אור ברסלב
חברותא על מועד קטן פרק שלישי - ואלו מגלחין

חברותא על מועד קטן· הרב יעקב שולביץ

פרק שלישי - ואלו מגלחין

פרק שני - מי שהפך

אסור להתגלח במועד אפילו אם הגילוח הוא ליפות עצמו במועד.

ודבר זה גזירת חכמים הוא, שלא יכנס אדם למועד כשהוא "מנוול", שאינו מגולח. כי חששו חכמים, שישהה אדם את הגילוח לימי חול המועד, שבהם הוא פנוי ממלאכה, ונמצא שנכנס למועד כשהוא אינו מגולח.

ולכן גזרו חכמים שלא יתגלחו במועד.

אלא שהוציאו מכלל גזירתם את האנשים שנאנסו ולא יכלו לגלח בערב הרגל.

מתניתין:

ואלו מגלחין במועד:

הבא מן הדרך, ממדינת הים (1) , ולא היה יכול להתגלח בהיותו בדרך (2).

והבא מבית השביה, והיוצא מבית האסורין, שלא יכלו לגלח שם (3).

והמנודה שהתירו לו חכמים את נידויו במועד, והמנודה אסור בגילוח (4).

וכן מי שנשאל לחכם במועד על נדרו שנדר שלא להתגלח, והותר לו נדרו במועד (5).

והנזיר שנטמא, וכן המצורע שנרפא, ועתה הוא עולה מטומאתו לטהרתו, וצריך להתגלח, מותר להתגלח ברגל, היות ולא היה לו פנאי לכך לפני הרגל (6).

גם על כיבוס גזרו חכמים, ואפילו לצורך המועד, ולא התירו אלא למי שלא היה יכול לכבס לפני המועד:

ואלו מכבסין במועד: הבא ממדינת הים ומבית השביה, והיוצא מבית האסורין

דף יד.

ומנודה שהתירו לו חכמים את נידויו במועד [היות וכל זמן שהיה מנודה הוא אסור בכיבוס].

וכן מי שנשאל במועד לחכם על נדרו, על שאסר עצמו בכיבוס, והותר לו נדרו על ידי החכם, עתה, במועד.

מטפחות מגבות הידים, שמנגבים בהן את הידים, ונמאסו מרוב שימוש (7).

ומטפחות של הספרים, שנהגו ליתנם על האנשים המסתפרים, בשעת התספורת. והסתפרו האנשים שמותר להם להסתפר במועד, והתלכלכו המטפחות (8).

ומטפחות הספג, המגבות שמסתפגים בהן אחר הרחצה, והן מטונפות.

וכן מטפחות הזבין והזבות (9), והנדות, והיולדות (10) .

וכן כל העולין מטומאה לטהרה - הרי אלו מותרין לכבס, לטבול את בגדיהם, ולטהר אותם בכך.

ושאר כל אדם - אסורין לגלח ולכבס במועד.

גמרא:

שנינו במשנה: ושאר כל אדם אסורין לספר ולכבס במועד.

והוינן בה: שאר כל אדם - מאי טעמא אסורין? והרי התספורת והכיבוס צורך המועד הן, ויש להתירם, על אף שהן מלאכות!? (11)

ומשנינן: טעמו של האיסור הוא משום שחששו חכמים שמא יתרשלו בני אדם, וישאירו את מלאכות הגילוח והכיבוס לעשותן במועד, בשעה שהם בטלים ממלאכתם, וכך יכנסו למועד כשהם מנוולים בלי גילוח, ועם בגדים מטונפים.

ומצינו דוגמא לזה, שחוששים שמא ישהו אנשים את הכיבוס והתספורת וישארו בניוולם:

כדתנן: הכהנים שהם אנשי משמר, המשרתים במקדש בזמן ה"משמר" הקבוע שלהם בעבודת המקדש.

וכן הישראלים, "אנשי מעמד", שהם נציגי עם ישראל העומדים על קרבנות הציבור בשעת הקרבתם, ומידי שבוע הם מתחלפים, ובאותו שבוע הם אינם עוסקים במלאכתם - אסורין לספר ולכבס באותו השבוע.

ורק ביום חמישי מותרין לספר ולכבס, מפני כבוד השבת (12) .

ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי אלעזר: מאי טעמא אסורים אנשי המשמר ואנשי המעמד לספר ולכבס בעת שירותם?

כדי שלא יתרשלו, ושלא ישהו את התספורת והכיבוס לשבוע הזה שהם בטלים בו ממלאכתם - שלא יכנסו למשמרתן כשהן מנוולין (13) .

הכא נמי, לגבי תספורת וכבוס במועד, גזרו חכמים לאסור, כדי שלא יכנסו לרגל (14) כשהן מנוולין (15).

בעי רבי זירא: אדם שאבדה לו אבידה ערב הרגל, ולא כיבס ולא הסתפר לפני המועד מחמת שהיה טרוד בחיפוש אחר אבידתו, האם כיון דאניס, שלא התרשל, מותר לו לספר ולכבס במועד (16).

או דלמא, כיון דלא מוכחא מילתא, שאין האנשים הרואים אותו מסתפר ומכבס במועד יודעים שהוא לא התרשל - לא התירו לו!

אמר אביי: אכן גזרו אפילו על מי שלא התרשל, מחמת הרואים.

וכמו שמצינו באפיית המצות לפסח, שגזרו חכמים שלא לעשות בהן צורות, משום החשש שמא ישהו בשעת עשיית הצורות ויבואו להחמיץ את המצות.

ואפילו לאנשי "בית בייתוס", שהיה להם דפוסים לעשיית צורות למצות, ולא היו שוהים כלל בשעת הכנסת הבצק לדפוסים, אסרו חכמים לעשות מצות עם צורות כי יש לחשוש שיתמהו האנשים שאינם מכירים את צורת עבודתם של בית בייתוס, ויאמרו: כל הסריקין [מצות מצויירות במבנה מיוחד של מצה, ונקראות כך על שם ש"סורקים" אותן] אסורין, סריקי בייתוס מותרין!?

ופרכינן לאביי: ולטעמיך, שחוששים לאותם אנשים הרואים אותו עושה מלאכה ואינם יודעים שהיא נעשית בהיתר.

אם כן, הא דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: כל מי שאין לו אלא חלוק אחד - מותר לכבסו בחולו של מועד.

התם נמי, הרי יאמרו: כל החלוקין אסורין ושל זה מותרים! כמו שיש לדבריך לחוש במצה, שיאמרו: כל הסריקין אסורין, סריקי בייתוס מותרין!

ומשנינן: הא אתמר עלה, על דברי רבי יוחנן, המתיר לכבס למי שאין לו אלא חלוק אחד: אמר מר בר רב אשי: איזורו, חגורתו של המכבס את חלוקו היחיד, שחייבוהו חכמים להיות חגור בה על מקטרונו בשעת הכיבוס - מוכיח עליו! (17) והיינו, שחייבוהו חכמים לחגור איזור על גבי הבגד העליון שהוא לובש אותו בשעת כיבוס החלוק, כדי שיהיה סימן לכל שהוא מכבס בהיתר, היות ואין לו אלא חלוק אחד בלבד (18).

רב אשי מתני, היה שונה כך את בעייתו של רבי זירא:

בעי רבי זירא: ספר אומן המספר את הרבים בערב יום טוב, שאבדה לו אבידה ערב הרגל, והרבים שבאים אליו להסתפר רואים אותו שהוא טורח לחפש את אבידתו, ולכן היה אנוס ולא הספיק להסתפר בעצמו - מהו? וצדדי הספק הם:

כיון דאומן הוא, ורבים מצויים אצלו ערב הרגל - מוכחא מילתא שהיה אנוס מלהסתפר בעצמו עקב אבידתו, ולכן אפשר להתיר לו להסתפר במועד (19).

או דלמא, כיון דלא מוכחא מילתא לכל כי הנך, כמו המקרים המנויים במשנה להיתר, שבהם הכל יודעים שהיו אנוסים מלהסתפר לפני המועד - לא התירו לו להתגלח, מחשש הרואים שאינם יודעים מאונסו!?

ומסקינן: (20) תיקו (21) . שנינו במשנה: הבא ממדינת הים, מותר לו לגלח במועד.

ומבארת הגמרא: מתניתין - דלא כרבי יהודה היא! דתניא, רבי יהודה אומר: הבא ממדינת הים - לא יגלח, מפני שיצא שלא ברשות. שלא היה אנוס לצאת מחמת שהיה עליו עול [רשות] של אחרים, אלא יצא ברצון עצמו (22).

אמר רבא: אם יצא שלא לצורך כלל, אלא רק כדי לטייל ולשוט בעולם הרחב - דברי הכל [חכמים ורבי יהודה] אסור לו לגלח במועד, שאין זה אנוס כלל.

ואם יצא לצורך הבאת מזונות למחיה - דברי הכל מותר, שזה חשוב יוצא באונס, ומותר לו להתגלח.

לא נחלקו חכמים ורבי יהודה, אלא במי שיש לו כדי מזונותיו במקומו, ויוצא להרויחא, להגדיל את רכושו, ולהרויח יותר.

מר רבי יהודה מדמי ליה כלשוט, ואוסר עליו להתגלח במועד.

ומר חכמים מדמי ליה כיוצא למזונות (23), שהוא יוצא באונס, ומתירים לו להתגלח במועד (24).

מיתיבי לרבא מברייתא בתוספתא, דתניא:

אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה האוסר למי שבא ממדינת הים, להתגלח במועד, כשיצא שלא ברשות.

ונראים דברי חכמים המתירים לו להתגלח, כשיצא ברשות. ומדייקת הגמרא: מאי, באיזה אופן אמר רבי שנראים דברי רבי יהודה לאסור, ביוצא שלא ברשות?

אילימא ביוצא לשוט.

זה לא יתכן. כי:

והאמרת, הרי אמר רבא, שביוצא לשוט דברי הכל אסור לו להתגלח במועד. וכיצד אמר רבי ש"נראים" בזאת דברי רבי יהודה!?

ואלא שמא תאמר שנראים לרבי דברי רבי יהודה לאסור ביוצא למזונות.

גם זה לא יתכן. כי:

והאמרת, הרי אמר רבא, ביוצא למזונות - דברי הכל מותר!

אלא פשיטא שצריך לומר שנראים לרבי דברי רבי יהודה ביוצא להרויחא.

ואם כן, לדברי רבא, יסתרו דברי רבי ברישא לדברי רבי בסיפא.

כי אימא סיפא: נראין לרבי דברי חכמים להתיר - כשיצא ברשות.

מאי "יצא ברשות"?

אילימא ביוצא למזונות - הא אמרת דברי הכל [וגם לרבי יהודה] מותר!

ואלא בהכרח, שנראה לרבי להתיר כחכמים, ביוצא ברשות להרויחא!

ואם כן תקשי: והא אמרת ברישא כי נראין לרבי דברי רבי יהודה בהא, ביוצא להרוחה, לאסור!

ונמצא שלדברי רבא יסתרו דברי רבי ברישא את דבריו בסיפא, כי ברישא נראים לרבי לאסור ביוצא להרוחה, וכדברי רבי יהודה, ובסיפא הוא מתיר זאת, וכדברי חכמים!

אלא, בהכרח, שאין הביאור כרבא שלא נחלקו אלא להרווחא, אלא נחלקו ביוצא לשוט וביוצא למזונות!

ומשנינן: רבי לא התכוון כלל לומר דעת עצמו, היכן להתיר ולאסור. אלא הוא בא רק להסביר את שיטות החולקים.

והכי קאמר רבי בברייתא הזאת:

נראין דברי רבי יהודה לרבנן לאסור, כשיצא שלא ברשות. ומאי ניהו - לשוט.

שאפילו חכמים לא נחלקו עליו להתיר אלא ביוצא להרויחא.

אבל ביוצא לשוט - מודו ליה לרבי יהודה לאסור.

ונראין דברי רבנן לרבי יהודה להתיר כשיצא ברשות.

ומאי ניהו - היוצא למזונות.

שאפילו רבי יהודה לא נחלק עליהם לאסור אלא ביוצא להרויחא, אבל ביוצא למזונות - מודה להו להתיר.

אמר שמואל: קטן הנולד במועד - מותר לגלח אותו במועד (25) . לפי שאין לך יוצא מ"בית האסורין" גדול מזה. שהרי היה העובר כלוא במעי עמו, ואנוס הוא (26).

ומדייקת הגמא מדבריו של שמואל: אם נולד הקטן במועד - אין, רק אז מותר לגלחו במועד. אבל אם נולד הקטן מעיקרא, מלפני המועד, ולא גילחוהו - לא יגלחוהו במועד, לפי שיכלו לגלחו לפני המועד.

מתיב רבי פנחס לשמואל מברייתא בתוספתא, ששנינו בה:

כל אלו שאמרו בהם חכמים ש"מותר לגלח במועד" - מותר לגלח בימי אבלו.

ומדייק רבי פנחס מכלל ההיתר את האיסור: הא כל מי שאמרו בו חכמים שאסור לו לגלח במועד - אסור לו לגלח בימי אבלו.

דף יד:

ואי אמרת כדברי שמואל, שקטן אית ביה פלוגתא, שיש בדין הגילוח שלו חילוק בין נולד לפני המועד לנולד במועד, ואם נולד לפני המועד אסור לגלחו במועד. אם כן, יהיה אסור לגלח את הקטן בימי אבלו, לפי הכלל שכל האסור לגלח במועד אסור לגלח בימי אבלו.

ומעתה, נמצאת אבילות נוהגת בקטן, באיסור הגילוח בימי אבלו.

וזה לא יתכן. כי:

והתניא: מקרעין לקטן אבל את בגדו - מפני עגמת נפש!

קורעים את בגדו כדי לגרום לעגמת נפש לנוכחים, שיבכו, וירבו בכבוד המת. ומוכח שאין קטן נוהג אבלות, אלא רק קורעים לו את בגדו לעגמת נפש (27).

ומשנינן: אמר רב אשי: מי קתני בדברי הברייתא, האומרת "כל אלו שאמרו מותר לגלח במועד מותר לגלח בימי אבלו", גם את הכלל ההפוך לאיסור, שהא, כל אלו שאינם מגלחים במועד, אסורין לגלח בימי אבלם!?

דלמא אלו שאינם מגלחים במועד, חלוקים הם ביחס לאיסור גילוח באבלותם: יש מהן שאסור להם להתגלח בימי אבלותם, ויש מהן שמותר להם. וקטן הוא בכלל המותרים.

אמימר, ואי תימא רב שישא בריה דרב אידי, מתני הכי לסוגיא האמורה בלשון אחרת:

וכך אמר שמואל: קטן מותר לגלחו במועד, לא שנא נולד במועד ולא שנא נולד מעיקרא, לפני המועד (28).

ועל כך אמר רב פנחס: אף אנן נמי תנינא בברייתא: כל אלו שאמרו מותר לגלח במועד - מותר לגלח בימי אבלו (29) .

ויש לנו לדייק: הא אלו שאסורין לגלח במועד - אסורין לגלח בימי אבלו.

ואי אמרת קטן אסור לגלח במועד - נמצאת אבילות נוהגת בקטן. וזה לא יתכן. כי:

והא תניא: מקרעין לקטן מפני עגמת נפש. ומוכח שרק מפני עגמת נפש מקרעים לקטן, ולא מחמת אבלות.

ועל כך אמר רב אשי: וכי מי קתני "הא כל אלו שאסורין לגלח במועד אסורין לגלח בימי אבלו"?

דלמא יש מהן אסור ויש מהן מותר.

ועתה מבארת הגמרא את דין האבל במועד, ואת המקור לכך:

אבל אינו נוהג אבילותו ברגל, היות ויש ברגל מצות עשה לשמוח, שנאמר [דברים טז] "ושמחת בחגך". ולכן:

אי אבילות דמעיקרא הוא, שהתחיל האבל לנהוג באבלותו לפני המועד - אתי באה מצות עשה של שמחת החג, שהיא מצוה דרבים, שכל ישראל מצווים בה, ודחי עשה של מצות אבלות, שהיא מצוה דיחיד, של האבל (30).

ואי אבילות דהשתא הוא, שמת לו מתו במועד - לא אתי עשה של אבלות דיחיד ודחי עשה של שמחה דרבים (31) . ועתה מסתפקת הגמרא: מנודה - מהו שינהוג נידויו ברגל? (32) אמר רב יוסף: תא שמע מהא ששנינו בברייתא בתוספתא:

דנין במועד דיני נפשות, ודיני מכות, ודיני ממונות.

ואי לא ציית דינא, ואם אינו מציית לפסק הדין - משמתינן ליה, מנדים אותו במועד.

והניחה הגמרא כי כשם שדנים במועד, כך אם אינו מצייית לפסק הדין מנדים אותו במועד (33).

ואי סלקא דעתך שמנודה אינו נוהג נידויו ברגל כיצד יתכן שמשמתים ברגל?

והרי אם זה שהוא כבר משומת ואתי מעיקרא, שהוא בא לרגל בהיותו משומת, אמרת שאתי רגל ודחי ליה מניהוג דיני מנודה.

זה שעדיין לא נידו אותו לפני הרגל, וכי השתא, ברגל, משמתינן ליה אנן!? וכי עתה ננדה אותו ונחייבו לנהוג מעתה בדיני מנודה ברגל, ולא ידחה אותו הרגל מלהתחיל את הנהגת המנודה!?

אלא, מכאן ראיה, שהמנודה מלפני הרגל נוהג נדויו ברגל, ולכן אף מנדים ברגל.

אמר ליה אביי לרב יוסף: ודלמא כונת הברייתא האומרת שדנים במועד, היא לומר שבית דין יושבים במועד לעיוני בדיניה. אך אינם מחליטים במועד אם הוא זכאי או חייב.

ואם כן, אין ללמוד מהברייתא שמשמתים במועד, שהרי אם לא מחליטים על הפסק, אין מי שיסרב לבצע אותו, ואין מי שיתחייב בנידוי על אי ציות לדין.

דאי לא תימא הכי - דיני נפשות דקתני גם הם בברייתא שדנים אותם במועד, האם הכי נמי דקטלין ליה למתחייב מיתה על ידם במועד עצמו?

הרי זה לא יתכן. כי: והא קא מימנעי הדיינים הללו משמחת יום טוב (34) . דתניא, רבי עקיבא אומר: מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש על פי פסק דינם, שאין טועמין דבר מאכל ומשתה כל אותו היום - תלמוד לומר [ויקרא יט] "לא תאכלו על הדם" (35).

אלא בהכרח, שכל הדיון בדיני נפשות בבית דין במועד הוא רק לעיוני בדיניה, אם הוא חייב או זכאי.

אם כן, הכא נמי בדיני ממונות, יושבים בית דין רק לעיוני בדיניה.

אמר ליה רב יוסף לאביי: אם כן, שרק מעיינים בדינו במועד, אך לא מכריעים אותו לומר חייב או זכאי - נמצאת מענה את דינו! כי לאחר שכבר עיינו בו מצפה הנידון לדעת את הכרעת הדין, והעיכוב עד לאחר המועד לשמוע את גזר דינו גורם לו צער של עינוי הדין.

אלא, בהכרח שדנים וגומרים את הדין במועד, בין בדיני נפשות ובין בדיני מכות וממונות. ויש להסיק מכך שאם אינו מציית לדין, אף משמתים אותו במועד.

ומה שהקשית, אם כן בדיני נפשות, שחייבים הדיינים להתענות ביום שהרגו את הנפש, תמנע מהדיינים שמחת יום טוב - יש תקנה לדבר, שיעשוהו באופן שלא יתענו.

כגון: אתו באים הדיינים מצפרא, מהבוקר, ומעייני בדיניה, ואין מכריעים אותו מיד. אלא, יוצאים הדיינים לביתם, ועיילי ואכלי ושתו כולי יומא, ומקיימים את מצות שמחת יום טוב.

והדר אתו ושוב הם חוזרים לבית הדין בשקיעת החמה, בסוף היום, וגמרינן אז לדיניה, וקטלו ליה. והשהייה במשך היום אין בה איסור של עינוי הדין.

אמר אביי, תא שמע ממשנתנו ראיה הפוכה, שאין נוהג המנודה בנידויו במועד (36). שהרי שנינו בה: ומנודה שהתירו לו חכמים.

ומשמע שכונת המשנה לכל מנודה, שבגלל המועד התירו לו חכמים שלא לנהוג בנידויו (37).

אמר רבא: מי קתני במשנתנו לשון "שהתירוהו חכמים", עד שתלמד מלשון זה שהתירו חכמים לכל מנודה שלא ינהג נידויו ברגל!?

והרי "המנודה שהתירו לו חכמים" קתני. ומשמע שמדובר במנודה מסויים בלבד, שאירע והתירו לו חכמים שהיו בדורו את נידויו. וכגון שהיה בנידוי עקב תביעה של בעל דינו, דאזל שהלך המנודה ופייסיה לבעל דיניה. ואתי קמי דרבנן, ובא המנודה לפני חכמים לאחר שפייסו לבעל דינו, ושרו ליה, והתירו לו את נידויו (38).

אך אין ללמוד מכאן שכל מנודה מותר לו לנהוג שלא בנידוי ברגל.

ולאחר שהביאה הגמרא את מחלוקתם של רב יוסף ואביי בניהוג נידוי של המנודה במועד, מביאה הגמרא שאלה דומה בדין מצורע:

מצורע - מהו שינהיג דיני צרעתו, שלא יבוא אל המחנה, ושלא יגלח את שערותיו, ברגל? (39)

כלומר, האם מצות הרגל דוחה את מצות הנהגת המצורע, באותן הנהגות המנוגדות לשמחת הרגל? (40)

אמר אביי: תא שמע לפשוט בעיא זו ממשנתנו, שהרי שנינו בה: והנזיר והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו במועד, רשאי לגלח במועד, כיון שלא היה יכול לגלח לפניו.

ומדייק אביי: רק מחמת שעלה המצורע מטומאה לטהרה במועד, רשאי הוא לגלח אז.

הא כל זמן שהמצורע הוא עדיין בימי טומאתו - נהיג, נוהג הוא באיסור גילוח גם במועד (41).

ודוחה הגמרא את הראיה: יתכן שלשון של "לא מיבעיא" קאמר התנא במשנתנו.

לא מיבעיא, אין צורך לומר בימי טומאתו של המצורע דלא נהיג איסור גילוח ברגל, כיון שמצות שמחת הרגל דוחה אותו. אבל במצורע שעלה מטומאתו לטהרתו במועד, והרי הוא מחוייב מן התורה להתגלח, ניגזור עליו איסור גילוח במועד, היות ומשעה שהתגלח הוא חייב להביא קרבנות לטהרתו, ויש לחוש שמא ישהה קרבנותיו ולא יביאם עד ליום טוב האחרון, ויקריבם אז, ואסור להקריב קרבנות יחיד ביום טוב (42).

קמשמע לן שלא גזרו כן, ומותר לו להתגלח במועד כאשר הוא עולה מטומאה לטהרה. וגם כאשר הוא עדיין טמא מותר לו להתגלח, כיון שמצות שמחת הרגל דוחה את איסור הגילוח.

אמר רבא, תא שמע מהברייתא הדורשת מהכתוב בספר ויקרא [פרק יג] "והצרוע" - לרבות כהן גדול (43), שאף הוא חייב לנהוג בדיני מצורע אם נצטרע (44).

ומדייק רבא: והא כהן גדול, דכל השנה כולה - כשעת הרגל לכולי עלמא דמי. ובכל זאת הוא נוהג בהנהגת מצורע כשנצטרע.

דתנן: כהן גדול מקריב את הקרבנות גם כשהוא אונן, ואינו אוכל (45) . ואילו כל אדם שהוא אונן, אסור לו אפילו לשלוח קרבנותיו להקריבם במקדש כשהוא אונן, כיון שאינו שמח בשעת אנינותו, והרי זה חסרון ב"שלמות האדם". כי מצות הקרבת קרבן נוהגת רק ב"אדם שלם". וכך דרשו חכמים: "שלמים" - בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן.

אך ברגל, האונן משלח את קרבנותיו, כיון שמצות שמחת הרגל דוחה את מצות ניהוג אנינותו.

והיות ולכהן הגדול נחשבת כל השנה כזמן הרגל, שהרי הוא מקריב את קרבנותיו בכל השנה גם כשהוא אונן [כמו שהאונן משלח את קרבנותיו ברגל], ובכל זאת מצינו שכהן גדול נוהג בדיני צרעת (46).

שמע מינה שכל מצורע נוהג צרעתו ברגל (47) . ומסקינן: אכן שמע מינה. ועתה מבארת הגמרא את דין התספורת באבל:

אבל - אסור בתספורת (48) .

ומקור הדין: מדקאמר להו רחמנא לאלעזר ולאיתמר בני אהרן בשעה שמתו נדב ואביהוא אחיהם [ויקרא י]: "ראשיכם אל תפרעו" [ו"פרע" משמעותו גידול שיער], מכלל זה שאסרם הכתוב בגידול שיער בזמן אבלם, אלא ציוה אותם באופן מיוחד לגדל שערם - אתה למד, דכולי עלמא אסור להם לגלח ראשם בימי אבלם (49).

דף טו.

ועתה מסתפקת הגמרא:

מנודין, וכמו כן מצורעין - מה הן בתספורת? (50)

תא שמע מזה ששנינו בברייתא:

א. מנודין ומצורעין - אסורין לספר ולכבס.

ב. מנודה שמת - בית דין סוקלין את ארונו.

רבי יהודה אומר: לא שיעמידו עליו גל אבנים כגלו של עכן. אלא בית דין שולחין ומניחין אבן גדולה על ארונו.

ללמדך, שכל המתנדה ומת בנידויו - בית דין סוקלין את ארונו.

וממשיכה הגמרא לבאר דיני אבל:

אבל חייב בעטיפת הראש.

ולמדנו זאת מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל [יחזקאל כד], כאשר צווה לו הקב"ה שלא לנהוג אבלות בשעה שתמות אשתו:

"ולא תעטה על שפם", שמשמעותו שלא יכסה ראשו עד מקום שפמו.

מכלל זה שהוציא הכתוב את יחזקאל הנביא מניהוג זה של אבילות, אתה למד דכולי עלמא כשהם אבלים, מיחייבי בעטיפת ראשם.

ומסתפקת הגמרא: מנודה - מהו בעטיפת הראש?

אמר רב יוסף: תא שמע מהאמור בברייתא במסכת תענית, שלאחר שהתענו שלש עשרה תעניות עקב עצירת הגשמים, ועדיין לא ירדו להם גשמים:

תוכן העניינים

חברותא על מועד קטן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה