אור ברסלב
חברותא על מנחות פרק אחד עשר - שתי הלחם

חברותא על מנחות· הרב יעקב שולביץ

פרק אחד עשר - שתי הלחם

פרק עשירי - שתי מדות

הפרק שלפנינו בחלקו הראשון עוסק בשני ענינים:

א. שתי הלחם הבאים בשבועות:

הוא מה שאמר הכתוב [ויקרא כג]: "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה [מנחה ראשונה מתבואת החיטים החדשה] לה'. ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סולת תהיינה [בלי שמן] חמץ תאפינה בכורים [ראשונה לכל המנחות]... ועשיתם... שני כבשים בני שנה לזבח שלמים. והניף הכהן אותם [את שני הכבשים מחיים] על לחם הבכורים תנופה לפני ה' על שני כבשים, [ואין מקטירים מהם כלום, אלא] קודש [קדשי קדשים הם] יהיו לה' לכהן".

ב. לחם הפנים שמסדרים על השולחן מדי שבת בשבתו:

הוא מה שאמר הכתוב [ויקרא כד ה]: "ולקחת סולת [בלי שמן] ואפית אותה שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת. ושמת אותם שתים מערכות [זו בצד זו לאורך השולחן, וכל חלה ארוכה מרוחב השולחן, והיא מכופפת כלפי מעלה] שש המערכת [שש חלות זו על גב זו] על השולחן הטהור לפני ה'. ונתת על המערכת לבונה זכה [בזך - "כף" בלשון הכתוב - ובו מלוא קומץ לבונה על כל אחת משתי המערכות, או בסמוך להם, ונחלקו בו תנאים בפרק זה], והיתה ללחם לאזכרה [אין מן הלחם לגבוה אלא הלבונה, שמסלקין אותה בכל שבת ושבת ומקטירים, והיא ללחם לזכרון כקומץ שהוא אזכרה למנחה] אשה לה'. ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' [היו מסלקים את הלחם, ועורכים לחם חדש] תמיד, מאת בני בישראל ברית עולם".

מתניתין:

שתי (1) הלחם הבאים בשבועות:

נילושות אחת אחת עשרון לכל חלה, (2) ונאפות היו בתנור אחת אחת [בזה אחר זה]. (3)

לחם הפנים: נילושות אחת אחת משתים עשרה החלות [שני עשרונים לכל חלה], ונאפות בתנור שתים שתים, כדילפינן לה בגמרא מן הכתוב. (4)

ובדפוס - תבנית התואמת את צורת החלה - (5) היה עושה אותן, מתקן את הבצק בתוך הדפוס; והיה מכניסם לדפוס אחר שבתנור.

וכשהוא רודן מן התנור היה נותנן לתוך דפוס אחר כדי שלא יתקלקלו, שדקים הם ואם אינו נותנם בדפוס הרי הם מתקלקלים. (6)

גמרא:

שנינו במשנה: שתי הלחם נילושות אחת אחת, ונאפות אחת אחת; לחם הפנים נילושות אחת אחת ונאפות שתים שתים:

ומפרשינן: מנא הני מילי?

דתנו רבנן:

כתיב בלחם הפנים [ויקרא כד ה]: "שני עשרונים יהיה החלה האחת", מלמד שנילושות אחת אחת.

מנין שאף שתי הלחם כך שיהיו נילושות אחת אחת, תלמוד לומר "יהיה" שמיותר הוא ללמד על שתי הלחם.

ומנין שאפייתן - של לחם הפנים - שתים שתים, כלומר, מנין שנותן שתי חלות כאחת לתוך התנור? תלמוד לומר "ושמת אותם", הרי למדנו ששימה ראשונה תהיה כמספר המועט ביותר המשתמע מלשון "אותם", ומיעוט רבים שתים. (7)

יכול אף שתי הלחם כן שיהיו נאפות שתים שתים, תלמוד לומר "אותם" למעט: אותם ולא את שתי הלחם.

ותמהינן: האי "אותם" הא אפיקתיה [כבר דרשנוהו ללמד שיהיו שתים באפיה]!?

ומשנינן: אם כן שלא בא הכתוב אלא ללמד שיאפה שתים שתים, לימא קרא "ושמתם" שהוא כמו "ושמת אותם", ומאי "ושמת אותם" -

שמעת מיניה - מתיבה זו - תרתי.

תנורבנן: כתיב "ושמתאותם" - בדפוס. (8)

שלשה דפוסים הן:

א. נותנה לדפוס ועדיין היא בצק, כלומר, עושה בצק ונותנה בדפוס כדי שיקבל הלחם את צורתו.

ב. וכמין דפוס היה בתנור, והיה נוטל את הבצק של כל חלה מתוך הדפוס הראשון, ונותן כל חלה לדפוס שבתנור. (9)

ג. וכשהוא רודה מן התנור, הרי הוא נותנה לכל חלה בדפוס שלישי, כדי שלא תתקלקל.

ומקשינן: למה לי את הדפוס השלישי - ולהדרה לדפוס קמא [יחזיר כל חלה לדפוס הראשון שהיה נותן בו את הבצק]!?

ומשנינן: כיון דאפי לה בתנור נפחה רב [מתנפחת ומתרבה כל חלה בשעת האפייה], ושוב אין היא נכנסת לדפוס הראשון, והיה צריך דפוס שלישי גדול יותר. (10)

איתמר:

לחם הפנים כיצד עושין אותו [איזו צורה היה להם]:

דף צד:

רבי חנינא אמר: כמין תיבה פרוצה מלמעלה; היינו: הלחם היה עשוי משוליים ושתי דפנות זו כנגד זו, והיתה תחתית הלחם נתונה כשארכה לכל רחבו של השולחן, ודפנות הלחם עולות בקצות השולחן משני צידיו של רוחב השולחן, מזה אחת ומזה. (1) רבי יוחנן אמר: כמין ספינה רוקדת [מרקדת ושטה מהר על פני המים], היינו: לא היו ללחם שוליים כלל, וכעובי אצבע בלבד היה עומד על השולחן, ואילו דפנותיה משופעים כלפי מעלה. (2)

א. בשלמא למאן דאמר: כמין תיבה פרוצה,

היינו דהוו יתבי בזיכין [ניחא שהיו בזיכי הלבונה יושבים] בתוך הלחם העליון על שוליו, וכמאמר הכתוב "ונתת על המערכת לבונה זכה".

אלא למאן דאמר: כמין ספינה רוקדת, היכי הוו יתבי בזיכין, האיך יעמדו הבזיכים בתוך הלחם שאין לו שוליים!? (3)

ומשנינן: מקום בעובי דופן החלה הוה עביד להו [עושה להם], שם היה מניח את הבזך. (4)

הלחם היה מונח על השולחן, ומעליו שלשה קנים כדי להושיב את הלחם שעליו על גביהם, שאם היה מניח לחם על גבי לחם היו מתעפשים; וכן על כל לחם ולחם עד החמישי שהיו עליו שני קנים בלבד, סך כל הקנים ארבע עשרה לכל מערכת, כמבואר במשנה לקמן דף צו א ונתבאר בגמרא שם צז א.

ב. בשלמא למאן דאמר: כמין תיבה פרוצה, היינו דהוו יתבי קנים לאורכו של לחם ולרוחב השולחן - על חודן של דפנות כל לחם ולחם.

אלא למאן דאמר: כמין ספינה רוקדת, קנים היכי הוו יתבי, האיך יושיב שלשה קנים על דפנות הלחם, שאין בו אלא כדי מושב קנה אחד!? (5)

ומשנינן: מורשא (6) עביד להו, כלומר, מצרף היה בצק ומרחיב את ראשי הלחם עד עד שנעשה אותו מקום רחב כדי לקבל שלשה קנים.

משני צידי השולחן בצידיה של כל מערכת שהיה אורכה נתון לכל רוחב השולחן, היו "סניפין", והם שני עמודים מכל צד של רוחב השולחן, שהיו סומכין בהם, וכמבואר במשנה לקמן צו א.

ג. בשלמא למאן דאמר: כמין תיבה פרוצה, היינו דסמכי ליה סניפין ללחם [תומכים הסניפים את הלחם], שהרי הלחם היה נתון ארכו לכל רוחב השולחן ומשני צידיו נזדקפו הדפנות בקו ישר, נמצא שהיו דפנות הלחם עולות לצידן של הסניפין התומכים בדפנות הלחם שלא ישתברו ויפלו לצידי השולחן מזה ומזה.

אלא למאן דאמר: כמין ספינה רוקדת, היכי סמכי ליה סניפין ללחם!? (7) ומשנינן: דעגיל להו מיעגל לסניפין. (8)

ושתי קושיות לרבי חנינא:

א. בשלמא למאן דאמר: כמין ספינה רוקדת, היינו דבעינן סניפין כי לחם שאין לו שוליים אינו יכול לישב על השולחן בלי שיתמכו בו הסניפין מזה אחד ומזה.

אלא למאן דאמר: כמין תיבה פרוצה, סניפין למה לי!? (9)

ומשנינן: אגב יוקרא דלחם תלח, (10) כיון שכבד הוא הלחם יש חשש שיישבר, כלומר, כיון שהיה לחם אחד על גבי השני הרי הוא מכביד עליו, ויש חשש שיישבר.

ב. בשלמא למאן דאמר: כמין ספינה רוקדת, סניפין על גבי שלחן מונחין. (11)

אלא למאן דאמר: כמין תיבה פרוצה, סניפין היכא מנח להו [היכן היה מניחן] -

וכי יעלה על דעתך דאארעא [על הארץ] מנח להו!?

ומשנינן: אין, אכן כן הדבר, וכדאמר רבי אבא בר ממל:

לדברי האומר: כמין ספינה רוקדת, סניפין על גבי שולחן היו מונחין.

לדברי האומר: כמין תיבה פרוצה, סניפין על גבי קרקע היו מונחין.

שואלת הגמרא: כמאן, כדעת מי משתי האמוראים שנחלקו בצורתו של הלחם אזלא הא דאמר רבי יהודה:

הלחם היה מעמיד את הסניפין שהיה מונח עליהם, והסניפין היו מעמידין את הלחם? ומפרשת הגמרא: כמאן דאמר: כמין ספינה רוקדת, כי לפי הסובר: כמין תיבה פרוצה, הרי היו הסניפין עומדים על גבי קרקע מצידיו של הלחם, ואין הלחם מעמידם.

דף צה.

מיתיבי מברייתא לדעת הסובר שהיה הלחם כמין ספינה רוקדת; דתניא:

כמין כוורת היה לה בתנור, הוא הדפוס שבתנור - כמבואר בריש פירקין, שהיה מנוקב ככוורת של קנים, כדי שישלוט האור ברובו - ודומה אותו דפוס כמין טבלא מרובעת.

הרי משמע כמאן דאמר: כמין תיבה פרוצה, ששוליה עשויים כטבלא מרובעת; אבל למאן דאמר: כמין ספינה רוקדת, הרי לא היו לה שוליים אלא כעובי אצבע!?

ומשנינן: אימא, כך תאמר: ופיה של הכוורת דומה כמין טבלא מרובעת, שהיה פיה מרובע ומרחב, כדי שיכנס הלחם בו בריוח, אבל למטה עשוי כמין ספינה רוקדת. (1)

תניא כמאן דאמר כמין ספינה רוקדת, דתניא: ארבעה סניפין של זהב היו שם, מפוצלין מראשיהן כמין דקרנין היו, שסומכין בו את הלחם, שהוא דומה כמין ספינה רוקדת. (2)

א. כשהיו בני ישראל חונים במדבר, היה המשכן באמצעם, והוא היה "מחנה שכינה", ומסביב לו היו חונים הלויים, וומקום חנייתם הוא "מחנה לויה"; ומסביב להם היו חונים ישראל לדגליהם, וזה הוא "מחנה ישראל".

ב. במחנה שכינה אוכלים את קדשי הקדשים, וטמאי מתים משתלחים משם; ממחנה לויה משתלחים הזבים; ובמחנה ישראל היו אוכלים קדשים קלים, והמצורעים משתלחים מחוצה לו.

ג. כשהיו נוסעים, היו מפרקים את המשכן, והלויים נושאים אותו; (3) ואולם אף בשעת המסע, היה לחם הפנים על השולחן, וכמאמר הכתוב [במדבר ד ז] בפרשת פריקת המשכן בשעת המסע: "ועל שולחן הפנים יפרשו בגד תכלת ונתנו עליו את הקערות ואת הכפות... ולחם התמיד עליו יהיה".

ד. תחילת סוגייתנו עוסקת בקדושת מחנה שכינה בשעת המסע כשהמשכן מפורק; ובהמשכה בקדושת שאר המחנות.

איבעיא להו: לחם הפנים שהוא - כאמור - מסודר על השולחן אף בשעת המסעות, האם נפסל הוא במסעות משום "יוצא", שהרי לחם הפנים שיצא מחוץ למחנה שכינה הרי הוא נפסל וככל שאר קדשי קדשים שמקומם במחנה שכינה, שאם יצאו חוץ למחנה שכינה הרי הם פסולים, ואם כן בשעת המסע הרי בטלה קדושת מחנה שכינה, ונמצא שיצא הלחם ממחנה שכינה.

או אינו נפסל במסעות משום יוצא. (4)

ונחלקו בדבר: רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי: חד מהם אמר: נפסל הלחם ביוצא.

וחד מהם אמר: כיון שמסודר הלחם על השולחן, אינו נפסל ביוצא. (5)

וטעמיהם:

מאן דאמר: נפסל, טעמו הוא משום דכתיב [במדבר ב]: "כאשר יחנו כן יסעו", מה בחנייתו כשאין הלחם במחנה שכינה הרי הוא נפסל ביוצא, אף בנסיעתו כשאין הלחם במחנה שכינה הרי הוא נפסל ביוצא. (6) מאן דאמר אינו נפסל, טעמו הוא משום דכתיב [במדבר ד ז] בפרשת פריקת המשכן בשעת המסע: "ועל שולחן הפנים יפרשו בגד תכלת... ולחם התמיד עליו יהיה", הרי שעומד הוא בקדושתו ושם "לחם התמיד" עליו. (7) ומקשינן לאידך - הסובר שאינו נפסל - נמי: הא כתיב "כאשר יחנו כן יסעו"!?

ומשנינן: לדעת מאן דאמר זה דרשינן לקרא לאידך גיסא, להכשירו כשהוא על השולחן: מה בחנייתו כי לא יצא ממקומו שעל השולחן לא מיפסיל -

אף בנסיעתו, כי לא יצא ממקומו שעל השולחן לא מיפסיל. (8)

ולאידך - הסובר שנפסל - נמי תיקשי: הא כתיב "ולחם התמיד עליו יהיה", ומוכרח שאינו נפסל ביוצא.

אלא כי אתא רב דימי, אמר:

במסודר הלחם על השולחן - ונסעו, דכולי עלמא - רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי - לא פליגי שאינו נפסל ביוצא, שהרי הכתוב אומר "ולחם התמיד עליו יהיה".

אלא כי פליגי במסולק, שכבר סילקו את הלחם בשבת מן השולחן, ועד שלא הספיקו לאוכלו נצטוו לנסוע, והוליכו אותו עמהם. (9)

מאן דאמר נפסל, טעמו הוא משום דכתיב "כאשר יחנו כן יסעו", מה בחנייתו נפסל ביוצא, אף בנסיעתו מיפסל ביוצא. (10) מאן דאמר אינו נפסל, טעמו הוא משום דכתיב בפרשת מסעי בני ישראל [במדבר ב]: "ונסע אהל מועד מחנה הלויים בתוך המחנות", ולמדנו: אף על פי שנסע אהל מועד הוא. (11)

ומקשינן לאידך - הסובר לא נפסל - נמי, הכתיב "כאשר יחנו כן יסעו"!?

ומשנינן: הוא מפרש ליה לאידך גיסא, מה בחנייתו כי לא מפיק ליה מן העזרה לא מיפסל, אף בנסיעתו כי לא מפיק ליה לא מיפסיל. (12) ומקשינן לאידך נמי - הסובר, שהלחם נפסל - הכתיב "ונסע אהל מועד"!?

ומשנינן: ההוא לדגלים הוא דאתא, כלומר, לא בא הכתוב אלא להורות את מקומו של אהל מועד בין הדגלים, שהוא עיקר ענין הפרשה שם, ולא ללמד שיש למקום תורת אהל מועד. (13)

ואידך סבירא ליה, דלזה אין צריך לקוראו אהל מועד, אלא מהמשך הכתוב "מחנה הלויים בתוך המחנות" נפקא, ובהכרח שהוסיף הכתוב לקוראו אהל מועד, לומר שתורת אהל מועד לו. (14) מיתיבי למאן דאמר: לא נפסל הלחם ביוצא, ממה ששנינו בברייתא:

בשעת סילוק מסעות הרי הקדשים (15) נפסלין ביוצא -

ומכל מקום זבין [המשתלחים חוץ לשתי מחנות: שכינה ולויה] ומצורעין [המשתלחים חוץ לשלש מחנות, ואפילו ממחנה ישראל] משתלחין חוץ למחיצתן, למחיצתו של כל אחד ואחד, דהיינו הזבין מחוץ למחנה הלויים בשעת נסיעתן, והמצורעים חוץ למחנה ישראל בשעת נסיעתן, ומשום שקדושת מחנות אלו לא בטלה בשעת המסע.

מאי לאו, אפילו לחם הפנים נפסל ביוצא כשאר הקדשים, ותיקשי לדעת מי שאינו פוסלו ביוצא!?

ומשנינן: לא כאשר סברת לדמות לחם הפנים לשאר קדשים, אלא בר מלחם הפנים, שהוא באמת אינו נפסל ביוצא.

ומקשינן עלה: מה נפשך!?

אי אהל מועד דוקא הוא, אם כדבריך שתורת אהל מועד למקום בשעת נסיעתן, אם כן אפילו שאר קדשי קדשים נמי לא ייפסלו -

אי אהל מועד לאו דוקא הוא, היינו שאין למקום תורת אהל מועד, אם כן אפילו לחם הפנים נמי ייפסל!?

אלא כי אתא רבין, אמר: ודאי מוכח מן הברייתא שאין הלחם נפסל ביוצא - ומר - זה שאמר: אינו נפסל - אמר לדבריו רק במסודר הלחם על השולחן, ומשום שנאמר "ולחם התמיד עליו יהיה", ומר - זה שאמר: נפסל - אמרבמסולק, שהלחם נפסל כשאר קדשי קדשים שנפסלים -

ולא פליגי [אין כאן מחלוקת]. (16)

אמר אביי: שמע מינה מן הברייתא, שמבואר בה דקדשי קדשים נפסלים ביוצא:

יש סילוק מסעות בלילה, יוצאים היו בני ישראל למסע אף בלילה -

דאי סלקא דעתך: אין סילוק מסעות בלילה, אם כן אימת מידלי לצפרא [מתי היו יוצאים - בתחילת הבוקר] ועדיין לא שחטו קדשי קדשים, אלא משל אתמול הם, ואם כן מאי איריא שקדשי קדשים נפסלים משום יוצא, והרי תיפוק ליה דאיפסיל ליה בלינה שהרי עבר עליהם הלילה - אלא ודאי, שפסול קדשי הקדשים ביוצא, הוא באופן שיצאו בלילה קודם שייפסלו קדשי הקדשים שנשחטו ביום משום יוצא. (17)

ומקשינן: הרי פשיטא שיש סילוק מסעות בלילה, כי "ללכת יומם ולילה" כתיב!? ומשנינן: צריך להשמיענו שמתחילים הם ללכת בלילה, כי מהו דתימא:

הני מילי שהיו הולכים אף בלילה, היכא דעקור ביממא [כשעקרו ממקומם ביום], אבל היכא דלא עקור ביממא בליליא לא מצו עקרי [אם לא התחילו ללכת ביום, שוב אין הם מתחילים ללכת בלילה] - (18) קא משמע לן שאף מתחילים היו לצאת למסע בלילה.

ומקשינן על הברייתא שנתבאר בה שאף בשעת המסעות זבין ומצורעין משתלחין חוץ למחיצתן, ומשום שקדושת מחנה לויה ומחנה ישראל לא בטלה בשעת המסעות;

ורמינהי מהא דתניא:

הוגללו הפרוכת בשעת סילוק מסעות, (19) הותרו הזבין והמצורעין ליכנס לשם [למחנה שכינה], הרי שבטלה קדושת מחנות לגמרי!?

אמר רב אשי: לא קשיא:

הא - דשנינו: הותרו זבין ומצורעין ליכנס לשם - רבי אליעזר היא -

הא - הברייתא ששנינו בה זבין ומצורעין משתלחין חוץ למחיצתן - רבנן היא.

דתניא: אף שהטמא אינו עושה פסח, מכל מקום אם היו רוב הציבור טמאין הרי הטומאה נדחית, ונכנסים לעזרה - שהיא אסורה להם בטומאתם, שטמא מת אסור ליכנס למחנה שכינה - ועושים את הפסח; אבל טומאת זיבה וצרעת לא הותרה אפילו כשרובם טמאים.

רבי אליעזר אומר:

דף צה:

יכול דחקו אף זבין ומצורעין [שלא הותרה טומאתם] ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה, יכול יהו חייבין על ביאת מקדש בטומאה -

תלמוד לומר [במדבר ה]: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", ולמדנו מהיקש:

בשעה שטמאי מתים משתלחין, זבין ומצורעין משתלחין חוץ למחיצתן, אבל בשעה שאין טמאי מתים משתלחים, אין זבין ומצורעין ומשתלחין.

והוא הדין דבשעת סילוק מסעות - שאין שם מחנה שכינה ולא נאסרו טמאי מתים בכניסה בטומאה - באנו למחלוקת רבי אליעזר ורבנן, ולדעת רבי אליעזר, כיון שאין טמאי מתים משתלחים שהרי אין שם מחנה שכינה, אף זבין ומצורעין אין משתלחין מחוץ למחיצתן, ואף שמחיצתן - היינו מחנה לויה ומחנה ישראל - קיימת; וזו היא ששנינו: הוגללו הפרוכת, הותרו הזבין ומצורעין ליכנס לשם. (1)

מתניתין:

אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים:

לישתן ועריכתן בחוץ [חוץ לעזרה], ואילו אפייתן בפנים העזרה.

ואינן דוחות [בלישתן עריכתן ואפייתן] (2) את השבת, משום שאפשר לעשותן מערב שבת, ותתבאר שיטתו בגמרא.

רבי יהודה אומר: כל מעשיהן בפנים, (3) ודוחות את השבת. (4)

רבי שמעון אומר: לעולם הוי רגיל לומר:

שתי הלחם ולחם הפנים כשרות לעשותן ולאפותן בעזרה, וכשרות גם אבית פאגי, שם מקום שהיה צמוד לחומת ירושלים מבפנים, (5) כלומר, בכל ירושלים. (6)

גמרא:

שנינו במשנה: אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים:

ומקשינן: הא גופא קשיא:

כי מחד גיסא אמרת: לישתן ועריכתן בחוץ, אלמא, בהכרח שמדת יבש לא נתקדשה, (7) שהרי אם נתקדשה, כבר קדש הסולת כשמדדוהו בתוכו ונפסל ביוצא, שכלי שרת מקדש את הבא בתוכו ליפסל ביוצא - (8)

ומאידך גיסא אמרת: ואפייתן בפנים, אלמא, בהכרח שהטעם הוא משום שמדת יבש נתקדשה, ומוכרח לאפות בפנים!?

אמר רבא:

הוקשה (9) בישוב קושיא זו אדם קשה שהוא קשה כברזל [חכם ומחודד לחתוך הלכה כברזל], (10) ומנו רב ששת.

ומקשינן עלה: וכי מאי קושיא!?

דילמא סובר התנא של משנתנו: עשרון - שבו מדדו את הסולת - לא מקדש, כי מדת יבש לא נתקדשה -

אבל תנור מקדש, ולכן מוכרח הוא לאפות בפנים, שלא ייפסל ביוצא משיתקדש בתנור. (11)

אלא אי קשיא הא קשיא:

מחד גיסא אמרת: ואפייתן בפנים, אלמא תנור מקדש -

ומאידך גיסא אמרת: ואין דוחות את השבת; והרי אם התנור מקדש והוא אופה אותם בערב שבת הרי איפסלו בלינה, שכל המנחות משנתקדשו בכלי שרת, נפסלים בלינה!?

אמר רבא:

הוקשה אדם קשה שהוא קשה כברזל, ומנו רב ששת.

אמר רב אשי: מאי קושיא:

דילמא סובר התנא של משנתנו, שהתנור אינו מקדש ולא ייפסל בלינה, ודקשיא לך: אם כן למה אפייתן בפנים, אימא לך: מאי "מבפנים" במקום זריזין, כלומר, לא בעזרה ממש יאפו אותן, אלא בחוץ יאפו אותם כהנים זריזין שלא יחמיץ. (12)

דוחה הגמרא את תירוצו של רב אשי: והא דרב אשי ברותא (13) הוא [דעה חיצונית היא]; שהרי מה נפשך: אי אפייה בעינן זריזין, לישה ועריכה נמי בעינן זריזין, ואי לישה ועריכה לא בעינן זריזין אפייה נמי לא בעינן זריזין, ומה טעם לחלק בין עריכה ולישה לאפייה.

אלא דרב אשי ברותא היא. (14)

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: כל מעשיהן בפנים -

רבי שמעון אומר: לעולם הוי רגיל לומר, שתי הלחם ולחם הפנים כשרות בעזרה וכשרות אבית פאגי:

אמר רבי אבהו בר כהנא: ושניהן - רבי יהודה ורבי שמעון שנחלקו אם תנור מקדש, (15) שלרבי יהודה התנור מקדש ואפייתו בפנים, ולרבי שמעון אינו מקדש, ולכן אפייתו בחוץ - מקרא אחד דרשו:

דכתיב [שמואל א כא]: "ויבוא דוד [כשברח מפני שאול] נובה אל אחימלך הכהן ויאמר דוד לאחימלך הכהן ועתה מה יש תחת ידך חמשה לחם תנה בידי, או הנמצא [או כמה שיש לך]. ויען הכהן את דוד ויאמר, אין לחם חול תחת ידי, כי אם לחם קודש [לחם הפנים] יש, אם נשמרו הנערים [שיאכלו את הלחם] אך מאשה [שטהורים הם]. ויען דוד את הכהן ויאמר לו: כי אם אשה עצורה לנו כתמול שלשום בצאתי, ויהיו כלי הנערים קודש [כלומר, טהורים הם] והוא דרך חול אף כי היום יקדש בכלי"?

רבי יהודה סבר: בחול אשכחינהו דקא אפו ליה [בחול היה זה, ומצא דוד את הכהנים אופים את לחם הפנים], וכך אמר להו בלשון תמיהה: דרך חול קא אפיתו ליה [איך אופים אתם את לחם הפנים ביום חול]!? אף כי היום יקדש בכלי [והרי מתקדש הלחם בתנור] ואיפסיל ליה בלינה, ייפסל הוא בלינה עד למחר; אלא בשבת יש לכם לאפותו.

ומכאן למד רבי יהודה שהתנור מקדשו, ושהוא דוחה את השבת. (16)

רבי שמעון סבר: בשבת אשכחינהו דקא אפו ליה [שבת היה, ומצאם אופים בו ביום את לחם הפנים], וכך אמר להו דוד בלשון תמיהה: לא! דרך חול בעיתו למיעבדיה [ביום חול יש לכם לאפות את לחם הפנים], שמא תאמרו: איך נאפה ביום חול, והרי יתקדש הלחם בתנור וייפסל בלינה, זה אינו, מידי, וכי תנור שנאפה בו בחול מקדש שייפסל בלינה!? והרי שולחן הוא דמקדש, ועד שלא יסודר על השולחן לא ייפסל בלינה. (17)

ולכן סובר רבי שמעון שאם רצה עושהו בפנים, ואם רצה עושהו בחוץ, שאין מידת היבש מקדשת ואין התנור מקדש. (18)

ומקשינן עלה: מי מצית אמרת דבשעת אפייה אשכחינהו [וכי יכול אתה לפרש שבשעת אפייה מצא דוד את הכהנים]!?

והכתיב שם: "ויתן לו הכהן קודש, כי לא היה שם לחם, כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה'", הרי שכבר הוסר הלחם מעל השולחן, ולא בשעת אפיה היה.

ומכח קושיא זו חוזרת בה הגמרא מדבריה שמכאן למדו רבי יהודה ורבי שמעון את דינם, והכתובים אינם עוסקים בענין זה כלל -

אלא, מאי "והוא דרך חול אף כי היום יקדש בכלי" דקא אמר להו דוד לכהנים?

הכי קא אמרו ליה הכהנים לדוד: ליכא לחם, כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה', ואולם אסורים הם לזרים.

אמר להו דוד: לא מיבעיא האי, דכיון דנפק ליה ממעילה דרך חול הוא גבייכו, [לא זו בלבד שמלחם זה רשאי אני לאכול, כי כבר יצא הלחם מידי מעילה בהקטרת הבזיכין, שהיא מוציאה מידי מעילה, מאחר שהותר כבר לכהנים, ואם כן כמו חול הוא לגביכם] - (19) אלאאפילוהאיךנמי - דרקהיוםיקדש בכלי - הבו ליה דליכול, אפילו אם לא היה לכם אלא לחם שרק היום נסדר על השולחן וקדש עליו, יכולים אתם לתת לי לאכול; כי:

דף צו.

מסוכן הוא, [על עצמו אמר], שאחזו בולמוס [חולי שמרעיב], ומאכילן אותו עד שיאורו עיניו אפילו ביום הכפורים.

ואילו רבי יהודה ורבי שמעון שנחלקו בדין תנור מקדש, (1) בגמרא פליגי, זה גמר מרבו כך, וזה גמר מרבו כך.

דיקא נמי שלא מן הכתוב למד רבי שמעון כדבריו, מדקתני במשנתנו: רבי שמעון אומר: לעולם הוי רגיל לומר שתי הלחם ולחם הפנים כשרות בעזרה וכשרות אבית פאגי, ולשון "לעולם הוי רגיל לומר" משמע דמגמרא אמר כן.

ומסקינן: אכן שמע מינה, דבגמרא פליגי.

א. כתיב [ויקרא ו יג]: "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו עשירית האפה סולת מנחה תמיד, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. על מחבת בשמן תיעשה מורבכת תביאנה, תופיני מנחת פתים תקריב ריח ניחוח לה'. והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה, חק עולם לה' כליל תקטר"; ואלו הן חביתי כהן גדול שמביא הכהן הגדול בכל יום.

ב. שנינו במשנה לעיל תחלת פרק שתי מדות: חצי עשרון מה היה משמש שבו היה מודד חביתי כהן גדול מחצה בבוקר ומחצה בין הערבים.

מתניתין:

חביתי כהן גדול:

תוכן העניינים

חברותא על מנחות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה