חברותא על מנחות· הרב יעקב שולביץ
פרק שישי - רבי ישמעאל · דף עב:
ומקשינן עלה: וכי רבי אלעזר ברבי שמעון לא שמיע ליה מה שאמר אביו רבי שמעון גבי הקטר וחלבים!? והרי ודאי שמיע ליה -
אלא בהכרח, שמכל מקום סובר רבי אלעזר ברבי שמעון: אם העומר שלא נקצר כמצותו כשר, אינו בדין שתדחה קצירתו את השבת, משום שמלאכה הראויה לעשותה מערב שבת היא, ואין נידון קצירה בשבת דומה דומה לראיה מהקטר חלבים, כי:
שאני התם - גבי הקטר חלבים ואברים שהם דוחים את השבת על אף שאפשר לעשותם במוצאי שבת - שהרי כבר דחתה שחיטה של קרבנות אלו את השבת, וכיון שכבר ניתנה השבת לידחות בקרבן זה אצל שחיטה, ניתנה השבת נמי שתידחה לאחר השחיטה אצל הקטר חלבים, ואף שאפשר לעשותם במוצאי שבת; תאמר בקצירה, שעדיין בשעת קצירה לא דחה הקרבת העומר את השבת, שההקרבה אינה אלא לאחריה. (1)
ואם כן לרבי הכי נמי, אין להביא ראיה מהקטר חלבים לקצירת העומר, כיון דשאני התם שכבר דחתה שחיטה את השבת!? (2)
אלא מכח קושיא זו מפרשת הגמרא את דעת רבי, שמטעם אחר הוא חולק על ראייתו של רבי אלעזר ברבי שמעון; שהרי כל ראייתו של רבי אלעזר ברבי שמעון היא משום שלדעתו קצירת עומר דוחה את השבת כרבי ישמעאל, ואם כן ממילא מוכרח שהעומר הנקצר שלא כמצותו פסול; אבל לדעת רבי אין ראיה -
משום דקסבר רבי: קצירת העומר לא דחיא שבת, ודלא כרבי ישמעאל. (3)
ומקשינן עלה: וכי לא דוחה - לדעת רבי
- קצירת העומר את השבת!? והתנן במשנה שבראש הפרק:
רבי ישמעאל אומר: עומר [כאשר] היה בא בשבת, משלש סאין [בלבד היה בא, שלא להרבות מלאכות בשבת] ובחול, מחמש [סאין היה בא]:
וחכמים אומרים: אחד עשרון של עומר הבא בשבת, ואחד עשרון של עומר הבא בחול, משלש סאין של שעורים היה בא; הרי שאף בשבת היה בא מקצירה שנעשתה בשבת!?
ומשנינן: דברי חכמים הם דלא כרבי, שלדעתו אין קצירת העומר דוחה את השבת.
ואכתי מקשינן מהמשך המשנה: רבי חנינא סגן הכהנים אומר: בשבת היה נקצר ביחיד. ובחול בשלשה. וחכמים אומרים: אחד שבת ואחד חול היה העומר נקצר בשלשה אנשים, ונותנים את התבואה בשלש קופות, וקוצרים בשלש מגלות; הרי שקצירת העומר דוחה את השבת!?
ומשנינן: אף דברי חכמים אלו דלא כרבי הם.
ואכתי מקשינן מהמשנה השניה בפרק זה: כל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם כדי שיהא נקצר [העומר] בעסק גדול; כיון שהחשיכה, אומר להן "בא השמש"? אומרים [העם] הין. ובשבת יאמר הקוצר להם: שבת זו [האם אקצור בשבת]? אומרים [העם] הין; הרי שקוצרים את העומר בשבת!?
ומשנינן: אף משנה זו דלא כרבי.
ואכתי מקשינן ממשנתנו: ואם נקצר ביום כשר ודוחה את השבת, שבהכרח רבי היא, כי הרי:
מאן שמעת ליה דאמר [את מי שמענו שהיה אומר]: נקצר ביום - שלא כמצותו - כשר, הלוא רבי היא, ומכל מקום קתני: ודוחה את השבת -
מאי לאו, והאם לא כן הוא, שלענין קצירה הוא ששנינו: ודוחה את השבת; הרי שאף לרבי קצירת העומר דוחה את השבת!?
ומשנינן: לא כאשר פירשת דלענין קצירה הוא שאמרו "ודוחה את השבת", אלא לענין הקרבה שהיא דוחה את השבת, אבל קצירה באמת אינה דוחה את השבת לדעת משנתנו שהיא כדעת רבי.
ומקשינן עלה: אבל לקצירה - לא!? והתניא:
רבי אומר: כתיב בפרשת המועדות [ויקרא כג: לאחר שנתבאר שם מאמר הקב"ה למשה לצוות את בני ישראל על המועדות]:
'וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל", ומה תלמוד לומר, והרי כבר ידענו שעשה משה כאשר נצטוה, וציוה את בני ישראל על המועדות!? אלא לכך נאמר, כדי ללמד על קרבנות הנזכרים שם, שידחו את השבת:
לפי שלא למדנו - ללא פסוק זה - אלא לתמיד ופסח שהם דוחים את השבת ומשום שנאמר בהן "במועדו" (4) ומשמע: לא יעבור זמנם בכל אופן, וללמד:
במועדו יביא את התמיד ואת הפסח ואפילו בשבת, במועדו יביאם ואפילו בטומאה -
שאר קרבנות הצבור מנין שהם דוחים את השבת ואת הטומאה -
תלמוד לומר: בפרשת מוספי המועדות: "אלה תעשו לה' במועדיכם", ללמד: שיבואו מוספי הציבור אפילו בשבת ואפילו בטומאה - מנין לרבות אף את העומר והקרב עמו [הכבש שנקרב עם העומר], ושתי הלחם והקרב עמהן [הם שני כבשים הנקרבים עם שתי הלחם] שאינם נזכרים באותה פרשה אלא בפרשת המועדות?
לפיכך תלמוד לומר "וידבר משה את מועדי ה'", הכתוב קבע מועד לכולן, לומר שידחו את השבת ואת הטומאה אף הקרבנות הנזכרים שם, והיינו עומר ושתי הלחם שעדיין לא ידענו שהם דוחים את השבת ואת הטומאה.
ומכאן יש ללמוד, שלדעת רבי קצירת העומר דוחה את השבת, שהרי:
למאי, לענין מה אמר רבי בברייתא זו שהעומר דוחה את השבת?
אילימא להקרבה בלבד הוא שאמר כן, אבל קצירתו אינה דוחה את השבת, ומשום שמלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת היא לדעת רבי הסובר "נקצר ביום כשר", ולכן אינה דוחה את השבת, וכאשר אמרת; כך אי אפשר לומר, ומשום:
שהרי אף שתי הלחם אמר רבי בברייתא זו שהם דוחים את השבת, וכי שתי הלחם בני הקרבה נינהו, עד שנאמר: שלענין הקרבה - שהיא מלאכה שאי אפשר לעשותה אלא בשבת - הוא שאמר רבי תדחה את השבת ואת הטומאה!? (5)
אלא פשיטא לענין טחינה והרקדה של שתי הלחם אמר רבי שידחו את השבת, ואף שהן מלאכות שאפשר לעשותן מערב שבת -
ואם כן דכוותה גבי עומר [דומה לשתי הלחם מתפרש גבי עומר] לקצירה - שהיא מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת לדעת רבי - הוא שנתכוין רבי, ומכל מקום קא דחי קצירת העומר את השבת!? (6) הרי מבואר, שאף קצירה דוחה את השבת לדעת רבי, ואף שמלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת היא - לדעת רבי!?
ומשנינן: אלא עומר שאמר רבי שהוא דוחה את השבת היינו באמת להקרבה, (7) ושתי הלחם שהם דוחים את השבת היינו לאפיה -
כלומר, לא כאשר אתה סובר דבשתי הלחם לענין טחינה והרקדה אמר רבי שהם דוחים את השבת, ותלמד מזה לפרש דגם גבי עומר היתה כוונתו למלאכות שאפשר לעשותן מערב שבת; לא כן הוא, דאף גבי שתי הלחם כוונת רבי היתה למלאכה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דהיינו אפיה.
והטעם שאפייה היא מלאכה שאי אפשר לעשותה מערב שבת, הוא:
וקסבר רבי: תנור של שתי הלחם הוא המקדש אותם, שהתנור כלי שרת הוא, ונמצא דאי אפי לה מאתמול איפסילה לה בלינה [אם יאפה את שתי הלחם מערב שבת, ייפסלו שתי הלחם בלינה שהרי נתקדשו בכלי שרת], ואם כן מוכרח הוא לאפותם בשבת, ומלאכה שאי אפשר לעשותה מערב שבת היא.
ומקשינן עלה: וכי סבר רבי: תנור מקדש!? והתניא:
כבשי עצרת [הם שני כבשים הבאים בעצרת עם שתי הלחם] אין מקדשין את שתי הלחם הבאים עמהם אלא בשחיטה שלהם, אבל התנור אינו מקדשם ; כיצד:
שחטן לכבשים לשמן, ואף זרק דמן לשמן: קדש הלחם.
שחטן שלא לשמן, ואף זרק דמן שלא לשמן, לא קדש הלחם
שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן, הלחם קדוש ואינו קדוש, וכפי שנתבארה בבא זו לעיל מז א. דברי רבי.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לעולם אינו קדוש הלחם עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן.
הרי למדנו שלדעת רבי השחיטה היא המקדשת את הלחם ולא התנור, ואיך אמרת שקסבר רבי התנור מקדש!?
אמר רב נחמן בר יצחק: לעולם תנור מקדש את הלחם לדעת רבי, ואל תשנה בברייתא "קדש הלחם", שלא בקידוש עוסקת הברייתא, אלא, כך היא כונת התנא:
שחטן לשמן וזרק דמן לשמן, "הוקבעו" בכך שתי הלחם לכבשים אלו שהובאו עמהם, ואינו יכול לשנותם לזבח אחר. (8) ואם שחטן שלא לשמן, "לא הוקבעו". כך קא אמר. וכן בכל הברייתא.
הדרן עלך פרק רבי ישמעאל