חברותא על מנחות· הרב יעקב שולביץ
פרק שנים עשר - המנחות והנסכים
מתניתין:
המנחות והנסכים (1) שהקדישם קדושת פה למזבח - שנטמאו:
עד שלא קדשו בכלי אין בהם אלא קדושת דמים ואף שהקדישם בפה, (2) ולכן יש להם פדיון. (3)
משקידשו בכלי שרת נתקדשו קדושת הגוף, ואין להם פדיון.
אבל קרבנות מהעופות, והעצים של המערכה והלבונה הניתנת במנחה - אף שלא נתקדשו בכלי - וכן כלי שרת - שנטמאו: (4)
אין להן פדיון, שלא נאמר פדיון אלא בבהמה [כשהיא בעלת מום]; (5) והמשנה כולה תתבאר יותר בגמרא.
גמרא:
שנינו במשנה: המנחות והנסכים שנטמאו, עד שלא קדשו בכלי יש להם פדיון: אמר שמואל:
אף שלכאורה היה נראה מלשון המשנה שאין הם נפדים אלא כשנטמאו, אין הדבר כן, ואפילו הן טהורין הרי הן נפדין עד שלא קדשו בכלי.
מאי טעמא? כי כל כמה דלא קדשי בכלי, קדושת דמים [שצריך לפדותם והדמים קדושים] נינהו, וקדושת דמים הרי נפדין.
ומקשינן עלה: והא "נטמאו" תנן, ומשמע: דוקא משום שנטמאו יש להם פדיון!?
ומשנינן: הוא הדין דאף על גב דלא נטמאו הרי הן נפדין, ואכן לא היה צריך התנא לומר ברישא "ונטמאו", אלא איידי דקא בעי מיתנא סיפא [היות ורצה התנא לשנות בסיפא] "משקידשו בכלי אין להם פדיון", דהתם אפילו נטמאו נמי לא נפדין, לפיכך תנא נמי רישא "שנטמאו".
שנינו במשנה: משקידשו בכלי אין להם פדיון: ומקשינן: והרי פשיטא היא, כי הרי קדושת הגוף נינהו, וקדושת הגוף אין לה פדיון!?
ומשנינן: איצטריך התנא להשמיענו שאין להם פדיון, כי סלקא דעתך אמינא:
הואיל ומצינו לבעל מום דאיקרי "טמא" כדמפרש ואזיל, אם כן טמא נמי כבהמה בעל מום דמי, דאף על גב דקדוש קדושת הגוף, כי נפיל ביה מום מיפריק [אם נפל בו מום הרי הוא נפדה], והייתי אומר:
הני נמי - אף שנתקדשו קדושת הגוף - ליפרוק, כיון שנטמאו.
קא משמע לן, דלאו כי האי טמא קרייה רחמנא לבעל מום [לא לטומאה באופן זה קראה התורה "בעל מום"],
דף קא.
דמכלי שרת לא אשכחן דמיפריק [לא מצינו דבר שנתקדש בכלי, שייפדה]. (1)
שואלת הגמרא: ובעל מום היכא איקרי טמא [היכן מצינו שבעל מום נקרא טמא]?
ומשנינן: כי הא דתניא:
כתיב [ויקרא כז יא]: "ואם כל בהמה טמאה... והעריך הכהן אותה... ואם גאל יגאלנה... " בבעלי מומין - הטמאים להקרבה - שנפדין, הכתוב מדבר.
אתה אומר: הכתוב מדבר בבעלי מומין שנפדו, או אינו אלא בבהמה טמאה - כגון סוס וחמור - ממש הכתוב מדבר, שאם הקדישם הרי הם נפדים היות ואין מין זה ראוי לקרבן, אבל בהמה הראויה להיות קרבן אינה נפדית אפילו כשהיא בעלת מום?
כשהוא אומר [שם פסוק כז]: "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך", הרי בהמה טמאה ממש כבר אמורה, הא מה אני מקיים [בהכרח צריך לפרש] "ואם כל בהמה טמאה" בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר.
יכול יפדו אפילו על מום עובר, תלמוד לומר "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'", ללמד: מי שאינה קריבה לה' כל עיקר, יצתה זו שאינה קריבה היום, וקריבה למחר לכשיעבור המום.
הרי מצאנו שקראה התורה לבעלת מום "בהמה טמאה".
מותיב רב הונא בר מנוח לשמואל מן הסיפא של משנתנו: העופות והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון, שלא נאמר פדיון אלא בבהמה.
והרי בשלמא עופות אינם נפדים משום שקדושת הגוף נינהו, ולא נאמר פדיון בקדושת הגוף אלא בבהמה.
אלא עצים ולבונה שעדיין לא קידשם בכלי וכלי שרת - שכל אלו אינם קדושים קדושת הגוף - כשנטמאו ליפרקו [ייפדו]!? כי על אלו אין שייך את הטעם "שלא נאמר פדיון אלא בבהמה", דזה שייך דוקא בדבר שהוא קדוש קדושת הגוף, אבל אלו שאינם קדושים קדושת הגוף, למה לא ייפדו!? (2) אלא לאו, בהכרח לפרש, שהטעם בעצים לבונה וכלי שרת שאין נפדים, הוא משום דטהורין בעלמא אין נפדין ואפילו כשלא קדשו קדושת הגוף, (3) והני - עצים לבונה וכלי שרת שנטמאו - נמי אין נפדים, כי אף על גב דנטמאו כטהורים דמו שאין נפדין, ומשום:
דעצים - כיון שאינם אוכל - מן הדין היה שלא יקבלו טומאה כלל, וכל טומאתם הוא משום ש"חיבת הקודש" מכשרתם, (4) ואם כן כל כמה דלא משפי [משפשף ומייפה] להו לגזירין לעשותם ראויים לעצי המערכה לא מיתכשרי לקבל טומאה. (5) ולבונה נמי שאינה אוכל ומשום חיבת הקודש מקבלת היא טומאה, אם כן כל כמה דלא קידשה בכלי לא מיתכשרה לקבל טומאה.
וכלי שרת נמי אף על גב שהוא מקבל טומאה, מכל מקום כמו טהור הוא לענין זה שלא ייפדה, הואיל ואית להו טהרה במקוה.
ואם כן מוכח שטהורים אין נפדים, ותיקשי לשמואל!?
ומשנינן: לא, לעולם אימא לך: טהורין בעלמא נפדים, והניעצים לבונה וכלי שרת - הטעם שאין להם פדיון ואף על פי שאינם קדושים קדושת הגוף הוא מדרבנן משום דלא שכיחי [אינם מצויים], ואם היה הדין שאפשר לפדותם, כי אז היה פודה אותם לחולין ולא היו אלו מצויים לעבודה. (6)
ומקשינן: בשלמא לבונה וכלי שרת אכן לא שכיחי, אלא עצים הרי מישכח שכיחי!?
ומשנינן: עצים נמי, כיון דאמר מר: כל עץ שנמצא בו תולעת פסול לגבי מזבח, הילכך לא שכיחי, ולכן אין פודים אותם.
אמר רב פפא: אי שמיעא ליה לשמואל [אילו היה שומע שמואל] - שאמר: אפילו טהורים נפדים - הא דתניא:
המתפיס תמימים [המקדיש בהמות שאין בהם מום] לבדק הבית אין פודין אותן אלא למזבח, שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם, הוה הדר ביה [היה חוזר בו], שהרי המנחות והנסכים ראויים הם למזבח, וצריך לפדותם למזבח דוקא.
דוחה הגמרא את דברי רב פפא:
ולא היא כדרב פפא, כי לעולם שמיע ליה לשמואל ברייתא זו, ומכל מקום לא הדר ביה, כי הברייתא מטעם אחר היא שאמרה לא לפדות תמימים שהקדשו לבדק הבית:
שהרי לאו אמרת התם - גבי עצים לבונה וכלי שרת - כיון דלא שכיחי לא מיפרקי [היות ואינם מצויים אין פודים אותם מדרבנן] -
הכא גבי בהמה תמימה נמי, כיון דשכיחי מומין דפסלי בבהמה [היות ומצויים מומים שפוסלים בבהמה] דהרי אפילו בדוקין שבעין (7) נמי פסלי, הילכך לא שכיחי בהמות תמימות, ולכן מדרבנן אין פודים אותם אלא למזבח; ואינו ענין למנחות ונסכים שהם נפדים כיון דשכיחי.
רב כהנא אמר דלא כשמואל, אלא:
מנחות ונסכים - שלא קדשו בכלי - כשהן טמאין נפדין, טהורין אין נפדין.
וכן אמר רבי אושעיא: טמאין נפדין, טהורין אין נפדין.
איכא דאמרי, רבי אושעיא אמר:
אפילו טהורין נפדין וכדשמואל.
רבי אלעזר אומר:
כולן [כל המנחות] כשהן טמאין נפדין וכשהן טהורין אין נפדין, חוץ מעשירית האיפה של מנחת חוטא [שנתחייב בקרבן עולה ויורד, והוא בדלי דלות שמביא מנחה], שהיא נפדית אפילו כשלא נטמאה -
שהרי אמרה תורה [ויקרא ה] בפרשת קרבן עולה ויורד: "מחטאתו" "על חטאתו", ומזה למדנו בכריתות כז ב, שאם היה עני והפריש עשירית האיפה והעשיר - יפדנה ויוסיף עליה מעות ויקנה כבשה או שעירה, הרי מבואר שמנחת חוטא נפדית ואפילו כשהיא טהורה. (8)
הגמרא מביאה מימרא נוספת של רבי אושעיא, ובהמשך הסוגיא מתקשרות שתי המימרות.
אמר רבי אושעיא:
שמעתי, שאם פיגל במנחה ונאסרה על ידי זה בהנאה, לרבי שמעון - המובא בהמשך הסוגיא - אינו מטמא טומאת אוכלין, אינו מקבל טומאה כשאר אוכלים.
דתנן: (9)
הערלה וכלאי הכרם שהם אסורים בהנאה,
דף קא:
ושור הנסקל שנגמר דינו על שהרג את האדם או ששכב עם אדם, ונאסר בהנאה ושוב שחטו, (1) ועגלה ערופה ששחטה לאחר שנאסרה בהנאה, וצפורי מצורע [שהוא מביא לטהרתו] ששחטן, (2) ופטר חמור ששחטו ישראל והוא מפרכס ואינו נבילה, (3) ובשר שנתבשל בחלב -
אף שכל אלו אסורים בהנאה, הרי כולם מטמאין טומאת אוכלין.
רבי שמעון אומר:
כולן אין מטמאין טומאת אוכלין כיון שנאסרו בהנאה, כדמפרש טעמא ואזיל.
ומודה רבי שמעון בבשר בחלב - אף על פי שהוא עכשיו אסור בהנאה - שהוא מטמא טומאת אוכלין, הואיל והיתה לו כבר שעת הכושר לקבל טומאה לפני שנאסר משום בשר בחלב; מה שאין כן בכל השאר, שמעולם לא היתה להם שעה שהיו ראויים לקבל טומאה. (4)
ואמר רב אסי אמר רבי יוחנן:
מאי טעמא דרבי שמעון, משום שנאמר [ויקרא יא לט]:
"מכל האוכל אשר יאכל... יטמא [אם נגע בו שרץ] ", ולכך אמר הכתוב "אשר יאכל" כדי ללמד:
אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים [לגוי] קרוי אוכל, אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים ומשום שהנאתו אסורה עליך, אינו קרוי אוכל, ואינו מקבל טומאה כשאר אוכל. (5) ועל פי זה מבארת הגמרא את הטעם שפיגל במנחה אינו מטמא טומאת אוכלין לרבי שמעון:
והא פיגל במנחה נמי, הרי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא כי פיגול אסור בהנאה, ולכן אינו מקבל טומאת אוכלין. (6)
ומקשינן עלה: אי הכי - שמטעם אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים, אינו מקבל טומאת אוכלין - בשר בחלב נמי תיפוק ליה שהוא מקבל טומאת אוכלין משום שאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא, שהרי לדעת רבי שמעון אין בשר בחלב אסור בהנאה, ולמה הצרך רבי שמעון לטעם שהיתה לו שעת הכושר!? (7)
דהרי תניא:
רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון:
בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה, שנאמר גבי בשר בחלב [דברים יד]: "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו" -
ולהלן [שמות כב] הוא אומר: "ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו", וילפינן קדושה קדושה:
מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה, שהרי התורה אמרה "לכלב תשליכון אותו" ומזונות הכלב הרי עליו הם ונהנה בהשלכתה לפניו, אף כאן בבשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה -
על כל פנים מבואר, שלדעת רבי שמעון בשר בחלב אינו אסור בהנאה, ולמה לי טעם שהיה לו שעת הכושר!?
ומשנינן: חדא ועוד קאמר [הטעם הנזכר בברייתא הוא טעם נוסף, ומשני טעמים מקבל בשר בחלב טומאת אוכלין]:
חדא: דאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא לדעת רבי שמעון עצמו.
ועוד: לדידיה [לבעל הבשר] נמי היתה לו שעת הכושר קודם שנעשה בשר בחלב. (8)
מיתיבי לרבי אושעיא הסובר, שפיגל במנחה אינו מטמא טומאת אוכלין, ואף שהיתה לו שעת הכושר קודם שהקדשה המנחה; שהרי שנינו בברייתא:
רבי שמעון אומר:
יש נותר [שהוא אסור בהנאה] שהוא מטמא טומאת אוכלין, ואף שעכשיו אסור הוא בהנאה -
ויש נותר שאינו מטמא טומאת אוכלין כיון שעכשיו אסור הוא בהנאה ; כיצד:
לן הבשר [עבר עליו הלילה ונעשה נותר] לפני זריקה - שעדיין לא היתה לו שעת היתר כי לא נזרק הדם להתירו - אינו מטמא טומאת אוכלין.
אבל אם לן לאחר זריקה - שכבר היתה לו שעת היתר בזריקה - הרי זה מטמא טומאת אוכלין.
ופיגול - שהוא בהכרח בשעת עבודת המתיר - בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינו מטמא טומאת אוכלין, שהרי מעולם לא הותר, כי בשעה שעשה את העבודה המתרת כבר נתפגל, ואילו מחיים אפילו קודם שנתקדש אין זו שעת הכושר. (9)
אבל פיגל במנחה - שהיתה לה שעת הכושר קודם שנתקדשה למנחה - הרי זו מטמא טומאת אוכלין.
וקשיא לרבי אושעיא, שאמר: אף פיגל במנחה שהיתה לה שעת הכושר אינה מטמאה טומאת אוכלין!? (10)
ומשנינן לא קשיא:
כאן - בברייתא - בכגון שהיתה לו למנחה שעת הכושר קודם שהקדיש את המנחה, ולכן הרי היא מטמאה טומאת אוכלין.
כאן - בדברי רבי אושעיא - שלא היתה לו שעת הכושר, ולכן אינה מיטמאה טומאת אוכלין.
שואלת הגמרא: היכי דמי מנחה שלא היתה לו שעת הכושר, והרי קודם שהקדיש היתה לה שעת הכושר!?
ומשנינן: בכגון דאקדשינהו - לחיטי המנחה - במחובר לקרקע שאינם מקבלים טומאה.
ואכתי מקשינן: וליפרקינהו [יפדם], כלומר, הרי היתה להם שעת הכושר לאחר ההקדש בפה על ידי פדיון; ומפרשת הגמרא את קושייתה:
הניחא להך לישנא - בעמוד א - דאמר רבי אושעיא: מנחות ונסכים שהקדישם בפה, כשהם טמאין בלבד הם נפדין, אבל כשהם טהורין אין נפדין - הרי שפיר אמר רבי אושעיא שפיגל במנחה והקדיש במחובר אין לו שעת הכושר, שהרי אין יכול לפדותם. (11)
אלא להך לישנא דאמר רבי אושעיא: אפילו טהורין נפדין, אם כן לפרקינהו [ומפרש לה ואזיל]!?
ומשנינן: אכן אילו היה פודה היתה המנחה ראויה לקבל טומאה, אבל מכל מקום הרי השתא מיהא לא פריק [עדיין לא פדאה].
ואכתי מקשינן: והרי כיון דאי בעי פריק ליה [אם היה רוצה היה יכול לפדות], הא שמעינן לרבי שמעון דאמר: כל העומד לפדות כפדוי דמי!? דהרי תניא:
רבי שמעון אומר:
פרה אדומה שנשחטה הרי היא מטמאה טומאת אוכלין ואף שאסורה היא בהנאה כקדשים, הואיל והיתה לה שעת הכושר כדמפרש ואזיל. (12)
ואמר ריש לקיש לפרש: אומר היה רבי שמעון פרה אדומה נפדית אפילו על גב מערכתה [משהושמה שם לישרף], וכל העומד לפדות כפדוי דמי ויש לה שעת הכושר -
ואם כן אף מנחה כיון שהיה לה שעת הכושר משהקדישה עד שנתפגלה, כי היה יכול לפדותה, נאמר שלרבי שמעון מטמאה היא טומאת אוכלין, ודלא כרבי אושעיא!?
ומשנינן: הכי השתא [וכי הנידון דומה לראיה]!?
בשלמא פרה אדומה אכן עומדת לפדות היא, שאם מצא אחרת נאה הימנה הרי מצוה לפדותה ולכן אמרינן "כל העומד לפדות כפדוי דמי" -
אלא הני מנחות, וכי מצוה לפדותן!? עד שאתה אומר "כל העומד לפדות כפדוי דמי".
כאן שבה הגמרא להקשות על הברייתא (13) מדינו של רבי שמעון גבי פרה:
והא "לן לפני זריקה" - דאיתא בברייתא שאינו מטמא טומאת אוכלין כיון שעדיין לא נזרק הדם ולא היתה לו שעת הכושר - דהרי מצוה למיזרקיה וגם אי בעי זרק [מצוה לזרוק ובידו לזרוק], ומכל מקום קתני: דאין מטמא טומאת אוכלין, ואין אנו מחשיבים אותו משום כך כהיה לו שעת הכושר, ותיקשי מפרה שעומדת ליפדות וחשובה משום כך "היתה לה שעת הכושר"!?
ומשנינן: אכן, אילו היה מצב שיכול הוא לזרוק, הרי הוא מיטמא טומאת אוכלין, אלא דהכא במאי עסקינן בברייתא, בכגון שלא היתה שהות ביום למיזרקיה, ששחט סמוך לשקיעת החמה, (14) ומעולם לא היתה לו שעת הכושר.
ומקשינן עלה: אבל היתה לו שהות ביום למיזרקיהמאיתאמר - לפי תירוצך - שאכן מטמא הוא טומאת אוכלין, ואם כן עד שהברייתא מחלקת בין נזרק הדם ללא נזרק הדם -
ליפלוג התנא בדידה [בלן לפני זריקה עצמו], וכך יאמר: במה דברים אמורים שאינו מטמא טומאת אוכלים בכגון שלא היתה לו שהות ביום לזרוק את דמו, אבל היתה לו שהות ביום לזרוק את דמו הרי הוא מטמא טומאת אוכלין, כיון שיכול הוא לזרוק, וכל העומד לזרוק כזרוק דמי!?
ומשנינן: הכי נמי קאמר [אכן כך היא כוונת הברייתא לחלק] -
כי מה ששנינו "לן קודם זריקה" היינו: לן קודם שיראה לזריקה, אינו מטמא טומאת אוכלין, ומה ששנינו "לן לאחר זריקה", היינו: לן לאחר שיראה לזריקה מטמא טומאת אוכלין.
ואכתי מקשינן מהמשך הברייתא לפי סברת רבי שמעון דכל העומד ליפדות או ליזרק כאילו כבר נעשה וחשוב "היתה לו שעת הכושר":
והא בפיגל בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים, דהרי קודם שפיגל הוי מצוה למיזרקיה בלי פיגול,
דף קב.
וגם אי בעי זריק [אם היה רוצה היה זורק] בלי לפגל, ומכל מקום קתני דאינו מטמא טומאת אוכלין; ולסברת רבי שמעון תיקשי: הרי כבר היה להם שעת הכושר קודם שפיגל, כי:
מאי לאו עוסקת הברייתא דפיגל בזריקה, והיתה להם שעת הכושר קודם זריקה!? ומשנינן: לא באופן זה עוסקת הברייתא אלא בכגון דפיגל בשחיטה. (1)
ומקשינן עלה: אבל אם פיגל בזריקה - לדבריך - מאי? הכי נמי דמטמא טומאת אוכלין, כיון שעומד ליזרק וכזרוק דמי, ונמצא שהיתה לו שעת הכושר!? אם כן תיקשי:
אדתני התנא של הברייתא: פיגל במנחה מטמא טומאת אוכלין כיון שהיתה לה שעת הכושר, ליפלוג [יחלק] התנא בדידה [בבהמת קדשים עצמה] ויאמר:
במה דברים אמורים שאין בהמת קדשים מטמאת טומאת אוכלין כשנתפגלה, רק בכגון דפיגל בשחיטה שלא היתה לה שעת הכושר, אבל פיגל בזריקה שהיתה לה שעת הכושר משום כל העומד ליזרק, הרי זה מטמא טומאת אוכלין!?
ומשנינן: אכן יכול היה התנא למצוא חילוק אף בבהמת קדשים, אלא שפיגל במנחה איצטריכא ליה, רצה התנא להשמיענו חידוש שהיא מטמאה טומאת אוכלין, והחידוש הוא:
דאף על גב דפיגל בקמיצה, דקומץ במנחה כנגד שחיטה בבהמה דמי, ואילו היה מפגל בשחיטת בהמה הרי לא היתה מטמאת טומאת אוכלין, והייתי סבור שהוא הדין במנחה כשפיגל בקמיצה שאינה מטמא טומאת אוכלין, אפילו הכי מטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לו שעת הכושר מעיקרו קודם שנתקדשה המנחה. (2)
אמר רב אשי:
אמריתה לשמעתא קמיה דרב נחמן, אמרתי לפני רב נחמן את הקושיות מהברייתא שנראה ממנה, שאין קדשים הראויים ליזרק בהכשר מטמאים טומאת אוכלין; ואמר לי רב נחמן:
אפילו תימא, דמה ששנינו: "לן קודם זריקה" היינו לן ממש, כלומר, קודם זריקה ממש ולא כדמפרשינן לעיל דהיינו לן קודם שהיה ראוי ליזרק, ואפילו תימא לפרש את הסיפא של הברייתא בכגון דפיגל בזריקה ולא בשחיטה, מכל מקום ניחא שאינו מטמא טומאת אוכלין ואף על גב שהוא ראוי ליזרק בהכשר, ואין אומרים שכזרוק דמי כמו שאנו אומרים דכפדוי דמי; כי:
כיון דאי בעי פריק כפדוי דמי אכן אמר רבי שמעון, כי אינו מחוסר אלא דיבור של פדייה, אבל אי בעי זריק כזרוק דמי לא אמרינן, כיון שהוא מחוסר מעשה של זריקה.
מיתיבי על מה שאמרו רב אשי ורב נחמן, דאי בעי זריק לא אמרינן:
כלל אמר רבי יהושע:
כל בהמת קדשים שנפסלה והיתה לה קודם שנפסלה שעת היתר לכהנים, אין מועלין בה; וכל שלא היתה לה קודם שנפסלה שעת היתר לכהנים, מועלין בה.
ואיזה היא בהמה פסולה שהיתה לה שעת היתר לכהנים:
שלנה, ושנטמאת ושיצאה, שהרי קודם שנטמאת או יצאה היתה מותרת לכהנים משנזרק דמה, ואף כשנפסלה משום לינה היה לה שעת היתר לכהנים כדמפרש ואזיל.
ואיזו היא בהמה פסולה שלא היתה לה שעת היתר לכהנים: שנשחטה על מנת לעובדה או לאוכלה חוץ לזמנה וחוץ [או חוץ] למקומה, ושקיבלו פסולין וזרקו את דמה, שהרי פסולים אלו כבר היו בה קודם הזריקה המתרת לכהנים.
קתני מיהא רישא: שלנה ושנטמאת ושיצאה הרי זו בהמה פסולה שהיתה לה שעת היתר לכהנים -
ומאי לאו לנה ממש, כלומר, שלנה כל הבהמה הן הבשר והן הדם כי לא הספיק לזרוק את הדם עד שלן ונפסל, ומיקרי שהיתה לה שעת היתר לכהנים משום שהיה הדם ראוי ליזרק -
והא הכא - שעדיין לא נזרק הדם אלא דאי בעי הוה זריק הוא, ומכל מקום קתני דאין מועלין בה, כי כבר היתה לה שעת היתר משום שראויה ליזרק, הרי למדנו שאומרים "כל העומד ליזרק כזרוק דמי" ותיקשי לרב אשי ורב נחמן שאמרו לא כן!?
ומשנינן: לא כאשר הבנת את פירוש הברייתא שהיא עוסקת באופן שלן הדם קודם הזריקה, אלא הברייתא עוסקת באופן שלנה הבהמה בשעה שהיא ראויה לצאת וראויה לטמא, דהיינו לאחר הזריקה.
ומקשינן עלה: אבל לנה (3) ממש שלנה הבהמה כולה הבשר והדם קודם שנזרק מאי יהיה הדין לדבריך, הכי נמי דמועלין כיון שלא היתה לה שעת הכושר בפועל -
אם כן האי דקתני "כל שהיתה לה שעת היתר לכהנים, וכל שלא היתה לה שעת היתר לכהנים" - דמשמע, שהיתה לה שעה הראויה להתירה, אך לא הותרה בפועל - תיקשי, כי:
"כל שיש לה שעת היתר לכהנים אין מועלין בה, וכל שאין לה שעת היתר לכהנים מועלין בה", דמשמע: יש לה שעת היתר בפועל -
שהרי אתה אומר: אם יש לה שעת היתר בפועל אין בה מעילה, אבל כשאין לה שעת היתר בפועל, אין די במה שהיתה אפשרות שיהיה לה היתר!?
אלא אמר רב אשי ליישב את הקושיא, לעולם בברייתא זו העוסקת במעילה, אכן הכוונה לנה ממש ומשום שעומד הוא ליזרק, ומכל מקום לא תיקשי, כי:
מעילה אטומאה קא רמית [וכי מקשה אתה מדין מעילה על דין טומאת אוכלין] לאמר: היות ולענין מעילה אנו אומרים "כל העומד לזרוק כזרוק דמי", ומשום כך פקע דין מעילה, הוא הדין שהוא מיטמא טומאת אוכלין כזרוק; אין הנידון דומה לראיה:
כי מעילה משום קדושה ולאו קדושה היא [הדין תלוי], ולבתר דפקעה לה קדושתיה במאי הדרא רכבא לה [משפקעה קדושת הבהמה משום שעומדת היא ליזרק איך תחזור הקדושה עליה] -
אבל טומאה הרי משום אוכלא ולאו אוכלא [משום שם אוכל או שאין בו שם אוכל] היא, ולכן: היכא דלא משוי ליה אוכלא [אם לא נעשה אוכל בפועל] דהיינו על ידי זריקה, לא מטמא טומאת אוכלין. (4) כל עבירה שחייבים עליה כרת במזיד, וחטאת בשגגה, ונסתפק לו אם חטא בשוגג, וכגון שהיו לפניו שתי חתיכות האחת חלב והאחת שומן, וסבור היה ששתיהן שומן ואכל אחת, ונודע לו שהאחת היתה חלב ואינו יודע איזה אכל, הרי זה מביא אשם תלוי, והיא מגינה עליו מן היסורים עד שיוודע לו ויביא חטאת.
מיתיבי ממשנה בכריתות כג ב על דברי רב אשי ורב נחמן שאין אומרים כל העומד לזרוק כזרוק דמי:
דתנן: המביא אשם תלוי משום שנסתפק לו אם חטא, ונודע לו שלא חטא [כי היתה אותה חתיכה של שומן והשניה היא זו שהיתה של חלב], כיצד יעשה:
אם עד שלא נשחט האשם נודע לו, יצא וירעה בעדר עם שאר בהמותיו, כי חולין הם כיון שלא חטא.
דברי רבי מאיר.
דף קב:
וחכמים אומרים: (תחילת העמוד) ירעה עד שיסתאב [יפול בו מום], ואז ימכר ויפלו דמיו לנדבה. (1) רבי אליעזר אומר:
יקריב את האשם, שאם אינו בא על חטא זה, הרי הוא בא על חטא אחר שאינו ידוע לו. (2)
ואם משנשחט האשם - ועדיין לא נזרק - נודע לו שלא חטא:
הדם ישפך שהרי חולין הוא, והבשר ישרף כדין חולין שנשחטו בעזרה. (3)
ואם נודע לו משנזרק הדם:
הבשר יאכל כשאר אשמות, ומשום שבשעת הזריקה שהיא המכפרת הרי היה עדיין ספק, ואשם תלוי מתחילתו לכפר על ספק הוא בא.
רבי יוסי אומר:
אפילו אם נודע לו כשהיה הדם עדיין בכוס - יזרק הדם והבשר יאכל.
ואמר רבא לפרש טעמו של רבי יוסי שאינו מחשיבו כחולין:
רבי יוסי בשיטת רבי שמעון אמר, דאמר רבי שמעון: כל העומד לזרוק כזרוק דמי, וכשם שבנזרק הדם אין זה חולין בעזרה אלא הבשר יאכל, אף אם היה רק עומד ליזרק אין זה חולין, אלא יזרק הדם והבשר יאכל.
ואם כן תיקשי לרב נחמן ולרב אשי הסוברים ד"אי בעי זריק" לא אמרינן!? (4)
ומשנינן: מידי הוא טעמא [וכי טעמו של רבי יוסי הוא כטעם שנתבאר]!? והרי:
אמרי במערבא [בארץ ישראל] משמיה דרבי יוסי בר חנינא:
היינו טעמא דרבי יוסי, משום דקסבר כיון שנתן את הדם בכוס כלי שרת, הרי כלי שרת מקדשין את הפסולין - בפסול כעין הנידון כאן - (5) לכתחילה, ליקרב.