חברותא על מנחות· הרב יעקב שולביץ
פרק שביעי - אלו מנחות נקמצות · דף עו:
ומשנינן: הוא, שמואל, (תחילת העמוד) דאמר כי האי תנא, כתנא קמא שבברייתא הסמוכה, דתניא: כל המנחות שריבה במידת חלתן או שמיעט במידת חלתן - הרי הן כשרות, חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול שהן פסולות; ויש אומרים: אף חוץ מלחמי תודה ונזירות.
אמר רב הונא: מנחת מאפה שאפאה חלה אחת, יצא. (1)
מאי טעמא? כי "מצת" חסר כתיב, ומשמע: אפילו מצה אחת.
מתקיף לה רב פפא: טעמא דכתיב "מצת" לשון יחיד, הא אילו הוה כתיב "מצות" מלא שהוא לשון רבים - לא יצא!?
והא גבי לחמי תודה, דכתיב "מצות", ומכל מקום אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: לחמי תודה שאפאן ארבע חלות, יצא!?
ומשנינן: ההיא דשמואל פליגא אדרב הונא. (2)
מתניתין:
העומר שהיו מביאים בט"ז בניסן, היה בא עשרון סולת (3) לאחר ניפוי מרובה, שהוציאוהו משלש סאין של שעורים. (4)
שתי הלחם בעצרת היו באים שתי עשרונים [עשרון לכל לחם] (5) סולת שהוציאוהו משלש סאין של חיטים.
לחם הפנים בכל שבת היה בא עשרים וארבע עשרונים (6) [שני עשרונים לכל לחם] שהוציאום מעשרים וארבע סאין, עשרון מכל סאה של חיטים.
גמרא:
שנינו במשנה: העומר היה בא עשרון משלש סאין:
ומפרשינן: מאי טעמא?
כיון דהעומר מקמח חדש אתי [מקמח העשוי מתבואה חדשה, שיש בה סובין יותר וסולת מועטת, הוא בא], ומשעורין אתי [משעורים היו מביאים את העומר], הרי שעשרון מובחר לא אתיא אלא משלש סאין של תבואה.
ואילו שתי הלחם, היו באות שתי עשרונות משלש סאין:
והטעם הוא, כיון דמחיטין אתיין שיש בהם פחות סובין, אף על גב דגם הם מחדש אתיין (7) - שתי עשרונות מובחרים אתו גם משלש סאין בלבד.
לחם הפנים, עשרים וארבעה עשרונות מעשרים וארבעה סאין:
מאי טעמא?
כיון דמחיטין אתו, ומישן אתו, שאין דין בלחם הפנים להביאם מהתבואה החדשה, עשרון מובחר אתי אף מסאה. (8)
תנו רבנן: כל המנחות שריבה במידת עשרונן, כלומר, אם הביא מנחת נסכים יותר ממה שקבעה תורה, שהם שלשה עשרונים לפר, ושני עשרונים לאיל, ועשרון לכבש, או שמיעט במידת עשרונן, הרי אלו פסולות. (9)
כל המנחות שריבה במידת סאין שלהן, כגון שהוציא עשרון לעומר מחמש סאין, (10) או שמיעט במידת סאין שלהן, שהוציא עשרון לעומר משתי סאין, הרי אלו כשרות, ומשום שתקנת חכמים היא ויכול לשנות.
מתניתין:
הסולת של העומר היה מנופה בשלש עשרה נפה.
את הסולת של שתי הלחם היו מנפים בשתים עשרה נפות.
ואילו את הסולת של לחם הפנים היו מנפים באחת עשרה נפות.
רבי שמעון אומר: לא היה להן קצבה למספר הנפות בלחם הפנים, (11) אלא, סולת מנופה כל צרכה היה מביא. כלומר, אין צורך באחת עשרה נפות בלחם הפנים, אלא אפילו סולת מנופה מן השוק הוא מביא, לפי שנאמר בלחם הפנים [ויקרא כד ה]: "ולקחת סולת, ואפית אותה", עד שתהא מנופה כל צרכה. (12)
גמרא:
תנו רבנן: כך היו מנפים את העומר שתי הלחם ולחם הפנים:
תחילה היו מנפים בנפה דקה [חוריה צרים], ולאחריה בנפה גסה [חוריה רחבים], ושוב בדקה, שהיא גסה מן הדקה שלפניה, ושוב בגסה שהיא דקה מן הגסה שלפניה, וכן הלאה -
רבי שמעון בן אלעזר מפרש את דברי תנא קמא, (13) ואומר:
שלש עשרה נפות היו במקדש, זו למעלה מזו, וזו למעלה מזו.
עליונה - קולטת סובין. תחתונה - קולטת סולת.
שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: לא היה להן קצבה:
תנו רבנן: כתיב בלחם הפנים [ויקרא כד ה]: "ולקחת סולת, ואפית אותה", מלמד שנקחת מן השוק סולת, שהרי משמע שמשעת לקיחה היא תהא ראויה לנפות. (14)
ומנין שהיא נלקחת מן השוק אפילו חיטין? -
תלמוד לומר "ולקחת", מכל מקום. כלומר, לכתחילה יקנו סולת מנופה מן השוק, ובדיעבד, אפשר לקחת מן השוק חיטים לטוחנם, ולנפותם.
יכול אף בשאר מנחות של יחיד יהא הדין כן, שיכול לקחת חיטין מן השוק ולנפותם -
תלמוד לומר "אותה", שהוא בא למעט: דוקא לחם הפנים ניקחים חיטים, ולא שאר מנחות שמביא היחיד, ומשום שאין כל אדם בקיאים בניפוי, ולכן צריך לקחת סולת מנופה מן השוק; (15) והטעם שהקלה התורה בלחם הפנים: מפני החיסכון, כדמפרש ואזיל.
ומפרשינן: מאי "מפני החיסכון"?
אמר רבי אלעזר: התורה חסה על ממונן של ישראל שלא יהיו צריכים לקחת מן השוק סולת שהיא קמח יקר מן החיטים, (16) ובלחם הפנים שהוא בא מעשרים וארבעה עשרונים [כל חלה עשויה משני עשרונים] החסכון בלקיחת חיטים הוא גדול. אבל שאר מנחות שהן באות מממעט סולת, הצריכה התורה שיביא סולת מנופה מן השוק, שהוא מנופה היטב.
שואלת הגמרא: היכא רמיזא, היכן נרמז בתורה שהתורה חסה על ממונן של ישראל:
ומפרשת הגמרא: דכתיב [במדבר כ ח]: "קח את המטה. והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה, ואת בעירם". ובכך שנס הוצאת המים מתייחס גם להשקאת המים לבהמות, הרי זה רמז שחסה התורה על בהמתם של ישראל, ואירע הנס גם כדי להשקותם מים.
הדרן עלך פרק ואלו מנחות נקמצות