אור ברסלב
חברותא על מועד קטן פרק שלישי - ואלו מגלחין › דף כה.

חברותא על מועד קטן· הרב יעקב שולביץ

פרק שלישי - ואלו מגלחין · דף כה.

דף כד:

גמרא:

שנינו במשנה שאין קורעים על המת אלא רק קרוביו.

והוינן בה: וכי אפילו היה המת חכם אין קורעין עליו אלא קרוביו?

והתניא: חכם שמת - הכל קרוביו.

ויש לתמוה בלשון הברייתא: וכי "הכל הם קרוביו של חכם" סלקא דעתך לומר? אלא כך כונת הברייתא לומר: הכל נחשבים כקרוביו - הכל קורעין עליו, והכל חולצין עליו, והכל מברין עליו ברחבה! (352)

וכיון שכולם נחשבים כקרוביו, וכולם צריכים לקרוע עליו, מדוע אומרת המשנה שאין קורעים עליו אלא קרובי המת!?

ומשנינן: לא צריכא, משנתנו מדברת במת דלאו חכם הוא.

עוד הוינן בה: ואי אדם כשר הוא - חיובי מיחייב כל אחד למיקרע.

דתניא: מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים? - כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר (353) .

ותמהינן: האם כדי שיבכה ויתאבל אדם על אדם כשר בעתיד, בניו של אדם מתים? וכי ערבונא קא שקיל מיניה, וכי לוקחים ממנו ערבון על כך מראש!?

אלא, כך יש לומר: בניו הקטנים של אדם מתים מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר.

שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר - מוחלין לו על כל עונותיו, בשביל כבוד שעשה לו.

ומשנינן: משנתנו מדברת במת דלאו אדם כשר הוא.

ועוד הוינן בה: אי דקאי התם אם עומד שם אדם שאינו קרוב של המת בשעת יציאת נשמה - חיובי מיחייב גם הוא לקרוע, למרות שהוא אינו קרוב של המת. ומדוע אומרת המשנה שאין קורעים אלא קרוביו!?

דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: העומד על המת בשעת יציאת נשמה - חייב לקרוע. למה זה דומה - לספר תורה שנשרף, שחייב לקרוע כשרואה אותו נקרע (354).

ומשנינן: משנתנו מדברת בכגון דלא קאי התם שלא עומד שם אדם שאינו קרוב למת בשעת יציאת נשמה.

כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה. אמרי: לא גמרינן לא למדנו תורה מיניה, ממנו (355).

אמר להו אביי: מי תניא "הרב שמת כולם כקרוביו"?

הרי "חכם שמת הכל כקרוביו" תניא. ועוד, הרי כל יומא שמעתתיה שמועותיו של רב ספרא נאמרות בפומין בפיותנו בלומדנו בבי מדרשא. ונמצא שאנו לומדים ממנו, גם אם אין אנו תלמידיו באופן ישיר (356).

סבור, סברו רבנן כי אין תקנה להמנעותם מקריעה, כי מה דהוה - הוה. ואין אפשרות לקרוע לאחר זמן.

אמר להו אביי: תנינא: חכם, כל זמן שעוסקין בהספד - חייבין לקרוע עליו.

סבור למיקרע לאלתר בלא הספד.

אמר להו אביי, תניא: חכם - כבודו בהספידו, ויש לכם להמתין מלקרוע עד שעת ההספד (357).

כי נח נפשיה דרב הונא, סבור לאותובי להניח ספר תורה אפורייה, על מטתו, כדי לומר עליו "קיים זה מה שכתוב בזה".

אמר להו רב חסדא: מילתא, דבר, דבחייה, שבחייו של רב הונא, לא סבירא ליה, היה סבור שאין לעשות כן, וכי השתא עתה ליקום ליעבד ליה, נעמוד ונעשה לו דבר שהוא עצמו סבור שאין לעשותו!?

דאמר רב תחליפא: אנא חזיתיה ראיתיו לרב הונא, דבעי למיתב אפורייה, שרצה לישב על מיטה, והוה מנח ספר תורה עליה.

וכף כדא אארעא, הפך רב הונא כד על פיו, ואותיב והניח את ספר תורה עילויה, עליו, משום שסבר שאסור לישב על מיטה שספר תורה מונח עליה (358).

אלמא, קסבר רב הונא אסור לישב על גבי מטה שספר תורה מונח עליה.

לא הוה נפיק פוריא מבבא. לא יצאה מיטתו דרך השער.

סבור לשלשולי דרך גגין. אמר להו רב חסדא: הא גמירנא מיניה: חכם - כבודו שיוציאו מטתו דרך פתח.

סבור לאשנויי להעבירו מפוריא מהמיטה הרחבה ששכב עליה לפוריא צרה.

אמר להו רב חסדא: הכי גמרינא מיניה: חכם - כבודו שיוציאוהו במטה ראשונה שמת עליה.

דאמר רב יהודה אמר רב: מנין לחכם שכבודו במטה ראשונה - שנאמר [שמואל ב ו] "וירכבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה" (359).

פרוס בבא, הרחיבו את השער, ואפקוה.

פתח עליה רבי אבא: ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה ליה שלא תשרה עליו.

מתיב רב נחמן בר חסדא, ואמרי לה רב חנן בר חסדא: הרי כתוב בספר יחזקאל [פרק א] "היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים". ומוכח שגם בבבל שורה השכינה!? טפח ליה אבוה בסנדליה. אמר ליה: וכי לאו אמינא האם לא אמרתי לך לא תיטרוד עלמא בקושיות?

מאי "היה דבר ה'" שהיה כבר ששרתה עליו שכינה בהיותו בארץ ישראל (360).

כי אסקוה להתם, אמרו ליה לרבי אמי ולרבי אסי: רב הונא אתי. והבינו שהוא מגיע חי, כי לא סיפרו להם על מותו.

אמרו רבי אמי ורבי אסי: כי הוינן התם בבבל, לא הוה לן לדלויי רישין מיניה. לא יכולנו להרים ראשנו מחמת גדלותו, וכי השתא אתינן הכא עכשו שבאנו לארץ ישראל אתא בתרין, הוא בא אחרינו?

אמרו להו: ארונו בא!

רבי אמי ורבי אסי נפוק לקראתו ללוותו.

רבי אילא ורבי חנינא לא נפוק.

איכא דאמרי, רבי אילא נפק, רבי חנינא לא נפק. דנפק - מאי טעמיה?

דתניא: ארון העובר ממקום למקום - עומדים עליו בשורה, ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים (361) .

דלא נפק - מאי טעמא?

דתניא: ארון העובר ממקום למקום - אין עומדין עליו בשורה, ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים.

קשיין אהדדי!

לא קשיא.

כאן - ששלדו קיימת.

כאן - בשאין שלדו קיימת.

ורב הונא - שלדו קיימת הוה.

וזה דלא נפק - לא סיימוה קמיה ששלדו קיימת.

אמרי: היכא נינחיה בקבר של מי? רב הונא ריבץ תורה בישראל, ורבי חייא ריבץ תורה בישראל הוה. ולידו של רבי חייא מקומו של רב הונא.

אמרו: מאן מעייל ליה לקוברו ליד רבי חייא?

אמר להו רב חגא: אנא מעיילנא ליה, דאוקמתיה לתלמודאי כי הוינא בר תמני סרי שנין, ולא חזי לי קרי.

ומשמע ליה קמיה, הייתי משמיע שמועות לפני רב הונא, וידעי בעובדיה. והכרתי את מעשיו הגדולים: כגון, דיומא חד אתהפיכא ליה רצועה דתפילין, שהצד השחור היה כלפי גופו, ויתיב עלה ארבעין תעניתא (362) .

עייליה רב חגא לקוברו.

הוה גני שכב שם במערת הקבורה, יהודה בן רבי חייא מימיניה דאבוה, וחזקיה בנו משמאליה.

אמר ליה יהודה לחזקיה: קום מדוכתיך, דלאו אורח ארעא דקאים רב הונא שרב הונא עומד (363).

בהדי דקאים יהודה - קם בהדיה עמודא דנורא.

חזייה רב חגא, איבעית, נבהל מעמוד האש, זקפיה העמיד לארוניה של רב הונא שיחצוץ בינו לבין עמוד האש, ולא יזיקנו, ונפק, אתא.

והאי דלא איענש ענש רב חגא, שהצליח להנצל מעמוד האש, הוא רק - משום דזקפיה לארוניה דרב הונא שיחצוץ ביניהם.

כי נח נפשיה דרב חסדא סבור לאותובי ספר תורה אפורייה, לשים ספר תורה על מטתו.

אמר להו רבי יצחק: מילתא דלרביה לא סבירא ליה, אנן ניקום נעביד ליה!?

סבור דלא למישלל קרעייהו עליו.

אמר להו רבי יצחק בר אמי: חכם, כיון שהחזירו פניהם מאחורי המטה - שוללין (364) .

כי נח נפשיה דרבה בר הונא ורב המנונא - אסקינהו להתם, לארץ ישראל.

תוכן העניינים

חברותא על מועד קטן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה