אור ברסלב
חברותא על מגילה פרק שני - הקורא למפרע

חברותא על מגילה· הרב יעקב שולביץ

פרק שני - הקורא למפרע

פרק ראשון - מגילה נקראת

משנה:

הקורא את המגילה למפרע, שהקדים לקרוא את המאוחר - לא יצא (1) ידי חובת קריאה.

קראה על פה, שלא מתוך הכתב, או שקראה תרגום [בגמרא מוקי לה, שקראה ממגילה הכתובה תרגום], או שקראה בכל לשון (2) - לא יצא.

אבל, קורין אותה ללועזות, דהיינו, המכירין לשון לעז (3) - במגילה הכתובה בלשון לעז (4) [כל לשון שאינו לשון הקודש נקרא "לעז" (5). ובגמרא פריך, הא אמרת: קראה בכל לשון - לא יצא?!].

והלועז ששמע אשורית [לשון הקדש] - יצא, אף על פי שאינו מבין את הקריאה.

קראה סירוגין, דהיינו שקורא מעט - ופוסק, וחוזר וקורא מעט - ופוסק, וכן הקוראה מתנמנם [בגמרא מבואר מהו מתנמנם] - יצא (6) .

היה כותבה (7) , או שהיה דורשה, ומגיהה [או מגיהה], ומתוך שהיה עושה דברים אלו - קראה, אם כוון לבו לצאת ידי חובת קריאה (8)

- יצא (9), ואם לאו - לא יצא.

היתה כתובה בסם, ובסיקרא, ובקומוס, ובקנקנתום, או שהיתה כתובה על הנייר ועל הדפתרא [בגמרא מפרש מאי ניהו] - לא יצא, עד שתהא כתובה אשורית (10), על הספר [קלף], ובדיו.

גמרא:

מנא הני מילי דקראה למפרע - לא יצא?

אמר רבא, דאמר קרא: "להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם". מה זמנם - למפרע לא, שהרי אי אפשר שיהא ט"ו קודם לי"ד (11), אף כתבם - למפרע לא קרינן.

ותמהינן: מידי קריאה כתיבה [כתובה] הכא? הא עשייה דימי הפורים כתיבה הכא! דהא כתיב ברישא דקרא: "להיות עושים את שני הימים"?!

אלא, מהכא ילפינן לה. דכתיב: "והימים האלה נזכרים ונעשים". איתקש זכירה - לעשייה. וילפינן הכי: מה עשייה של מצוות הפורים - למפרע לא, שהרי לעולם לא יקדם יום י"ד - לט"ו (12), אף זכירה - למפרע לא.

תנא: וכן בהלל, וכן בקריאת שמע (13), וכן בתפלה, אם אמרם למפרע - לא יצא (14).

הלל - מנלן?

רבה אמר, דכתיב: "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'". ודרשינן: כשם ששקיעת וזריחת החמה לא יהפכו - כך מהולל שם ה' כסדרו דווקא, ולא למפרע.

רב יוסף אמר מהכא ילפינן לה, דכתיב בהלל: "זה היום עשה ה'". שכשם שסדר היום אינו משתנה בשעותיו, כך הלל אינו נאמר למפרע.

רב אויא אמר: "יהי שם ה' מבורך וגו' מהולל שם ה'". ודרשינן מלשון "יהי": כהוויתו יהא - הילול ה' וברכתו. והיינו כסדרו - ולא להיפך.

ורב נחמן בר יצחק ואיתימא רב אחא בר יעקב אמר מהכא: "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם". דהיינו, כסדרו של עולם - שאינו מתהפך, ולא למפרע.

קריאת שמע - מנלן דאינה נאמרת למפרע?

דתניא: קריאת שמע נקראת ככתבה, דהיינו דווקא בלשון הקודש, דברי רבי.

וחכמים אומרים - נקראת בכל לשון (15) . מאי טעמא דרבי?

דף יז:

אמר קרא: (תחילת העמוד) "והיו". ודרשינן: בהויתן יהו, כשם שכתובין במקרא. דהיינו, בלשון הקודש.

ורבנן, מאי טעמייהו?

אמר קרא: "שמע" - בכל לשון שאתה שומע.

ומקשינן: ורבי נמי, הא כתיב "שמע", דמשמע בכל לשון?

ומתרצינן: ההוא קרא מיבעי ליה למדרש מיניה: השמע לאזניך את מה שאתה מוציא מפיך. דהיינו, שלא יקרא בלחש.

ורבנן דדרשו מ"שמע", דיכול לקראה בכל לשון, לא בעו להך קרא למדרש להך דרשא ד"השמע לאזניך", משום דאינהו פליגי עליה דרבי, וסברי כמאן דאמר: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו - יצא.

ומקשינן: ורבנן נמי, הכתיב "והיו", דמשמע - בהוויתן יהו?

ומתרצינן: ההוא מיבעי ליה למימר שלא יקרא למפרע. ורבי, שלא יקרא למפרע - מנא ליה? הא איהו יליף מקרא ד"והיו", דבעינן למקרי דווקא בלשון הקודש!?

ומבארינן: איהו דריש לה מדאבעי ליה לקרא למכתב "דברים", וכתב "הדברים", מהך "ה" יתירא דריש שלא יקרא למפרע.

ורבנן, מאי דרשי מהך "ה" יתירא?

ואמרינן: אינהו "דברים" - "הדברים" לא משמע להו למדרש.

איתברר לן, דמהנך קראי, מ"והיו" או מ"ה" יתירא, דריש האי תנא דלעיל - שלא יקרא קריאת שמע למפרע.

והוינן בה: לימא קסבר רבי דכל התורה כולה - בכל לשון נאמרה להקרא בקריאת התורה (16), דאי סלקא דעתך דדווקא בלשון הקודש נאמרה, למה לי למכתב "והיו" גבי קריאת שמע, הא בלאו הכי בעינן למקרי בלשון הקודש, ככל הקורא בתורה!? על כרחך, דכל התורה נקראת בכל לשון, ורק קריאת שמע בעינן דווקא בלשון הקודש! ודחינן: באמת איכא למימר, דקסבר דכל התורה - בלשון הקודש נאמרה. ואף על פי כן, אצטריך למכתב "והיו" גבי קריאת שמע, משום דסלקא דעתך למדרש מ"שמע", דקרינן בכל לשון שאתה שומע, על אף שכל התורה נקראת דווקא בלשון הקודש, וכרבנן דדרשי הכי, להכי כתב רחמנא "והיו", למימר דאף קריאת שמע - קרינן דווקא בלשון הקודש.

לימא קסברי רבנן דכל התורה כולה - בלשון הקודש דווקא נאמרה לקרות, דאי סלקא דעתך דבכל לשון נאמרה, למה לי למכתב בקריאת שמע "שמע", דמשמע: בכל לשון, הא בלאו הכי קרינן בכל לשון? אלא, על כרחך, דכל התורה כולה - בלשון הקודש דווקא נקראת, ולהכי אצטריך למדרש מ"שמע", דקריאת שמע נקראת אף בשאר לשונות!

ודחינן: אפילו אי נימא, דסבירא להו לרבנן, דבכל לשון נאמרה, אכתי איצטריך למכתב "שמע". דסלקא דעתך אמינא, דנדרוש "והיו" כרבי, דדווקא בהוויתן יהו, להכי כתב רחמנא "שמע", למימר דקוראה בכל לשון.

תפלה - מנא לן דאינה נאמרת למפרע?

דתניא: שמעון הפקולי [יש אומרים שנקרא כך, על שם שהשתכר בצמר גפן שקורין לו פקולא. רש"י] הסדיר שמונה עשרה ברכות בתפילה לפני רבן גמליאל על הסדר (17) , דהיינו, כמשפט המקראות, וכדלקמן. ומעשה זה היה ביבנה.

להכי צריך לאמרן דווקא כסדר, ולא למפרע, שהרי מסודרין הן על סדר המקראות.

אמר רבי יוחנן, ואמרי לה, דבמתניתא תנא: מאה ועשרים זקנים של אנשי כנסת הגדולה, ובהם כמה נביאים, תיקנו שמונה עשרה ברכות - על הסדר (18) .

תנו רבנן: מנין שאומרים ברכת אבות בתפילה?

שנאמר: "הבו לה' בני אלים". דהיינו, הזכירו לפני ה' את אילי הארץ, שהם האבות (19).

ומנין שאומרים ברכה שעניינה גבורות ה' ["אתה גבור וכו'"]? שנאמר בהמשכו של אותו פסוק: "הבו לה' כבוד ועוז".

ומנין שאומרים ברכה שעניינה קדושות ה' ["אתה קדוש וכו'"]?

שנאמר בסיפיה דפרקא דלעיל: "הבו לה' כבוד שמו השתחוו לה' בהדרת קדש".

ומה טעם ראו לומר ברכת בינה ["אתה חונן לאדם דעת וכו'"] - אחר קדושה?

שנאמר: "והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו", וסמיך ליה: "וידעו תועי רוח בינה".

ומה ראו לומר ברכת תשובה ["השיבנו אבינו וכו'"] אחר ברכת בינה?

דכתיב: "ולבבו יבין, ושב ורפא לו". דהיינו, שעל ידי שלבבו יבין, ישוב מרשעו, וירפא לו [רפואת הנפש]. חזינן דכתיבא תשובה אחרי בינה.

ותמהינן: אי הכי, דטעמא הוא משום דכתיבה תשובה אחר בינה, לימא רפואה בתרה דתשובה, כדכתיב בקרא: "ושב", ובתר הכי - "ורפא לו"! ואמאי אמרינן סליחה בתר תשובה?

ומתרצינן: לא סלקא דעתך הכי, למימר רפואה בתר תשובה. דכתיב: "וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח". להכי אמרינן סליחה בתר תשובה.

ומקשינן: ומאי חזית דסמכת אהא קרא ד"וישוב אל ה'" - למסמך סליחה לתשובה, סמוך אהא קרא קמא ד"ושב ורפא" - למסמך רפואה לתשובה?

ומתרצינן: כתב קרא אחרינא: "הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי הגואל משחת חייכי", להכי אמרינן רפואה בתר סליחה.

ומשמע מהאי קרא, דרפואה וגאולה - בתר סליחה נינהו.

ותמהינן: למימרא דגאולה ורפואה, תרוייהו בתר סליחה היא? והכתיב: "ולבבו יבין ושב ורפא לו", חזינן דרפואה - בתר בינה היא?!

ומבארינן: ההוא "ושב ורפא לו" - לאו רפואה דתחלואים היא, אלא רפואה דסליחה היא, דהיינו, שנסלח לו מן השמים, ונרפאה נפשו מעוונותיו. אבל ברכת "רפאנו" - רפואת הגוף היא, ולכן סדרוה אחר סליחה, כסדר הכתוב במקרא: "הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי וגו'".

ומה טעם ראו לומר גאולה ["גואל ישראל"] בברכה שביעית, אחר סליחה, ולא אמרינן ברכת רפואה בתר סליחה, כדכתיב: "הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי"? (20)

אמר רבא: מתוך שעתידין ליגאל בשביעית, ששבוע שמיטה שבן דוד בא בו - חלוק משאר שנים, דשנה ראשונה רעב ולא רעב וכו' כדאמרינן בפרק חלק [סנהדרין צ"ז ע"א], ובשנה שביעית של שמיטה - מלחמות, ובמוצאי שביעית בן דוד בא, לפיכך קבעוה לגאולה בברכה שביעית.

ומקשינן: והאמר מר: בשנה ששית - קולות, דהיינו, שיצא קול שמשיח בן דוד בא (21). בשביעית - מלחמות, במוצאי שביעית - בן דוד בא, אם כן, רק במוצאי שביעית הויא גאולה!?

ומתרצינן: מלחמה נמי - אתחלתא דגאולה היא. שהיא גאולה מן הצרות הבאות עלינו תמיד (22).

ומה ראו לומר רפואה בברכה שמינית? והרי ראוי היה, שגאולה תאמר בשמינית - ולא בשביעית! שהרי רק תחילתה בשביעית, דהא רק במוצאי שביעית - בן דוד בא, ואם כן, נקבענה לגאולה בשמינית, שעיקר הגאולה - בשנה שמינית היא! וברכת רפואה, היה להם לקבוע בשביעית - אחר סליחה, כדכתיב קרא: "הסולח לכל עוניכי הרופא וגו'"!? (23)

אמר רבי אחא: היינו טעמא, מתוך שנתנה מילה בשמינית [ביום השמיני], שצריכה היא רפואה, לפיכך קבעוה לרפואה בברכה שמינית (24) .

ומה ראו לומר ברכת השנים בברכה תשיעית?

אמר רבי אלכסנדרי: ברכה זו כנגד מפקיעי שערים נאמרה, דכתיב: "שבור זרוע רשע". והאי קרא - במפקיע שערים מדבר, דכתיב בההיא פרשתא: "יארב במסתר כאריה בסוכו יארוב לחטוף עני". וכי הלסטים אורב לעני?

אלא, במפקיעי שערים הכתוב מדבר, שרוב דעתם לעניים היא. וקא בעי דוד רחמי, ואמר: שבור זרוע רשע, על ידי שתתן שובע בעולם. ודוד כי אמרה - בפרשה תשיעית אמרה (25) .

ומה ראו לומר קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים?

דכתיב: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". חזינן דקיבוץ גלויות - בעת ברכת השנים הוא, ולהכי אמרינן לה בתר ברכת השנים.

וכיון שנתקבצו גליות - נעשה דין ברשעים, שנאמר: "ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך", וכתיב דעל ידי כך: "ואשיבה שופטיך כבראשונה", ואחר כך: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", להכי אמרינן "השיבה שופטינו" לאחר קיבוץ גלויות.

וכיון שנעשה דין מן הרשעים - כלו הפושעים [הכופרים], וכולל זדים [העושים במזיד] עמהם. שנאמר: "ושבר פושעים וחטאים יחדיו". להכי אמרינן להך ברכה - בתר דין הרשעים שבברכת "השיבה שופטינו ".

וכיון שכלו הפושעים - ממילא מתרוממת קרן צדיקים. דכתיב: "וכל קרני רשעים אגדע - תרוממנה קרנות צדיק".

וכולל גרי הצדק בברכה עם הצדיקים, שנאמר: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", וסמיך ליה: "וכי יגור אתכם גר". להכי אמרינן הכא ברכת "על הצדיקים".

והיכן מתרוממת קרנם של הצדיקים? בירושלים. שנאמר: "שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך". להכי אמרינן הכא ברכת "ולירושלים עירך".

וכיון שנבנית ירושלים - בא דוד. שנאמר:

דף יח.

"אחר ישובו בני ישראל [לארץ ישראל], ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם". להכי אמרינן הכא ברכת "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח".

וכיון שבא דוד - באתה תפלה. דקיימא לן [במס' סנהדרין, דף כ' ע"ב], דמצוה להעמיד מלך לפני בנין בית המקדש. וכיון שנאמר: "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי", ו"הר קדשי" - היינו בית המקדש, על כרחך שכבר בא בן דוד מקודם. להכי אמרינן הכא, אחר ברכת "צמח דוד", את ברכת "שמע קולנו".

וכיון שבאת תפלה - באת עבודה. שנאמר בסיפא דקרא דלעיל: "עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי". שהקדים דוד תפילה, שהיא עבודה שבלב - לעבודת מזבח (26). להכי אמרינן בתר ברכת תפילה - ברכת "רצה וכו' והשב את העבודה וכו'".

וכיון שבאת עבודה - באתה תודה. שנאמר: "זובח תודה יכבדנני". חזינן דתודה - בתר זביחה היא, וזביחה - עבודה היא. להכי אמרינן הכא "מודים".

ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה?

דכתיב: "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וירד מעשות החטאת והעולה והש למים".

ומקשינן: אם כן, אימא לברכת כהנים קודם עבודה?

ומתרצינן: לא סלקא דעתך, דכתיב: "וירד מעשות החטאת וגו'". דמי כתיב "לעשות"? הא "מעשות" כתיב, דמשמע שכבר עשה העבודה, אם כן, ברכה בתר עבודה היא!

ומקשינן: ולימרה לברכת כהנים אחר העבודה, וקודם הודאה?

ומתרצינן: לא סלקא דעתך, דהא כתיב: "זובח תודה", משמע דתודה בתר עבודה היא.

ותמהינן: מאי חזית דסמכת אהאי קרא ד"זובח תודה"? סמוך אהאי קרא ד"וירד מעשות וגו'", דמשמע דברכה בתר עבודה, וקודם הודאה היא!?

ומתרצינן: מכל מקום, מסתברא דעבודה והודאה חדא מילתא היא, דאף הודאה - עבודת המקום היא, ולהכי לא מפסקינן בינייהו בברכת כהנים.

ומה ראו לומר ברכת שים שלום - אחר ברכת כהנים? (27) דכתיב בתר ברכת כהנים: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". וברכה דהקדוש ברוך הוא - שלום היא. שנאמר: "ה' יברך את עמו בשלום". (28)

ותמהינן: וכי מאחר דמאה ועשרים זקנים, ומהם כמה נביאים, תקנו כבר תפלה על הסדר, שמעון הפקולי מאי הסדיר?

ומתרצינן: בתר דתקנו זקנים תפלה - שכחום, וחזר שמעון הפקולי וסדרם (29) . מכאן ואילך, לאחר שתקנו שמונה עשרה ברכות אלו - אסור לספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא בקביעות ברכה (30).

דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב: "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו"? למי נאה למלל גבורות ה' - למי שיכול להשמיע כל תהלתו, והרי אין מי שיכול להשמיע כל תהלתו! (31) לכך אין להוסיף לספר בשבח המקום מדעתו, אלא רק מה שתקנו חכמים (32).

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: המספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא יותר מדאי - נעקר מן העולם (33). שנאמר: "היסופר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבלע".

והכי דריש ליה לקרא: היסופר כל שבחו של מקום אם ארבה בדברי שבח?! (34) ואם בכל זאת אמר לעשות כן - "כי יבלע"!

דרש רבי יהודה איש כפר גבוריא, ואמרי לה: איש כפר גבור חיל: מאי דכתיב: "לך דומיה תהלה"?

דסמא דכולה, מבחר כל הסממנים - משתוקא, שלא להרבות בדברים. והיינו קרא ד"לך דומיה תהלה".

כי אתא רב דימי, אמר: אמרי במערבא: מלה - בסלע, משתוקא - בתרין! (35) כלומר, אם תרצה לקנות את המלה בסלע - קנה את השתיקה בשתים (36).

שנינו במשנתינו: קראה על פה לא יצא וכו'.

מנלן?

אמר רבא: אתיא "זכירה" - "זכירה". כתיב הכא במגילה: "והימים האלה נזכרים", וכתיב התם בפרשת עמלק: "כתב זאת זכרון בספר" (37). מה להלן - בספר, אף כאן - בספר דווקא.

ומקשינן: וממאי דהאי זכירה דהתם - קריאה היא, דלמא עיון בעלמא היא?

ומתרצינן: לא סלקא דעתך. דתניא, כתיב: "זכור את אשר עשה לך עמלק". יכול דהך זכירה - בלב קאמר? כשהוא אומר: "לא תשכח", הרי שכחת הלב אמור כבר. הא מה אני מקיים "זכור"? בפה! (38)

שנינו במשנתינו: קראה תרגום לא יצא וכו'.

והוינן בה: היכי דמי, אילימא דכתיבה מקרא, וקרי לה תרגום, היינו על פה! שהרי אינו קוראה כמו שכתובה בספר!?

ומבארינן: לא צריכא, דכתיבה תרגום, וקרי לה נמי תרגום.

שנינו במשנתינו: אבל קורין אותה ללועזות בלעז וכו'.

ותמהינן: והא אמרת ברישא דאם קראה בכל לשון - לא יצא? ומתרצינן: רב ושמואל דאמרי תרוייהו, דהכא מיירי בלעז יווני.

והוינן בה: היכי דמי, אילימא דכתיבה אשורית, וקרי לה יוונית, היינו על פה! שהרי אינו קוראה כפי שכתובה בספר!?

אמר רבי אחא אמר רבי אלעזר: שכתובה בלעז יוונית.

ואמר רבי אחא אמר רבי אלעזר: מנין שקראו הקדוש ברוך הוא ליעקב "אל"?

שנאמר ביעקב: "ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל". דאי סלקא דעתך דקאמר קרא שלמזבח קרא ליה יעקב "אל", אם כן, "ויקרא לו יעקב אל" - מיבעי ליה לקרא למימר!

אלא, על כרחך דהכי קאמר קרא: ויקרא לו ליעקב "אל". ומי קראו אל? אלהי ישראל (39) .

מיתיבי לרב ושמואל, דאמרי דבלעז יוני יצא: קראה גיפטית, עברית, עילמית, מדית, יוונית - לא יצא. חזינן דגם בלעז יווני לא יצא!? ומתרצינן: הא דמתניתין לא דמיא אלא להא ברייתא, דתניא: קראה גיפטית - לגיפטים, עברית - לעברים, עילמית - לעילמים, יוונית ליוונים - יצא. דבמתניתין נמי בכהאי גוונא מיירי, שקראה ללועזות. דתנן: "אבל קורין אותה ללועזות בלעז".

ותמהינן: אי הכי, רב ושמואל, אמאי מוקמי לה למתניתין בלעז יוונית דווקא, לוקמה בכל לעז, דהא דין זה בכל לשון הוא, דאם קראה לאותם שמדברים בלשון זו - יצא!?

אלא, הדרינן בן. באמת מתניתין - אף כברייתא, ומיירי בכל לשון, שאם קראה בלשון גיפטית למדיים - לא יצא. אבל קורין אותה ללועזות - בלעז שלהם. ואין מחלוקת בין הברייתות, ומתניתין - כתרוייהו. וכי איתמר דרב ושמואל - בעלמא איתמר, ולא אמתניתין. והכי איתמר: רב ושמואל דאמרי תרוייהו: לעז יווני (40) - לכל כשר, ואפילו לאותן שאינה שפתם (41).

ומקשינן: והא קתני בברייתא: "יוונית ליוונים", משמע דליוונים - אין, יצא, אבל לכולי עלמא - לא?

ומתרצינן: אינהו, רב ושמואל, דאמור כרבן שמעון בן גמליאל. דתנן: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף ספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית, חזינן דסבירא ליה דיוונית - לכל כשרה.

ומקשינן: אם כן, לימרו רב ושמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל?

ומתרצינן: אי הוו אמרי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, הוה אמינא, הני מילי בשאר ספרים, אבל במגילה דכתיב בה: "ככתבם", אימא דלא יצא אם כתבה יוונית, קמשמע לן דיצא (42).

שנינו במשנתינו: והלועז ששמע אשורית יצא וכו'. ומקשינן: והא לא ידע מאי קאמרי?

ומתרצינן: מידי דהוה אנשים ועמי הארץ, דאינהו נמי לא ידעי מאי קאמרי - ויוצאין ידי חובתן.

מתקיף לה רבינא: מאי קשיא לך מעיקרא, ומאי איצטריך לתרוצי מידי דהוי אנשים? אטו אנן, התלמידי חכמים (43), קרא ד"האחשתרנים (44) בני הרמכים" - מי ידעינן פירושא דידיה (45) ? אלא, מצות קריאה ופרסומי ניסא הוא, הכא נמי, בלועז ששמע אשורית, מצות קריאה היא, ופרסומי ניסא נמי איכא, דאף על פי שאינן מבינים הקריאה, שואלין את השומעים היאך היה הנס, והם מודיעים להם.

שנינו במשנתינו: קראה סירוגין יצא וכו'.

לא הוו ידעי רבנן תלמידי רבי מאי "סירוגין" (46) . שמעוה לאמתא דבי רבי, דקאמרה להו לרבנן דהוי עיילי פסקי פסקי לבי רבי, שהיו נכנסים מעט - ופוסקין, ונכנסין עוד מעט - ופוסקין: עד מתי אתם נכנסין סירוגין סירוגין!?

והיינו נמי פירושא ד"סירוגין" דמתניתין. שקורא מעט - ופוסק, וקורא שוב מעט - ופוסק.

לא הוו ידעי רבנן מאי "חלוגלוגות" [שנשנו בכמה מקומות, כגון: "כל שבעת הימים לא היה אוכל השום והחלגלוגות". יומא י"ח ע"א].

שמעוה לאמתא דבי רבי, דאמרה ליה לההוא גברא דהוה קא מבדר פרפחיני [מין ירק]: עד מתי אתה מפזר חלוגלוגך.

לא הוו ידעי רבנן מאי פירושא דהאי קרא: "קנה חכמה וגו' סלסלה ותרוממך". שמעוה לאמתא דבי רבי דהוות אמרה לההוא גברא דהוה מהפך במזייה, אמרה ליה: עד מתי אתה מסלסל בשערך. ולמדו מכך שסלסול - לשון חיפוש והיפוך הוא (47).

לא הוו ידעי רבנן מאי פירושא דהאי קרא: "השלך על ה' יהבך".

אמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה אזילנא בהדי ההוא טייעא [ישמעאלי], וקא דרינא טונא [והייתי נושא משא]. ואמר לי ההוא טייעא: שקול יהביך - ושדי אגמלאי. למדנו ש"יהבך" לשון משא הוא (48).

לא הוו ידעי רבנן מאי פירושא דהאי קרא: "וטאטאתיה במטאטא השמד".

שמעוה לאמתא דבי רבי, דהוות אמרה לחברתה: שקולי טאטיתא, וטאטי ביתא. תנו רבנן: קראה סירוגין - יצא. קראה (תחילת העמוד) סירוסין [למפרע] - לא יצא (49) .

דף יח:

רבי מונא אומר משום רבי יהודה: אף בסירוגין, אם שהה בתוך הקריאה, שיעור זמן שהיה בו כדי לגמור את כולה (50) - חוזר לראש.

אמר רב יוסף: הלכה כרבי מונא שאמר משום רבי יהודה.

אמר ליה אביי לרב יוסף: האי דאמרן דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, האם הכוונה ששהה כדי לגמור מהיכא דקאי עתה - לסיפא, או דלמא: כדי לגמור מרישא דמגילה לסיפא?

אמר ליה: מרישא לסיפא. דאי נימא דהכוונה מהיכא דקאי לסיפא, אם כן, נתת דבריך לשיעורין! שאין שיעור "כדי לגמור את כולה" שווה בכל, שיש ששוהה במקום זה במגילה, ויש ששוהה במקום אחר.

אמר רבי אבא אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב: הלכה כרבי מונא.

ושמואל אמר: אין הלכה כרבי מונא.

בסורא מתנו הכי, כדאמרן לעיל.

בפומבדיתא מתנו הכי: אמר רב כהנא אמר רב: הלכה כרבי מונא. ושמואל אמר: אין הלכה כרבי מונא.

רב ביבי מתני איפכא: רב אמר: אין הלכה כרבי מונא, ושמואל אמר הלכה כרבי מונא.

אמר רב יוסף: נקוט דרב ביבי בידך (51), דהא שמואל הוא דחייש לדעת יחידאה.

דתנן: שומרת יבם, שמת בעלה בלא בנים - וזקוקה ליבום, והיו לו כמה אחים, ודינא הוא דמצוה בגדול לייבם, שקידש אחיו של היבם, שהוא גדול האחים, את אחותה של היבמה, לאחר שנפלה לפניהם ליבום. משום רבי יהודה בן בתירה אמרו: אומרים לו לאח שקידש: המתן מלכונסה עד שיעשה אחיך הגדול מעשה ביבמתו, שייבם או יחלוץ.

אבל קודם שעשה אחיו הגדול מעשה - הרי היא לכל אחד מן האחים כאשתו, על ידי זיקת ייבום. ואם כן, אסור באחותה משום אחות אשה.

ופליגי רבנן אדרבי יהודה, וסברי, דהואיל ושני אחים הם, אין זיקתה מוטלת על כל אחד מן האחים להיות כאשתו, ואם כן, מותר באחותה.

ואמר שמואל: הלכה כרבי יהודה בן בתירה. חזינן דאיהו חייש לדעת יחידאה.

תנו רבנן: השמיט בה [במגילה] הסופר אותיות או פסוקין, וקראן הקורא כמתורגמן המתרגם, דהיינו שקראן בעל פה, כשם שהמתורגמן אומר דבריו בעל פה (52) - יצא.

מיתיבי: היו בה במגילה אותיות מטושטשות (53), או מקורעות, אם רשומן ניכר - כשרה, ואם לאו - פסולה. חזינן דלא מהני שיקרא בעל פה!? ומתרצינן: לא קשיא. הא דאמרן דפסולה - היינו היכא דבכולה מגילה, האותיות מטושטשות או מקורעות.

ואילו הא דאמרן דכשרה כשהשמיט בה אותיות או פסוקין - היינו היכא דהשמיט רק במקצתה (54) (55) . תנו רבנן: אם השמיט בה הקורא פסוק אחד (56), לא יאמר: אקרא עתה את כולה מכאן ואילך, ואחר כך אקרא את אותו פסוק, אלא, קורא מאותו פסוק ואילך.

נכנס לבית הכנסת, ומצא את הצבור שקראו כבר חציה של מגילה, לא יאמר: אקרא עתה חציה הנותר עם הצבור, ואחר כך אקרא חציה הראשון, אלא קורא אותה מתחילתה ועד סופה (57) . שנינו במשנתינו: מתנמנם יצא וכו'.

היכי דמי מתנמנם?

אמר רב אשי: נים [ישן] ולא נים, תיר [ער, כדמתרגמינן "ויקץ" - "ואיתער"] ולא תיר (58), דקרו ליה - ועני [ועונה]. ולא ידע לאהדורי סברא כששואלין אותו, וכי מדכרו ליה את הסברא - מידכר (59) . שנינו במשנתינו: היה כותבה דורשה ומגיהה, אם כוון לבו יצא וכו'.

והוינן בה: היכי דמי? אי דקא מסדר פסוקא פסוקא בעל פה - וכתב לה לאחר מכן, כי כוון לבו - מאי הוי, הא על פה הוא!?

ואלא דכתב פסוקא פסוקא - וקרי ליה לאותו פסוק שכתב, ואחר כך המשיך לכתוב. ומי יצא בכהאי גוונא?

והאמר רבי חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כדברי האומר שצריך לקרות את כולה. ואפילו למאן דאמר דסגי לקרותה מאיש יהודי, מכל מקום צריכה שתהא כתובה כולה לפניו כשקוראה, והכא, הרי בזמן שקרא, לא היתה כל המגילה כתובה לפניו!?

אלא, הכא מיירי דמנחה מגילה שלמה קמיה, ומעתיק ממנה, על ידי שקרי לה מינה פסוקא פסוקא - וכתב לה לההוא פסוקא (60), בכהאי גוונא יצא, שהרי הוא קורא ממגילה שלמה.

לימא דמתניתין דידן מסייע ליה לרבה בר בר חנה. דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אסור לסופר לכתוב אות אחת שלא מן הכתב. דהא הכי מוכח ממתניתין, דעל כרחך ליכא לאוקמה אלא בכותב מתוך הכתב!

תוכן העניינים

חברותא על מגילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה