידי חובה, בדיעבד, ואין צורך לנתק את חוטי התכלת כדי ליתן קודם את חוטי הלבן ולאחריהם את חוטי התכלת, אלא יכול הוא ליתן עתה את חוטי הלבן.
דתניא: מצוה להקדים לבן לתכלת בתלייתם בבגד. (10) לפי שכך הוא סדר העשיה בתורה, קודם נותנים את חוטי הלבן, ואחר כך את התכלת, דכתיב "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", והיינו, שעל הציצית העשויה ממין כנף הבגד, שהוא צבע לבן, כמבואר לעיל, שרוב בגדיהם היו עשויין מבד פשתן לבן, עליה יש ליתן "פתיל תכלת". ואם הקדים את תחיבת חוטי תכלת ללבן, יצא, אלא שחיסר מצוה.
ומבארינן: מאי "חיסר מצוה"?
דף לח:
אילימא חיסר מצוה דלבן, משום שאיחר את הלבן, וקיים מצוה דתכלת, (11) אי אפשר לומר כך, שהרי לרבי, עכובי מעכב הלבן והתכלת אהדדי. ואם לא קיים את מצות הלבן, למה יצא ידי מצות תכלת? (12)
אלא, אמר רב יהודה אמר רב, הכי קאמר: שחיסר מצוה של הקדמת הלבן, ועשה מצוה. שגם מצות לבן יש לו, שהרי יש כאן עתה לבן ותכלת.
ומאי, מהו הלשון ש"חיסר מצוה"? - דלא עבד מצוה מן המובחר, שאין המצוה מושלמת.
ומקשה הגמרא על התירוץ שמשנתנו כרבי, וביאור המילים "הלבן אינו מעכב התכלת" הוא שאי הקדמת הלבן אינו מעכב התכלת.
התינח לבן דאינו מעכב את התכלת, שהפירוש בזה הוא שאי הקדמת הלבן אינה מעכבת את מצות התכלת.
אלא הדין השני במשנה, תכלת דאינה מעכבת את הלבן, ולפי מה שפירשנו שהלבן אינו מעכב את התכלת הכונה היא שאין הקדמת התכלת ללבן מעכבת את המצוה, נצטרך לפרש "התכלת אינה מעכבת את הלבן" שהקדמת נתינת הלבן אינה מעכבת את המצוה, מאי היא?! והרי הקדמת הלבן הוא דין לכתחילה, שכך היא מצותו, וכיצד נקטה המשנה לשון ש"אינו מעכב"?! (13)
ותרצינן: אמר רמי בר חמא: לא נצרכא דין המשנה שהתכלת אינה מעכבת את הלבן אלא לטלית שכולה תכלת, שמצוה ליתן בה תחילה תכלת ואחר כך לבן, שתמיד הסדר הוא מין הכנף בתחילה ובטלית זו התכלת קודם [באופן רגיל הם חוטים לבנים כמו הכנף שהיא לבנה, ולאחריה תכלת שאינה ממין הכנף, אבל כאן, שמין הכנף הוא תכלת, צריכים לתת תחילה חוטי תכלת שהם ממין הכנף, ולאחריהם את חוטי הלבן]. ועל טלית תכלת אמרה המשנה שאם הקדים הלבן אין אי הקדמת התכלת מעכבת הלבן.
איתמר נמי, שהפירוש בדין המשנה זה, שאין ההקדמה מעכבת: אמר ליה לוי לשמואל: אריוך! [לשון מלך, כיון שהלכה כשמואל בדיני הרי הוא כמלך, שדינו דין] לא תיתיב, אל תשב, אלא עמוד אכרעך על רגליך עד דמפרשת לי להא מילתא עד שתפרש לי משנה זו "התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת", מאי היא? האם באה המשנה לומר שחכמים חולקים על רבי וסוברים שאין הם מעכבים האחד את השני, או שהיא באה להשמיענו דין קדימת הלבן שאינו מעכב, ואפילו לרבי?
אמר ליה שמואל ללוי: לא נצרכא משנה זו אלא לסדין לבן [והוא הדין צבעים אחרים, שאינם תכלת, שהם שכיחים] בציצית, דמצוה לאקדומי לנתינת חוטי לבן ברישא.
ומפרשת הגמרא מאי טעמא? דדרשינן מדכתיב "ונתנו על ציצית הכנף" שצריך שהחוטים הראשונים שיינתנו בבגד יהיו מין כנף, ולאחריהם יינתנו חוטי התכלת שאינם מין כנף. ואי אקדים תכלת ללבן לית לן בה, ואינו מעכב.
ומקשינן: תינח לבן דאינו מעכב את התכלת, אם הקדים ונתן התכלת לפניו, תכלת דאינה מעכבת את הלבן, מאי היא? והרי לכתחילה צריך לתת את הלבן לפני התכלת?
אמר רמי בר חמא: לא נצרכא אלא לטלית שכולה תכלת, דמצוה לאקדומי בה תכלת ברישא, היות דהלימוד "הכנף מין כנף" מלמדנו שחוטי התכלת צריכים להנתן תחילה בבגד של תכלת, שהרי במקרה הזה התכלת היא "מין הכנף", ובכל זאת, אי אקדים ונתן לבן ברישא לית לן בה, ואינו מעכב.
ומקשינן: אמר רבא: הרי מה שדרשו מדכתיב "ונתנו על ציצית הכנף [מין כנף] פתיל תכלת" שצריך להקדים את חוטי הלבן הוא דין קבוע, ואפילו בבגד של תכלת, כי מידי, האם ציבעא קא גרים (14) את סדר נתינת החוטים והוא משתנה מבגד לבן לבגד תכלת? הרי בהכרח, לא זאת כונת התורה. אלא, כיון שרוב הבגדים עשויים מבדים שאינם צבועים בצבע תכלת, אמרה התורה שתמיד יקדימו ליתן את חוטי הלבן לפני נתינת חוטי התכלת לפי שהחוטים הלבנים הם מהמין הרגיל בבגד, ולא חוטי תכלת, שהם מין שאינו שכיח בבגד. ולכן כתבה התורה "תכלת" אחר "ציצית הכנף", ללמד שלעולם התכלת ניתנת בסוף. ואם כן, חוזרת הקושיא, מה הפירוש "התכלת אינה מעכבת את הלבן".
אלא, אמר רבא: פירוש חדש במשנה. לא נצרכא דין המשנה שאין התכלת והלבן מעכבין זה את זה אלא לגרדומין, כאשר נחתכו חלק מחוטי הציצית, ונשארו מהם שאריות חוטים קטנות התלויות בגדיל של הציצית, וכפי שיפורש שיעורן לקמן, דאי איגרדם אם נחתכו חוטי תכלת, וקאי ונשארו חוטי לבן בשיעור הראוי. והוא הדין אי איגרדם חוטי לבן, וקאי חוטי תכלת (15) לית לן בה, והרי הם כשרים (16).
וכמו דאמרי בני רבי חייא: גרדומי תכלת כשרין (17) משום שנשתיירו חוטי לבן בשיעור הראוי.
וכן אמרו בני רבי חייא: גרדומי אזוב, שנשתיירו מהקלחים שבאגודת האזוב, שבהם מזים את מי החטאת על טמאי מת כדי לטהרם, הרי הם כשרין להזאה.
והוינן בה: וכמה הוא השיעור של גרדומין בציצית? כמה צריך להשאר מהחוט שיהא עדיין כשר? ומפרשינן: אמר בר המדורי אמר שמואל: כל שנשתייר בהם בחוטים שנחתכו כדי לענבן, והיינו, לעשות בהן קשר של עניבה (18).
איבעיא להו: האם השיעור "כדי לענבן" משמעותו לכולהו שמונה חוטים בהדדי, שהוא שיעור גדול, (19) או דלמא שיעור שבו ניתן לענוב כל חד וחד מהחוטים לחודיה?
ומסקינן: תיקו! (20)
בעי רב אשי: מה הדין אם נשתיירו חוטים שהן אלימי, עבים, דלא מיענבי מחמת עובים, אבל אי הוו קטיני, אם הם היו דקים, הם היו מיענבי, מאי?
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: כל שכן שהן כשרין, שהרי יש בהם אורך כזה שאילו הם היו דקים היה בהם כדי עניבה, וכל מה שאי אפשר לענוב אותם הוא רק מחמת עוביים, דמינכר מצותייהו יותר, ניכרים על ידי העובי, והרי כל השיעור בדין גרדומין הוא כדי שיהיה ניכר ענין המצוה. ומבררת הגמרא: מאן הוא תנא [חכמים בברייתא] דפליג עליה דרבי, וסובר שאין חוטי תכלת והלבן מעכבין זה את זה?
ועונה הגמרא: האי תנא הוא:
דתניא: רבי יצחק אומר משום רבי נתן, שאמר משום רבי יוסי הגלילי, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: אם אין לו תכלת, מטיל במקומם חוטי לבן, ויוצא ידי חובת ציצית בארבעה חוטי לבן.
אמר רבא: שמע מינה מהדין שגרדומי ציצית כשרים הם, כי צריך לקשור קשר בחוטי הגדיל, על כל חוליא וחוליא מארבעת חוליות הגדיל.
דאי סלקא דעתך לא צריך לקשור בין כל החוליות, אלא די בקשר אחד בסוף הגדיל, לפני תחילת הפתילים, קשה הא דאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרין, וכן גרדומי אזוב כשרין. והרי כיון שנחתכו פתילי הציצית ונשתיירו רק פתילים קצרים בסמוך לקשר שבסוף הגדיל, עתיד הקשר הזה להתפרק [משום שחוטים קצרים הנמצאים לאחר הקשר, גורמים להתרופפות הקשר], ואז, כיון דאישתראי ליה קשר עילאי העליון שבסוף הגדיל, אישתרי ליה כולה, יתפרקו ויותרו כל החוליות המרכיבות את הגדיל, ולא ישאר כלל גדיל אלא פתילים נפרדים. והרי צריך שישארו גם גדיל וגם פתילים, שזו היא צורת ציצית. כי לולי הגדיל, אין ציצית.
ואם כן, מוכח שצריך לקשור בין חוליה לחוליה (21), לפי שאז, אם נשתיירו גרדומין מהפתילים אין לנו לחשוש שמא יתפרק הקשר שבסוף הגדיל, משום שגם אם יתפרק הקשר הראשון, עדיין ישארו קשרים נוספים שיחזיקו את הגדיל, ולפתילים שישארו אחרי פירוק הקשר שבסוף הגדיל יהיה אורך מספיק כדי שלא יתפרקו הקשרים הנוספים.
ודחינן: מה הראיה ממה שהכשירו בני רבי חייא גרדומין שצריך תמיד לקשור על כל חוליא וחוליא?
דף לט.
דילמא מה שהכשירו בני רבי חייא גרדומין מדובר באופן שאירע דאיקטר, וקשר קשרים בכמה חוליות!?
ואמר רבה: שמע מינה ממה שהוצרכה התורה להתיר כלאים בציצית מדין עשה דוחה לא תעשה, שקשירתו של קשר עליון [והוא הקשר התחתון שבסוף הגדיל (22), שמקיים את הגדיל מעל לפתילים] הוא חיוב מדאו רייתא.
והיינו, שחייבים מן התורה לעשות בציצית לפחות קשר אחד, ויש לעשותו בסוף הגדיל, מעל לפתילים.
דאי סלקא דעתך שמהתורה אין צריך לקשור, אלא די בכך שיכרוך את חוטי הציצית ויעשם גדיל בלא לקושרם, ויחזיק הגדיל הזה מעמד יום או יומיים, וכל חיוב הקשירה הוא רק דרבנן, אם כן, אמאי איצטריך למישרי סדין של פשתן בציצית של צמר ולהתיר איסור כלאים (23) [שהתכלת היא צמר צבוע בצבע תכלת], והרי אפשר להמנע מקשירה, ויכול להסתפק בעניבה, ושוב לא יעבור באיסור כלאים. ואם כן פשיטא שמותר באופן כזה שלא קושר, שהרי תחיבת החוטים של הצמר לתוך בגד הפשתן אינה נחשבת לכלאים, כי התוכף תכיפה אחת של חוט צמר בבגד פשתים, אינו נחשב חיבור ביחס לאיסור כלאיים, וכאן תחיבת החוטים לבגד היא תכיפה אחת בלבד!?
אלא, שמע מינה, שלא די בעשיית גדיל שיכול להתקיים באופן זמני, אלא צריך לקושרו בסופו, ומוכח מכאן שקשר עליון בציצית, דאורייתא הוא. (24)
אמר רבה בר רב אדא, אמר רב אדא אמר רב: אם נפסק ראש החוט המחובר לטלית (25) מעיקרו, הרי היא ציצית פסולה. (26) יתיב רב נחמן, וקא אמר להא שמעתא.
איתיביה רבא לרב נחמן: הרי שנינו בברייתא לקמן בדיני שיעור הציצית: במה דברים אמורים שצריך שיעור בציצית, בתחילתו, בשעת עשיית הציצית אבל בסופו (27), לאחר שכבר היתה הציצית עשויה בבגד, וניתקו חלק מפתיליה, הרי שיריו וגרדומיו [וכפי שיבואר להלן] - כל שהוא.
והוינן בה: מאי שיריו ומאי גרדומיו?
מאי לאו, שיריו - דאיפסיק מינייהו מחוטי הציצית קצת חוטים, ואישתייר מינייהו קצת. גרדומיו - דאיגרדום איגרדומי החוט לגמרי עד לחיבורו לעיקר הבגד. וקשה למאן דאמר נפסק החוט מעיקרו הרי היא פסולה!? ומשנינן: לא. אין כאן בברייתא שני אופנים שונים, של שייריו, וגרדומיו, והיינו נפסק החוט מעיקרו. אלא חדא קתני בברייתא: שיורי גרדומיו - כל שהוא. והיינו, דוקא בנשתייר מן החוט, אבל נפסק החוט מעיקרו, הרי היא פסולה.
ומקשינן: אם כן, לימא "גרדומיו כל שהוא"?! שהרי ביאור הלשון גרדומין הוא שיריים, ומה שהוסיף התנא "שיריו" - למה לי?
ומשנינן: הא קא משמע לן, דבעינן שיורא לגרדומיו, ולא די בכל שהוא, וכמה הוא השיעור שצריך שישאר - כדי לענבן, ואם נפסק לגמרי פסולה. ולשון הברייתא "כל שהוא" הוא כדי עניבה, וכפל הלשון "שיריו" ו"גרדומיו" ללמדך שצריך חשיבות לשיור, שיהיה לפחות בכדי עניבה. (28)
יתיב רבה, וקאמר משמיה דרב: חוט של כרך, שבו הוא כורך את החוטים שבגדיל, עולה לו מן המנין (29) של שמונה חוטים.
אמר ליה רב יוסף לרבה: שמואל הוא שאמרה דין זה, ולא רב! (30)
איתמר נמי: אמר רבה בר בר חנה: סח לי רבי יאשיה דמן אושא: חוט של כרך עולה לה לציצית מן המנין של שמונה החוטים.
יתיב רבא, וקאמר משמיה דשמואל:
תכלת [כך קרויה הציצית], שכרך רובה, ועשה שני שליש גדיל ושליש פתילים - כשרה, על אף שמצותה לכתחילה שתיעשה שליש גדיל ושני שליש פתילים.
אמר ליה רב יוסף: רב אמרה דין זה, ולא שמואל אמר זאת!
איתמר נמי - אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: תכלת שכרך רובה כשרה.
רב חייא בריה דרב נתן מתני הכי: אמר רב הונא אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: תכלת שכרך רובה - כשרה.
וכמו כן להיפך: ואפילו לא כרך בה, בגדיל, אלא חוליא אחת, שהקיף את חוטי הגדיל בחוט הכרך שלש פעמים בלבד, הרי היא כשירה.
ונויי תכלת (31), והיינו עיקר מצות ציצית לכתחילה, הוא לעשותה שליש גדיל, ושני שליש ענף של פתילים נפרדים.
וכמה הוא שיעור חוליא, כמה כריכות יש לסובב כדי לקבל "חוליא" אחת? [ומספר החוליות יבואר לקמן]
תניא: רבי אומר: שיעור חוליא הוא כדי שיכרוך, וישנה, וישלש.
תאנא: הפוחת בעשיית החוליות, לא יפחות משבע חוליות. והמוסיף, לא יוסיף על שלש עשרה חוליות.
ומבארינן: הפוחת לא יפחות משבע - כנגד שבעה רקיעים, שהרי תכלית מצות התכלת היא לזכור את הקב"ה [על ידי שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע]. והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה, כנגד שבעה רקיעים וששה אוירין שביניהם. (32)
תנא: כשהוא בא להתחיל את עשיית הציצית, והוא מתחיל לכרוך את הגדיל, מתחיל לכרוך בחוט כרך ארוך בלבן, משום שנאמר "ונתנו על ציצית הכנף", ודרשינן שצריך ליתן תחילה חוט שהוא מין כנף, ורוב כנפות הבגדים עשויים מפשתן לבן.
וכשהוא מסיים את כריכת הגדיל, הרי הוא מסיים שוב בלבן, משום מעלין בקודש ולא מורידין. והיינו, שהחוט הלבן שלמדנו מהפסוק "מין כנף" שהוא קודם, הרי הוא חשוב יותר מחוט התכלת. ולכן, אם נתן תחילה חוט לבן ואחריו חוט תכלת, נראה הדבר שסיום עשיית הכריכה הוא בתכלת, הפחותה בחשיבותה, ונמצא שהסיום הוא הורדה בקודש, והדין הוא שמעלין בקודש ואין מורידין, לכן צריך לחזור ולכרוך בחוט לבן, כדי שסוף הכריכה תהיה בהעלאה בקודש.
רב ורבה בר בר חנה הוו יתבי. הוה קא חליף ואזיל ההוא גברא דמיכסי גלימא, דכולא היתה עשויה תכלתא, ורמי ליה תכלתא (תחילת העמוד) [ציצית] וגדילא מיגדיל, והיתה אותה ציצית עשויה כולה גדיל ולא עשה לה ענף של פתילים.
דף לט:
אמר רב: יאי גלימא, נאה היא אותה הגלימה העשויה כולה תכלת, ולא יאי תכלתא. שאין הציצית שלה נאה שהרי לא עשה לה ענף אלא גדיל בלבד (33).
רבה בר בר חנה אמר: יאי גלימא ויאי תכ לתא!
ומבארת הגמרא: במאי קא מיפלגי? מהו יסוד מחלוקתן אם כשרה ציצית שיש בה גדיל בלא פתיל? רבה בר בר חנה סבר: כתיב "גדיל" [גדילים תעשה לך], וכתיב "פתיל", למדנו מכאן שאפשר לעשות את הציצית, או גדיל או פתיל.
ורב סבר: לעולם "פתיל" בעינן. (34) וההיא, הפסוק "גדילים", למניינא של החוטים הוא דאתא, ללמדנו שצריך שמונה חוטים. וכך דרשו: אילו לא כתבה התורה אלא "גדיל" בלבד, היה משמע שנים חוטים, משום שאי אפשר לעשות גדיל בפחות משני חוטים, שהרי צריך חוט אחד לכרוך בו חוט שני. ועכשיו שכתבה תורה גדילים בלשון רבים, הרי משמע שני גדילים, שבכל גדיל יש שני חוטים, הרי ארבעה (35) חוטים שצריך לתוחבם בחור שבכנף הבגד. וכתיב "ונתנו על ציצית הכנף פתיל" - אמרה תורה: עשה מארבע חוטים גדיל אחד, וכשתתחבם בכנף הבגד ותכפלם לכאן ולכאן יהיו שמונה חוטים, ופותלהו לאותו גדיל, מתוכו, שבסופו של הגדיל יהיה ענף של פתילים.
אמר שמואל משמיה דלוי: חוטי צמר לבנים פוטרין, מקיימים בהם מצות ציצית, בשל בגד העשוי פשתן. כי מאחר ושני החוטים של תכלת עשויים מצמר, ויש ליתנם בבגד של פשתן, מותר ליתן בו גם את שני חוטי הלבן כשהם עשויים מצמר.
איבעיא להו: חוטים של פשתן - מהו שיפטרו בבגד של צמר? וצדדי הספק הם: האם חוטי צמר בשל בגד פשתים הוא דפטר, דכיון דתכלת שהיא עשויה צמר, וחייבת להנתן גם בבגד פשתן פטרה, ומקיים בזה מצות ציצית, לכן חוטי לבן של צמר נמי פטר. (36) אבל ליתן חוטי פשתים בצמר לא התירה התורה, שהרי התכלת הניתנת בצמר אין בה משום כלאים ואם כן מדוע שנתיר נתינת חוטי פשתן בצמר.
או דילמא, כיון ששניהם [צמר ופשתים] מוזכרים בפסוק, דכתיב "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו - גדילים תעשה לך", ומכאן למדנו שמותר ללבוש כלאים לצורך קיום מצות ציצית, אם כן, לא שנא צמר בפשתים, התירה התורה, שהרי התכלת, העשויה מצמר, כלאים היא בבגד פשתן, ולא שנא פשתים בצמר [ציציות פשתן בבגד צמר].
ומביאה הגמרא ראיה: תא שמע: דאמר רחבה אמר רב יהודה: חוטי צמר פוטרין בשל פשתן, ושל פשתן פוטרין בשל צמר. ואילו חוטי צמר ופשתים פוטרין בכל מקום, בכל מיני בגדים, ואפילו בשיראין, בגדי משי שאינם לא צמר ולא פשתים.
ומפורש בדברי רבי יהודה שחוט פשתן פוטרין בבגד צמר, ונפשט הספק של הגמרא.
ועל הדין הנוסף של רבי יהודה, ששני חוטי פשתן לבן ושני חוטי תכלת יחד, פוטרין בכל סוגי הבגדים, אומרת הגמרא:
ופליגא, אדרב נחמן. דאמר רב נחמן: השיראין - פטורין מן הציצית. שלא חייבה התורה בציצית אלא בבגד צמר או פשתן.
איתיביה רבא לרב נחמן: הרי שנינו: השיראין, מעיל של משי, והכלך והסריקין שהוא מעיל העשוי מנעורת של משי - כולן חייבין בציצית?!
ומתרצינן: מדרבנן הרי הם חייבים בציצית, ורב נחמן פטר רק מחיוב דאורייתא.
ומקשינן: אי הכי, ששיראין אינם חייבים בציצית אלא מדרבנן, אימא סיפא: וכולן, כל הבגדים שאינם מצמר ופשתים, חוטי צמר ופשתים [ומשמע שהכונה לשני חוטי פשתן לבן ושני חוט צמר תכלת] פוטרין בהן.
ומעתה קשה: אי אמרת בשלמא שחיוב שיראין בציצית דאורייתא הוא, היינו דמישתרו בהו כלאים, לפי שאיסור כלאים הותר בציצית.
אלא אי אמרת כרב נחמן, שחיוב שיראין בציצית דרבנן הוא - היכי מישתרי בהו נתינת חוטי צמר ופשתים ביחד דהוו כלאים? (37)
ומשנינן: אימא: נותן בשיראין או חוטי צמר, או חוטי פשתים.
ומוכיחה הגמרא את התירוץ: הכי נמי מסתברא כרב נחמן, ששיראין אינם חייבים מהתורה בציצית.
דקתני סיפא: הן עצמן, ציציות משאר המינין, במינן הרי הם פוטרין, שיוצאים ידי חובה בנתינת חוטי משי בבגד של משי, אבל שלא במינן - אין פוטרין.
ומוכיחה הגמרא: אי אמרת בשלמא שחיוב שיראין בציצית הוא רק חיוב דרבנן, היינו דמיפטרו בגדי שיראין במינן, (38) בחוטי משי.
אלא אי אמרת שחיובם של שיראין בציצית דאורייתא הוא, קשה, כיצד פוטר אותם חוט משי? והרי רק חוט צמר ופשתים הוא דפטר וכשר לציצית, שהרי מן התורה לא מצינו אלא שחוטי צמר ופשתים פוטרים, דכתיב "צמר ופשתים... גדילים תעשה לך"!?
ודחינן: אי משום הא, לא איריא. מזה אין להביא ראיה לרב נחמן, אלא גם לרב יהודה חוטי משי פוטרים בגד של משי, כדרבא.
דרבא רמי, הקשה, שיש סתירה לכאורה בלשון הפסוק, כתיב "הכנף", ודרשו שבא לומר שצריך ליתן ציצית שהיא מין כנף, ונכלל בזה גם חוטי שיראין לבגד שיראין. ומאידך, כתיב בסמוך לפסוק "גדילים תעשה לך", צמר ופשתים. ומשמע שרק בהם יוצאים ידי חובה
הא כיצד? צמר ופשתים פוטרין בין במינן (39) ובין שלא במינן. ואילו שאר מינין רק במינן פוטרין, אבל שלא במינן אין פוטרין. ודרשא זו מוכיחה שחיוב שיראין בציצית הוא מן התורה.
ורב נחמן, שפטר מן התורה שיראין מציצית, משום דאמר כתנא דבי רבי ישמעאל. דתנא דבי רבי ישמעאל: הואיל ונאמרו "בגדים" בתורה במצות ציצית, "על כנפי בגדיהם", סתם, ולא פירט הכתוב מאיזה מין הם אותם בגדים, ופרט לך הכתוב באחד מהן, בפרשת נגעים, שכונת הכתוב היא לבגד צמר ופשתים, יש ללמוד מכאן, אף כל מקום שאמרה התורה "בגד", הכונה היא לבגד צמר ופשתים. (40) אמר אביי: והאי תנא דבי רבי ישמעאל, שדרש מפסוק לפטור שאר מינין מציצית, מפיק, בא לחלוק ולהוציא מאידך תנא דבי רבי ישמעאל, שמרבה מדרשה, שכל "בגד" בפסוק כולל שאר מיני בגדים.
דתנא דבי רבי ישמעאל: כתיב בפרשת נגעים "בגד צמר". אין לי אלא בגד צמר שנוהג בו דין נגעים, מנין לרבות בגד העשוי צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים והכלך והסריקין והשיראין, מנין שגם הם מטמאין בטומאת נגעים? - תלמוד לומר "או בבגד פשתים". כפל הכתוב לשון "בגד", לרבות שאר בגדים.
דף מ.
תנו רבנן: סדין של פשתן [העשוי לבגד], האם חייב בציצית או לא? בית שמאי פוטרין אותו מהציצית, משום איסור כלאים, שהרי התכלת היא צמר, והסדין עשוי מפשתן. ובית שמאי אינם דורשים (41) את הסמיכות של כלאים לציצית כדי להתיר כלאים בציצית. (42)
ובית הלל מחייבין ליתן ציצית של צמר בסדין של פשתן, לפי שהם דורשים "סמוכין" להתיר כלאים בציצית.
ומכריע התנא בברייתא: והלכה - כדברי בית הלל!
אמר רבי אליעזר ברבי צדוק: הלכה אינה כבית הלל שמחייבים להטיל ציצית בסדין. והראיה, שאין נוהגין להטיל ציצית כדברי בית הלל: והלא כל המטיל תכלת לסדינו בירושלים - אינו אלא מן המתמיהין, שהכל תמהים כיצד הוא עושה זאת. ואילו לבית הלל הרי הוא חייב ליתן בסדין ציצית. (43)
אמר רבי: אם כן, שהלכה כבית הלל, למה אסרוה להטלת הציצית בסדין בירושלים? - לפי שאין בקיאין בני ירושלים בדרשת סמוכין, ואינם יודעים את ההיתר. ואם נתיר להם כלאים בציצית, יבואו להתיר כלאים בכל מקום. ולפיכך העדיפו חכמים לבטל מצות עשה מן התורה בשב ואל תעשה, כדי שלא יבואו לעבור על איסור כלאיים בקום ועשה. (44) אמר ליה רבא בר רב חנא לרבא: למה אי אפשר לפרסם את ההיתר של ציצית כלאים - ולרמו בי עשרה, יטילו ציציות תכלת בכנפיהם בבגד פשתן של עשרה אנשים, ונפקו לשוקא בציציותיהם, ומפרסמא למילתא שכלאים מותרים בציצית!?
ומשנינן: אם יעשו כן הרי כל שכן דמתמהו אנשי ירושלים עילון על אותם האנשים, הכיצד אנשים הגונים שכאלה לובשים כלאיים!?
ומקשינן: ולידרשא בפירקא, בשעה שמתאספין אנשי העיר לשמוע את דרשת הרב, שידרוש שכלאים בציצית מותרין!?
ומשנינן: מה שלא נהגו להטיל ציצית בסדין בירושלים היה משום גזירה, שגזרו שלא להטיל ציצית בבגד פשתן משום קלא אילן, שמא יבואו לצבוע את חוטי התכלת בצבע שאינו תכלת אלא דומה לו, הנקרא "קלא אילן".
ומקשינן: ומה איכפת לנו אם לא יצבעו חוטי התכלת כהלכתן, ולא יהא הקלא אילן אלא כאילו לא נצבע כלל, וישאר החוט לבן, הרי גם בחוטי לבן מתקימת מצות ציצית כמו ששנינו במשנתנו שאם אין תכלת מטילים חוטי לבן במקומם!? (45)
ומשנינן: שאסור להטיל חוטי לבן של צמר בבגדי פשתן כיון דאפשר להטיל במינן, שהרי יוצאים ידי מצות ציצית גם בהטלת חוטי פשתן לבנים בבגדי פשתן, ולכן לא הותר (46) להטיל בהן חוטי צמר, כדריש לקיש!
דאמר ריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא שנפגשים עשה המחייב לעשות מצוה ולא תעשה המונע מלקיים את המצוה, אם אתה יכול לקיים את שניהם, מוטב (47) [כגון, לתת חוטי לבן של פשתן בבגד פשתן] וחייב לקיים המצוה באופן שלא יעבור על הלאו ואם לאו, כגון ליתן חוטי תכלת שהם צמר לבגד פשתן, שאי אפשר לקיים את מצות התכלת מבלי לעבור על הלאו של כלאים - יבוא עשה וידחה את לא תעשה!
והיינו, שגזרו חכמים שלא יתנו ציצית בבגד של פשתן משום החשש שמא יעשו את חוטי התכלת מקלא אילן, שאינו אלא חוט לבן הצבוע בצבע שאינו תכלת, שאינו דוחה את הכלאים, כיון שאפשר לקיים את מצות חוטי לבן גם כשהם עשויים מפשתן, ואין צורך לדחות עבורן את הכלאים.
ומקשינן: למה גזרו משום חשש זה שלא לקיים מצות ציצית, שיעשו תקנה - וליבדקוה לכל אותן היורות שצובעין בהן את התכלת אם הן תכלת או קלא אילן!?
ומשנינן: אלא חוזרת בה הגמרא שאין הגזירה משום קלא אילן, אלא גזירה משום טעימה, שמא היתה הצביעה של תכלת לצורך נסיון, לנסות צבע התכלת אם הוא כבר ראוי לצביעה, וצביעה שנעשית לצורך ניסוי היא פסולה למצות ציצית [וכפי שיבואר בדף מב ב בסופו], ודבר זה לא ניתן לבדיקה, שאין אפשרות לבדוק אם נצבע החוט לצורך נסיון או לצורך הצביעה עצמה.
ומקשינן: שעדיין יש עצה למנוע חשש הניסיון בצבע וליכתבה אדיסקי שיכתבו את האיסור של ניסוי באגרות ויפרסמום בכל מקום, ויודיעו שצריך לקחת מקצת צבע מתוך היורה ולנסות בו את הצבע, ולשרוף את אותו הצמר!? ומשנינן: וכי אדיסקי ליקום וליסמוך?! למנוע חשש איסור, הרי אפשר שלא כולם יראו אגרות אלו ואפשר גם שלא יקיימו מה שכתוב בהם.
ועל תירוץ זה אמר רבא: כיצד אמרת שאין תועלת במשלוח האגרות משום שהאנשים לא יצייתו להם?
דף מ:
השתא ביחס לדין (תחילת העמוד) חמץ בפסח, וביחס לאכילה ביום הכיפורים, שאיסור דכרת הם, ובכל זאת סמכינן אדיסקי, על האגרות שיצאו מבית דין להודיע אימתי פסח ואימתי יום הכיפורים, הכא, ביחס לתכלת, דעשה בעלמא הוא לא כל שכן שיש לסמוך על האגרות?!
אלא אמר רבא: הא מילתא אמרי אמרתי אני בבבל, ואיתמר אותו דבר במערבא [בארץ ישראל] משום דרבי זירא כוותי, שהסיבה שאסרו ציצית בסדין שמא יקרע סדינו בתוך ג' אצבעות משפת הסדין, ויתפרנו לקרע בחוטי פשתן, ומשארית החוטים שישארו תלויים בשפת הסדין הוא יעשה ציצית (48) [בצירוף חוטי תכלת], וחוטים אלו שנשארו תלויים לאחר התפירה אינן ראויים למצות ציצית, שהרי התורה אמרה "גדילים תעשה לך", שתהיה עשייתם מתחילה לשם מצות ציצית, ולא תתקיים המצוה מן העשוי מכבר בבגד שלא לשם מצוה (49). וכיון שלא יקיים מצות ציצית הרי חוטי התכלת שיצרף לחוטי הפשתן אוסרין את הסדין משום כלאיים שלא במקום מצוה, לכן, חששו חכמים למצב שכזה ואסרו להטיל ציצית בסדין, שמוטב שימנעו מקיום מצות ציצית בשב ואל תעשה מאשר שיעברו על איסור כלאים בקום ועשה.
שרא רבי זירא לסדיניה! התיר רבי זירא את חוטי הציצית שהיו בסדינו, שהיה עשוי מפשתן, והסכים לגזירה, מחשש שמא יקרע ויתפור, ויכול להכשל בכלאים.
רב זירא אמר: מה שאסרו חכמים להטיל ציצית בסדין הוא מטעם אחר: גזירה נמי (50) משום כסות לילה! שמא יבואו להתכסות בו בלילה, שאינו זמן קיום מצות ציצית, ונמצא עובר על איסור כלאים בזמן שאינו מקיים מצות ציצית (51).
ואמר רבא: הא מילתא אמרי אמרתי אני בבבל, ואיתמר במערבא משמיה דרבי זירא כוותי: טלית שהיא של בגד העשוי מאריג, וכנפיה של הטלית הן של עור הרי היא חייבת בציצית.
אבל אם הטלית עצמה היא של עור, הרי למרות שכנפיה הן של בגד [אריג] הרי היא פטורה מהציצית.
ו"בגד" נקרא רק אריג ולא כשהוא עשוי מחתיכת עור (52).
ומבררת הגמרא: מאי טעמא לא נקבע החיוב לפי מקום הטלת הציצית? כי עיקר בגד בעינן לקביעת חיוב הציצית, ולכן רק אם עיקר הבגד עשוי ממין המחויב, חייב בציצית.
רב אחאי אזיל בתר כנף, ואם הוא היה עשוי מבגד, היה מטיל בו ציצית על אף שעיקרו של הבגד היה עשוי מעור (53).
אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: הטיל חוטי ציצית לטלית שהיתה בעלת שלוש כנפות בלבד, ולאחר מכן השלימה לארבע כנפות על ידי שתפר בה קרן נוספת, הרי למרות שהטיל עתה ציצית בכנף הרביעית, היא פסולה, משום "תעשה ולא מן העשוי"! שבשעה שהוטלו חוטי הציצית בשלש הכנפות הראשונות לא היתה הטלית חייבת בציצית, ונמצא שבשעת חיובה, כשתלה בה את הקרן הרביעית, כבר היו בה חוטי הציצית, והתורה חייבה להטיל בה ציצית כשהיא מתחייבת בהן, ולא יוצא ידי חובה בציציות שכבר היו תלויות בבגד לפני שעת החיוב.
מיתיבי: חסידים הראשונים שהשתדלו בכל מאודם לדקדק במצוות, נהגו להטיל ציצית בבגד ברגע הראשון שרק היה אפשר. ולפיכך, בשעה שארגו והכינו בגד בעל ד' כנפות, כיון שארגו בה ג' אצבעות של אריג, שהוא השיעור הקטן ביותר של בגד, היו מטילין לה חוטי תכלת בשני הכנפות שכבר נארגו. ומוכח, שאע"פ שבגד קטן וצר ברוחב ג' אצבעות אינו חייב בציצית כיון שאין בו שיעור, אעפ"כ אין זה פוסל את הציצית המוטלת בו משום "תעשה ולא מן העשוי"! וקשה על רבא.
ומתרצינן: אימא כיון שפצעו בה ג'! והיינו, שבשעת גמר אריגת הבגד, כשנכנסו לתוך ג' אצבעות האחרונים שעוד נשאר לארוג בבגד והיה שייך כבר להטיל בו צצית כיון שהיו בה כבר ד' כנפות, היו מטילין לה תכלת. שאז היה כבר שם "עשייה" בהטלת הציציות.
ומקשינן: ומי אמרינן כיצד יתכן לומר שציצית שהוטלה בשעה שהבגד היה פטור עדיין מציצית פסולה משום תעשה ולא מן העשוי, והאמר רבי זירא: הטיל ציצית נוספת למוטלת, שכבר הטיל ציצית פעם אחת בבגד ועתה בא להוסיף ציצית נוספת בכל כנף, הרי היא כשרה, ואף אם פסק אחר כך את הציציות הראשונות! והרי במקרה כזה אין שם עשייה על הציציות השניות שנשארו עתה, כיון שהבגד כבר נפטר בציציות הראשונות, ובכל זאת לא נפסלים משום תעשה ולא מן העשוי!?
ומתרצינן: אמר רבא: השתא ב"בל תוסיף" קאי, בעשיית הציציות השניות, הילכך - "מעשה" לא הוי! שכיון שבעשיית הציציות השניות עבר על איסור "בל תוסיף" אין שם "עשייה" כלל בהטלתן (54), ואח"כ כשפוסק את הראשונות, אותה שעה נחשבת הקציצה כ"עשיית" הציציות השניות ואין זה נקרא "מן העשוי". אבל בטלית בת ג' כנפות שהטיל בה ציצית ואחר כך עשאה בת ד' כנפות, נחשבת הטלת הציצית "עשייה", ולכן כשנעשית הטלית לאחר מכן מחויבת, נחשב "מן העשוי", ופסול.
מתקיף לה רב פפא: ממאי דגברא לאוסופי קא מיכוין? מנין לנו שזה שמטיל ציצית בשנית מתכוין להוסיף על מה שצותה תורה, ועבר בכך על בל תוסיף, ולכן אין במעשיו שם "עשייה" כלל? [ולכן כשיחתוך את הראשונות הציציות השניות יהיו כשרות]. דלמא לבטולי קא מיכוין אולי מתכוין המטיל לבטל בעשייתו את הציציות הראשונות, ובמחשבתו להסירם לאחר מכן ו"לעשות" כעת במקומם ציציות אחרות לשם מצות ציצית, ובכך "בל תוסיף" ליכא, אבל שם מעשה איכא! והיא "עשיה" בפטור כמו טלית בעלת שלש כנפות, ואם כן מוכח מכאן שאין פסול "תעשה" ולא מן העשוי בשעה שהבגד פטור מעשיית אותן הציציות! (55)
אמר רב זירא אמר רב מתנא אמר שמואל: חוטי תכלת מצמר שהוטלו בבגד יחד עם חוטי לבן הפשתן אין בהם משום איסור כלאים (56), ואפילו אם הטילם בטלית כזו שפטורה מחובת ציצית. והוינן בה: מאי "טלית פטורה"? באיזו טלית מדובר? אילימא דלית בה שיעורא ונאמר שאין איסור כלאים אפילו אם הטיל צמר ופשתים בטלית שהיא פחותה מכשיעור, הרי למדנו להיפך, שאם אין בה שיעור חיוב יש בה איסור כלאים. שהרי למדנו:
דף מא.
והתניא: טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו (תחילת העמוד) והגדול יוצא בה שוק דרך עראי ואינו מתבייש - זהו שיעור הטלית שהיא חייבת בציצית (57). אבל אם אין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו, הרי אע"פ שהגדול יוצא בה עראי פטורה (58) מחיוב ציצית, וכן הדין לענין כלאים! והוינן בה: מאי "וכן לענין כלאים"? לאיזה ענין דימו ציצית לכלאים? אילימא שכוונת הבריתא להורות שכן הדין לענין איסורא דכלאיים. שטלית שהיא קטנה מהשיעור המוזכר בברייתא מותר לעשותה מצמר ופשתים ואין בכך איסור כלאים, לא יתכן לומר כך, [שהרי] והא אנן תנן: "אין עראי בכלאים" ואפילו בגד קטן שמתבישים לצאת עמו עראי לשוק אסור משום כלאים!
ואמר רב נחמן בר יצחק "וכן לענין סדין בציצית" שכוונת הבריתא היא לדמות שיעור ציצית לכלאים, שאם יש לו בגד פשתן גדול שיש בו שיעור חיוב ציצית, מותר להטיל בו תכלת מצמר ואין לו לחוש לאיסור כלאים, אבל אם הבגד קטן ואין בו שיעור חיוב ציצית, אין להטיל בו תכלת, מפני שלובש כלאים שלא במקום מצות ציצית.
ואם כן מפורש בברייתא, שטלית שאין בה שיעור ציצית אסור להטיל בה צמר ופשתים. וקשה לרב מתנא, שאמר שמותר להטיל תכלת בבגד פשתן ואפילו בטלית פטורה מהי אותה טלית פטורה?
ומתרצינן: אלא מאי פטורה הטיל למוטלת! שאם הטיל בבגד פשתן ציציות נוספות על הראשונות ויש בהם תכלת מצמר אין בכך משום איסור כלאים למרות שבציצית הנוספת הוא אינו מקיים מצוות ציצית, שכלאים הותרו בציצית לגמרי.
ומקשינן: והא כבר אמרה רבי זירא חדא זימנא? לעיל, שאם הטיל למוטלת כשרה, ומכיון שהתחדש שם שיכול לפרוק איזו שירצה, הראשונות או האחרונות, וכשר, פשיטא שיש שם ציצית על שניהם, ואין בכך איסור כלאים? (59)
ומתרצינן: חדא מכלל דחברתא אתמר שבאמת את הדין שכלאים "הותרה" אפילו בטלית פטורה, למד רב זירא מהדין הראשון ש"הטיל למוטלת כשרה".
תנו רבנן: טלית כפולה, שהיתה ארוכה כשתים וכפלה, חייבת בציצית. ונותן הציציות על מקום הכפל, דהיינו, בד' הפיאות כשהיא כפולה.
ורבי שמעון פוטר מליתן בה ציצית. משום שאם יתן ציציות במקום הכפל, נמצא שאם תפשט, יהיו הציציות באמצעיתה (60).
ושוין רבי שמעון ורבנן בזה שאם כפלה ותפרה שחייבת משום שעל ידי התפירה לא תיפשט.
ומקשינן: אי תפרה ממש, פשיטא שחייבת, דהלא כעת זו היא צורתה?
ומשנינן: לא צריכא, דנקטה בסיכי, שחברה על ידי סיכות, שאין זו תפירה של קיימא.
רבה בר הונא אקלע לבי רבא בר רב נחמן. חזייה דהוה מיכסי בטלית כפולה [שלא היתה מהודקת בסיכות], ורמי ליה חוטי עלוי כפילא [והיו בה חוטי הציצית במקום הכפל]. אפשיטא [נפשטה] הטלית ואתא חוטא וקם להדי רישא [ונמצאו חוטיה באמצע, בצד ראשו של רבא בר רב נחמן]. אמר ליה רבה בר הונא: באופן זה, שעומדים החוטים באמצע הטלית, לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא! שכנף הוא שפת הבגד.
אתא רבא בר רב נחמן שדייה לבגד זה, ואיכסי בגלימא אחריתי.
אמר ליה רבה בר הונא: מי סברת ציצית חובת גברא הוא, כך שהועלת במעשיך לקיים מצות ציצית בטלית אחרת, ולא אכפת לך שהטלית הכפולה תשאר כשהיתה? הא ציצית חובת טלית הוא! ואף כשאין אתה לובשה הרי היא טעונה ציצית, ואם כן זיל, רמי לה לטלית זו הכפולה ציצית, כיון שנפשט כפילה.
ואמרינן: לימא מסייע ליה לרבה בר הונא שסובר שציצית חובת טלית היא. ששנינו: חסידים הראשונים, כיון שארגו בה בטלית אורך של שלוש אצבעות שהוא שיעור בגד, היו מטילין בה תכלת מיד בשעת האריגה, עוד לפני שהבגד הושלם וראוי ללבישה. ואם תחילת החיוב הוא בלבישה זה עדיין לפני שעת חיוב? ומוכח שהמצוה על הטלית.
ודחינן. שאני חסידים הראשונים דמחמרי אנפשייהו.
ואמרינן: שרבה בר הונא הסובר שציצית חובת טלית הוא ופליגא דמלאכא [חלוק הוא בכך על דברי המלאך].
דמלאכא [מלאך] אשכחיה לרב קטינא דמיכסי בסדינא שלא היה לה ציצית, שגזרו שלא להטיל בה ציצית משום כסות לילה.
אמר ליה המלאך: קטינא, קטינא! כיון שאתה מתכסה בסדינא שאין מטילין בה ציצית בקייטא [בקיץ]. ובסרבלא [שהוא בגד שקצותיו עגולין ואין לו אלא שני כנפים למטה, ופטור מן הציצית] אתה מתכסה בסיתוא. אם כן ציצית מה תהא עליה? אימתי תקיים מצות ציצית?
אמר ליה רב קטינא למלאך: וכי בשמים ענשיתו אעשה (61)? הרי אין אדם מחוייב לקנות טלית המחוייבת בציצית כדי להטיל בה ציצית, אלא רק אם הוא לבוש בבגד שיש לו ארבע כנפות הוא חייב להטיל בה ציצית, ומדוע אמרת לי ציצית מה תהא עליה?!
אמר ליה המלאך: אמנם בזמן רגיל אין עונשין בשמים מי שאינו קונה בגד המחויב בציצית, אבל בזמן דאיכא ריתחא בעולם ענשינן אפילו על אי קיום מצות עשה.
ומבררת הגמרא דברי המלאך: אי אמרת בשלמא חובת גברא הוא, מובן היינו דמחייב עונש בעידן ריתחא משום דלא קא רמי עליו ציצית, אלא אי אמרת חובת טלית הוא, קשה, דסדין וסרבלא הא לא מחייבא בציצית, ולמה יענש על שאין לו בגד המחוייב?
ומקשינן: אלא מאי אמרת, חובת גברא הוא, הרי עדיין קשה נהי דחייבי רחמנא בציצית, היינו כי מיכסי [שנתכסה כבר] בטלית דבת חיובא, אבל כי מיכסי טלית דלאו בת חיובא מי חייביה רחמנא!?