חברותא על מגילה· הרב יעקב שולביץ
פרק רביעי - בני העיר · דף כח.
ולא ברכתי בסעודה (83) לפני כהן [משום דכתיב: "וקדשתו". ודרשינן: לכל דבר שבקדושה. לפתוח ראשון, ולברך ראשון], ולא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה, דהיינו, הזרוע הלחיים והקבה.
דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה.
ואמר רבי יצחק: כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה - כאילו אוכל טבלים.
ולית הלכתא כוותיה דרבי יצחק (84).
ותמהינן אהא דאמר רבי פרידא: "ולא ברכתי לפני כהן", למימרא, דמעליותא היא שתלמיד חכם לא יברך לפני כהן? והא אמר רבי יוחנן: כל תלמיד חכם, שמברך לפניו אפילו כהן גדול, שהוא עם הארץ, אותו תלמיד חכם חייב מיתה. שנאמר: "כל משנאי אהבו מות". ודרשינן: אל תקרי "משנאי" - אלא "משניאי".
והאי תלמיד חכם - נמי גורם להשניאו, שהרואה תלמיד חכם שפל לפני עם הארץ, אומר: אין נחת רוח בתורה!
ומתרצינן: כי קאמר איהו, רבי פרידא, שלא בירך לפני כהן - בששניהם שוין קאמר. שגם הכהן היה תלמיד חכם [ולא ששוה לו ממש, דאם כן מאי רבותיה דרבי פרידא, הא כתיב: "וקדשתו"! אלא מיירי שגם הכהן תלמיד חכם, אלא שאינו חשוב כמותו, תוס']. שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא נתכבדתי בקלון חברי, ולא עלתה על מטתי קללת חברי, שלפני שעליתי למטה - מחלתי לכל מי שעשה לי רעה, וכדלקמן. וותרן בממוני הייתי. לא נתכבדתי בקלון חברי. כי הא, דרב הונא דרי מרא [היה נושא מעדר] אכתפיה. אתא רב חנא בר חנילאי, וקא דרי מיניה דרב הונא. אמר ליה רב הונא: אי רגילת דדרית מרא נמי במאתיך [בעירך] - דרי. ואי לא, אתייקורי אנא, בזילותא דידך - לא ניחא לי. ולא עלתה על מטתי קללת חברי. כי הא, דמר זוטרא, כי הוה סליק לפורייה [כשהיה עולה למיטתו], אמר: שרי [מחול] ליה לכל מאן דצערן (85) (86) . וותרן בממוני הייתי. דאמר מר: איוב - וותרן בממוניה הוה. דמנהגו של עולם, שמי שיש לו מלאכה מועטת לעשות, ששכרה חצי פרוטה, אומר לפועל: חצי פרוטה אני נותן לך, אלא, לפי שיש רק מטבע של פרוטה שלמה, בוא ונלך לחנוני, ונקנה שם ככר או ביצים בפרוטה, ונתחלק בהם.
ואילו איוב - וותרן היה. שהיה מניח את אותו חצי פרוטה שרגילין לתת לחנוני - מממוניה, והיה נותן כל הפרוטה לפועל (87).
שאל רבי עקיבא את רבי נחוניא הגדול: במה הארכת ימים?
אתו גווזי [העבדים שהיו משרתים את רבי נחוניא] - וקא מחו ליה לרבי עקיבא, לפי שהיו סבורים שהוא קץ בחייו של רבי נחוניא (88).
סליק [עלה] רבי עקיבא, ויתיב ארישא דדיקלא (89) .
אמר ליה לרבי נחוניא: רבי, כתיב: "את הכבש אחד תעשה בבקר", אם נאמר "כבש", למה נאמר "אחד", הא "כבש" - משמע אחד (90) ?
אמר להו רבי נחוניא לגווזי: חזינא דצורבא מדרבנן הוא (91) , ולא קץ בחיי, אלא שרוצה ללמוד הנהגות שמביאות לאריכות ימים, שבקוהו [הניחוהו]!
אמר ליה לרבי עקיבא: האי דכתיב: "אחד", דרשינן: מיוחד שבעדרו.
ועתה השיב לו על שאלתו הראשונה, ואמר לו: מימי לא קבלתי מתנות, ולא עמדתי על מדותי לשלם גמול רע למי שציערני, וותרן בממוני הייתי.
לא קבלתי מתנות. כי הא, דרבי אלעזר, כי הוו משדרי ליה מתנות מבי נשיאה - לא הוה שקיל. כי הוה מזמני ליה מבי נשיאה לסעודה - לא הוה אזיל.
אמר להו לדבי נשיאה: לא ניחא לכו דאחיה? דהא כתיב: "שונא מתנות יחיה"! (92) ואילו רבי זירא, כי הוו משדרי ליה מתנות מבי נשיאה - לא הוה שקיל. אבל כי הוה מזמני ליה - הוה אזיל. אמר: אתייקורי הוא דמתייקרי בי [מתכבדים הם בזה שאני סועד אצלם, והנאתם היא, ואין זו מתנה].
ולא עמדתי על מדותי. דאמר רבא: כל המעביר (93) על מדותיו - מעבירין ממנו כל פשעיו. שנאמר: "נושא עון ועובר על פשע". ודרשינן: למי נושא הקדוש ברוך הוא עון - למי שעובר על פשע.
שאל רבי את רבי יהושע בן קרחה: במה הארכת ימים?
אמר לו: וכי קצת בחיי, שאתה שואלני אמאי הארכתי ימים?!
אמר לו: רבי! תורה היא, וללמוד אני צריך, אולי אוכל גם אני לקיים (94).
אמר לו: מימי לא נסתכלתי בדמות אדם רשע.
דאמר רבי יוחנן: אסור לאדם להסתכל בצלם (95) דמות אדם רשע (96). שנאמר שאמר אלישע ליהורם מלך ישראל: "לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נושא, אם אביט אליך ואם אראך" (97) .
רבי אלעזר אמר: המסתכל בדמות אדם רשע - עיניו כהות! שנאמר: "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות", והיינו משום דאסתכל בעשו הרשע.
ותמהינן: וכי הא דאסתכל בעשו גרמא ליה?
והאמר רבי יצחק: לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך. שהרי אבימלך קלל את שרה - ונתקיים בזרעה. שנאמר שאמר אבימלך לשרה: "הנה הוא לך כסות עינים", אל תקרי "כסות עיניים" - אלא "כסיית עינים"!?
ומתרצינן: הא והא, שני הדברים, גרמא ליה שכהו עיניו.
רבא אמר: מהכא ילפינן לה, דכתיב: "שאת פני רשע לא טוב".
בשעת פטירתו של רבי יהושע בן קרחה, אמר לו רבי: רבי, ברכני!
אמר לו: יהי רצון, שתגיע לחצי ימי.
אמר ליה: ולכולהו, לכל ימיך, לא?! אמר לו: אין טוב לך לחיות ימים רבים כמוני, דאם כן, הרי אתה כל ימיך תהיה נשיא. וכי תרצה שבניך הבאים אחריך - בהמה ירעו? שלא יטלו בגדולתך, אלא יהיו הדיוטות כל ימיהם?!
אבוה בר איהי, ומנימן בר איהי. חד אמר: תיתי לי [יבוא עלי שכר טוב (98)] - משום דלא אסתכלי בכותי (99) .
וחד אמר: תיתי לי - דלא עבדי שותפות בהדי כותי (100) .
שאלו תלמידיו את רבי זירא: במה הארכת ימים?
אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי (101) , ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני (102) ,
ולא הרהרתי בדברי תורה במבואות המטונפות (103) ,
ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה [דהיינו, שגרסתי שגורה בפי תמיד], ובלא תפילין,
ולא ישנתי בבית המדרש, לא שינת קבע, ולא שינת עראי (104) .
ולא ששתי בתקלת חבירי (105) , ולא קראתי לחבירי בחכינתו, דהיינו שם גנאי שקוראין לו.
ואיכא דאמרי לה: "בחניכתו". דהיינו, אפילו באותו כינוי של דופי, שמסודר ובא לו ממשפחתו (106).
מתניתין:
ועוד אמר רבי יהודה: בית הכנסת שחרב - אין מספידין בתוכו, ואין מפשילין בתוכו חבלים [והוא הדין דאין עושין בתוכו כל שאר מלאכות. אלא נקט להא, לפי שלצורך הפשלת חבלים צריך מקום מרווח פנוי, ובית הכנסת - גדול הוא, וראוי לכך],
ואין פורשין לתוכו מצודות (107) ,
ואין שוטחין על גגו פירות,
ואין עושין אותו קפנדריא.
שנאמר: "והשמותי את מקדשיכם", משמע - קדושתן אף כשהן שוממין (108) .
עלו בו עשבים, לא יתלוש - מפני עגמת נפש, שתהא לרואי בית הכנסת עגמת נפש על חורבנו, ויזכרו ימי בניינו, ואת שהיו רגילין להתאסף שם, כדי שיבקשו רחמים שיחזור לקדמותו (109).
גמרא:
תנו רבנן: בתי כנסיות - אין נוהגין בהן קלות ראש. (110)