חברותא על מגילה· הרב יעקב שולביץ
פרק שלישי - הקורא עומד · דף כג:
ומתרצינן: כיון דמשום כבוד תורה הוא דעולה, לקרות (תחילת העמוד) כנגדו בנביא - נמי לא בעי. (59)
מתקיף לה רבא: והרי הפטרת "עולותיכם ספו" [היא הפטרת פרשת צו], דלא הויין עשרין וחד פסוקין - וקרינן!?
ומתרצינן: שאני התם - דסליק עניינא [שמסתיים הענין] קודם עשרין וחד פסוקין, ולהכי לא קרינן טפי.
ותמהינן: והיכא דלא סליק עניינא - לא פחתינן מעשרים ואחד פסוקין?
והאמר רב שמואל בר אבא: זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרבי יוחנן, וכי הוה קרינן עשרה פסוקי בהפטרה - אמר לן רבי יוחנן: אפסיקו!
ומתרצינן: מקום שיש תורגמן - שאני, משום דאיכא טרחא דציבורא אם יקראו הרבה (60).
דתני רב תחליפא בר שמואל: לא שנו דאין פוחתין מעשרין וחד פסוקין, אלא במקום שאין תורגמן. אבל מקום שיש תורגמן - פוסק היכא דסליק עניינא, ואף אי לית בה כ"א פסוקין (61).
מתניתין:
אין פורסין על שמע, דהיינו, אם באו מנין אנשים לבית הכנסת לאחר שקראו הציבור קריאת שמע, עומד אחד, ואומר קדיש, וברכו (62), וברכה ראשונה של קריאת שמע (63) ["פורסין" מלשון פרוסה, דהיינו חצי הדבר (64)],
ואין עוברין לפני התיבה [שליח ציבור] (65),
ואין הכהנים נושאין את כפיהם (66) ,
ואין קורין בתורה בציבור, ואין מפטירין בנביא,
ואין עושין מעמד ומושב למת, שכשהיו נושאין את המת לקברו, היו יושבין לבכותו - ועומדין, וכך היו עושין שבע פעמים, והרוצה להספידו - סופדו,
ואין אומרים ברכת אבלים, דהיינו ברכת רחבה [ובגמרא יתבאר מאי היא],
וכן אין עושין תנחומי אבלים, דהיינו, שכשהיו חוזרין מן הקבר, היו עומדים ומנחמים את האבל, וכן אין מברכין ברכת חתנים, דהיינו שבע ברכות,
ואין מזמנין על ברכת המזון בשם, דהיינו, לומר: "נברך אלקינו",
כל הדברים הללו - אין עושין אותם בפחות מעשרה בני אדם.
ובפדיון קרקעות של הקדש (67) - בעינן עשרה, תשעה מהם ישראלים - וחד כהן.
ואדם, אם בא להפדות מיד הקדש - דינו כיוצא בהן, כקרקעות [ובגמרא מפרש לה היאך אדם קדיש].
גמרא:
מנא הני מילי דבעינן עשרה?
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ודרשינן: כל דבר שבקדושה - לא יהא נעשה בפחות מעשרה (68) .
מאי משמע, היכי משתמע מהך קרא האי מלתא?
דתני רבי חייא: אתיא בגזירה שוה ד"תוך"
- "תוך". דכתיב הכא: "ונקדשתי בתוך בני ישראל", וכתיב התם, במעשה קורח: "הבדלו מתוך הע דה".
ואתיא מעשה קרח בגזירה שוה: "עדה" - "עדה" ממרגלים. דכתיב התם, במרגלים: "עד מתי לעדה הרעה הזאת".
מה להלן, במרגלים - עשרה הוו, שהרי היו שנים עשר מרגלים, ויצאו יהושע וכלב מכלל "עדה רעה", שהרי לא היו באותה עצה, אף כאן, במעשה קרח - עשרה.
והשתא ילפינן מקרח, בגזירה שוה ד"תוך - תוך", לדבר שבקדושה, דכתיב ביה: "ונקדשתי בתוך בני ישראל", דבעינן ביה עשרה.
שנינו במשנתינו: ואין עושין מעמד ומושב בפחות מעשרה.
מאי טעמא?
כיון דבעי הממונה למימר להו לאותן מנחמים: "עמדו יקרים עמודו, שבו יקרים שבו" [דהיינו, שלאחר שהיו יושבין מעט, היה אומר להם הממונה: עמדו ולכו למקום אחר. רשב"ם בבבא בתרא דף ק' ע"ב], בבציר מעשרה - לאו אורח ארעא להטריח שליח לכך, לקרותן "יקרים". דאם כן, מה הנחת למרובין?! שנינו במשנתינו: ואין אומרים ברכת אבלים וברכת חתנים.
והוינן בה: מאי ברכת אבלים?
ומבארינן: ברכת רחבה. דהיינו, שכשהיו מברין את האבל, היו עושין סעודה ראשונה ברחבה, ושם היו מברכין [כדאמרינן במס' כתובות דף ח' ע"ב, עיי"ש. וע"ע בתוס' הכא].
דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: ברכת אבלים - מברכין בעשרה, ואין אבלים מן המנין, שהרי אומרין ברכה מיוחדת לאבלים בפני עצמן, ולמנחמין בפני עצמן, ואין כוללין אותן יחד [כדאמרינן התם במס' כתובות].
ברכת חתנים - בעשרה, וחתנים מן המנין (69) .
שנינו במשנתינו: ואין מזמנין על המזון בשם פחות מעשרה. מאי טעמא:
כיון דבעי למימר: "נברך לאלהינו" (70) , בבציר מעשרה - לאו אורח ארעא למימר ברכה בשם.
שנינו במשנתינו: והקרקעות תשעה וכהן, ואדם - כיוצא בהן.
מנא הני מילי דבקרקעות בעינן תשעה וכהן?
אמר שמואל: עשרה "כהנים" כתובים בפרשה דהקדשות. חד "כהן" - בעינן לגופיה, למימר דבעינן כהן בפדיון קרקעות הקדש. ואידך קראי ד"כהן" - הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט - אלא לרבות, דאפילו ישראל מהני. להכי בעינן תשעה ישראלים - וחד כהן (71) .
ומקשינן: ואימא דבעינן חמשה כהנים וחמשה ישראלים, דהא כהן שני שכתוב בפרשה - למעוטי אתא, אבל כהן שלישי - כבר לא בעינן ליה למעוטי, אם כן, אמר קרא דבעינן עוד כהן, וכן בכולן, חד למעוטי ולמימר דסגי ישראל, וחד למימר דבעינן עוד כהן!?
ומסקינן: קשיא.
שנינו במשנתינו: ואדם הבא להפדות - כיוצא בהן.
ותמהינן: אדם מי קדוש (72) ?
אמר רבי אבהו: באדם האומר: "דמי עלי"
מיירי.
דתניא: האומר "דמי עלי", שמין אותו כעבד ונותן דמיו להקדש.
ועבד - הא איתקש לקרקעות (73). דכתיבבהו: "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה".
ולהכי, כי היכי דבקרקעות - בעינן עשרה, הכי נמי באומר "דמי עלי", ששמין אותו כעבד - בעינן עשרה.
מתניתין:
הקורא בתורה, לא יפחות משלשה פסוקים.
ולא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד, כדי שלא יטעה המתורגמן, שהרי הוא מתרגם על פה, ועלול לטעות (74).