אור ברסלב
חברותא על מנחות פרק עשירי - שתי מדות

חברותא על מנחות· הרב יעקב שולביץ

פרק עשירי - שתי מדות

פרק תשיעי - כל קרבנות הציבור

מתניתין:

שתי מדות של יבש, מידות המיועדות למדוד בהם דבר יבש היו במקדש:

אחת המכילה עשרון, ובה היה מודד עשרון סולת לכל המנחות, ואחת המכילה חצי עשרון לחביתי כהן גדול, וכפי שיתבאר כל זה בהמשך המשנה.

רבי מאיר אומר:

אחת המכילה עשרון, ועוד אחת המכילה עשרון, ובברייתא בגמרא יתבאר מה היה החילוק ביניהו ולמה היו משמשות; ועוד מידה של חצי עשרון לחביתי כהן גדול.

מידת ה"עשרון", מה היה משמש? שבו היה מודד עשרונות סולת לכל המנחות.

ולא היה מודד: לא במידה המכילה שלשה עשרונות בשביל מנחת נסכים לפר, ואף לא במידה של שנים לאיל שמנחת נסכיו היא שתי עשרונות, אלא מודדן "עשרונות", כלומר, היה מודד שלש פעמים במידת עשרון לפר, ושתי פעמים במידת עשרון למנחת נסכי האיל. (1)

- "חצי עשרון" - מה היה משמש?

שבו היה מודד חביתי כהן גדול ["מנחת חביתין"]: מחצה עשרון בבקר וממנה עושה שש חלות, ומחצה עשרון בין הערבים שהיה עושה ממנה שש חלות, וכמאמר הכתוב [ויקרא ו]: זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה'... עשירית האיפה סולת מנחה תמיד, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב". (2)

גמרא:

שנינו במשנה: רבי מאיר אומר: עשרון, עשרון, וחצי עשרון:

תניא: היה רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר [במדבר כח כט; וכט י]: (3) "עשרון עשרון לכבש האחד", למה נכפלה תיבת עשרון?

"מלמד ששתי מידות של עשרונות היו במקדש:

אחד קטן שהיה גדוש על שפתו, ואחד - גדול יותר - שהיה מחוק. (4) גדוש מה היה משמש? שבו היה מודד עשרון לכל המנחות. (5)

דף פז:

מחוק, שבו היה מודד עשרון שלם לחביתי כהן גדול, ואחר כך היה חוצהו במידה של חצי עשרון. (1)

וחכמים אומרים:

לא היה שם אלא מידת עשרון אחד, שנאמר [במדבר כט ד]: "ועשרון אחד לכבש האחד".

אם כן - לדעת חכמים - מה תלמוד לומר "עשרון עשרון", לרבות מידת חצי עשרון למנחת חביתין.

שואלת הגמרא: ורבי מאיר - הלומד מיתור הלשון שהיו שתי מידות של עשרון - מידת חצי עשרון מנא ליה?

עונה הגמרא: נפקא ליה מ"ועשרון", יתור הוי"ו ללמד על מידת חצי עשרון.

ואילו רבנן ייתור הוי"ו ד"ועשרון" לא דרשי, והצרכו ללמוד למידת חצי עשרון מ"עשרון עשרון".

ורבי מאיר, האי "ועשרון אחד לכבש האחד" - שממנו למדו חכמים שלא היו שם שתי סוגי עשרונות - מאי עביד ליה?

ומפרשינן: ההוא, שלא ימדוד לא בשל שלשה עשרונות לפר, ולא בשל שנים לאיל.

ורבנן, נפקא להו - לדין זה - מנקודו, מהניקוד שעל תיבת "ועשרון" הכתובה בפרק כט פסוק טו, במוספי יום טוב הראשון של חג; דתניא:

אמר רבי יוסי: למה נקוד וי"ו שבאמצע "ועשרון", של [שעל] "עשרון" ראשון [תיבת "עשרון" הראשונה] של יום טוב הראשון של חג, שנאמר שם: "ועשרון עשרון לכבש האחד", ובתיבת "ועשרון" הראשונה נקוד הוי"ו שלה:

ללמד, שלא ימדוד לא בשל שלשה לפר, ולא בשל שנים לאיל.

ורבי מאיר, נקודו לא דריש.

שנינו במשנה: חצי עשרון מה היה משמש, שבו היה מודד לחביתי כהן גדול:

ומקשינן: וכי אכן מודד, דמשמע: כך היה מביא את המנחה מביתו חצי - חצי עשרון!?

ורמינהי סתירה לכך, מהמשנה לעיל האומרת:

חביתי כהן גדול לא היו באים חצאין, לא היה מביא מביתו שני חצאי עשרונות, אלא מביא עשרון שלם, וחוצהו.

אמר תירץ רב ששת:

מאי "מודד" נמי דקתני במשנתנו, היינו: מחלק. (2)

סימן (3) לבעיותיו של רמי בר חמא דלהלן: חצי; חביתי; שלחן.

בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא: חצי:

מידת חציעשרון - שהיתה מיועדת לחלוקת החביתין - לרבימאיר, הסובר שתי עשרונות היו, אחד גדוש לכל המנחות, ואחד מחוק לחביתין:

האם גדוש היה [מכילה חצי עשרון עם הגודש] או שמא מחוק היה?

תמה רב חסדא: ותיבעי לך לרבנן, הרי ספק זה יש להסתפק בו לרבנן כמו לרבי מאיר!?

אמר ליה רמי בר חמא לרב חסדא: לרבנן, אף עשרון גופיה קא מבעיא לי [לשיטת רבנן הסוברים עשרון אחד בלבד היה, מסתפק אני אף בה] האם גדוש היה, או מחוק היה; ורק לרבי מאיר הסובר שתי עשרונות היו, אחד גדוש ואחד מחוק, הריני מסתפק על חצי העשרון בלבד.

אמר ליה רב חסדא לרמי בר חמא לפשוט את כל ספיקותיו:

מדרבי מאיר עצמו גבי עשרון, נשמע לרבי מאיר גבי חצי עשרון ; ומדרבי מאיר גבי חצי עשרון נשמע לרבנן בחצי עשרון -

מדאמר רבי מאיר עשרון - שהיה מיועד לחביתין - מחוק היה, אם כן חצי עשרון - שהיה מיועד לחלוקת החביתין - נמי מחוק. (4) מדלרבי מאיר מחוק היתה המידה המיועדת לחביתין, לרבנן נמי מחוק היתה המידה המיועדת לחביתין, והרי לרבנן בין העשרון ובין חצי העשרון מיועדים היו אף לחביתין.

חביתי: בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא: עיסה של חביתי כהן גדול - במה מחלקן לשש החלות שהיה עושה מן העיסה בבוקר, ולשש החלות שהיה עושה מן העיסה בערב, האם ביד היה מחלקן בלי כלי מידה, או בכלי מידה היה מחלקן? (5) אמר ליה רב חסדא לרמי בר חמא:

פשיטא דביד היה מחלקן, דאי בכלי היה מחלקן, וכי טורטני [מאזנים לחלוקת העיסה] יכניס לעזרה!? ומפרש לה ואזיל. (6)

ומקשינן: ויכניס מאזנים לעזרה ומה בכך!?

ומפרשינן: כיון דחלוקת לחם במשקל בקללה הוא דכתיב, וכמאמר הכתוב בתוכחה שבפרשת בחוקותי "והשיבו לחמכם במשקל", אם כן, לאו אורח ארעא [אין זה דרך ארץ של כבוד] לעשות כן בעזרה.

שולחן:

בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא: שלחן הפנים, מהו שיקדש קמצים של לבונה (7) בגודש שלו? כלומר, עיקר דין הלבונה היה באופן שהיו מסדרים שני בזיכים עם לבונה על השולחן, ובהקטרת הלבונה לאחר מכן על המזבח היה הלחם ניתר באכילה. ונתקדשה הלבונה על ידי הבזיכים. אך מסתפקת הגמרא: אם נתן את קמצי הלבונה על השולחן עצמו, ולא בבזיכים, האם השולחן מקדשן? וספק הגמרא הוא משום שהשולחן אין לו תוך והלבונה מונחת על השולחן כבגודש של כלי שרת; וצדדי הספק הם:

האם נאמר: מדמקדש השולחן את הלחם בגודש שלו, אם כן, קמצים נמי מקדש השולחן בגודש שלו.

או דלמא: את לחם הפנים דחזי ליה [הראוי לשולחן] אכן מקדש השולחן, אבל מה דלא חזי ליה, וכגון לבונה, שהיא ראויה לבזיכים ולא לשולחן עצמו - לא מקדש השולחן.

אמר ליה רב חסדא לרמי בר חמא: אינו מקדש את הקמצים שהונחו עליו בלי בזיכים.

ומקשינן עלה: (8) איני, והרי אין הדבר כן!?

והאמר רבי יוחנן:

א. כל לחם מלחם הפנים היה ארכו עשרה טפחים, והיה מונח לרחבו של השולחן שהיה רחב אמה [יש אומרים: אמה בת חמשה טפחים, ויש אומרים: אמה בת ששה טפחים], והעודף היה ניצב זקוף מזה ומזה.

ב. ששה לחמים, זה על גבי זה, היו מונחים מכל צד של השולחן.

לדברי האומר טפחיים ומחצה היה העודף של לחם הפנים מכל צד של השולחן, היה קופל, מקפל את צידי הלחם כלפי מעלה, ומשום שלדעתו רוחב השולחן היה אמה בת חמשה טפחים, והעודף של כל לחם חמשה טפחים, דהיינו: טפחיים ומחצה מכל צד -

נמצא, שלחן מקדש - ככלי שרת - חמשה עשר טפח למעלה כגובה הלחם שעליו, שהרי שש חלות היו מונחות זו על גב זו, כל אחת גבוהה טפחיים ומחצה, הרי חמשה עשר טפחים. (9)

ואילו לדברי האומר טפחיים בלבד היה קופל, ומשום שרוחב השולחן היה אמה בת ששה טפחים, ואין עודף מכל צד אלא טפחיים -

נמצא שלחן מקדש שנים עשר טפח למעלה, שהם שש חלות, גובה כל אחת טפחיים.

הרי מבואר שכנגד הגובה הזה מקדש השולחן, ולא כמו שנתבאר, שאין השולחן מקדש אלא את הלחם ולא שום דבר אחר. (10) אמר ליה (11)

השולחן אינו מקדש את הלבונה ליקרב, אבל מקדש השולחן את הלבונה ליפסל, כלומר, להקדישה קדושת הגוף לענין שתפסל בטבול יום וביוצא, (12) וכאילו היתה מונחת בבזיכים. (13)

מתניתין:

שבע מדות של לח [ליין ושמן] היו במקדש, כפי השיעור הנצרך ליין או לשמן:

א. הין [הוא י"ב לוגין, ויתבאר בגמרא למה היה משמש].

ב. וחצי הין לנסכי פר, יין לספלים ושמן למנחה.

ג. ושלישית ההין לנסכי איל, יין ושמן.

ד. ורביעית ההין לנסכי כבש, יין ושמן.

ה. לוג לכל המנחות, ויתבאר יותר במשנה הבאה.

ו. וחצי לוג למי סוטה, ולשמן של לחמי תודה.

ז. ורביעית לוג למים חיים של מצורע, ולשמן של לחמי נזירות; כדמפרש כל זה במשנה הבאה.

רבי אליעזר בר רבי צדוק אומר:

לא היו שם שבע מדות אלא שנתות [סימניות, מסמרים או פגימות] היו במידת ההין, לאמר: עד כאן לפר, ועד כאן לאיל, ועד כאן לכבש. (15)

רבי שמעון אומר:

לעולם שבע מידות היו שם, אך לא היה שם "הין", שהרי, וכי מה היה הין משמש!? אלא מה יש לך להביא, כדי להשלים שבע מדות: (16)

מדה יתירה של לוג ומחצה היה שם, שבה היה מודד לחביתי כהן גדול [הבאים בכל יום] לוג ומחצה שמן בבוקר לבלול את שש החלות, ולוג ומחצה שמן בערב לבלול שש חלות נוספות.

גמרא:

תנו רבנן:

שבע מדות של לח היו במקדש: רביעית הלוג, וחצי לוג, ולוג, ורביעית ההין, ושלישית ההין, וחצי הין, והין.

דברי רבי יהודה.

רבי מאיר אומר, [היה מונה את שבע המדות הנזכרות מן הגדולה לקטנה, ולא כרבי יהודה שמנה מן הקטנה לגדולה]: (17)

הין, וחצי הין, ושלישית ההין, ורביעית ההין, ולוג, וחצי לוג, ורביעית הלוג.

רבי שמעון אומר:

לא היה שם הין, שהרי, וכי מה היה הין משמש!?

דף פח.

ואת מי אביא תחתיו להשלים שבע מדות של לח?

אלא מדה יתירה של לוג ומחצה היתה שם, שבו היה מודד לחביתי כהן גדול, לוג ומחצה בבוקר, ולוג ומחצה בין הערבים.

אמרו לו חכמים לרבי שמעון:

והרי מידת חצי לוג היתה שם, ואפשר לשער בחצי לוג נוסף על הלוג, ולמה לי מידת לוג ומחצה!? (1) אמר להם, ענה להם רבי שמעון לחכמים:

והרי אף לדבריכם יש לומר: מידת חצי לוג לא יעשה, כי הרי מידת רביעית הלוג היתה שם, ואפשר לשער חצי לוג במידת רביעית!?

אלא זה הכלל היה במקדש:

כלי שמשמש מדה זו, אינו משמש מדה אחרת; ולכך הצרכו למידה נפרדת של לוג ומחצה לחביתי כהן גדול. (2)

בברייתא הובאה מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה בצורת פירוט שבע מידות הלח שהיו במקדש, רבי מאיר פורטם מלמעלה למטה, היינו מן המידה הגדולה לקטנה, ואילו רבי יהודה פורטם מלמטה למעלה; ושואלת הגמרא:

מאי איכא נפקא מינה בין רבי מאיר הפורטם מלמעלה למטה, לרבי יהודה הפורטם מלמטה למעלה?

אמר פירש רבי יוחנן: בירוצי מידות [מה שנגדש על הכלי כשממלאים אותו ביותר, ומיד נשפך לצדדין] (3) אם נתקדשו איכא בינייהו:

למאן דאמר, רבי יהודה הפורטם ממטה למעלה, קסבר: אף בירוצי המידות נתקדשו, ורביעית יהיב ליה רחמנא למשה, ואמר ליה למשה: שער בה את שאר המידות, ונמצא דקא עיילי להו בירוצין [נכנסו אף הבירוצין].

כלומר, כשאמר הקב"ה למשה לעשות את המידות האלו, כך אמר לו: עשה מידת רביעית, ושפוך שתי פעמים את תכולתה לכלי שיחזיק אותן, והרי לך מידת חצי לוג; ושפוך שתי פעמים את תכולת מידת חצי הלוג לכלי גדול, והרי לך מידת לוג, וכן הלאה; נמצא שהמידה הגדולה כוללת בתוכה אף את הבירוצין, כי השופך מכלי קטן לגדול, אף בירוציה נשפכים לתוכה, ולמדנו שאף בירוצי המידות נתקדשו.

למאן דאמר, רבי מאיר הפורטם ממעלה למטה, קסבר: בירוצי מידות לא נתקדשו, והין יהיב ליה רחמנא למשה, ואמר ליה למשה שער בה את שאר המידות דקא נפקי בירוצין [יצאו הבירוצין ונשפכו לארץ].

כלומר, כך אמר לו הקב"ה למשה: עשה לך מידת הין, ושפוך את תכולתה לשני כלים, והרי לך מידת חצי הין, וכן הלאה, ודרך השופך מכלי גדול לכלי קטן שהבירוצין אינן נשפכין אלא לארץ, (4) ולמדנו שאין המידות מקדשות את הבירוצין.

אביי אמר לפרש אף הוא, שהמפרט מלמעלה למטה סובר שאמר לו הקב"ה למשה לשער ממידת ההין את שאר המידות, ולדעת המפרט ממטה למעלה, מרביעית היו משערים את שאר המידות, ומיהו:

דכולי עלמא בירוצי המדות איכא למימר נתקדשו ואיכא למימר לא נתקדשו, והכא במלאים קא מיפלגי, במה שאמרה תורה ["קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקודש שניהם מלאים סולת", ומהם למדנו לכל המדות שיהיו מלאים, (5) אך נחלקו: אם הקפידה תורה רק שלא תחסר המדה אבל יכול להותיר או לא.

מאן דאמר מלמעלה למטה, קא סבר "מלאים" בא ללמד שלא יחסר את המידה ושלא יותיר על המידה.

ומאן דאמר ממטה למעלה, סובר "מלאים" לא בא למעט אלא שלא יחסר -

אבל אם יותיר עדיין "מלאים" קרינא ביה; כי היות ומן המידה הקטנה הוא משער את הגדולה, בהכרח שיהיו המידות הקטנות יתירות במשהו באופן יחסי למידה הגדולה, הרי שאם מותיר, לית לן בה. (6)

אמר מר בברייתא:

רבי שמעון אומר: לא היה שם הין, וכי מה היה הין משמש:

ומקשינן: הרי שפיר קאמר להו [הקה להם] רבי שמעון לרבנן!?

ומפרשת הגמרא: ורבנן סברי: הוה הין שמן דעבד משה לשמן המשחה, דכתיב [שמות ל כג]: "ואתה קח לך בשמים ראש... ושמן זית הין", ולזה הצרכו למידת הין; ויסוד מחלוקתם הוא:

מר - רבי שמעון - סבר: כיון דלדורות לא הוה צריך, שהרי לא עשו אלא פעם אחת שמן המשחה, לפי שעה הוא דעבדיה למידת הין, ואיגנז אותה מידה.

ואידך, חכמים סוברים: כיון דהוה הוה. (7)

אמר מר בברייתא בדברי רבי שמעון שחיסר את מידת ההין:

ואת מי אביא תחתיו, אלא מידה יתירה של לוג ומחצה היתה שם... :

ומקשינן: וכי לא סגיא דלא מעייל [וכי מוכרח הוא להביא מידה אחרת במקום המידה של חכמים], עד שמוכרח הוא מכח זה לומר שהיתה שם מידה נוספת של לוג ומחצה!?

ומשנינן: הרי זה כעין מה דאמר רבינא בענין אחר: גמירי מהלכה למשה מסיני: שתי סמיכות בציבור. (8)

הכא נמי גמירי מהלכה למשה מסיני, דשבע מדות של לח היו במקדש, ואם אין הין מכלל השבע, בהכרח שהיתה שם מידה אחרת להשלים המנין.

שנינו במשנה: רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: שנתות היו בהין, עד כאן לפר ועד כאן לאיל... :

ומקשינן: וכי לית ליה לרבי אלעזר בר צדוק, שהיו שבע מדות במקדש!?

ומשנינן: אכן לית ליה.

ואיבעית אימא: מאי "שבע מדות היו במקדש" שקיבלו חז"ל, היינו: שבע מדידות שנעשו בכלי מידה אחת. (9)

מתניתין:

משנתנו ממשיכה לפרש את מידות הלח:

מידת רביעית מה היתה משמשת:

כדי למדוד בה רביעית מים למים חיים של טהרת המצורע, כדכתיב [ויקרא יד כה]: ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים", ורביעית שמן ללחמי נזיר.

חצי לוג מה היה משמש:

כדי למדוד בה חצי לוג מים לסוטה כדי להשקותה, כדכתיב [במדבר ה יז]: "ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש", וחצי לוג שמן ללחמי תודה.

ובמידת לוג היה מודד לכל המנחות, ואפילו מנחה של ששים עשרון (10) - שהיא זקוקה לוג לכל עשרון - נותן להששים במידת לוג, ולא היה משתמש במידה גדולה. (11)

רבי אליעזר בן יעקב אומר:

אפילו מנחה של ששים עשרון אין לה אלא לוגה, בלוג אחד בלבד היה בולל את כל ששים העשרונות, שנאמר [ויקרא יד כא] "למנחה ולוג שמן". (12)

ששה לוגים [חצי ההין] שמן (13) למנחת נסכי הפר, וארבעה לוגים [שלישית ההין] שמן למנחת נסכי האיל, ושלשה לוגים [רביעית ההין] שמן למנחת נסכי הכבש, ולמדוד את כל אלו היו שם המידות: חצי ההין, שלישית ההין ורביעית ההין.

עוד מוסיפה המשנה לפרש, מה שאינו נוגע לענין המידות, ואגב גררא נקט לה: (14)

שלשה לוג ומחצה שמן היו נצרכים למנורה, חצי לוג שמן לכל נר.

גמרא:

יתיב רבי וקא קשיא ליה [ישב רבי והקשה]:

מידת רביעית למה נמשחה בשמן המשחה? כלומר, מה היה צריך לקדש במידת רביעית עד שהוצרכו למושחה ולעשותה כלי שרת שהוא מקדש את הבא לתוכו בקדושת הגוף!? (15) שהרי:

אי עשאוה כלי שרת בשביל מי מצורע שהיו מודדים בה וכמבואר במשנה, כך אי אפשר לומר, שהרי:

דף פח:

חוץ הוא, מחוץ למחנה היו מטהרים את המצורע, ולמה לנו לקדש את המים!? ואי, שמא תאמר כדי לקדש את השמן ללחמי נזיר, וכמבואר במשנה שבה היו מודדים רביעית שמן לנזיר; (1) אף כך אי אפשר לומר, שהרי:

לחם נזיר, בשחיטת איל הוא דקדיש קדושת הגוף, וכמבואר במשנה לעיל עח ב; ולמה לנו לקדש את השמן!? (2)

אמר ליה רבי חייא: לכך נמשחה מידת רביעית, שבה היה מודד לחביתי כהן גדול רביעית שמן לכל חלה וחלה, ונתקדש השמן על ידי מידת הרביעית. (3)

קרי עליה רבי - שהיה בארץ ישראל, על רבי חייא שעלה מבבל - כאשר שמע את תשובתו: "מארץ מרחק איש עצתו".

שנינו במשנה: חצי לוג מה היה משמש, חצי לוג מים לסוטה וחצי לוג שמן לתודה:

יתיב רבי וקא קשיא ליה: חצי לוג למה נמשח!? שהרי:

אי בשביל לקדש מים דסוטה וכמו ששנינו במשנה שלכך היתה מידה זו משמשת; כך הרי אי אפשר לומר, שהרי: וכי מים דחולין הוא מי הסוטה!? והרי "מים קדושים" כתיב שהיה נוטל למי סוטה, והיינו מים מן הכיור שנתקדשו בו, ואם כן אין צריך לקדשם בשנית!? (4)

אי לקדש שמן של לחמי תודה, וכמבואר במשנה שהיה מודד בה את חצי הלוג ללחמי תודה; אף כך אי אפשר לומר, שהרי לחמי תודה בשחיטת תודה הוא דקדשי כמבואר לעיל עח ב, ואם כן למה לי לקדש את השמן!? (5)

אמר ליה רבי שמעון ברבי, [ענה לו רבי שמעון לאביו]:

שבו היה מחלק חצי לוג שמן לכל נר ונר של המנורה!? (6)

אמר לו: "נר ישראל [מאיר עיני חכמים] " אכן כך היה.

אמר רבי יוחנן אמר רבי:

נר של המנורה שכבתה בלילה קודם שנסתיים זמן ההדלקה שהוא ביום:

נידשן השמן ונידשנה הפתילה, כלומר הרי השמן והפתילה כדשן הם, ואינו חוזר ומדליק בהם, אלא כיצד עושה: מטיבה, כלומר, מוציא מן הנר את השמן ואת הפתילה, ונותן בה שמן אחר ופתילה אחרת ומדליק. (7)

יתיב רבי זירא וקא מיבעיא ליה [ישב רבי זירא ונסתפק]:

כשהוא נותן בה - בנר שכבה באמצע הלילה - שמן, האם:

כמדה ראשונה הוא נותן בה, דהיינו חצי לוג שמן כשם שנתן בה בלילה כשהדליקה -

או אינו נותן בה אלא שמן כמו שחסרה,

היינו כשיעור השמן שהשליך נותן בה מחדש. (8)

אמר פשט רבי ירמיה את ספיקו של רבי זירא:

פשיטא, דכמדה ראשונה הוא נותן בה, דאי כמה שחסרה, מנא ידעינן מאי חיסר, מנין נדע כמה השליך!?

וכי תימא דמשער ליה, יתן במידה את השמן שנותר, וכפי אותה מידה ימלא את הנר, והרי אם כן וכי "שבע מדות של לח היו במקדש" בלבד!? והרי נפיש להו מדות טובא [נמצא שצריך הוא למידות רבות משבע] כדי לשער בהם את מידת השמן שנותרה בנר.

קרי עליה רבי זירא על רבי ירמיה את הפסוק "והדרך [וחידודך] צלח רכב על דבר אמת, וענוה צדק", כלומר, מחודד אתה, וכדדרשינן בשבת סג ב "והדרך צלח רכב" אלו שני תלמידי חכמים שמחדדין זה את זה בהלכה.

תוכן העניינים

חברותא על מנחות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה