חברותא על מועד קטן· הרב יעקב שולביץ
פרק שני - מי שהפך
דף יא:
מתניתין:
מי שהפך את זיתיו, דרך עוצרי זיתים שמניחין אותם, לפני הכתישה בבית הבד, בכלי הנקרא מעטן ומהפכין אותם בו כדי שיזיעו ויתרככו, ואם עשה כן ואירעו אבל ונאסר במלאכה ואינו יכול לסוחטם בבית הבד (1).
או אם אירעו אונס.
או שהטעוהו פועלים ששכרם למלאכת בית הבד לפני חול המועד ולא עשו מלאכתם, וכעת אסור במלאכה מפני המועד.
התירו לו שיהיה טוען רק קורה ראשונה מפני ההפסד שבהנחתם ללא סחיטה, יכול להניחם בבית הבד ולסחוט רק פעם אחת עם הקורה שעליהם, ומניחה ואינו סוחט פעם שניה עד לאחר המועד, דברי רבי יהודה.
רבי יוסי חולק ואומר, זולף שופך את הזיתים על בית הבד (2) וגומר את הסחיטה ועיצור הזיתים וגף את חביות השמן כשסיים מלאכתו כדרכו (3) .
גמרא:
ומקשינן על הא דתנן במתניתין, "ואירעו אבל וכו' טוען קורה ומניחה לאחר המועד".
לכאורה פתח באבל וסיים במועד ולא נתפרש מה דין האבל אם גם לו הותר לטעון קורה ראשונה כמו במועד.
ומתרצינן: אמר רב שישא בריה דרב אידי, זאת אומרת, דאפילו דברים המותרים במועד, אסורים לאבל לעשותם בימי אבלו, ובאמת אסור לאבל לטעון אפילו קורה ראשונה בימי אבלו (4).
רב אשי, חלק ואמר דדיוק המשנה מלמדינו ההיפך, ולא מיבעיא קאמר: לא מיבעיא, בימי אבלו דמדרבנן הוא (5) , ושרי לטעון קורה ראשונה בבית הבד, אלא אפילו במועד, דאיסור מלאכה מדאורייתא (6) , כדילפינן בחגיגה, בכל אופן במקום פסידא שרו רבנן לטעון ביינתים קורה ראשונה (7).
ואייתי הגמרא ראיה:
תניא כוותיה דרב שישא בריה דרב אידי: אלו דברים העושין אחרים לאבל בימי אבלו (8), ועוזרים לו באלו המלאכות שאינו יכול לעשותם בימי אבלו: (9)
אם היו זיתיו הפוכין במעטן לצורך הכתישה, טוענין לו אותם קורה ראשונה בבית הבד.
ואם היה כדו עומד לגוף במגופה, מגיפין לו, וכן פשתנו שצריך להעלותו מן המשרה, וצמרו להעלות מן היורה, מעלין לו חביריו, ומרביצים שדהו משתגיע עונת המים שלו, היינו בהגיע תורו של האבל להשקות את כל השדות בבקעה, יעשה אחר במקומו (10).
וכל אלו הותרו מפני ההפסד שנגרם לחומרים הזקוקים למלאכת הבעלים.
ומבואר, שכל אלו אסורין לאבל, אף שמותרין במועד, ובכללם, לטעון קורה ראשונה של בית הבד, וכרב שישא בר אידי.
והמשך הברייתא: רבי יהודה אומר: אף זורעין לו שדה ניר, שדה שכבר נחרשה, ושדה העומדת לפשתן, שאם לא תזרע עכשיו, אחר כך לא תהיה ראויה לזריעת פשתן.
אמרו לו חכמים: אף בשדה ניר ושדה פשתן לא יזרעו לו, שהרי אם לא תזרע שדה ניר בבכיר בתחילת העונה, תזרע באפל - באיחור, ולא יפסיד בה. וכן בשדה פשתן לא יפסיד שהרי אם לא תזרע פשתן תזרע ממין אחר (11) .
ולכן לא יזרעו לו בעת אבלו אף בשדות אלו.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היו זיתיו הפוכין ואין שם אומן אלא הוא, האבל, וכן אם היה כדו לגוף ואין שם אומן אלא הוא, או פשתנו להעלות מן המשרה, וצמרו להעלות מן היורה, ואין שם אומן אלא הוא (12) - הרי זה יעשה, האבל בעצמו, בצינעא! (13) שהתירו לו המלאכה במקום הפסד, רק גזרו שיעשה בתוך ביתו (14).
יתר על כן אמר רבן שמעון בן גמליאל: אם היה אומן הנצרך לרבים, וכן אם היה ספר ובלן לרבים, והגיע עת הרגל שהרבים צריכין לו בימים אלו, ואין שם אומן אלא הוא - הרי זה יעשה (15).
האריסין, המקבלים שדות לזרוע ולגדל כמה שנים בשכר שיטלו מהשבח מחצה, שליש או רביע, והחכירין המקבלים שדות לשמרם ולעבדם בעד כמות מסויימת של פירות שיקבלו כשכר, והקבלנים המקבלים שדה לשמור זמן מסוים בשכר נקוב, שאינו תלוי בתפוקת השדה - כל אלו, בימי אבלם, הרי אלו: יעשו אחרים בשבילם (16) . החמרין, הגמלין, מובילי החמור והגמל, והספנין המנהיגים את הספינות, הרי אלו בימי אבלם לא יעשו, לא יקבלו על עצמם מלאכה להתחיל בה, בהובלת סחורה, כיון שמלאכת ההובלה שלהם היא (17).
ואם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים, שחסרון מלאכתם מפסדת את הבעלים - הרי אלו יעשו אף בימי אבלם, וישתכרו על מלאכתם הנעשית לצורך הבעלים, ובין הם ובין בהמתם שהוחכרו והושכרו לאחר מותרין לעבוד בימי האבל של המושכר (18).
שכיר יום, שכל יום הוא משכיר את עצמו, אפילו נמצא בעיר אחרת ולא ידוע שם שהוא אבל - לא יעשה מלאכתו, הואיל ויכול לחזור בו באמצע היום משכירותו (19).
ואם היתה מלאכת אחרים בידו של האבל, בביתו, כגון שנתנו לו לארוג בגד, כיון שתלוי ברצונו מתי יגמרנו, לא יעשנו בימי אבלו, אף על פי שבקבולת לא יעשה.
וטעם זה, שקבולת הוא סיבה להקל, לא הובן לגמרא, ולכן פריך: מהו "אף על פי שבקבולת", דמשמע ולא מיבעיא שאינה קבולת שלא יעשה.
והרי אדרבא, קיבולת היא סיבה לאסור לעשותה בימי אבלו, שהרי כדידיה דמי, ואילו בשאינה קבולת, שעושה בשביל הבעלים ובשלהם, צריך להתיר.
ומבארינן: אלא אימא דמלאכת אחרים בידו בין בקבולת בין שאינה קבולת לא יעשה. והחידוש הוא, דאף שאינה קיבולת, לא יעשה בימי אבלו היות ויכול להשלימה לאחר אבלו (20).
היתה מלאכתו של האבל, נעשית ביד אחרים, והם בביתו של האבל - לא יעשו אותה אף האחרים, מפני החשד, שיאמרו הבריות שהאבל מסייע להם במלאכה, או שיאמרו ששכרם לכתחילה בימי אבלו למלאכתו, ואסור בזה כדלעיל (21).
אבל אם היתה מלאכתו של האבל ביד אחרים העובדים לו בבית אחר, יעשו.
מריון, בריה דרבין, ומר, בריה דרב אחא, בריה דרבא, הוה להו ההוא גמלא דתורא, צמד שוורים שהיו שותפין בו בהדי הדדי.
איתרעא ביה מילתא, ונעשה אבל, במר בריה דרב אחא בריה דרבא, ופסקיה לגמליה, נטל את שורו מהצמד, שלא יחרוש בשדה בימי אבלו, שהרי אבל אסור במלאכה ומצווה בשביתת בהמתו מדרבנן (22).
תמה ואמר רב אשי: וכי גברא רבה כמר בריה דרב אחא עביד הכי!? הרי נהי דלפסידא דידיה לא חייש, כשמשבית את שורו מפני האבל, אבל אפסידא דאחרים איך לא חייש!? הרי על ידי לקיחתו מהצמד נמצא גם מריון מפסיד, שאינו יכול לחרוש. וכיון שבעבודה שחייבים לאחרים מותר, קשיא ליה איך השבית מר את בהמתו?
והא תניא שבעבודה שחייבים לאחרים מותרין: אם היו מושכרין או מוחכרין אצל אחרים הרי אלו יעשו!
הרי שבין האבל ובין בהמתו מותרין לעבוד בימי האבל, במקום הפסד אחרים.
ומבארינן טעמו של מר בריה דרב אחא: והוא סבר, אדם חשוב שאני, דאף במלאכתו לאחרים, אסור (23).
דף יב.
אמר שמואל: מקבלי קבולת, נכרי המקבל מלאכה לעשותה בקבלנות, אם מקבלה בתוך התחום אסור ליתן לו, שאם יעשנה בשבת ידעו הבריות, ויחשדוהו, ויאמרו: בשבת נתנו לו לעשות מלאכתו. אבל אם עושה הגוי מלאכתו חוץ לתחום, מותר ליתן לו, כיון שלא יראוהו עושה את מלאכת הישראל בשבת.
אמר רב פפא: ואפילו חוץ לתחום, לא אמרן שמותר לתת מלאכה בקבלנות לנכרי, אלא דליכא מתא עיר אחרת דמקרבא להתם, בתוך התחום של מקום העבודה.
אבל אם איכא מתא דמקרבא להתם - אסור ליתן לנכרי מלאכה בקבלנות, כי יוודע לרבים שהנכרי עושה לו מלאכה, ויאמרו: בשבת נתן לו לעשותה.
אמר רב משרשיא: וכי ליכא מתא דמקרבא להתם, נמי, לא אמרן שמותר לתת לנכרי עבודה בקבלנות אלא בעושין מלאכתו בשבתות ובימים טובים, שאז לא חיישינן כל כך שיחשדוהו, היות דלא שכיחי אינשי דאזלי להתם, שהרי אין יוצאין חוץ לתחום [ר"ח].
אבל בחולו של מועד, דשכיחי אינשי דאזלי ואתו להתם, יש לחוש שיראו את הגוי שעושה מלאכתו של הישראל, ויחשדוהו ששכרו או שנתן לו לעשות בחול המועד. ולפיכך אסור להניח לנכרי לעשות לו מלאכתו בקבלנות בחול המועד, אף חוץ לתחום (24).
מר זוטרא בריה דרב נחמן, בנו ליה נכרים בחול המועד אפדנא, בית נאה, והיו הבנאים נכרים שהיו "מקבלי קיבולת", קבלנים, ובנאוהו חוץ לתחום בחול המועד.
איקלע רב ספרא ורב הונא בר חיננא למקום מגוריו, ולא עלו לגביה, לאותו אפדנא, מפני שנבנה באיסור.
ואיכא דאמרי: הוא, מר זוטרא עצמו, נמי לא על בגוויה באפדנא הזה.
ומקשינן: למה לא נכנסו לאפדנא? והאמר שמואל: מקבלי קבולת - בתוך התחום אסור, חוץ לתחום מותר. והאפדנא הרי נבנתה מחוץ לתחום!? ומתרצינן: אדם חשוב שאני, שמרחיק עצמו גם מדבר היתר אם הוא דומה לעבירה. ובניית האפדנא במועד, אף שהיתה בהיתר, דומה היא לאיסור.
ואיכא דאמרי, מה שנהגו איסור בכניסה לאפדנא היה, מפני שמר זוטרא [ור"ח פירש: עבד מר זוטרא] סיועי סייע לבנייתו בנתינת תבנא תבן בהדייהו של הבונים. וכיון דסייע, אסור, כי רק כשבנו בקבלנות הותר היות ועבודתם שלהם היא (25).
רב חמא שרא להו לאבונגרי מסדרי השולחנות דבי ריש גלותא, למעבד עבודתייהו בחולא דמועדא, ולתקן שולחן שנשבר.
אמר רב חמא: טעם ההיתר הוא, כיון דאגר לא קא שקלו, אין הם משתכרים בעבודה זו, אלא כדי סעודתם שאוכלים בבית ריש גלותא, שרשויי הוא דקא משרשו ליה, רק רווח של הנאה יש להם, וכעין מתנה הוא, ולית לן בה לאסור, ומותר לצורך המועד [משנ"ב] (26).
תנו רבנן: מקבלין נכרים קבולת מישראל במועד, ונותן לו הישראל על מנת לעשותה לאחר המועד (27) .
ובמועד אסור שיעשה לו הנכרי אף בקבלנות (28).
כללו של דבר: כל מלאכה שהוא הישראל עושה במועד בהיתר, דינו, שגם אומר לנכרי ועושה הנכרי בשביל הישראל במועד.
וכל מלאכה שאינו עושה הישראל במועד, גם אינו אומר לנכרי ועושה (29) .
תניא אידך: מקבלין הנכרים מישראל קבולת במועד על מנת לעשותה לאחר המועד, ובלבד שלא ימדוד ושלא ישקול הישראל את הצמר או האריג שנותן לנכרי לעשות ממנו בגד, ושלא ימנה, כגון אם נותן לו כמה בגדים לכבס (30), שלא יהיה כדרך שעושה בחול. תנו רבנן: אין אוחזין בהמה ומרביעין עליה בהמה, בחולו של מועד, כיון דמלאכה היא, ואין בזה לא צורך המועד ולא דבר האבד (31).
כיוצא בו נאסר משום מלאכה: אין מרביעין בבהמה שהיא בכור, דכתיב "לא תעבוד בבכור שורך", ולא בפסולי המוקדשין, קרבנות שנפל בהם מום, ונפדו מקדושתן, על אף שהם חולין ומותר לאכלם (32).
היות דכתיב בפסולי המוקדשים לאחר שנפדו "תזבח ואכלת בשר", מלמד הכתוב שנועדו רק לאכילה, ואסורין בגיזה ובעבודה. תניא אידך, אין מרביעין בהמה בחולו של מועד.
רבי יהודה אומר: חמורה שתבעה שהתייחמה ודרשה שירביעו עליה זכר, מרביעין עליה זכר, בשביל שלא תצטנן. כי אם לא ירביעו עליה כשהיא מתאוה לזכר תצטנן מחמימות תאותה ושוב קשה יהיה אחר המועד לזווגן, והוי דבר האבד.
ושאר כל הבהמות, אף שאסרו לעשות מלאכה ולהרביען, מכניסין אותן לבקרות, לדיר אחד שבו זכרים ונקבות ורובעין בעצמן.
תנו רבנן: אין מדיירין, אסור להכניס בהמות לשדה כדי שיזבלוהו בגלליהן, לא בשבתות, ולא בימים טובים, ולא בחולו של מועד. כי "מזבל" הוא תולדת מלאכת זורע או חורש, שמיפה בכך את הקרקע לזרוע בה. ואף על פי שאינו מזבל בידים אסור, היות שנראה כאילו הוא מזבל בעצמו (33).
ואם באו גויים עם הבהמות מאיליהן לשדה, מותר, ואינו צריך למנען, ואפילו באו בשבת, אם אינו נותן לגוי שכר (34).
ואין מסייעין אותן אין עוזרים לבהמה להכנס לשדה, או לגוי המוליכן להעבירן ממקום למקום בשדה כדי שתזבל כולה.
ואין מוסרין בעלי השדה להם לגויים המוליכין, שומר גוי נוסף לנער את צאנם, להעירם ולהעמידם שיעברו ממקום מנוחתם למקום אחר, כדי שתזדבל השדה.
היה הנכרי המוליכן שכיר, ששכרו לזבל השדה במשך שבת שבוע, או שכיר חדש או שכיר שנה או שכיר שבוע שבע שנים - מסייעין אותן (35), ומוסרין להם שומר לנער את צאנם, כי הוי קבלנות כיון שלא שכרו לזבל יום יום, ונחשב הדבר כאילו השדה היא של הנכרי לזיבול.
רבי אומר: בשבת מותר רק לסייע בטובה, בחנם בלי נטילת שכר. ביום טוב מותר אף בעד מזונות (36). ובחול המועד מותר אף בשכר.
אמר רב יוסף: הלכתא כרבי.
מתניתין:
וכשם שהתירו במי שהפך זיתיו, כן התירו למי שהיה יינו בתוך הבור שלפני הגת, וממנו צריך להעבירו לגת כדי שלא יחמיץ ואירעו אבל, או אונס, או שהטעוהו פועלים, שיהיה זולף מהבור לגת, וגומר מלאכתו, ומריק את היין לחבית, וגף אותה במגופה גמורה כדרכו, דברי רבי יוסי (37).
רבי יהודה חולק ואומר: אינו מגיפו, אלא רק עושה לו ליין "לימודים", שמחפהו בנסרים בשביל שלא יחמיץ. כי אף מלאכת דבר האבד עושין בשינוי.
גמרא:
וצריכא, לאשמועינן בשתי המשניות של שמן ושל יין, את מחלוקתם של ר' יהודה ור' יוסי.
דאי אשמועינן דעת רבי יוסי רק בקמייתא, שבזיתים התיר לעשותן שמן ולגוף את החבית, הוה אמינא שדוקא בההיא קאמר רבי יוסי מותר, משום דמשחא, שמן הוא דבר יקר, ונפיש והרבה הוא פסידיה אם לא יגיף את חבית השמן.
אבל חמרא, יין, דלא נפיש פסידיה (38) - אימא מודי ליה רבי יוסי לרבי יהודה שרק יעשה לו לימודים, ולא יגוף את החבית.
ומאידך, אי אשמועינן רק מתניתין בתרייתא, בהיתר מלאכה ביין, הוה אמינא, רק בההיא קאמר רבי יהודה שעושה לו לימודים ואסור לגוף את החבית, כיון שאין ההפסד גדול.
אבל בהך קמייתא בזיתים לעשותן שמן, אימא מודה רבי יהודה לרבי יוסי שמותר גם לגוף את החבית משום ההפסד הרב.
לכך צריכא לאשמועינן את מחלוקתם בשתי המשניות גם ביין וגם בשמן.
אמר רב יצחק בר אבא, מאן מיהו התנא האומר כי שינוי במועד צריך לעשותו אף במלאכת דבר האבד, שהותרה - בהכרח הוא התנא שסובר דלא כרבי יוסי. כי טעמו של רבי יוסי שגף כדרכו בלא שינוי, הוא מפני שהתירו מלאכת דבר האבד לגמרי.
אמר רב יוסף: הלכה כרבי יוסי! (39)
בעו מיניה בני הישיבה מרב נחמן בר יצחק: מהו למישע לגוף חביתא דשיכרא של שיכר בחולא דמועדא?
אמר להו: סיני [הוא רב יוסף, שהיה בקי בתורה, והיא שגורה בפיו כנתינתה מסיני] אמר: הלכה כרבי יוסי, שגף כדרכו!
ועדיין מיבעי לן: אימור דאמר רבי יוסי שגף כדרכו בחמרא, ביין, אך בשיכרא - מי אמר רבי יוסי שמותר לגוף, ומה הראיה מההיתר ביין לשיכר!?
ומבארינן: חמרא, טעמא מאי התירו לגוף אותו? הלא משום דנפיש פסידיה, שיש בו הפסר גדול (40). אם כן, שיכרא נמי מאותו הטעם מותר לגוף אותו, דהא אית ביה פסי דא. ומצינו ששיכר שלא הגיפו חביתו, נפסד, כהא דאמר אביי: אמרה לי אם: טובה חבית שיכר שיש בה רק "בר שית סאוי" שש סאים שיכר, ושייע, אבל מוחלק כסוייה, דהיינו, שהיא מוגפת היטב, יותר מאשר חבית "בר תמני סאין" ולא שייע! היות ואם החבית אינה מגופה על ידי מריחה חלקה, נפחת טיבו של השיכר.
אמר רב חמא בר גורייא, אמר רב: הלכות חול המועד הן כהלכות כותים.
כמו שבכותיים נאמר הכלל: היכא דאחזיק [שהוחזקו הכותיים לנהוג כדין] - אחזיק, היכא דלא אחזיק - לא אחזיק!
והיינו, שיש הלכות שהכותיים שומרים לקיימן ויש הלכות שהם נמנעים מלקיימם, וכשראינו אותם לנהוג בהלכה מסויימת אין זה ראיה שהם מקיימים גם הלכה אחרת, על אף שהיא דומה להלכה שהם מקיימיים, ושתי ההלכות הן מאותה הכלל.
וכן הוא הכלל בהלכות המועד.
ומבארינן: למאי הילכתא? מאי נפקא מינה לן בהאי כללא?
אמר רב דניאל בר קטינא לומר שהן הלכות "עקורות", שאין מוציאין מהן הלכות דומות נוספות, אלא כל אחת קיימת רק לגופה, כמו עקרה שאינה מולידה, ואין למידות זו מזו.
וכמו שבכותים לא אמרינן כשם שמחזיקים במנהג זה, כך מחזיקים גם במנהג אחר, כן בהלכות חול המועד לא אמרינן כשם שמלאכה זו הותרה גם מלאכה זו הותרה.
ודוגמא למחלוקת בהלכות חול המועד, שסיבת המחלוקת היא הואיל וטעם ההיתר שונה ממלאכה למלאכה, היא מהא דאמר שמואל: זופתין במועד כוזתא, מזפתים בזפת כלי קטן, כמו כד, ואין זופתין בו חביתא שהיא גדולה יותר.
ואילו רב דימי מנהרדעא אמר, איפכא: זופתין חביתא, ואין זופתין כוזתא.
וטעם מחלוקתן: מר, רב דימי, דאמר זופתין חביתא, חייש לפסידא ששייך רק בחבית גדולה, שאם לא יזפתנה יצא יינה ויפסיד הרבה. ואילו בכוזתא יש רק מעט יין, ולא התירו לזפתו בשביל מניעת הפסד קל.
ומר, שמואל, שהתיר רק לזפת כוזתא ולא חביתא, טעמו כי חייש לטירחא במועד, ולכן לא התיר לזפת חבית (41).
ורואים ממחלוקת זו, שעל אף שמסברא אין חילוק ביניהם, שהרי דבר האבד הותר במועד, בכל זאת נחלקו בזה מסברות שונות, ואי אפשר ללמוד הלכה מהלכה בהלכות חול המועד.
אמר אביי: נקטינן להלכה: הלכות מועד הן כהלכות שבת.
דף יב:
והדמיון הוא בכך: שיש מהן פטור אבל אסור (42) , ויש מהן מותר לכתחילה.
וכגון בהא דפליגי שמואל ורב דימי, שהאומר אין זופתין, היינו לכתחילה, וזהו "פטור אבל אסור", שאף אם זופת, אינו מתחייב על כך דבר. והאומר זופתין, מתיר לכתחילה.
רב הונא, חצדו ליה חצדא, קצרו לו את קציר שדהו במועדא, שלא היתה התבואה ראויה לקצור לפני המועד, וכעת חשיבא כדבר האבד, היות ושעורים שאינן נקצרות נפסדות.
איתיביה [בנו], רבה בר רב הונא, לרב הונא: האיך מותר לקצור במועד? והרי שנינו בברייתא בתוספתא: טוחנין קמח במועד, לצורך המועד. ושלא לצורך המועד אסור לטחון (43).
דבר שאבוד במועד - מותר לעשותו במועד.
דבר שאינו אבוד במועד - אסור לעשותו במועד.
במה דברים אמורים שדבר האבוד במועד מותר לעשותו במועד, בחטין, שהם כבר תלושין מן הקרקע.
אבל דבר שהוא מחובר לקרקע, אפילו כולו אבוד אם לא יקצרנו - אסור לקצרו (44).
ורק אם אין לו מה יאכל - קוצר (45) , ומעמר, ודש (46) , וזורה, ובורר, וטוחן, לפי שהתירו אפילו טורח מרובה כדי לאכול.
ובלבד שלא ידוש את התבואה שקצר באמצעות פרות!
ומבואר בברייתא, כי גם במקום שהתבואה תפסד, אסור לקצור אפילו בדבר האבד. וקשה לרב הונא שהתיר לקצור.
ותירץ רב הונא שאלת רבה, בנו:
אמר ליה: ברייתא זו שאסרה לקצור אף בדבר שכולו אבוד - לפי שיטה של תנא יחידאה היא, ולא סבירא לן כוותיה, אלא מותר אף לקצור, בדבר האבד (47).
והראיה שאיסור קצירה בדבר האבוד, הוא דעת תנא יחיד:
מהא דתניא: כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל משום רבי יוסי: דבר התלוש מן הקרקע, אפילו רק מקצתו אבוד, מותר לעשות בכולו מלאכה כדי שלא יאבד מקצתו (48).
ואילו המחובר לקרקע, אפילו כולו אבוד - אסור! ומוכח שרק אליבא דרבי יוסי, שהוא יחיד, אמר רבן שמעון בן גמליאל שאסור לקצור בכולו אבוד. ולכן לא חייש רב הונא לאיסורו, כי במשנה בתחילת המסכת מפורש שאף במחובר לקרקע מותר לעשות מלאכת דבר האבד, שהרי שנינו בה משקין את קרקע בית השלחין.
ומקשינן: ואי האי ברייתא יש להעמידה רק אליבא דרבי יוסי, שאסר עבודה במחובר לקרקע אפילו בדבר האבוד - ידוש נמי את התבואה באמצעות פרות!
כי בשלמא אם הברייתא לאו יחידאה היא, אפשר לבאר שסבר התנא הזה כרבי יהודה להתיר רק בשינוי, בדבר האבד.
אך אם סבר התנא הזה רק כרבי יוסי - למה לא ידוש את החיטים שאינם מחוברים אפילו בפרות? והרי רבי יוסי אינו מצריך שינוי בתלוש! שהרי הא אמר רב יצחק בר אבא: מאן תנא דאמר צריך לעשות שינוי במועד אף במלאכת דבר האבד, על כרחך, דשיטתו היא דלא כרבי יוסי!
כי מדברי רבי יוסי במשנה מבואר שבתלוש מותר מלאכת דבר האבד, ואין צריך לעשות שינוי. ואם כן, למה לא ידוש בפרות!? (49)
ומתרצינן: אמר לך תנא דברייתא: הכי נמי, שלפי רבי יוסי אין צורך לעשות שינוי, ולדבריו אכן היה צריך להיות מותר לדוש בפרות.
והסיבה שאסר התנא לדוש בפרות אינה מחמת שינוי, שאין במניעה מלדוש בפרות משום שינוי, כיון דבכל יומא לאו דוקא בפרות דיישי, כי יש אנשים שדשים גם בלא פרות, הרי האידנא, בחול המועד, נמי, לאו שינוי הוא אם ידושו בלא פרות.
ולכן מוכח שלא מחמת הצורך בשינוי אסר התנא לדוש בפרות.
אלא האיסור הוא משום שעושות הפרות רעש מרובה של מלאכה בשעת דישתן, ואסרו חכמים "אוושא מילתא" של מלאכה [גם כשהיא מותרת מצד עצמה] במועד.
ולעולם, אכן הברייתא יחידאה היא, וכרבי יוסי, ורק הוא סבר שאסור לעבוד במחובר האבד (50).
תנו רבנן. טוחנין במועד לצורך המועד.
ולטחון שלא לצורך המועד, אסור.
ואם טחן בחול המועד לצורך המועד והותיר לאחר המועד, הרי זה מותר לאכלו אחר המועד (51).
וכן קוצצין עצים במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד, אסור.
ואם קצץ במועד לצורך והותיר עצים לאחר המועד, הרי זה מותר בשימוש בעצים אחר המועד.
וכן מטילין שכר לעשותו במועד מתמרים או משעורין אפילו בטרחה גדולה, לצורך המועד. ושלא לצורך המועד אסור.
ואם הטיל והותיר הרי זה מותר לשתותו אחר המועד.
וכל אלו שהותיר, מותרין לאחר המועד ובלבד שלא יערים לעשות הרבה במועד, ויאמר שעושה לצורך המועד, בעוד שכוונתו לאחר המועד, דאסור.
ומקשינן: ורמינהי, מברייתא ששנינו בה איפכא:
דתניא: מטילין שכר במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור, אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים.
ואף על פי שיש לו שכר ישן מלפני המועד, מערים ואומר שרוצה לשתות שכר חדש, ומטיל שכר במועד, ושותה מן החדש, ואומר שלצורך המועד מטילו (52).
וקשה, הא אמרינן בברייתא לעיל שאסור להערים אפילו רק כדי להוסיף!
ומתרצינן, תנאי היא, וברייתות אלו נחלקו במחלוקת בדין הערמה, המבוארת בברייתא שלישית:
דתניא: אין מערימין בכך.
רבי יוסי בר יהודה אומר מערימין (53) .
רב, חצדו ליה חצדא קצרו לו קציר בחולא דמועדא.
שמע שמואל, איקפד, הקפיד על שקצרו לרב את שדהו במועד.
ומקשינן: לפי מה דאמרינן לעיל, שרק לרבי יוסי אסור לעשות מלאכה במחובר, לימא האם נאמר דשמואל, דאיקפד על רב - כיחידאה סבירא ליה!?
ומתרצינן: לא. חצדא דחיטי קציר חיטים הוה, דאפילו אם לא היו קוצרין אותו במועד גם לא הוה פסיד, ולכן איקפד שמואל, כי לא היה זה דבר האבד. אבל בקציר שעורים, היה מתיר שמואל, היות דלא סבר כרבי יוסי, שהוא יחידאה.
ומקשינן: אם לא היה זה דבר האבד תיקשי איפכא: אם כן, רב, מאי טעמא עביד הכי!? הא לא הוי דבר האבד! ומתרצינן: אין לו "מה יאכל" הוה, וסיבה זו מתרת מלאכה בחול המועד.
והא דאיקפד שמואל, משום דלא סיימוה קמיה, לא הבהירו לו את העובדה שלא היה לרב מה לאכול, וסבור שקצרו עבורו דבר שאינו אבד, ללא היתר.
אי נמי, ידע שמואל שלא היה לו לרב מה לאכול, ואיקפד על שקצרו עבור רב, ולא קנו לו אוכל בשוק, משום דאדם חשוב שאני. שאין לו להשתמש בהיתרים, כשאר בני אדם (54).
רבי יהודה נשיאה, נפק יצא לחצר מעורבת בשבת בחומרתא דמדושא, טבעת של מתכת עם חותם אלמוג.
וכמו כן, אשתי שתה מיא דאחים קפילא ארמאה, מים שחוממו על ידי טבח נכרי, ולא חשש בכך לאיסור שתיית בשולי נכרים.
שמע רב אמי על מעשיו של רבי יהודה נשיאה, ואיקפד עליו! אמר רב יוסף: מאי טעמא איקפד רב אמי?
אי משום הדבר הראשון ששמע, שיצא רבי יהודה נשיאה עם חומרתא דמדושא בשבת לחצר מעורבת - הא תניא במסכת שבת שמותר לצאת בה לחצר מעורבת:
דתניא: השירין אצבעות, צמידים שתולים על היד, הנזמים שתולין באף, והטבעות - הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר המעורבת.
אבל לרשות הרבים לא תצא האשה עמהן, כי חיישינן שתשלוף אותן האשה מעליה, ותראה לחברתה, וכך תעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.
אך בחצר התירו לטלטלם, מדין כלי המיטלטל בחצר מעורבת, ולא בתורת היתר של מלבוש.
ואם כן, מצד זה אין מקום לקפידת רב אמי (55).
ואי איקפד רב אמי משום ששמע על רבי יהודה נשיאה דאישתי מיא דאחים קפילא ארמאה - הא גם זה מותר!
דהא אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב: כל דבר שנאכל כמות שהוא חי ואין צריך בישול, הרי אף אם בשלו נכרי אין בו איסור משום בישולי נכרים.
והרי מים שותים גם ללא חימום, ולמה איקפד רב אמי על כך ששתה מים שחיממם נכרי.
ומבארינן: אף שיש היתר, אדם חשוב שאני, ולא היה לו לצאת בחומרתא דמדושא ולא לשתות מיא דאחים נכרי, כי יש לו להחמיר על עצמו יותר (56).
אמר רב חננאל אמר רב: קוצץ אדם דקל במועד, אף על פי שאינו צריך אלא לנסורת שלו, שנושרת בעת הקציצה. כי אם לא יקצצנו כולו לא יוכל ליטול את הנסורת הנצרכת לו (57).
לייט עלה אביי [לשון קללה]! כי אף שמותר לעשותו אם אינו מערים, מכוער הוא הדבר לעשות מלאכה גדולה כזאת לצורך קל כל כך.
רב אשי הוה ליה אבא יער באיזור העיר שילנייא.