חברותא על מגילה· הרב יעקב שולביץ
פרק שלישי - הקורא עומד
מתניתין:
הקורא את המגילה, יכול לקראה בין עומד ובין יושב (1) .
בין אם קראה אחד, ובין אם קראוה שנים יחד - יצאו. ולא אמרינן הכא: "תרי קלי לא משתמעי" [והטעם יבואר בגמ'].
מקום שנהגו לברך לאחר קריאת המגילה - יברך (2) . והיכא דנהגו שלא לברך - לא יברך. כלומר, אין צריך לברך.
בימי שני וחמישי, ובשבת במנחה, שתקן עזרא (3) שיהו קורין בתורה, קורין שלשה קרואין, כהן לוי וישראל. אין פוחתין מהן, משלשה קרואין, ואין מוסיפין עליהן.
ומאי טעמא דאין מוסיפין עליהן?
בשני וחמישי - משום בטול מלאכה, שהרי ימי מלאכה הן.
ובשבת - משום שכל היום היו רגילין לדרוש, והיו מתפללין מנחה רק סמוך לחשכה, ואם יוסיפו על הקרואין, יקשה לציבור העיכוב.
וכן, אין מפטירין (4) בנביא (5) בהני זימני, משום הני טעמי. בשבת - משום דטורח הוא לציבור. ובשני וחמישי - משום ביטול מלאכה.
הפותח והחותם בתורה - מברך לפניה ולאחריה. כלומר, הפותח - מברך לפניה, והחותם - מברך לאחריה, ושאר הקרואין לא מברכין כלל (6) [וטעם מנהגנו שכל העולים מברכים - יבואר בגמרא]. בראשי חדשים ובחולו של מועד, קורין ארבעה. אין פוחתין מהן, ואין מוסיפין עליהן, משום דאיכא בהני זימני ביטול מלאכה, דאף בחולו של מועד - מלאכת דבר האבד מותרת. ואין מפטירין בנביא משום האי טעמא גופיה [דביטול מלאכה].
ואף בימים אלו, שמוסיפין בהם קרואין, רק הפותח והחותם בתורה - מברך לפניה ולאחריה, ואין הקרואין הנוספים מוסיפין ברכה לפניה ולאחריה (7).
זה הכלל:
כל שיש בו מוסף ואינו יום טוב - קורין ארבעה, והיינו, ראש חודש וחולו של מועד (8). ובימים אלו, אין פוחתין, ואין מוסיפין, ואין מפטירין - וכדלעיל.
ביום טוב - קורין חמשה.
ביום הכפורים - קורין ששה.
בשבת - שבעה.
ובימים אלו, אין פוחתין מהן, אבל מוסיפין עליהן (9), ומפטירין בנביא.
ואף שמוסיפין בימים אלו קרואים, רק הפותח והחותם בתורה - מברך לפניה ולאחריה.
גמרא:
תנא: מה שאין כן בקריאת התורה, שאין קוראה בציבור - אלא מעומד (10).
מנהני מילי?
אמר רבי אבהו: דאמר קרא, דאמר ליה קודשא בריך הוא למשה: "ואתה פה עמד עמדי", וכי הא דדייק ואמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב - אי אפשר לאומרו. כביכול - אף הקדוש ברוך הוא בעמידה. דהא אמר הקדוש ברוך הוא למשה "עמד עמדי", וכביכול עמד אף הוא כאדם.
חזינן דבעינן עמידה כשקורא ומשמיע לאחרים, דהא הקב"ה עמד כשהשמיע למשה (11).
ועוד דייק ואמר רבי אבהו מהאי קרא: מנין לרב שלא ישב על גבי מטה, וישנה לתלמידו היושב על גבי קרקע (12) , אלא, או ישבו שניהם על גבי המטה, או שניהם על גבי קרקע,
שנאמר: "ואתה פה עמד עמדי". חזינן דתרווייהו, הרב והתלמיד, צריכין להיות באותו מקום בישיבתם או בעמידתם.
תנו רבנן: מימות משה ועד רבן גמליאל, לא היו למדין תורה - אלא מעומד (13) .
משמת רבן גמליאל - ירד חולי לעולם, והיו למדין תורה מיושב מחמת חולשה.
והיינו דתנן: משמת רבן גמליאל - בטל כבוד תורה (14) .
כתוב אחד אומר במשה: "ואשב בהר". וכתוב אחד אומר: "ואנכי עמדתי בהר". קשו קראי אהדדי!?
אמר רב: עומד - ולומד מפי הגבורה, יושב - ושונה שוב לבדו מה שלמד.
רבי חנינא אמר: לא עומד ממש היה, ולא יושב ממש, אלא שהיה שוחה (15) .
רבי יוחנן אמר: באמת עומד היה, והאי דכתיב: "ואשב בהר" היינו שנתעכב שם, שאין ישיבה - אלא לשון עכבה [עיכוב]. שנאמר: "ותשבו בקדש ימים רבים", והיינו, שנתעכבו שם ימים רבים.
רבא אמר: רכות, דברים רכים ונוחין שקל לאדם לשמען - שמען משה מעומד, וקשות - שמען מיושב.
שנינו במשנתינו: קראה אחד קראוה שנים יצאו וכו'.
דף כא:
תנא: מה שאין כן בתורה, שאין קוראה - אלא אחד לבדו (16).
תנו רבנן: בתורה - אחד קורא, ואחד מתרגם. ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין, משום דתרי קלי - לא משתמעי.
ובנביא - אחד קורא, ואפילו שנים מתרגמין. ובלבד שלא יהו שנים קורין, ושנים מתרגמין.
וטעמא, משום שהתרגום אינו אלא כדי להשמיע לנשים ולעמי הארץ שאינם מבינים הקריאה. ולהכי, בתרגום של תורה, צריכין שישמעו היטב, כדי שיהו מבינין את המצוות, ולהכי לא יתרגמו שנים. אבל בתרגום של נביאים - לא קפדינן כולי האי.
ובהלל ובמגילה - אפילו עשרה קורין, ועשרה מתרגמין (17) .
מאי טעמא?
כיון דחביבה, יהבי השומעין דעתייהו - ושמעי אפילו משנים (18).
שנינו במשנתינו: מקום שנהגו לברך - יברך וכו'.
אמר אביי: לא שנו דבמקום שנהגו שלא לברך - לא יברך, אלא לאחריה. אבל לפניה - מצוה לברך.
דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות כולן - מברך עליהן עובר (19) [קודם] לעשייתן. מאי משמע דהאי "עובר" - לישנא דאקדומי הוא?
אמר רב נחמן בר יצחק, דאמר קרא: "וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי". והיינו - שהקדים את הכושי.
אביי אמר: מהכא, דכתיב: "והוא עבר לפניהם".
ואיבעית אימא מהכא: "ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם".
לפניה מאי מברך?
רב ששת מקטרזיא איקלע לקמיה דרב אשי, ובריך מנ"ח. דהיינו ראשי תיבות של: "על מקרא מגילה", "שעשה נסים לאבותינו", ו"שהחיינו" (20) (21).
לאחריה מאי מברך?
"ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, הרב את ריבנו, והדן את דיננו, והנוקם את נקמתנו, והנפרע לנו מצרינו, והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו (22), ברוך אתה ה', הנפרע לישראל מכל צריהם".
רבא אמר בסיומא דהך ברכה: האל המושיע.
אמר רב פפא: הלכך, כיון דמר אמר הכי, ומר אמר הכי - נימרינהו לתרוייהו. והכי נימא: "ברוך אתה ה' הנפרע לישראל מכל צריהם האל המושיע".
שנינו במשנתינו: בשני ובחמישי בשבת במנחה קורין שלשה וכו'.
הני שלשה קרואין, כנגד מי הם?
אמר רב אסי: כנגד תורה נביאים וכתובים.
רבא אמר: כנגד כהנים לוים וישראלים.
והוינן בה: אם כן, דמנין הקרואין כנגד דבר כלשהו נתקן, אלא הא דתני רב שימי: אין פוחתין מעשרה פסוקין בבית הכנסת (23) , ופסוק ד"וידבר ה' אל משה לאמר" עולה מן המנין, אף על פי שאין ללמוד ממנו כלום. הני עשרה פסוקין כנגד מי הם? אמר רבי יהושע בן לוי: כנגד עשרה בטלנין שבבית הכנסת.
רב יוסף אמר: כנגד עשרת הדברות שנאמרו למשה בסיני.
ורבי יוחנן אמר: כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם.
הי נינהו עשרה מאמרות?
כל קראי ד"ויאמר" דבראשית, כגון: "ויאמר אלקים יהי אור".
ותמהינן: הני "ויאמר" - תשעה הוו!?
ומתרצינן: "בראשית ברא אלקים" שנאמר בבריאת שמים וארץ - נמי מאמר הוא. דכתיב: "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם", חזינן דשמים וארץ - נמי במאמר נבראו.
אמר רבא: אם הראשון משלשת הקרואים הוא שקרא ארבעה פסוקים [שהרי קורין עשרה פסוקין לשלשה קרואין, אם כן, יוצא שאחד הקרואין קורא ארבעה פסוקין, והשאר קורין כל אחד שלשה שלשה פסוקין] - משובח הוא. וכן שני שקרא ארבעה [אם לא קרא הראשון] - משובח. וכן שלישי שקרא ארבעה - משובח (24) .
והשתא מפרש רבא למילתיה:
ראשון שקרא ארבעה - משובח, מנלן?
דתנן: בשלש קופות של שלש סאין, שבהן תורמין את הלשכה. והיינו, שהיו מניחין בלשכה את מטבעות מחצית השקל, ושלש פעמים בשנה היו נוטלין אותן משם באותן שלוש קופות, כדי לקנות בהם קרבנות.
והיה כתוב עליהן אותיות אב"ג, כדי לידע איזו מהן, מאותן קופות, נתרמה ראשון, כדי להקריב ממנה ראשון, משום שמצוה בראשון. חזינן דראשון משובח.
אמצעי שקרא ארבעה - משובח, מנלן?
דתניא, כתיב: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" - מלמד שמצדד (25) פניהם של ששת הנרות, דהיינו, פיהם של הנרות [נרות - הם הבזיכין שבהם מניחים את השמן והפתילה], ששם מונחת הפתילה, כלפי נר מערבי, שהוא הנר הקבוע בגוף המנורה, באמצעה. והיינו - "אל מול פני המנורה".
ונר מערבי - היה מוטה כלפי שכינה שהיא במערב, שהמנורה היתה מונחת במשכן בין צפון לדרום, ונר מערבי היה משוך קמעה כלפי מערב (26).
ואמר רבי יוחנן: מכאן - שאמצעי משובח, שהרי כל הנרות היו פונים כלפי נר מערבי, שהוא אמצעי.
ואחרון שקרא ארבעה - משובח. מאי טעמא?
משום דמעלין בקדש - ולא מורידין. ולהכי, עדיפא טפי שיקרא האחרון ארבעה. דאם יקרא אחד מן הראשונים ארבעה, נמצא שמורידין באחרון - שקורא רק שלשה.
רב פפא איקלע לבי כנישתא דאבי גובר, וקרא הראשון ארבעה פסוקין, ושבחיה רב פפא (27) .
שנינו במשנתינו: אין פוחתין מהן ואין מוסיפין וכו'.
תנא: הפותח, הקורא הראשון - מברך לפניה, והחותם - מברך לאחריה.
ומאי טעמא דנהגו האידנא, בזמננו, דכולהו, כל הקרואין, מברכי לפניה ולאחריה?
היינו טעמא דתקינו רבנן - גזירה משום הנכנסין, דהיינו אותן שנכנסו לאחר שברך הפותח, ולא שמעו ברכתו, ויאמרו שאין ברכה בתורה לפניה, להכי תקנו ברכה לפניה לכל הקרואין (28).
ומשום היוצאין, דהיינו אותן שיצאו קודם שברך החותם, ויאמרו שאין ברכה בתורה לאחריה, להכי תקנו ברכה אחריה לכל הקרואין.
שנינו במשנתינו: בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה וכו'.
בעא מיניה עולא בר רב מרבא: פרשת ראש חודש, כיצד קורין אותה בארבעה קרואין?
דמתחילין הקריאה בפרשת התמיד: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי וגו'". אם כן, הך פרשתא דהויין תמניא פסוקי, היכי נעביד בקריאתה?
אי תימא דניקרי תרי מן הקרואין תלתא תלתא פסוקין, אם כן, הא פשו להו תרי פסוקין בפרשה, ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקין [כדמפרש טעמא לקמן]!
אלא, ניקרי תרי גברי ארבעה ארבעה פסוקין.
ואכתי, היאך נעביד בפרשה בתרייתא, הא פשו להו שבעה פסוקי! ד"וביום השבת" - הויין תרי פסוקי, ו"ובראשי חדשיכם" - הויין חמשה. והיכי נעביד בהך פרשתא?
אי ניקרי חד גברא תרי פסוקי מהא ד"וביום השבת", וחד פסוקא מהנך פסוקי ד"ובראשי חדשיכם", הא (תחילת העמוד) אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים [כדלקמן]!?
דף כב.
ואי תימא דליקרי תרי פסוקי מהא ד"וביום השבת", ותלתא מהך ד"ובראשי חדשיכם", אם כן, הא פשו להו תרי פסוקי בפרשה, ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקין!
אמר לו: זו - לא שמעתי. אבל כיוצא בה - שמעתי.
דתנן גבי מעמדות [שכנגד כל משמר מכ"ד משמרות שהיה עולה לירושלים להקריב קרבנות, היו כ"ד מעמדות בערי ישראל. ובזמן שהמשמר היה מקריב הקרבן, היו מתפללין על קרבן אחיהן שיתקבל ברצון, ומתענין וקוראין בתורה. כמבואר במס' תענית כ"ו ע"א. עיי"ש]:
ביום הראשון - קורין "בראשית", ו"ויהי רקיע".
ותני עלה: "בראשית" - בשנים, בשני קרואין. "יהי רקיע" - באחד.
והוינן בה: בשלמא "יהי רקיע", אפשר למקרי באחד, דתלתא פסוקי הוו.
אלא פסוקי "בראשית", היאך אפשר לקראן בשנים, הא חמשה פסוקי הוו, ותניא: הקורא בתורה - לא יפחות משלשה פסוקים.
אם כן, היאך נעביד?
ואיתמר עלה: רב אמר - דולג. דהיינו, שהראשון קורא שלשה פסוקים, והשני חוזר וקורא את הפסוק השלישי שקרא אותו שלפניו.
ושמואל אמר: הראשון קורא חצי הפסוק השלישי ופוסק, והשני קורא את חציו השני של הפסוק.
והוינן בה: רב אמר דולג, מאי טעמא לא אמר כשמואל, דפוסק?
ומבארינן: משום דקסבר דכל פסוקא דלא פסקיה משה - אנן לא פסקינן ליה.
ותמהינן: ושמואל אמר דפסקינן ליה?!
והא אמר רבי חנניא קרא (29): צער גדול היה לי אצל רבי חנינא הגדול, ולא התיר לי לפסוק - אלא לתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויין!?
ומתרצינן: התם, בתינוקות של בית רבן, טעמא מאי התירו? משום דלא אפשר בלאו הכי, שאינם יכולים לקרות הפסוק כולו ! הכא נמי - הא לא אפשר למקרי לשני קרואין כדין בלא לפסוק.
ושמואל דאמר פוסק, מאי טעמא לא אמר דולג?
גזירה משום הנכנסין אחר שקרא הראשון, שכשישמעו השני קורא פסוק זה, יאמרו: לא קרא ראשון אלא שני פסוקין.
ומשום היוצאין אחר שקרא הראשון שלשה פסוקין, שיאמרו: לא יקרא השני אלא שני פסוקין.
מיתיבי: פרשה של ששה פסוקים - קורין אותה בשנים. ושל חמשה פסוקים - קורין ביחיד.
קרא ראשון שלשה, השני קורא את השנים הנותרים מפרשה זו, ואחד מפרשה אחרת.
ויש אומרים: שלשה פסוקין מהפרשה האחרת, לפי שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים (30) .
ואם איתא להך דאמרן לעיל, אם כן תקשי לתרוייהו! דלמאן דאמר דולג - נדלוג, שיחזור השני ויקרא פסוק שגמר בו הראשון, ולמאן דאמר פוסק - נפסוק (31) !?
ומתרצינן: שאני התם - דאפשר בהכי, שיכול לקרוא מפרשה האחרת, דהתם מיירי בקריאת שני וחמישי, דהכל מעניינו של יום הוא.
אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כיש אומרים, דצריך לקרוא שלשה פסוקין מפרשה אחרת.
ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: כשם שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים - גזירה משום הנכנסים, שלא שמעו שקרא מפרשה העליונה, ויאמרו שקרא רק שני פסוקין, כך אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים - גזירה משום היוצאין, שסבורין שהקורא אחריו לא יקרא אלא שני פסוקין הנותרים.
ותמהינן: פשיטא! השתא, ומה אתחלתא, להתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקין, דקא מקיל תנא קמא, ואמר דסגי שיקרא פסוק אחד - מחמירי יש אומרים ואמרי שיקרא דווקא שלשה פסוקין, שיור, דמחמיר תנא קמא, דהא קתני "ושל חמשה - ביחיד", ולא אמרינן דיקרא שלשה ויפסוק, לא כל שכן דמחמירי בהא יש אומרים!?
ומתרצינן: מהו דתימא, נכנסין באמצע הקריאה - שכיחי, ולהכי החמירו יש אומרים לענין התחלה, דלא יתחיל פחות משלשה פסוקין. אבל יוצאין לא שכיחי, דהא מנחי ספר תורה - ונפקי! וסלקא אדעתין דלא גזרינן שלא ישייר פחות משלשה פסוקין בפרשה, דכיון דיוצאין לא שכיחי, לא יטעו לומר שקרא השני רק שני פסוקין, קמשמע לן - דגזרינן.
והוינן בה: ותנא קמא, מאי שנא שיורי בפרשה פחות מג' פסוקין דלא משיירינן - משום יוצאין, אתחולי פחות מג' פסוקין נמי נגזור דלא - גזירה משום הנכנסין!?
אמרי: מאן דעייל לבית הכנסת, ושמע שקרא השני שלשה פסוקין, והראשון לא קרא מפרשה זו אלא שני פסוקין - שיולי שייל היאך קרא הראשון רק שני פסוקין, ויאמרו לו שקרא מפרשה העליונה. אבל היוצא, לא ישאל, ויטעה לחשוב שקוראין רק שני פסוקין.
שלח ליה רבה בריה דרבא לרב יוסף: גבי הקריאה מעמדות הלכתא מאי (32) , האם דולג או פוסק?
שלח ליה: הלכתא - דולג, והקורא האמצעי דולגן, דחוזר וקורא פסוק שקרא הראשון. דאם לא ידלג, הרי יצטרך לקרוא בפרשה שניה פחות מג' פסוקין. ואם יקרא ג' פסוקין מפרשה שניה - הרי קראה כולה (33).
שנינו במשנתינו: זה הכלל כל יום שיש בו מוסף וכו' [קורין ארבעה].
איבעיא להו: תענית צבור, בכמה קרואין קורין בתורה?
מי נימא דדווקא ראש חדש ומועד דאיכא קרבן מוסף - קרינן ארבעה, אבל הכא דליכא קרבן מוסף - לא, או דלמא, כיון דהכא נמי איכא מיהא מוסף תפלה, דהיינו תפלת "עננו" (34), נקרי ארבעה? (35)
תא שמע ממתניתין. דתנן: בראשי חדשים ובחולו של מועד - קורין ארבעה. משמע, הא בתענית צבור - קורין שלשה!
אימא רישא: בשני ובחמישי ובשבת במנחה - קורין שלשה. משמע, הא בתענית צבור - קורין ארבעה!
אלא, על כרחך, מהא - ליכא למישמע מינה.
תא שמע, דקורין בתענית ארבעה: דרב איקלע לבבל בתענית צבור. קם, קרא בסיפרא. פתח - בריך, חתים - ולא בריך. נפול כולי עלמא אאנפייהו [נפלו כולם על פניהם]. ורב - לא נפל על אפיה [ולהלן מבארינן לכל הני מילי דעבד].
והשתא, מכדי רב - בישראל קרא, שהרי הוא לא היה כהן ולא לוי, ואם כן, דבשלישי קרא, מאי טעמא חתם ולא בריך? לאו, משום דבעי למיקרי איניש אחרינא בתריה ברביעי? חזינן דקורין ארבעה בתענית ציבור!
ודחינן: לא. רב - בכהני קרא, על אף שלא היה כהן. דהא רב הונא שהיה ישראל - נמי קרי בכהני, דהכהנים חלקו לו כבוד לקרות בתורה ראשון [כמבואר במס' גיטין נ"ט ע"ב].
ותמהינן: מאי קא מדמית? בשלמא רב הונא - קרי בכהני, דהא אפילו רב אמי ורב אסי, דכהני חשיבי דארעא ישראל נינהו - מיכף הוו כייפו ליה לרב הונא (36) . אלא רב, הא איכא שמואל בנהרדעא, שהיא בבבל, דכהנא הוה, ודבר עליה [נהוג היה שמואל להיות מעל רב]!?
ומתרצינן: באמת שמואל נמי - מיכף הוה כייף ליה לרב. ורב הוא דעבד ליה לשמואל כבוד בהאי דאדבריה עליה. וכי עביד ליה כבוד - בפניו, אבל שלא בפניו - לא עביד ליה. והכא שלא בפניו היה, דשמואל לא היה בבבל אלא בנהרדעא.
ואמרינן: הכי נמי מסתברא - דרב בכהני קרא. דאי סלקא דעתך בישראל קרא, לפניה מאי טעמא בריך? הרי רק הפותח והחותם מברכין, וכדחזינן דחתים - ולא בריך, מפני העולה אחריו!?
ודחינן: לא תוכח מהא, דמיירי לאחר שנתקנה התקנה דכולן מברכין לפניה ולאחריה, ולהכי בריך.
ומקשינן: אי הכי, דמיירי לאחר תקנה, לאחריה נמי לבריך?
ומתרצינן: שאני היכא דיתיב רב, דמיעל הוו עיילי לבית הכנסת לאחר התחלת הקריאה,
דף כב:
ולהכי בריך לפניה משום גזירה. אבל מיפק לא הוו נפקי לפני שסיימו את הקריאה, ולהכי לא בריך אחריה, דהרי רואין את העולה אחריו - וליכא למטעי.
תא שמע: זה הכלל, כל שיש בו ביטול מלאכה לעם במה שמתאחרין בבית הכנסת, כגון תענית צבור ותשעה באב שמותרין במלאכה [דתשעה באב מותר במלאכה חוץ ממקום שנהגו לאסור] - קורין שלשה קרואין.
ושאין בו ביטול מלאכה לעם, כגון ראשי חדשים [שאין בהם ביטול מלאכה כל כך, לפי שאין הנשים עושות בהם מלאכה (37)] וחולו של מועד [דעושין בו רק מלאכת דבר האבד] - קורין ארבעה.
חזינן להדיא בברייתא, דבתענית צבור - קורין שלשה!
ומסקינן: שמע מינה.
אמר רב אשי: והא אנן לא תנן הכי!?
דתנן, זה הכלל: כל יום שיש בו מוסף ואינו יום טוב - קורין ארבעה.
האי זה הכלל לאתויי מאי? לאו, לאתויי תענית ציבור ותשעה באב דקורין נמי ארבעה, משום שיש בהם מוסף תפילה!?
ומקשינן: ולרב אשי, מתניתין מני? לא תנא קמא, ולא רבי יוסי!? דתניא: חל ט' באב להיות בשני ובחמישי - קורין שלשה ומפטיר אחד [השלישי הוא המפטיר (38)]. ואם חל בשלישי וברביעי - קורא אחד ומפטיר אחד, שהקורא הוא המפטיר.
רבי יוסי אומר: לעולם - קורין שלשה ומפטיר אחד.
על כל פנים, חזינן דלכולי עלמא אין קורין ארבעה בט' באב!?
ואלא קשיא מאי אתא לאתויי האי דקתני במתניתין: "זה הכלל"?
ומתרצינן: לא. "זה הכלל" לאתויי ראש חודש ומועד הוא דאתא.
ותמהינן: הא בהדיא קתני לה ברישא, דקתני: בראשי חדשים ומועד קורין ארבעה!?
ומתרצינן: סימנא בעלמא יהיב התנא בהך כללא.
דלא תימא דיום טוב וחולו של מועד - כי הדדי נינהו, ובתרוייהו קורין ארבעה, אלא, נקוט האי כללא בידך: כל יומא דטפי ליה מילתא מחבריה - טפי ליה גברא יתירא בקריאת התורה.
הלכך -
בראש חודש וחולו של מועד, דאיכא בהו קרבן מוסף - קורין ארבעה.
ביום טוב, דטפי עלייהו מילתא, דאסור בעשיית מלאכה - קורין חמשה.
ביום הכפורים, דענוש על חילולו כרת - קורין ששה.
בשבת, דאיכא איסור סקילה - קורין שבעה.
והשתא הדרינן לגופא דמימרא דמייתינן לעיל: רב איקלע לבבל בתענית צבור. קם, קרא בספרא. פתח - בריך, חתם - ולא בריך. נפול כולי עלמא אאנפייהו, ורב לא נפל על אנפיה.