חברותא על מנחות· הרב יעקב שולביץ
פרק שלושה עשר - הרי עלי עשרון
מתניתין:
האומר "הרי עלי עשרון" יביא מנחה של עשרון אחד. (1)
ואם אמר "הרי עלי עשרונות" יביא מנחה של שנים.
ואם בא ואמר: "פירשתי בשעת נדרי כמה עשרונות, ואולם עכשיו איני יודע מה פירשתי" יביא ששים עשרון, ויתנה ויאמר: כמה שפירשתי יהא לנדרי, והשאר לנדבה. (2) האומר "הרי עלי מנחה", ולא פירש איזה מין מחמשת המנחות הוא נודר, יביא איזו שירצה.
רבי יהודה אומר:
יביא מנחת הסולת, משום שהיא מיוחדת שבמנחות, ומפרש לה בגמרא.
ואם אמר "הרי עלי מנחה", או שאמר "הרי עלי מין המנחה": יביא מנחה אחת, לחכמים איזה שירצה ולרבי מנחת סולת.
ואם אמר "הרי עלי מנחות", או שאמר "הרי עלי מין מנחות", יביא שתים מנחות ממין אחד. (3)
ואם בא ואמר: "פירשתי בשעת נדרי את מין המנחה שנדרתי, ואולם עכשיו איני יודע איזה מהן פירשתי", יביא חמשתן [חמשת מיני המנחות: סולת, מחבת, מרחשת, מאפה תנור חלות ומאפה תנור רקיקין].
ואם בא ואמר "פירשתי מנחה של עשרונים - כלומר, פירשתי בשעת נדרי כשנדרתי מנחה מסוימת, כמה עשרונות תהא אותה מנחה - ואולם עכשיו איני יודע כמה פירשתי", יביא מנחה של ששים עשרון, ויתנה ויאמר: כמה שפירשתי יהא לנדרי, והשאר נדבה. (4)
רבי אומר:
אין די לו להביא מנחה אחת של ששים עשרון, אלא יביא ששים מנחות של עשרונות, מאחד ועד ששים [מנחה אחת של עשרון אחד, והשניה של שנים, וכן הלאה עד ששים]. (5)
גמרא:
שנינו במשנה: הרי עלי עשרון יביא אחת, עשרונות יביא שתים, פירשתי ואיני יודע מה פירשתי, יביא ששים עשרון:
ומקשינן: והרי פשיטא היא!?
ומשנינן: הבבא של "עשרונות יביא שתים", הוא דאיצטריכא ליה.
ומקשינן עלה: הא נמי פשיטא, כי הרי מיעוט עשרונות שתים!?
ומשנינן: הבבא של "פירשתי", הוא דאיצטריכא ליה.
שנינו במשנה: פירשתי ואיני יודע מה פירשתי, יביא ששים עשרון:
והנה בסוף המשנה נתבארה מחלוקת רבי וחכמים במי שאומר "פירשתי מנחה של עשרונים ואיני יודע כמה פירשתי", ורבי חולק על חכמים המחייבים אותו בששים עשרון בלבד, והוא אומר: יביא מנחות של עשרונים מאחד ועד ששים; ולכן אמרינן: מאן תנא [מי הוא התנא המחייב בתחילת המשנה בששים עשרון בלבד]?
אמר חזקיה:
רישא דלא כרבי, דאי רישא רבי היא, האמר בסוף המשנה:
יביא מנחות של עשרונות, מאחד ועד ששים, ודלא כמבואר כאן שדי לו בששים עשרונות.
ורבי יוחנן אמר:
אפילו תימא רבי היא הרישא, כי הרישא עוסקת במי שאומר "פירשתי עשרונות, אבל לא קבעתים בכלי אחד", דמייתי שיתין עשרונות בשיתין מאני [מביא הוא ששים עשרון בששים כלים] -
כלומר, אף רבי לא נחלק על חכמים אלא כשצריך הוא להביא את כל מנחתו בכלי אחד וכאופן שבסיפא, (6) אבל מודה רבי, שאם לא קבע בכלי אחד, באופן שיכול הוא להביא כל עשרון בכלי אחר, שאין צריך להביא יותר מעשרון אחד לכל כלי, ויתנה, שאותם עשרונות שנדר יהיו לחובתו, והשאר לנדבתו. (7) שנינו במשנה: הרי עלי מנחה, יביא איזהו שירצה; רבי יהודה אומר: יביא מנחת הסולת, שהיא מיוחדת שבמנחות:
תנא בברייתא לפרש את דברי רבי יהודה:
הואיל ופתח בו הכתוב במנחת הסולת תחילה לכל המנחות, (8) לכן יביא מנחת סולת.
אלא מעתה, האומר "הרי עלי עולה" וכי הדין הוא שיביא מן הבקר הואיל ופתח בו הכתוב (תחילת העמוד) תחילה לכל העולות!? (9)
דף קה.
וכי האומר "הרי עלי עולה מן הצאן", יביא כבש, הואיל ופתח בו הכתוב תחילה לכל העולות הבאות מן הצאן.
וכי האומר "הרי עלי עולה מן העוף", יביא תורים ולא בני יונה הואיל ופתח בו הכתוב תחלה!? (1)
שמא תאמר: אכן כן הוא הדין לפי רבי יהודה, הלוא תיקשי: אלמה תנן לקמן קז א:
האומר "הרי עלי עולה" יביא כבש.
רבי אלעזר בן עזריה אומר: אפילו תור או בן יונה.
ולא פליג רבי יהודה באותה משנה לומר שיביא מן הבקר, הרי שאין רבי יהודה סובר לחייבו במה שפתח בו הכתוב תחילה, ולמה כשנתחייב מנחה מביא הוא דוקא את מנחת הסולת!?
אלא מכח קושיא זו מפרשת הגמרא באופן אחר את דברי רבי יהודה שבמשנתנו:
מאי "מיוחדת שבמנחות"? היינו דלית לה (2) למנחת הסולת שם לווי, שהיא נקראת "מנחה" סתם, תאמר בשאר המנחות שהם נקראות "מנחת מחבת" "מנחת מרחשת" ו"מנחת מאפה תנור".
ומקשינן על פירוש זה מן הברייתא שהובאה לעיל: והא תנא של הברייתא לא פירש כן, אלא "הואיל ופתח בו הכתוב תחילה" - קאמר התנא בפירושה של המשנה!?
ומשנינן: הכי קאמר התנא של הברייתא: איזהו מנחה מיוחדת שבמנחות דלית לה שם לווי? הוי אומר: זו שפתח בו הכתוב תחילה, ונמצא שאין פתיחת הכתוב טעם הדין, אלא סימן למיוחדת שבמנחות מטעם שאין לה שם לווי.
ומקשינן על פירוש זה בברייתא: למה הצרך התנא ללמדנו איזו מנחה היא מיוחדת שבמנחות, והרי פשיטא דמנחת הסולת הוא דקאמר רבי יהודה, כי בפירוש אמר כן: יביא מנחת הסולת!?
ומשנינן: נתן לנו התנא של הברייתא סימנא בעלמא כדי שנדע ונזכור שמנחת הסולת הוא מביא לדעת רבי יהודה.
שנינו במשנה: מנחה או מין המנחה יביא אחת, מנחות או מין מנחות יביא שתים:
בעי רב פפא:
האומר "מיני מנחה עלי" מהו, כמה מנחות הוא מביא; וצדדי הספק הם:
האם נאמר: כיון דאמר "מיני" בלשון רבים, בהכרח דתרתי מנחות משני מינים קאמר, (3) ומאי "מנחה" [ואם תאמר: למה אמר מנחה בלשון יחיד]? משום דכולהו מנחות נמי "מנחה" מיקריין [כל המנחות נקראות "מנחה"], דכתיב [ויקרא ו ז] על כל המנחות: "וזאת תורת המנחה" בלשון יחיד.
או דלמא: כיון דאמר "מנחה" בלשון יחיד, אם כן חדא מנחה בלבד קאמר, ומאי "מיני" [ואם תאמר: אם כן למה אמר מיני בלשון רבים]? הכי קאמר: ממיני המנחה חדא מנחה עלי [מתוך כמה מינים של מנחות אביא מנחה אחת].
תא שמע ממה ששנינו במשנתנו:
האומר "מנחה עלי" או "מין מנחה עלי", יביא מנחה אחת ממיני המנחות.
הרי משמע: דוקא משום שאמר "מין מנחה"
- הכל בלשון יחיד - הוא שמביאמנחה אחת בלבד, הא אם אמר "מיני מנחה עלי" מביא שתים.
דוחה הגמרא את הראיה: והרי אימא סיפא של משנתנו:
האומר "מנחות עלי" או "מין מנחות עלי" יביא שתים מנחות -
הרי משמע: הא "אם אמר מיני מנחה" אינו מביא אלא חדא; היפך מן הדיוק מן הרישא -
אלא מהא ברייתא ליכא למשמע מינה, כיון שסותרים הדיוקים מן הרישא לסיפא.
מוסיפה הגמרא לפשוט את הספק:
תא שמע ממה ששנינו בברייתא:
האומר "מין מנחות עלי", יביא שתי מנחות ממין אחד, ומשמע: הא "מיני מנחה עלי" לא יביא אלא חדא.
דוחה הגמרא: דילמא לכך נקטה הברייתא "מין מנחות" ולא "מיני מנחה", משום שכשאמר "מין מנחות" הרי מביא הוא שתי מנחות ממין אחד, כיון שאמר את המין בלשון יחיד ואת המנחה בלשון רבים, הא אם אמר "מיני מנחה עלי" מביא הוא שתי מנחות משני מינין.
ואכתי מקשינן: והא לא תני הכי (4) בברייתא [והרי מברייתא אחרת יש ללמוד שהאומר "מיני מנחה" עלי אינו מביא אלא אחת]!?
דתניא: האומר "מין מנחות עלי" מביא שתי מנחות ממין אחד, ואם אמר "מיני מנחות עלי" מביא שתי מנחות משני מינין.
ומשמע: הא אם אמר "מיני מנחה עלי" אינו מביא אלא חדא.
נחלקו רבי שמעון וחכמים - במשנה לעיל סג א - באופן הבאת מנחת מאפה תנור: דעת חכמים שהוא מביא או כולם חלות או כולם רקיקים, ולרבי שמעון יכול לחלק כאשר ירצה, שיהיו חלקם חלות וחלקם רקיקים.
דוחה הגמרא: דלמא לעולם מי שאומר "מיני מנחה עלי" מתפרשים דבריו לשתי מנחות, כיון שאמר "מיני" בלשון רבים, וברייתא זו שמבואר ממנה לא כן, הא מני רבי שמעון היא, דאמר: אם רצה להביא מנחת מאפה תנור מחצה חלות ומחצה רקיקין יביא -
ולשיטתו מאי "מיני מנחה" היינו מנחה אחת דאית בה תרי מיני, אבל לרבנן דאמרי מחצה חלות ומחצה רקיקין לא יביא, אלא או עשר חלות או עשר רקיקין, הרי בהכרח מתפרשת כוונתו לשתי מנחות ומביא שתי מנחות משני מינין.
שנינו במשנה: פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא חמשתן:
נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בכל המנחות, אם הן באות עשר עשר חלות, או שהם באות שתים עשרה חלות.
מאן תנא [מי הוא התנא של משנתנו]?
אמר רבי ירמיה:
משנתנו היא דלא כרבי שמעון, דאי רבי שמעון, כיון דאמר רבי שמעון: מחצה חלות ומחצהרקיקין - יביא, והוא הדין שיכול הוא לחלק את החלות באופן אחר, כגון שיביא תשע חלות ורקיק אחד, או תשע רקיקין וחלה אחת, אם כן:
אי נמי [אפילו] אי סבר לה רבי שמעון כרבי יהודה, דאמר: כל המנחות באות עשר, ודלא כרבי מאיר הסובר ששתים עשרה חלות הוא מביא -
הרי איכא לספוקי בארבע עשרה מנחות, שהרי מנחת מאפה תנור עצמה יכולה לבוא באחת עשרה צורות, והוסף עליהם שלש מנחות של סולת של מחבת ושל מרחשת, הרי ארבע עשרה ספיקות יש כיצד התחייב; וכל שכן אם רבי שמעון סובר כרבי מאיר, שכל המנחות באות שתים עשרה חלות, שיש להסתפק בשש עשרה מנחות. (5) אביי אמר:
אפילו תימא דמשנתנו רבי שמעון היא, מכל מקום די לו בהבאת שתי מנחות של מאפה תנור אחת של עשר חלות ואחת של עשרה רקיקים [כשם שהוא מביא לרבנן] -
דהרי שמעינן ליה לרבי שמעון גופיה דאמר במקום שהוא מסופק אם חייב הוא בקרבן:
הרי זה מייתי אותו קרבן, ומתני: אם חייב בו יהא לחובתו, ואם לאו יהא לנדבה, ואף כאן יביא עשרים חלות ורקיקים אלו ויתנה, שאותם חלות ואותם רקיקין שנדר יהו לתשלום חובתו, והשאר יהיו לנדבה. (6)
דתניא:
רבי שמעון אומר במי שהיה ספק אם הוא מצורע מחלט שנטהר, והמצורע הלוא מביא ביום השמיני לטהרתו אשם ולוג שמן, ונותן מהם על המזבח ועל בהונות המצורע, וזה שספק אם חייב הוא באלו, כך יעשה:
דף קה:
למחרת (7) מביא אשמו ולוגו (תחילת העמוד) עמו, ומתנה ואומר:
אם מצורע הוא, זהו אשמו וזה לוגו; ואם לאו, אשם זה יהא שלמי נדבה, ולוג השמן יהא לנדבת שמן, כי מתנדבין שמן. (1)
ומאחר שספק אשם ספק שלמים הוא, הרי זה עושה בו כמעשי אשם מצורע וכמעשי שלמים:
ואותו אשם שמביא טעון שחיטה בצפון [כי אשם קדשי קדשים הוא, ושחיטתו בצפון העזרה], ומתן בהונות מן הדם כאשם מצורע, וסמיכה ונסכים, (2) ותנופת חזה ושוק כשלמים, ונאכל לזכרי כהונה בלבד כדין אשם, וליום ולילה בלבד כדין אשם.
[המשך הגמרא הוא מרבנן סבוראי:
ואף על גב דקאמר מר בשחיטת קדשים [היינו מסכת זבחים] בדף עו ב:
אימר דאמר רבי שמעון מייתי ומתני לכתחילה, רק גבי מצורע כי צריך הוא לזה לתקוני גברא [לתקן את עצמו] שיהא ראוי לאכול בקדשים, אבל בעלמא בספק קרבנות - דיעבד אין [אכן יכול הוא להתנות, וכגון שנתערב קרבן אשם בקרבן שלמים, כיון שאם לא יקריב ויתנה, נמצא שיהא צריך להמתין עד שיסתאב] אבל לכתחילה לא; מכל מקום:
הני מילי שלכתחילה אין הוא מביא, גבי שלמים [היינו במצורע זה שקרבנו ספק אשם ספק שלמים הוא, או שנתערב אשם בשלמים] ונמצא דקא ממעט באכילתן של השלמים, כי השלמים נאכלים לשני ימים ולילה, ואילו האשם נאכל ליום ולילה בלבד, דהוו להו מביא קדשים לבית הפסול, כי לאחר יום ולילה לא יוכל לאוכלו כי שמא אשם הוא והוי נותר, ולא הותר לו אלא לתקוני גברא -
אבל בספק מנחות [היינו שמביא מנחה ואינו יודע איזו מנחה זו אם של נדר אם של נדבה] אפילו לכתחילה מביא ומתנה.
עד כאן מרבנן סבוראי].
אמר הקשה ליה רב פפא לאביי:
ולרבי שמעון, דאמר: מחצה חלות ומחצה רקיקין יביא, ולשיטתו נתבאר לעיל שהוא מביא עשר חלות ועשר רקיקין ומתנה שיהיה חלקם לנדרו וחלקם לנדבתו, וכן מביא הוא שני לוגי שמן, שהרי כל מנחה טעונה לוג שמן, והשתא תיקשי:
הא קא מייתי עשרון אחד משני עשרונין ולוג אחד משני לוגין, כלומר, הרי בהכרח נתקדשו החלות בכלי אחד והרקיקים בכלי אחר; והיות ולרבי שמעון יש לו לחוש שמא נדר עשרון סולת מחצה חלות ומחצה רקיקין, נמצא שמנחה זו באה ממה שנתקדש בשני כלים. (3) ומשנינן: הרי שמעינן ליה לרבי שמעון עצמו, דאמר: (4)
אם הביא עשרון אחד משני עשרונות [שהביא שני עשרונות, ואמר: חציו של זה וחציו של זה לחובתי, והשאר נדבה] ולוג אחד משני לוגין, יצא.
מוסיפה הגמרא להסביר לפי רבי שמעון, ומיקמץ היכי קמץ [האיך יקמוץ] שתהא הקמיצה מועילה לכל האופנים!? (5)
ומפרשינן: דמתני ואמר לאחר שקמץ קומץ אחד מעשר החלות וקומץ שני מעשרת הרקיקין:
אי חלות לחודייהו ורקיקין לחודייהו הוא דאמרי, כי אז:
הא דקא קמיצנא מחלות: ליהוי אחלות, ודקא קמיצנא מרקיקין: ליהוי ארקיקין [אם נדרתי חלות לבד או רקיקים לבד, הרי מה שקמצתי מן החלות יהא על החלות שהן חובה או נדבה; ומה שקמצתי מרקיקין - שאף הם חובה או נדבה - יהא על הרקיקין].
ואי מחצה חלות ומחצה רקיקין הוא דאמרי, כי אז:
הא דקא קמיצנא מחלות: ליהוי אמחצה חלות ומחצה רקיקין, ודקא קמיצנא מרקיקין: ליהוו אמחצה רקיקין ומחצה חלות, [ואם נדרתי מחצה חלות ומחצה רקיקין, ונמצא שמתוך עשר החלות מחצה חובה ומחצה נדבה וכן ברקיקין, הרי מה שקמצתי מן החלות יהא קומץ על מנחת החובה שלי - שהיא מורכבת ממחצה חלות ומחצה רקיקין, ומה שקמצתי מן הרקיקין יהא על מנחת הנדבה שלי שהיא מחצה רקיקין ומחצה חלות].
ואולם מקשה הגמרא, כיצד יכול הוא לקמוץ מן החלות לבד על מנחה המורכבת מחלות ורקיקין כאחד:
דף קו.
והא בעי מיקמץ חד קומץ המעורב מפתיתי החלות (תחילת העמוד) ומרקיקין [והרי על מנחה שחלקה חלות וחלקה רקיקין, צריך הוא לקחת קומץ אחד מן התערובת של החלות והרקיקין כאחד] - (1) ואילו הוא קא קמיץ מחלות ארקיקין ומרקיקין אחלות [ואילו הוא אינו עושה כן, אלא נוטל מן החלות לבד על מנחה שיש בה גם רקיקין, וקומץ מן הרקיקין על מנחה שיש בה גם חלות, ואין זה כשר]!?
ומשנינן: הרי שמעינן ליה לרבי שמעון עצמו, דאמר לעיל סג ב:
המביא מנחה שחלקה חלות וחלקה רקיקין, אם קמץ ועלה בידו מאחד [מהחלות לבד או מהרקיקין לבד] על שניהם - יצא.
ואכתי מקשינן לרבי שמעון:
הרי שנינו בברייתא לעיל עה א: מנחה הבאה מחצה חלות ומחצה רקיקין מביא לוג שמן וחוצהו חציו לחלות וחציו לרקיקין, החלות בוללן [בחצי הלוג] ורקיקין מושחן, ושאר השמן [שלאחר המשיחה] מחזירו לחלות; ואילו מנחה שכולה רקיקין, מותר השמן הרי הוא לכהנים, ואם כן תיקשי:
והא איכא מותר השמן שלאחר משיחת הרקיקין, דאי מחצה חלות ומחצה רקיקין אמר, הרי מותר השמן דינו שיהא מחזירו לחלות ואינו ניתן לכהנים, ואי כולהו רקיקין אמר, הרי מותר השמן נאכל לכהנים, וזה שהוא מסתפק כיצד אמר, מה יעשה במותר השמן שאחר משיחת הרקיקין!?
ומשנינן: כרבי שמעון בן יהודה! דתניא: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון:
המתנדב מחצה חלות ומחצה רקיקין, הרי הוא חוצה את הלוג מחצה לחלות ומחצה לרקיקין, ומושחן לרקיקין כמין "כי" [אות יוונית], ומותר השמן נאכל לכהנים [וכמו אילו היה מתנדב מנחת רקיקין לבד], ואם כן לשיטתו אין נפקא מינה כיצד נדר לענין מותר השמן, שבין כך ובין כך נאכל המותר לכהנים.
אמר תמה ליה רב כהנא לרב אשי הן על חכמים והן על רבי שמעון שלא חייבוהו להביא מספק אלא חמש מנחות:
והא איכא לספוקה נמי במנחת נסכים [הרי יש להסתפק במין מנחה נוספת, והיא מנחת נסכים], שהיא באה חובה והוא נתנדב בה!? ומנחת נסכים נבללת באופן אחר ממנחת הסולת, וגם עולה כולה כליל למזבח שלא כמנחת הסולת שהיא נקמצת, ומוכרח הוא להביא מנחה זו מספק באופן נפרד!?
שמא תאמר: אין אדם מתנדב מנחה זו, ורק באה היא חובה לקרבן שהוא מביא, הרי אינו כן:
דאמר רבא: מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום, ואם כן יביא מנחה ששית!?
ומשנינן: א. כי קא מסתפקא ליה [אין הוא מסתפק אלא]:
סימן: יחיד, בגלל, לבונה, בלוג, מקמצה.
יחיד: במנחה הבאה רק בגלל יחיד כלומר על ידי נדבת היחיד ואינה באה בציבור, [שהרי אינה באה בשותפות], אבל מנחת נסכים שהיא באה גם בגלל ציבור שאף בקרבנות ציבור מביאים נסכים, במנחה כעין זו לא מסתפקא ליה.
בגלל: כי קא מסתפקא ליה במנחה הבאה בגלל עצמה, אבל מנחת נסכים שהיא באה [כשהיא חובה] בגלל זבח, לא מסתפקא ליה.
לבונה: כי קא מסתפקא ליה במנחה הטעונה לבונה, שאינה טעונה לבונה כמנחת נסכים לא מסתפקא ליה.
בלוג: כי קא מסתפקא ליה באה בלוג שמן לעשרון לבד, אבל מנחת נסכים הבאה בשלשה לוגין [כשבאה בשביל כבש] לא מסתפקא ליה.
מקמצה: כי קא מסתפקא ליה במנחה הטעונה קמיצה, אבל מנחת נסכים שאינה טעונה קמיצה לא מסתפקא ליה.
שנינו במשנה: פירשתי מנחה של עשרונים ואיני יודע כמה פירשתי, יביא ששים עשרון; רבי אומר: יביא מנחות של עשרונות מאחד ועד ששים:
תנו רבנן בברייתא כעין מחלוקת רבי וחכמים שנשנתה במשנתנו:
האומר "פירשתי מנחה מסוימת של עשרונים וקבעתיה בכלי אחד, ואיני יודע מה פירשתי", הרי זה יביא מנחה של ששים עשרונים וכפי שיתבאר בהמשך הענין כיצד הוא עושה, אם יתנה ויאמר: מה שנדרתי יהא לחובתי, והשאר יהא חולין; או שיאמר על השאר שיהיה נדבה, או שיביא הכל לחובתו, כי אף שנדר מנחה קטנה יכול להביא מנחה גדולה - דברי חכמים.
רבי אומר:
יביא מנחות מאותו מין שנדר של עשרונים - בכמה כלים - מאחדועדששים, שהן אלף ושמונה מאות ושלשים עשרונים, ומשום שרבי סובר, כיון שקבע בכלי אחד הרי אינו יכול להביא אלא כפי מה שנדר בכלי אחד ולא בכמה כלים, וסובר רבי: בכל כלי לא יהיה יותר ממה שנדר, וכפי שיתבאר טעמו בהמשך הסוגיא, אבל לדעת חכמים אין קפידא שיביא באותו הכלי יותר ממה שנדר. (2)
ואם בא לפנינו ואמר "פירשתי להביא בכלי אחד כמה עשרונים, ואיני יודע מאיזו מהן [איזה מין מנחה] פירשתי, וגם איני יודע כמה פירשתי":
יביא חמש מיני מנחות של ששים ששים עשרונות, שהן שלש מאות עשרונות, ויתנה, שאותו מין מנחות שנדר יהא לחובתו והשאר לנדבה, ומאותו מין מנחה שנדרתי, יהא כמה שנדרתי לחובתי, והשאר לחולין או לנדבה, וכפי שיתבאר.
דברי חכמים, ולשיטתם שהם אומרים מביא אדם בכלי אחד מנחה גדולה שאין הוא חייב אלא במקצתה.
רבי לשיטתו אומר: יביא חמש מנחות של ששים עשרונים מאחד ועד ששים, שהן תשעת אלפים ומאה וחמשים עשרונים.
שואלת הגמרא: במאי קמיפלגי [מה טעם פלוגתת רבי וחכמים], שרבי סובר: אינו יכול להביא בכלי אחד מנחה שאינו חייב אלא במקצתה, ואילו לחכמים הרי זה מביא?
אמר פירש רב חסדא:
לכולי עלמא הנודר להביא מנחה קטנה אינו יכול להביא מנחה גדולה לנדרו, ואף אי אפשר להביא מנחה גדולה בכלי אחד, ולומר "מה שנדרתי יהא לחובתי, והשאר לנדבה", כי לכולי עלמא אסור לערב בכלי אחד חובה עם נדבה, ולדעת חכמים הרי זה מביא מנחה גדולה, ואומר: "מה שנדרתי יהא לחובתי, והשאר חולין"; (3) ונחלקו בדין מותר להכניס חולין לעזרה: (4) רבי סבר:
אסור להכניס חולין לעזרה, ולכן אין הוא יכול להתנות על מנחה גדולה בכלי אחד, שכפי מה שנדר יהא לחובתו, והשאר יהא חולין, כי אסור להכניס חולין לעזרה, ולומר שהשאר יהא לנדבה, גם כן אי אפשר כי אין מערבין חולין בנדבה, ולכן מוכרח הוא להביא את כל ספיקותיו בכמה כלים, ולומר: כפי מה שנדרתי יהא לחובתי, ושאר המנחות שהבאתי בשאר הכלים יהיו נדבה.
ואילו רבנן סברי:
מותר להכניס חולין לעזרה, ואם כן יכול הוא להביא מנחה אחת גדולה בכלי אחד, ולומר "מה שנדרתי יהא לחובתי, והשאר יהא חולין". (5)
רבא אמר: דכולי עלמא ואפילו חכמים סוברים שאסור להכניס חולין לעזרה, ואף הם לא אמרו שיתנה על השאר שיהיה חולין, אלא שהשאר יהא לנדבה ; והכא במותר לערב חובה בנדבה הוא דקא מיפלגי:
רבנן סברי: מותר לערב חובה בנדבה, ויכול להתנות על הנשאר בכלי שלא נתחייב בו, שיהיה נדבה.
ואילו רבי סבר: אסור לערב חובה בנדבה, ומאחר שלומר חולין על הנשאר אינו יכול שלא להכניס חולין לעזרה, אינו יכול להתנות על מנחה גדולה בכלי אחד, וצריך להביא ספיקותיו בכמה כלים. (6) אמר תמה ליה אביי לרבא:
לרבנן דאמרי מותר לערב חובה בנדבה, ולכן אמרו שאינו מביא אלא מנחה אחת גדולה של ששים עשרון, ויהא חלקה חובה וחלקה נדבה, תיקשי:
הא בעינן שני קמצים האחד ממנחת החובה והאחד ממנחת נדבה!?
ומשנינן: דקמיץ תחילה לשם מנחה אחת והדר קמיץ לשם מנחה שניה.
ומקשינן: הרי אין הכהן יודע איזה חלק מן המנחה הוא לחובה ואיזה לנדבה, והא קא קמיץ מחובה אנדבה, ומנדבה אחובה!? (7) ומשנינן: דתלי ליה בדעת כהן [תולה הוא את מקום החובה והנדבה לפי מעשי הכהן], דאמר הכי:
כל היכא דמטיא ידא כהן השתא - יהא חובה [באותו צד שיקמוץ הכהן בראשונה שם היא מנחת חובתי], ולבסוף נדבה [ואילו הסולת במקום שבו יקמוץ הכהן בשניה יהא נדבה אם לא נדרתי ששים עשרון]. (8)
ואכתי מקשינן: ואקטורי היכי מקטר [כיצד יקטיר את שני הקמצים האלה]!?
אם תאמר דליקטר נדבה ברישא [יקטיר את הקומץ של הנדבה בתחילה], (9) אם כן קומץ דחובה היכי מקטר לה [האיך יהא מותר להקריב את קומץ החובה]!? שהרי:
דלמא כולה חובה היא [שנדר ששים עשרונים] והקומץ של הנדבה שהקטיר אינו קומץ כלל אלא הקטרת שיירי מנחת החובה היא, ונמצא שחסרו להו שירים בהקטרת קומץ זה, והרי אמר מר [לעיל ח א]: שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה, אין מקטיר קומץ עליהן. (10)
ואם תאמר ליקטר חובה ברישא, (11) אם כן דנדבה היכי מקטר לה!?
דף קו:
שהרי: ודלמא כולה חובה היא, ונמצא שכבר הקטיר ממנחה זו על המזבח, ומה שנשאר שיריים הוא, ואסור להקטירם, שהרי אמרה תורה: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'", ודרשו חכמים: כל שהוא ממנו לאישים [כל שאתה נותן ממנו על אש המזבח] הרי הוא [השיריים] ב"בל תקטירו"!?
אמר תירץ רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי:
לעולם מקטיר הוא את של חובה ברישא, ודקשיא לך: איך יקטיר את קומץ הנדבה, והרי שמא אינו נדבה ונמצא מקטיר שיריים על המזבח, לא תיקשי: דמסיק להו לשום עצים [מעלה את קומץ הנדבה על המזבח - אם אינו של נדבה - שלא לשם הקטרה אלא לשם עצים], וכרבי אליעזר שהוא מתיר להקטיר שיריים לשם עצים; (1) דתניא:
רבי אליעזר אומר:
כתיב אחר הפסוק "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" [דילפינן מפסוק זה שני דינים: שלא יעלה שאור או דבש על המזבח, ושלא יעלה עליו את שיירי האישים]: "קרבן ראשית - היינו ביכורים ושתי הלחם - תקריבו אותם [את השאור ואת הדבש] על המזבח, ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח", ודרשינן את סוף הפסוק גם על הדין השני שבפסוק הקודם, וללמד:
לריח ניחוח אי אתה מעלה - שאור ודבש, ושיריים - אבל אתה מעלה לשום עצים.
אמר הקשה ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי:
מנין לך לפרש את טעמו של רבי שהוא אומר להביא מנחות מאחד ועד ששים בכמה כלים ודלא כרבנן, שהוא משום שאסור לערב חובה בנדבה!?
והרי דלמא דכולי עלמא - ואפילו לרבי - מותר לערב חובה בנדבה, (2) והכא בדרבי אליעזר קא מפלגי:
דרבנן אית להו דרבי אליעזר, ויכול לקמוץ שני קמצים על ספק ולהקטירם, כפי שנתבאר לעיל, ואילו רבי לית ליה דרבי אליעזר, ואם יביא ששים עשרון בכלי אחד יש לחוש לאיסור "כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו" כשיקטיר את קומץ הנדבה, כי הלוא ספק שמא שיירי חובה הוא.
אמר תירץ ליה רב אשי לרב אחא בריה דרבא:
אי סלקא דעתך דלרבי מותר לערב חובה בנדבה, ורק משום דרבי אליעזר לית ליה - וכאשר אמרת, אם כן תיקשי, למה צריך הוא להביא מנחות מאחד ועד ששים, והרי יכול הוא לפתור את ענין שני הקמצים באופן זה: