אור ברסלב
חברותא על מנחות פרק עשירי - שתי מדות › דף צב:

חברותא על מנחות· הרב יעקב שולביץ

פרק עשירי - שתי מדות · דף צב:

דף צב.

ואין שעירי עבודת כוכבים טעונין סמיכה באהרן, אלא בזקנים - (1)

הרי מבואר, שסמיכת שעירי עבודת כוכבים - לדעת רבי שמעון - אינה באהרן אלא בזקנים, ולא כמבואר בברייתא הקודמת!?

אמר רב ששת ליישב בדרך תמיהה:

ותסברא דהך קמייתא מתרצתא היא [וכי סבור אתה שהברייתא הראשונה מיושבת היא ולא משובשת], והרי איך אפשר שיאמר רבי שמעון ששעירי עבודת כוכבים סמיכתם באהרן!?

והא אמר רבי שמעון לרבי יהודה שמנה בין סמיכות הציבור את סמיכת שעיר המשתלח במקום שעירי עבודת כוכבים שמנה רבי שמעון:

סמיכה בבעלים בעינן ולא באהרן שאינו בעלים; (2) ואם אף שעירי עבודת כוכבים סמיכתם באהרן, הרי אי אפשר למנותם בין סמיכות הציבור; ובהכרח שסמיכתם בזקנים.

אלא בהכרח, הכי קתני בברייתא הראשונה:

"הפר" [האמור בפר העלם דבר של ציבור: "וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר"], בא למעט: פר טעון סמיכה, ואין שעירי עבודת כוכבים טעונין סמיכה כלל - דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר: "החי" האמור בשעיר המשתלח בא למעט: חי טעון סמיכה באהרן, ואין שעירי עבודת כוכבים טעונין סמיכה באהרן, אלא בזקנים; ומפרשת הגמרא מה תשובה היא זו לרבי יהודה:

והכי קא אמר ליה רבי שמעון לרבי יהודה: שעירי עבודת כוכבים בעו סמיכה ולא כדבריך שאתה ממעטם לגמרי מסמיכה -

ואישמיע לך - אם קבלה בידך - על שעירי עבודת כוכבים דלא בעי סמיכה, לא על עיקר הסמיכה אמרו, אלא על סמיכה באהרן הוא דשמיע לך, שאמרו: אין אהרן סומך בשעירי עבודת כוכבים, ואף לא כדבריך שנתמעטה סמיכה זו מ"הפר", אלא: ומיעוטאמ"החי" - הנאמר בשעיר המשתלח שסומך בו אהרן - הוא.

ומקשינן לרבי יהודה: למה לי למעטינהו לשעירי עבודת כוכבים מקרא ד"הפר" או "החי" -

והא אמר רבינא: גמירי מהלכה למשה מסיני שתי סמיכות בציבור בלבד הם, וכבר מצאנו שתי סמיכות מפורשות בתורה בפר העלם דבר של ציבור ובשעיר המשתלח, ובהכרח ששעירי עבודת כוכבים אינם טעונין סמיכה!?

ומשנינן: סבר רבי יהודה, אין זו הלכה למשה מסיני, אלא גירסא בעלמא, סימן בעלמא הוא שאמרו חכמים לידע שיש שתי סמיכות בציבור, ואין מזה עצמו מקור ללמוד מתי סומכים הציבור, אלא ממיעוטא דקרא הוא נלמד. (3)

שואלת הגמרא: ולרבי שמעון: שעירי עבודת כוכבים דבעיא סמיכה, מנא לן?

ומפרשינן: נפקא ליה לרבי שמעון, מדתניא:

כתיב גבי שעיר נשיא: "וסמך ידו על ראש השעיר", והצרך הכתוב להזכיר "השעיר" ואף שבו אנו עוסקים:

לרבות שעיר נחשון - הוא השעיר לחטאת שבקרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח בימי המילואים כשהוקם המשכן בימי משה, וכמאמר הכתוב [במדבר ז יב]: "ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב... קרבנו... שעיר עזים אחד לחטאת", ונקרא על שמו שהיה ראשון - לסמיכה. (4)

דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר: "השעיר" בא לרבות שעירי עבודת כוכבים לסמיכה -

שהיה רבי שמעון אומר: כל חטאת שנכנס דמה לפנים, טעונה סמיכה. (5)

שואלת הגמרא: למה לי למימר: "שהיה רבי שמעון אומר... "?

ומפרשינן: סימנא בעלמא הוא. (6)

ומקשינן: מנין שהכתוב מרבה שעירי עבודת כוכבים שהוא דומה לפר העלם דבר של ציבור בכך שנכנס דמה לפנים, ואימא: לרבות בא הכתוב שעיר של יום הכפורים הנעשה בפנים, ללמד שהוא טעון סמיכה? (7)

ומשנינן: מסתברא לרבות מהכתוב בשעיר נשיא דומיא דשעיר נשיא דמכפר על עבירות מצוה ידועה, היינו שכבר נודע לו בשעת הקרבן שחטא; ולא לרבות סמיכה בשעיר הנעשה בפנים שכפרתו היא דוקא עד שיוודע שחטא, ואז יביא את קרבנו שהיא קרבן עולה ויורד.

ומקשינן לרבינא דאמר: גמירי - מהלכה למשה מסיני - שתי סמיכות בציבור ואינו גירסא בעלמא ושלא כרבי יהודה, אם כן תיקשי לרבי שמעון:

קראי למה לי לרבות שעירי עבודת כוכבים לסמיכה, והרי מכח הלכה זו נשלים את מנין סמיכות הציבור בשעירי עבודת כוכבים!? (8)

ומשנינן: איצטריך הלכתא ואיצטריך נמי קראי.

דאי מקרא, כלומר, אם לא ההלכה, (9) הוה אמינא אף זבחי שלמי ציבור, היינו שני כבשים הבאים בעצרת עם שתי הלחם, יהיו טעונין סמיכה מקל וחומר:

מה שלמי יחיד, שאין טעונין תנופה חיים [אין מניפים את הבהמה כשהיא חיה, אלא חזה ושוק בלבד מניפים לאחר שחיטה], מכל מקום טעונין סמיכה חיים, וכמפורש במקראות בפרשת שלמים שבפרשת ויקרא -

זבחי שלמי ציבור, שהם טעונים תנופה חיים, כמאמר הכתוב [ויקרא כג יט]: "ועשיתם... ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים. והניף הכהן אותם על לחם הבכורים [שתי הלחם] תנופה לפני ה' על שני כבשים", לא כל שכן שהן טעונין סמיכה מחיים -

ולכך איצטריך הלכתא ללמדנו שאין יותר משתי סמיכות בציבור, דהיינו: פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודת כוכבים.

ואי מהלכתא לבד, לא ידעינן הי ניהו קרבן הציבור השני - מלבד פר העלם דבר של ציבור - הטעון סמיכה - (10)

קמשמע לן קרא דשעיר נשיא, דומיא דשעיר נשיא דמכפר על עבירות מצוה ידועה. (11)

שנינו במשנה: כל קרבנות היחיד טעונין סמיכה, חוץ מבכור ומעשר ופסח:

תנו רבנן: שלש פעמים נאמר לשון "קרבנו" בפרשת שלמים [ויקרא ג]: "ואם מן הצאן קרבנו"; "אם כשב הוא מקריב את קרבנו"; "וסמך ידו על ראש קרבנו", ושלשתם לדרשה: (12)

"קרבנו" - משמע שרק קרבן אשר בא לשם ריצוי ודורון טעון סמיכה, ולא הבכור - שאינו בא לריצוי ודורון, אלא חובה הוא עליו ולא לכפרה - טעון סמיכה; ולכך הצרך הכתוב למעטו:

משום שיכול הייתי לומר: והלא דין הוא שיהא הבכור טעון סמיכה, שהרי:

ומה שלמים, שאין קדושתן מרחם, הרי הם טעונין סמיכה; בכור, שקדושתו מרחם, אינו דין שטעון סמיכה.

לפיכך תלמוד לומר: "קרבנו" ולא הבכור.

ב. "קרבנו" בא למעט ולא מעשר בהמה; הוצרך הכתוב למעטו:

משום שיכול הייתי לומר: והלא דין הוא שיהא מעשר בהמה טעון סמיכה, כי:

ומה שלמים, שאין מקדשין לפניהם ולאחריהם, הרי הם טעונין סמיכה; מעשר, שמקדש לפניו ולאחריו [אם קרא לעשירי תשיעי, ולתשיעי עשירי, ולאחד עשר עשירי, כולם קדושים], אינו דין שיהא טעון סמיכה.

לפיכך תלמוד לומר: "קרבנו" ולא מעשר.

ג. "קרבנו" ולא פסח:

שיכול, והלא דין הוא: ומה שלמים שאינו ב"עמוד והבא" אם לא שנדר להביאו הרי הם טעונין סמיכה; פסח שהוא ב"עמוד והבא" אינו דין שטעון סמיכה. (13)

לפיכך תלמוד לומר: "קרבנו" ולא פסח.

ומקשינן על כל מה שהייתי יכול לומר:

והרי איכא למיפרך: מה לשלמים, שכן טעונין נסכים ותנופת חזה ושוק, הרי הם טעונים סמיכה, אבל בכור מעשר ופסח, שאין טעונים את אלו, אינם טעונים סמיכה - ואם כן למה הצרכה התורה למעטם מסמיכה.

ומשנינן: אכן לא הייתי לומדם משלמים, אלא קראי - שאנו אומרים למעט את שלשת אלו הם באים - אסמכתא בעלמא הוא. שהסמיכו חכמים על פסוקים אלו; ולא שנתכוונה התורה למעטם מכתובים אלו.

תוכן העניינים

חברותא על מנחות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה