אור ברסלב
חברותא על מועד קטן פרק ראשון - משקין בית השלחין

חברותא על מועד קטן· הרב יעקב שולביץ

פרק ראשון - משקין בית השלחין

דף ב.

מתניתין:

א. בחול המועד משקין בית השלחין, שהיא שדה הנמצאת במקום מוגבה, כגון שדות שבהרים, ואין מספיקה לה השקאה של הגשמים כיון שחלק ממי הגשמים זורם ממנה כלפי מטה, ואינו נקלט בה, ולפיכך היא טעונה השקאה קבועה על ידי אדם.

ומותר לטרוח ולהשקותה אפילו בחול המועד [שנאסרה בו מלאכה] (1).

והתירו חכמים להשקותה, כיון שאם לא ישקו אותה בחול המועד יגרם הפסד גדול.

וכמו כן בשנה השביעית, שאסור לעבוד בה את האדמה, התירו חכמים להשקות את שדה בית השלחין, כדי שהיא לא תיפסד.

וזה שאמרנו משקין בית השלחין בחול המועד, הוא:

בין להשקותה ממי מעיין שיצא בתחילה, שרק עתה החל לנבוע ועדיין לא חקק לעצמו דרך בקרקע.

בין מהמים של מעיין שלא יצא בתחילה, אלא שכבר זמן רב החזיק דרך לעצמו.

והיינו, שיכול אדם לפתוח את אמת המים במקום שמגיעין אליה מי המעיין, בין מעין חדש ובין מעין ישן, כדי שמשם יימשכו המים לשדה.

אבל, אין משקין את בית השלחין בחול המועד לא ממי הגשמים, לפי שיש טירחה יתירה בהשקאה מהם.

[ואף אם הם נמשכים באמצעות אמת המים, שאין טירחה בהשקאה שכזאת, שהיא דומה להשקאה ממי מעיינות שאין בהם טירחה יתירה, בכל זאת גזרו חכמים שלא להשקות מהם, כי יש לחוש שעל ידי ההשקאה ימעטו המים, ויבואו להשקותם מימי גשמים המכונסים בבבורות, ויש טירחה בהשקאה כזאת ויבואר לקמן בגמ'].

וכן לא ישקה במועד ממי הקילון, שהם מים הנשאבים מבור עמוק שמכונסים בו מים, טורח גדול הוא לדלות ממנו, ולכן אסור הדבר בחול המועד (2).

ב. ואין עושין בחול המועד עוגיות לגפנים, חפירות עגולות סביב עיקרי הגפנים, העשויות לקבל מים, כיון שיש בעשייתם הראשונה טרחה יתירה.

ג. רבי אלעזר בן עזריה אומר: אין עושין את האמה בתחילה במועד, לפי שעשיית אמת מים חדשה היא טרחה יתירה.

וכן אין עושים אמת מים בתחילה בשביעית.

ונחלקו בגמרא בטעם האיסור בשביעית [דף ד ב].

וחכמים אומרים: אף עושין את האמה בתחילה, בשביעית.

וכמו כן מתקנין את אמות המים המקולקלות, שנסתמו ואינן עמוקות [כראוי להשקאה], במועד.

ד. ומתקנין את קלקולי המים, כגון שנפלו אבנים לבורות השתיה, שברשות הרבים, וחוטטין אותם, שמעלים את האבנים והצרורות ואת העפר התיחוח שבבורות המים, אך לא יטרח ויחפור.

ה. ומתקנין את הדרכים, מפנים מהם קוצים, ואת הרחובות, מקום שיושבין בו בני העיר, ואת מקוואות המים.

כלומר, אם נפלו אבנים ועפר לתוכם, מעלים אותם כדי לתקנם ולהכשירם.

ו. ועושין כל צרכי הרבים כמבואר בגמרא [דף ה א].

ז. ומציינין את הקברות, שמסמנים אותם בסיד שלא יתקרבו אליהם אוכלי תרומה. ואין בסיוד טרחה יתירא.

ח. ויוצאין שלוחי בי"ד אף על הכלאים, לבדוק את השדות אם לא גדלים בהם כלאיים, ולעוקרם.

גמרא:

שנינו במשנה: משקים את בית השלחים במועד ובשביעית, בין ממעיין שיצא בתחילה ובין ממעיין ישן.

והוינן בה: השתא, יש לומר [היינו, הרי אומר התנא במשנה], שמשקים אפילו ממעין שיצא בתחילה, למרות שיש לחוש דאתי שתבוא הקרקע שמסביב למעיין לאינפולי, שתתמוטט הקרקע הסמוכה למעיין היות ועדיין לא נחקקה ולא נקבעה דרכו של המעיין, ואפילו הכי תנן משקין ממנו, ולא חיישינן שיבואו לידי טירחה יתירה אם תיפול הקרקע ויצטרכו לתקנו.

אם כן, ממעיין שלא יצא בתחילה, וכבר דרכו קבועה והקרקע סביבו יציבה - דלא אתי לאינפולי מיבעיא!?

וכי צריך הוא התנא להשמיענו שמותר להשקות גם ממנו בחול המועד? והרי בכלל משקין ממעין שיצא בתחילה הוא!

ומתרצינן: אמרי בבית המדרש לתרץ: איצטריך, הוצרך התנא להשמיענו את דין שני המעיינות.

כי אי תנא רק את דינו של מעיין שיצא בתחילה, שהקרקע מסביבו עלולה ליפול, הוה אמינא כי רק הכא, במעיין היוצא בתחילה, הוא דאמרינן כי דוקא את שדה בית השלחין, אין, משקים אותו, היות ויש הפסד בדבר. אך שדה בית הבעל, שהוא בעמק, ואינו נפסד בלא השקאה קבועה, לא התירו להשקותו בחול המועד ממעיין היוצא בתחילה, משום דאתי לאינפולי, היות וחששו שמא תיפול הקרקע מסביב ויבואו לטירחה יתירה.

אבל מעיין שלא יצא בתחילה, דלא חיישינן דאתי לאינפולי, אימא אפילו את שדה בית הבעל נמי התירו להשקות בחול המועד.

לכן קא משמע לן התנא, כי לא שנא מעיין שיצא בתחילה, ולא שנא מעיין שלא יצא בתחילה - רק את שדה בית השלחין, אין, אכן משקים. אבל את שדה בית הבעל, לא משקים כלל.

ומבארת הגמרא את משמעות "בית השלחין":

ומאי ומנין משמע דהאי "בית השלחין" - לישנא דצחותא צמאון היא?

דכתיב בפרשת עמלק [בסוף פרשת כי תבוא]: "ואתה עיף, ויגע". ו"עייף" היינו צמא. ושם מתרגמינן את "עייף ויגע" - ואת משלהי, ולאי.

והיינו, "שלחין" בלשון התרגום הוא "שלהי" [האות ה' מתחלפת באות ח'], שמשמעותו לשון צמאון.

וממשיכה הגמרא לבאר את משמעות "בית הבעל":

ומאי ומנין משמע דהאי "בית הבעל" - לישנא דמיתבותא היא? מקום מיושב ושבע ואינו דואג למים, ודי לו בגשמים היורדים במקומו, ואין לו צורך בהשקאה.

דכתיב בנבואת הגאולה של ישעיהו: "כי יבעל בחור בתולה - יבעלוך בניך".

ומתרגמינן "ארי כמה דמיתותב עולם עם בתולתא - יתייתבון בגוויך בנייך".

והיינו, כמו שיתמלא חפצו של כל איש מאנשי העולם ותתיישב דעתו בנשואיו עם בתולה, ובבעילתה, כך יתיישבו בניך בקרבך.

וזהו הדימוי של "בית הבעל", שהיא מיושבת באמצעות מי הגשמים, בלי צורך בהשקאה.

ווהוינן ביה: מאן תנא, מי הוא התנא ששנה את משנתנו, הסובר: (3)

א. דרק במקום פסידא, אין, רק אז מותר לטרוח בחול המועד, וכגון השקאת בית השלחין המוזכרת במשנתנו, אבל טירחה בהשקאה לשם הרווחה לא הותרה. וכמו ששנינו במשנתנו, שבית הבעל, שאינו נפסד, אסור להשקותו במועד על אף שמשביח יותר אם ישקנו (4).

ב. וכמו כן סובר התנא הזה כי אפילו במקום פסידא שהותרה בו מלאכה - מיטרח נמי לא טרחינן, וכגון השקאה ממי הגשמים אסורה, מפני טירחה יתירה שבהשקאתם (5).

אמר רב הונא תנא דמתניתין - רבי אליעזר בן יעקב הוא, השונה את המשנה לקמן.

דתנן במשנה לקמן [ו ב]: רבי אליעזר בן יעקב אומר, מושכין את המים בחול המועד בבית הבעל רק מאילן שיש תחתיו מים לאילן אחר, על ידי שעושין תעלה קטנה ביניהם (6).

ובלבד שלא ישקה את השדה [של בית הבעל שמסביב לאילנות] כולה, היות והשקאת שדה זו הרווחה בעלמא היא, וסבר רבי אליעזר בן יעקב שאסור לעשותה במועד. ואם כן, הוא התנא של משנתנו, הסובר שאין להשקות עבור הרווחה בעלמא.

ומקשה הגמרא לרב הונא: מנין לך שרבי אליעזר בן יעקב השונה את המשנה לקמן הוא התנא ששנה גם את משנתנו?

אימור דשמעת ליה לקמן במשנה לרבי אליעזר בן יעקב רק לענין הרווחה, דלא הותרה מלאכה עבור הרוחה.

אך זה ששנינו במשנתנו שאסור טירחא אף במקום פסידא - מי שמעת ליה לרבי אליעזר בן יעקב שסובר כך!?

אלא, אמר רב פפא: הא מתניתין מני - רבי יהודה היא.

דתניא בברייתא בתוספתא: מעיין היוצא בתחילה, משקין ממנו אפילו שדה בית הבעל, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: אין משקין אלא שדה בית השלחין שחרבה, ולקמן יתבאר מהו.

רבי אלעזר בן עזריה אומר: לא כך ולא כך! וגם דבריו יתבארו לקמן.

יתר על כן החמיר ואמר רבי יהודה: אפילו בבית השלחין לא יפנה אדם, לא יטה אליה את אמת המים וישקה לגינתו ולחורבתו בחולו של מועד, היות שדבר זה הוא טירחה יתירה.

וממשיך רב פפא:

והוינן בה, בביאור הברייתא: מאי, מהי "שדה בית השלחין שחרבה", המוזכרת בברייתא?

אילימא חרבה השדה ממש, שלא גדל בה זרע, והיא שדה בור - תיקשי: הרי אין לה תקנה בהשקאה, ולמה לי דמשקי לה!?

ועל כך אמר אביי: מדובר בשדה שחרבה ממעיין זה, שהושקתה ממנו תמיד, ויצא לה מעיין אחר, ואם לא ישקנה ממנו יהיה לו הפסד גדול (7).

ואפילו הכי, לא התיר רבי יהודה להשקותה בחול המועד אלא רק ממי המעיין החדש שיצא לה, היות ואין בו טרחה יתירה, אך לא הותר להטות לשדהו את מהלך המעיין.

הרי שלא התיר רבי יהודה טירחה אף במקום הפסד כבית השלחין שהושקה עד כה, ונפסד.

ואיסור הרווחה נמי שמעינן מכאן, מכך שנקט בהיתר להשקות ממי המעיין רק בית השלחין, ולא בית הבעל.

ולכן אפשר להעמיד את משנתנו כרבי יהודה.

ומכח זה אומר רב פפא, שמשנתנו, האוסרת טירחה אף במקום הפסד, ואוסרת אף הרוחה בלא טירחה יתירה - רבי יהודה היא.

ועתה מבארת הגמרא את האמור באותה הברייתא:

רבי אלעזר בן עזריה אומר: לא כך ולא כך!

דהיינו, לא שנא אם חרב מעיינה של בית השלחין, ולא שנא אם לא חרב מעיינה - מעיין שיצא בתחילה לא משקים ממנו, אלא רק ממעין ישן.

וכיון שרבי אלעזר בן עזריה אסר להשקות בית השלחין ממעין חדש אפילו אם חרב מעיינו, לא מצינו להעמיד את משנתנו לפיו.

ועתה מקשה הגמרא לרב פפא: וממאי, מנין לך שאסר רבי יהודה אפילו בהרווחה!

דילמא, יתכן לומר, כי עד כאן לא קאמר רבי יהודה במחלוקתו עם רבי מאיר, כי רק בית השלחין, אין, מותר להשקות, ואילו בית הבעל לא משקים - אלא דוקא במעיין שיצא בתחילה. שהרי בכך עוסקת הברייתא, בבית השלחין שחרב מעיינו וכעת הוא בא להשקות ממעיין חדש.

דף ב:

ולהכי חלק רבי יהודה על רבי מאיר, ואסר בבית הבעל, כי דילמא אתי לאינפולי, ויש לחשוש לטירחה יתירה העלולה להגרם על ידי השקאה ממעיין חדש.

אבל במקום שאין חשש שתארע בו טירחה, כמו מעיין שלא יצא בתחילה, דלא חיישינן בו דאתי לאינפולי, יתכן ומתיר רבי יהודה להשקות ממנו אפילו בית הבעל נמי!

ואם כן, תיקשי: מנין שסבר רבי יהודה כמשנתנו, הסוברת שאסור להשקות בית הבעל אפילו מממעין שלא יצא תחילה, היות שהרווחה היא.

ומתרצינן: אם כן, אם תאמר שאף רבי יהודה מתיר להשקות בית הבעל ממעיין שלא יצא מתחילה, תקשי לן: מתניתין - אמאן תרמייה!? לפי מי תעמידנה!?

הרי רבי אליעזר בן יעקב לא מצינו שאסר טירחה במקום הפסד. ורבי מאיר מתיר אף להרווחה. ורבי אלעזר בן עזריה אוסר ממעיין שיצא בתחילה אפילו בבית השלחין.

אלא, בהכרח, שסבירא ליה לרבי יהודה, כי לא שנא מעיין שיצא בתחילה, לא שנא מעיין שלא יצא בתחילה - בית השלחין אין, אכן משקים אותו, אבל את בית הבעל לא משקים בכל ענין, וכמשנתנו.

והא דקתני בברייתא שבתוספתא "מעיין שיצא בתחילה", אין הכונה ללמדנו להתיר לר' יהודה מעיין שלא יצא מתחילה בבית הבעל. אלא רק להודיעך את כחו דרבי מאיר, החולק ומתיר בכל גווני, דאפילו מעיין היוצא בתחילה - משקין ממנו אפילו שדה הבעל! על אף שהיא השקאה להרווחה, ועל אף שיש לחשוש דאתי לאינפולי ויבוא לידי טירחה! (8)

איתמר: המנכש בשבת, תולש עשבים רעים בשדה מבין העשבים הטובים, ועל ידי כך העשבים הטובים הנשארים צומחים וגדלים יותר טוב (9).

ועל הניכוש אין לחייבו משום מלאכת קצירה, כי מלאכת "קוצר" מהותה היא מלאכה לצורך קבלת הדבר הנקצר, והיא שונה באופן מהותי מעבודת הניכוש! כי תכלית מלאכת הניכוש היא לתועלת העשבים הטובים הנשארים, ולא לצורך העשבים הרעים הנקצרים, שהרי המנכש אינו חפץ ליטול את העשבים הרעים שעקר מן השדה.

וכמו כן המשקה מים לזרעים בשבת - משום מאי, משום איזה איסור מלאכה, מתרינן ביה, מתרים אותו העדים שלא לעשות, ואם יעשה יתחייב עליו? (10)

רבה אמר: מתרין אותו משום מלאכת חורש.

רב יוסף אמר: מתרין אותו משום מלאכת זורע.

אמר רבה: כוותיה דידי מסתברא. כמוני מסתבר, שחיובו הוא משום מלאכת חורש, ומשום מלאכת חורש צריך להתרותו!

והראיה: מה, כמו שדרכו של חורש הוא לרפויי ארעא, לרככה כדי שתיטיב לזריעה - האי נמי, בעקירת העשבים הרעים, וכמו כן בהשקיית השדה, הוא מרפי ארעא.

וכיון שמעשה המלאכה של ניכוש או של השקאה דומה בעשייתו לחרישה, מתחשבים במעשיו עתה, בשעת עשיית המלאכה.

אמר רב יוסף: כוותיה דידי מסתברא, שחיובו הוא משום זורע, וצריך להתרותו משום מלאכת זורע!

והראיה: מה דרכו של זורע לצמוחי פירא - הכא נמי, עיקר רצונו בניכוש הוא משום שעל ידי מעשיו (11) מצמח פירא (12). ולא הולכים אחר הדמיון בריכוך הקרקע, אלא אחר התוצאה של הצמיחה (13).

אמר ליה אביי לרבה: בין לדידך קשיא, ובין לרב יוסף קשיא.

לדידך קשיא: וכי רק משום חורש, אין, אכן מחייבים אותו, ואילו משום זורע, לא מחייבים אותו?

ומדוע לא יתחייב משום שתי המלאכות!? והרי אפשר להתחייב על פעולה אחת שיש בה שתי מלאכות שני חיובים. ובניכוש או בהשקאה הוא עושה את שתי המלאכות, ולמה לא נחייבו משום שתיהן.

וגם לרב יוסף קשיא: וכי רק משום זורע, אין, הוא חייב, ואילו משום חורש הוא לא חייב!?

וכי תימא, ואם תרצה לתרץ בין לרבה ובין לרב יוסף, ולומר, שכל היכא דאיכא בפעולה אחת תרתי, שתי עשיות של שתי מלאכות שונות, לא מחייב עליהן אלא חדא.

אין זה נכון. כי:

והרי אמר רב כהנא: הזומר עצים מן האילן בשבת, וצריך לעצים שקצר בעת זמירת האילן (14), הרי הוא חייב שתים - אחת משום נוטע, לפי שעל ידי הזימור גדל העץ יותר. ואחת משום קוצר, שהרי צריך הוא לעצים שזמר (15).

הרי ששייך להתחייב שתיים על שתי מלאכות הנעשות בפעולה אחת, ומדוע חייבוהו רבה ורב יוסף רק אחת.

ומסקינן: (16) קשיא!

איתיביה רב יוסף לרבה, שאמר חייב משום חורש:

הרי שנינו בברייתא בתוספתא: המנכש בשדה הזרועה בכלאים את העשבים הרעים מתוך הטובים, ועוזר בכך להצמחת גידולי הכלאים, והמחפה לזרעי כלאים, שמכסה באדמה את הזרעים שהם כלאים [כגון חרצן של ענבים וגרגירי תבואה] כדי שיקלטו היטב בקרקע - הרי זה לוקה משום "שדך לא תזרע כלאים".

רבי עקיבא אומר, אף המקיים כלאים זרועים בכרמו, ואינו עוקרם, הרי זה לוקה.

ומקשה רב יוסף לרבה:

בשלמא לדידי, דאמינא מנכש בשבת חייב משום זורע, היינו, מובן מה ששנינו שהמנכש בשדה זרועה בכלאים לוקה על כך, כיון דאסירא זריעה בכלאים, דכתיב "שדך לא תזרע כלאים", והמנכש בשדה שצומח בה כלאים הוא כזורע אותם משום שהניכוש עוזר לצמיחתם של הכלאים (17).

אלא לדידך, דאמרת מנכש בשבת חייב משום חורש - למה הוא לוקה במנכש שדה כלאים? וכי חרישה בשדה שיש בה כלאים - מי אסירא!? (18)

אמר ליה, תירץ רבה לרב יוסף: המנכש בכלאים לוקה לא משום הניכוש, לפי שהניכוש אינו אלא חרישה, ואין איסור לחרוש בשדה כלאים, אלא הוא חייב - משום מקיים כלאים בכרמו, ועל כך הוא לוקה גם בלי מעשה כל דהו!

ומקשינן: והא מדקתני בסיפא של הברייתא ההיא "רבי עקיבא אומר אף המקיים כלאים בכרם לוקה", מכלל זאת אתה למד דתנא קמא, האומר מנכש לוקה - לאו משום מקיים כלאים הוא לוקה, אלא רק משום הניכוש בשדה שיש בה כלאים! ומוכח שהמנכש חייב משום זורע.

ומתרצינן: הכי קאמר רבה: כולה כל הברייתא ההיא - רבי עקיבא היא, ובלשון "מאי טעם" קאמר התנא את דבריו. וכך אמר:

מאי טעם המנכש והמחפה בכלאים לוקה, למרות שאין הניכוש נחשב למעשה זריעה?

- משום מקיים כלאים! (19) לפי שרבי עקיבא אומר: אף המקיים כלאים לוקה (20).

ומבארת הגמרא: מאי טעמא דרבי עקיבא?

דתניא: "שדך לא תזרע כלאים".

אין לי שלוקה אלא מי שזורע כלאים בידיו.

המקיים כלאים, בלא שיעשה מעשה בידים - מנין שגם הוא לוקה?

תלמוד לומר "כלאים - שדך לא!".

והיינו, על אף שהכתוב אומר "לא תזרע כלאים", גורעים את תיבת "תזרע", ודורשין "לא כלאים"!

דהיינו, שלא יהיה לך כלאים בכל אופן, ואם קיימים אצלך כלאים עליך לבטלן. ולפיכך המקיימן אצלו ואינו מבטלן עובר בלאו, ולוקה על כך [ועיין פירוש רש"י במסכת מכות כא ב].

תנן, במתניתין: משקין בית השלחין במועד וב שביעית.

ומקשינן: בשלמא במועד מותר, היות ואיסור המלאכה בו משום טירחא הוא. (21) ובמקום פסידא שרו רבנן למטרח קצת.

אלא שביעית תקשי, בין למאן דאמר [רב יוסף לעיל], שהמשקה לזרעים חייב משום זורע, ובין למאן דאמר [רבה לעיל] שהמשקה חייב משום חורש - זריעה וחרישה בשביעית, מי שרי!? (22)

הא כתיב בשביעית "שדך לא תזרע", וגם לענין חרישה נאמר [לגבי שבת] "בחריש ובקציר תשבות", ולמדנו ממנו [בלימוד של "אם אינו ענין לשבת, תנהו ענין לשביעית"], לשביעית.

ואפילו מאן דאמר לקמן שאינו לוקה על החרישה בשביעית, בכל זאת מודה הוא שחרישה בשביעית אסורה מן התורה!

ומתרצינן: אמר אביי: הא דתנן מותר להשקות, מדובר בשביעית בזמן הזה, שאיסורה הוא רק מדרבנן. ובמקום פסידא התירו רבנן.

ורבי היא, הסובר ששביעית נוהגת בזמן הזה רק מדרבנן.

דתניא: רבי אומר: הא דכתיב בשמיטת כספים "וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו". למה כתוב בפסוק פעמיים לשון שמיטה?

בשתי שמטות הכתוב מדבר: אחת שמיטת קרקע, ואחת שמיטת כספים. והקישן הכתוב לשתי השמיטות, ללמדך, כי:

בזמן שאתה משמט קרקע, מאז כניסתן של ישראל לארץ עד שגלו - אתה משמט כספים.

ואילו בזמן שאי אתה משמט קרקע, כגון לפני שנכנסו לארץ, בהיותם במדבר, וכן לאחר שגלו מהארץ - אי אתה משמט כספים! (23)

והיינו, שבזמן הזה סובר רבי ש"אי אתה משמט קרקע" מן התורה, וכל האיסור הוא רק מדרבנן, והם הקילו במקום פסידא.

רבא אמר: אפילו תימא כי זה ששנינו במשנתנו שמשקין בשביעית הוא אליבא דרבנן, החולקים על רבי וסוברים שאף בזמן הזה שביעית היא דאורייתא, נמי ניחא.

כי רק אבות מלאכות של עבודה בקרקע, האמורות במפורש בתורה, אסר רחמנא בשביעית [והם: זריעה, זמירה, קצירה ובצירה, האמורות בלשון לאו בתורה].

דף ג.

אך את התולדות של המלאכות - לא אסר רחמנא.

והשקאה היא רק תולדה, ואינה אב מלאכה האמור בתורה, ולכן אין איסורה אלא מדרבנן, והם הקילו במקום הפסד.

ולהכי משקין בשביעית, היות ורבנן אמנם גזרו על תולדות בשביעית, אך התירו במקום פסידא.

והראיה שלא אסרה תורה תולדות בשביעית, היא מהא דכתיב "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ. שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור. את ספיח קצירך לא תקצור, ואת ענבי נזרך לא תבצור".

ומדייקת הגמרא מלשון הפסוק, שכפל את אותן המלאכות בשדה ובאילן:

מכדי, הרי מלאכת זמירה בכלל מלאכת זריעה היא, ותולדה היא לה, שמהות מלאכת זמירה היא להגביר את הצמיחה של האילן, בדומה לזריעה שמהותה הצמחה בשדה.

וכמו כן מלאכת בצירה בכלל מלאכת קצירה היא, ותולדה היא לה, היות ומהות שתיהן שוה, לחתוך את הפרי ממקום גידולו.

ואם כן, למאי הלכתא, לאיזה ענין, כתבינהו רחמנא לזמירה ולבצירה? הא ידעינן אסור זמירה מאיסור זריעה, ואסור בצירה מאסור קצירה! (24) ובהכרח, שנכתבו מלאכות זמירה ובצירה כדי למימרא, כי רק דאהני של שתי תולדות אלו [זמירה שהיא תולדת זריעה, ובצירה שהיא תולדת קצירה], מיחייב בשביעית (25). אך אתולדות אחרנייתא (26) - לא מחייב! (27)

ומקשינן וכי לא חייבים על שאר תולדות בשביעית?

והתניא: כתיב "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור".

ומדייק התנא: אין לי אלא זירוע, וזימור, חיתוך ענפים יבשים מהגפן, שעליהם חייב בשביעית.

מנין לניכוש, עקירת עשבים רעים מבין טובים, ולעידור, לחפור תחת הגפנים כדי לרפות את הקרקע, ולכיסוח לחתוך למעלה מהקרקע את העשבים הרעים מבין הטובים, מנין שגם מלאכות אלו אסורות בשביעית?

תלמוד לומר "שדך לא. כרמך לא". והיינו, מכך שלא כתב הכתוב איפכא "לא תזרע שדך, לא תזמור כרמך", אלא כתב "שדך לא תזרע", משמע "שדך - לא".

ודרשינן: לא תעשה כל מלאכה שבשדך! ולימוד זה אוסר ניכוש וכדומה.

וכן מהא דכתיב "כרמך לא תזמור" ולא כתיב "לא תזמור כרמך", משמע "כרמך - לא". ודרשינן: לא תעשה כל מלאכה שבכרמך! ובא הכתוב ללמד על מלאכת עידור וכדומה.

הרי שיש עוד תולדות שנאסרו בתורה, חוץ מאותן שתי תולדות של זמירה ובצירה!

ועוד תניא שם: מנין שאין מכרסמין - לשון זימור באילנות (28) -

ואין מזרדין - חיתוך ענפים מיותרים מאילן (29) -

ואין מפסגין - סמיכת אילן שהוא רענן יותר מדאי (30) -

באילן בשביעית?

תלמוד לומר "שדך לא, כרמך לא"! ודרשינן כדלעיל: לא תעשה כל מלאכה שבשדך, ולא תעשה כל מלאכה שבכרמך.

וכן ילפינן בברייתא שם: מנין שאין מזבלין - הנחת זבל בעיקרי האילן,

ואין מפרקין - אבנים מעל עיקרי האילן,

ואין מאבקין - כיסוי שרשים גלויים, באבק,

ואין מעשנין - עישון לניקוי מתולעים,

וכל זה אסור במלאכת האילן? תלמוד לומר "שדך לא, כרמך לא".

תוכן העניינים

חברותא על מועד קטן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה