חברותא על מנחות· הרב יעקב שולביץ
פרק שביעי - אלו מנחות נקמצות · דף עה:
אמר תירץ רבה: איזהו דבר שצריך שני מיעוטין ["עליה" ו"היא"], הוי אומר זו מנחת מאפה, שיש בה שני מינין.
מתניתין:
משנתנו מפרשת כיצד היא הפתיתה, ויש בה חילוקים בין המנחות:
א. מנחת ישראל, שהיא טעונה קמיצה, קופל משבר (1) אחד [כל חלה מעשר החלות שעושים בכל מנחה, כדלקמן עו א] לשנים, ואת השנים קופל לארבעה, לקיים מצות פתיתה, ומבדיל, מפריד את הפתיתים לגמרי, כדי שיהיו ראויים לקמיצה. (2)
ב. מנחת כהנים, שהיא אינה טעונה קמיצה שהרי כולה מוקטרת, קופל אחד לשנים, ושנים לארבעה, ואינו מבדיל, כי הפתיתה מתקיימת על ידי הקיפול, וההבדלה אינה אלא בשביל הקמיצה, וכאן אין קמיצה. (3) ג. מנחת כהן משיח ["מנחת חביתין"] לא היה מקפלה לארבעה אלא לשנים, כדמפרש בגמרא, ושם מתבאר הטעם משום שפתיתה אחת נאמרה בה, ולא שתים. וגם אינו מבדיל, שהרי אינה טעונה קמיצה, אלא "כליל תקטר". (4)
רבי שמעון אומר [בשני דברים הוא בא לחלוק על תנא קמא]:
א. מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהן פתיתה כלל, ואפילו לא קיפול לשנים, מפני שאין בהן קמיצה. וכל שאין בהן קמיצה, אין בהן פתיתה. (5)
ב. וכל המנחות כולן הטעונות פתיתה - פותתן לפתיתים קטנים כזיתים. שלא כדברי תנא קמא, שלדבריו אינו פותת אלא אחד לארבעה. (6)
גמרא:
תנו רבנן: נאמר לגבי מנחת מחבת "פתות אותה פתים, ויצקת עליה שמן מנחה היא":
אילו היה אומר הכתוב "פתות", דמשמע פתיתה אחת, יכול הייתי לומר שלשנים בלבד הוא קופלה, לכן תלמוד לומר "פתים", שיהיו בה שתי פתיתות, והיינו פתיתה לארבעה.
אי "פתים", יכול יעשנה פירורין? - תלמוד לומר "אותה", ללמד, אותה [את המנחה] יפתות לפתיתים, ולא יפתות את הפתיתין לפתיתין. (7) הא כיצד הוא עושה?
מנחת ישראל - קופל אחד לשנים, ושנים לארבעה - ומבדיל.
אבל מנחת כהן משיח - היה מקפלה, וכו'. (8) ומקשינן על מה ששנינו שמנחת כהן משיח היה מקפלה, והא אנן תנן במשנתנו "מנחת כהן משיח לא היה מקפלה"!?
אמר תירץ רבה: מנחת כהן משיח אינו מקפלה לארבעה, אבל מקפלה לשנים, ומשום שנאמר בה [ויקרא יב]: "על מחבת בשמן תעשה. תופיני מנחת פתים. והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה", ולא נאמר בה "פתות אותה פתים".
שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: מנחת כהנים ומנחת כהן משיח, אין בהן פתיתה. וכולן פותתן כזיתים:
אמר רב יוסף: האי חביצא [תבשיל שמפררים בו פת], כך הוא דינה לענין ברכה: אי אית בה [אם יש בו] פירורין בגודל כזית, (9) מברכינן עליה "המוציא לחם מן הארץ ".
ואי לית בה פירורין כזית, מברכינן עליה "בורא מיני מזונות". (10)
אמר רב יוסף: מנא אמינא לה [מנין למדתי דין זה]? מהא דתניא, היה ישראל עומד ומקריב [נותן לכהן להקריב] מנחות בירושלים, (11) אם לא הקריב עדיין הישראל מנחה מימיו: אומר, מברך הישראל, "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". (12)
נטלן הכהן לאוכלן [את שיירי המנחות], ואומר, מברך הכהן "המוציא לחם מן הארץ ".
ומברייתא זו מוכיח רב יוסף כדבריו: והרי תנן במשנתנו "וכולן, כל המנחות פותתן לפתיתין כזיתים", (13) הרי למדנו שעל פתיתין בגודל של כזית, מברכים עליהם "המוציא לחם מן הארץ". (14) אמר תמה ליה אביי לרב יוסף: ולתנא דבי רבי ישמעאל, דאמר שבכל המנחות הטעונות פתיתה מפרכן לאחר אפייתן עד שמחזירן לסלתן, וכי הכי נמי דלא מברך "המוציא", כיון שאין שם פירורין כזית!?
וכי תימא הכי נמי [אכן כן], מכל מקום תיקשי:
והתניא בברייתא אחרת: ליקט מכולן, מפתיתין שאין בהן כזית, (15) וביחד יש לו כזית, ואכלן בפסח, הרי אם חמץ הוא - ענוש כרת. אם מצה הוא - אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח - הרי שאף פירורין שאין בהם כזית חשובים הם, והוא הדין לענין ברכה, מברכים עליהם "המוציא לחם מן הארץ"!? (16)
ומשנינן: הכא במאי עסקינן, בכגון שעירסן, (17) לש וצירף יחד את הפירורים לכזית שלם. (18) ומקשינן על ישוב זה: אי הכי, תיקשי, היינו דקתני עלה דההיא ברייתא שענוש הוא עליהם כרת, ויוצא בהם ידי חובתו בפסח, "והוא שאכלן בתוך שיעור כדי אכילת פרס". (19)
ואי כדבריך, שהברייתא עוסקת בכגון שעירסן ונעשו לככר אחד, הרי "והוא שאכלו" [לשון יחיד] מיבעי ליה למימר, ולא "שאכלן", שהוא לשון רבים, ומשמע שהפירורים נפרדים!?
אלא, מיישבת הגמרא באופן אחר את הברייתא שמפורש בה שאף פירורין פחות מכזית חשובים הם: הכא בברייתא ד"ליקט מכולן", במאי עסקינן, בבא מלחם גדול. שפתת פירורים פחות מכזית מלחם גדול, וחשובות הן אגב אביהן, שהרי בשעה שפתתן היה בלחם יותר מכזית, ולכן חייב הוא לברך ברכת המוציא על הפירורים שנטל מן הלחם. (20)
שואלת הגמרא: מאי הוי עלה דחביצא [מה דין החביצא]?
רב ששת אמר: אפילו פירורין שאין בהן כזית מברך עליהן המוציא. (21)
אמר רבא: והוא, דאיכא "תוריתא דנהמא" עלייהו [ובלבד שיש על הפירורין תואר מראית לחם]. (22)