חברותא על מגילה· הרב יעקב שולביץ
פרק רביעי - בני העיר
מתניתין:
בני העיר שמכרו (1) את רחובה של עיר - לוקחין בדמיו בית הכנסת (2) . אבל לא יקחו בדמיו דבר חול, מפני שמעלין בקודש - ואין מורידין [עיין ברש"י שהביא מקור הך כללא מתוספתא]. וברחובה של עיר יש קדושה, לפי שמתפללין בו בתעניות ובמעמדות (3) [שכנגד כל משמר מכ"ד משמרות שהיה עולה לירושלים להקריב קרבנות, היו כ"ד מעמדות בערי ישראל. ובזמן שהמשמר היה מקריב הקרבן, היו מתפללין על קרבן אחיהן שיתקבל ברצון, ומתענין וקוראין בתורה. כדאיתא במס' תענית כ"ו ע"א. עיי"ש].
ואם מכרו בית הכנסת (4) - לוקחין בדמיו תיבה [ארון הקדש] (5), שקדושה היא יותר מבית הכנסת.
מכרו תיבה - לוקחין בדמיה מטפחות שעוטפין בהם ספרים.
דף כו.
מכרו מטפחות - (תחילת העמוד) יקחו בדמיהן ספרים דנביאים וכתובים (6).
מכרו ספרים - לוקחין בדמיהן ספר תורה (7) .
אבל, אין מורידין בקדושה. ולכן:
אם מכרו ספר תורה - לא יקחו בדמיו ספרים.
וכן אם מכרו ספרים - לא יקחו בדמיהן מטפחות.
מכרו מטפחות - לא יקחו בדמיהן תיבה. מכרו תיבה - לא יקחו בית הכנסת.
מכרו בית הכנסת - לא יקחו את הרחוב.
וכן - הוא הדין - במותריהן. כגון, אם מכרו ספרים, ולקחו בדמיהן ספר תורה, ונותרו עדיין דמים ממכירת הספרים, לא יקחו בהן דבר שקדושתו פחותה.
גמרא:
שנינו במשנתינו: בני העיר שמכרו רחובה של עיר.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זו - האי דאמרינן במתניתין דאי מכרו רחוב, קונים בדמיו דווקא דבר שיש בו קדושה - דברי רבי מנחם בר יוסי סתומתאה (8) היא.
אבל חכמים אומרים: הרחוב - אין בו משום קדושה, ויכולין לעשות בדמיו מה שירצו (9).
והוינן בה: ורבי מנחם בר יוסי, מאי טעמיה?
ומבארינן: הואיל והעם מתפללין בו [ברחוב] בתעניות ובמעמדות, להכי יש בו קדושה.
ורבנן אמרי לך: ההוא שמתפללין ברחוב - אקראי בעלמא הוא, שאינו תדיר, שהמעמדות לא היו חוזרין שוב עד חצי שנה, וכן התעניות אינן תדירות, ולכן אין ברחוב משום קדושה.
שנינו במשנתינו: בית הכנסת - לוקחין תיבה.
אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן: לא שנו דיכולין למכור בית הכנסת - אלא בבית הכנסת של כפרים, שמתפללין בו רק אנשי המקום.
אבל בית הכנסת של כרכין, כיון דמעלמא נמי אתו ליה אינשי, ואין מתפללין בו דווקא בני אותו מקום, לא מצו בני העיר מזבני ליה, משום דהוה ליה בית הכנסת דרבים, ואינו רק של בני הכרך, משום דגם אותם דאתו מעלמא - נותנים בבנינו ובשאר צרכיו (10).
אמר רב אשי: האי בי כנישתא דמתא מחסיא, אף על גב דמעלמא אתו לה, כיון דאדעתא דידי קאתו, ונותנין הדמים לבית הכנסת לעשות בהם כרצוני (11), אי בעינא - מזבנינא לה (12) . מיתיבי, אמר רבי יהודה: מעשה בבית הכנסת של טורסיים [צורפי נחושת] (13) שהיה בירושלים, שמכרוה אותם טורסיים (14) לרבי אליעזר, ועשה בה כל צרכיו.
והא התם בית הכנסת דכרכים הוה, ואפילו הכי מכרוהו!?
ומתרצינן: ההיא בי כנישתא זוטי [קטן] הוה, ואינהו - הטורסיים - עבדוה לבדם, ולא נשתתפו בו אינשי דאתו מעלמא (15) [כי צורפי נחושת, אין בני אדם יכולין לסבלן, שהם מזוהמין כבורסקי, ולכן היה להם בית הכנסת לבדם (16)].
מיתיבי, כתיב: "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", ודרשינן: אחוזתכם מיטמא בנגעים - ואין ירושלים מיטמא בנגעים, משום שאינה אחוזה, דסבירא ליה להאי תנא, דלא נתחלקה ירושלים לשבטים [כדלקמן].
אמר רבי יהודה: אני לא שמעתי שאין מיטמא בנגעים - אלא מקום מקדש בלבד, משום דכתיב גבי נגעים: "ובא אשר לו הבית", משמע דבעינן שיהו בעלים לבית. ובית המקדש - של קודש הוא, ואין לו בעלים (17).
אבל שאר בתים שבירושלים - מיטמאין בנגעים, דסבירא ליה לרבי יהודה דנתחלקה ירושלים לשבטים, וקרינא בה "אחוזתכם".
על כל פנים, חזינן דקאמר רבי יהודה, דדווקא בית המקדש אינו מיטמא בנגעים, הא בתי כנסיות ובתי מדרשות שבירושלים - מיטמאין! ואמאי, הא דכרכין הוו, ואמרן לעיל דאין בני הכרך בעליהם!? (18)
ואף רבנן לא נחלקו, אלא משום דסבירא להו שירושלים לא נתחלקה לשבטים. משמע דאי נתחלקה לשבטים, מיטמאין אף בתי מדרשות שבה. והרי בכרך הם עומדים!? (19)
ומתרצינן: לא תימא בדברי רבי יהודה: "מקום מקדש", אלא אימא הכי: אמר רבי יהודה: אני לא שמעתי אלא מקום "מקודש" בלבד, דאף בתי כנסיות במשמע.
במאי קמיפלגי תנא קמא ורבי יהודה?
תנא קמא סבר: לא נתחלקה ירושלים לשבטים.
ורבי יהודה סבר: נתחלקה ירושלים לשבטים.
ובפלוגתא דהני תנאי דלהלן.
דתניא: מה היה בחלקו של יהודה?
כל המקום הפנוי מכניסתו של הר הבית מצד מזרח, והלשכות שבתוך החיל, ושלשת העזרות. דהיינו: עזרת נשים ועזרת ישראל, שהן י"א אמה שיכולין ישראל ליכנס לפנים מן השער, ועזרת כהנים, שהיא משם לצד מערב י"א אמה - עד מזבח החיצון.
ומה היה בחלקו של בנימין? אולם, והיכל, ובית קדשי הקדשים, שהם מצד מערב.
נותרו עדיין ל"ב אמה של המזבח החיצון עצמו, ועשרים ושתים אמה שבין האולם למזבח, דלא איתפרש עדיין של מי היו. ועתה מפרש התנא:
ורצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה, ונכנסת בחלקו של בנימין, ובה מזבח בנוי.
והיינו, שבחלקו של יהודה, היה גם רוחב אמה לכל אורך מזרחו של מזבח [חוץ מאמה שבקרן מזרחית מערבית]. וכן רוחב אמה לכל אורך דרומו של מזבח [חוץ מאמה שבקרן דרומית מערבית], וזוהי הרצועה שהיתה נכנסת מחלקו של יהודה לצד דרום, לתוך חלקו של בנימין, ובה היתה אמה שבדרומו של המזבח.
אבל שאר המזבח, וכן כ"ב אמה שבין האולם למזבח - בחלקו של בנימין היו [כך מתבאר ברש"י בזבחים נ"ג ע"ב. עיי"ש].
והיה בנימין הצדיק צופה ברוח הקדש שכך עתיד להיות, ומצטער עליה - על אותה רצועה - בכל יום לבולעה. שנאמר: "חופף עליו כל היום" [שאדם המצטער - חופף ומתחכך בבגדיו].
לפיכך (20) זכה בנימין ונעשה אושפיזכן לשכינה, שהיה ארון בחלקו (21).
והיינו תנא דקאי רבי יהודה כוותיה, דסבירא להו דנתחלקה ירושלים לשבטים.
והאי תנא דלקמן - סבר לא נתחלקה ירושלים לשבטים.
דתניא: אין משכירים לעולי רגלים (22) את הבתים שבירושלים, אלא בחינם נותנים להם להכנס לתוכם, מפני שאינן שלהן, של בעלי הבתים.
חזינן שלא נתחלקה ירושלים לשבטים, דלהכי אינם שלהם (23).
רבי אליעזר בר' שמעון אומר: אף לא משכירין להם מטות [ביארו התוס', דסבירא ליה לרבי אליעזר, דכיון שהקרקע שעליה עומדות המטות לא היתה שלהם - לא היה כח בידם להשכירן (24)].
לפיכך, כיון שאינם משכירין את הבתים והמטות, אלא נותנין לדור בהם בחינם, להכי תקנו חכמים, שעורות קדשים [היינו תודה ושלמים, שעורותיהן לבעלים] - יהו בעלי אושפיזין נוטלין אותן בזרוע, כדי שיתנו לעולי רגלים מטות בסבר פנים יפות [כך כתב הריטב"א ביומא].
אמר אביי: שמע מינה מהכא, דאורח ארעא [דרך ארץ] למישבק [שיניח] אינש, גולפא [קנקן של חרס שנשתמש בו] ומשכא [עור של בהמה ששחט, ואכלה בבית בעל הבית] - באושפיזיה שנתאכסן בו, כי היכי דאמרינן הכא דבעלי אושפיזין נוטלין את עורות הקדשים. וכיון דבעלמא כך היא דרך ארץ, להכי אמרו רבנן שיטלו אותן בזרוע [ריטב"א ביומא].
אמר רבא: לא שנו דאי מכרו בית הכנסת - אין מורידין את הדמים מקדושתן, אלא לוקחין בהן תיבה, ובית הכנסת נמי נשאר בקדושתו (25) [דומיא דספרים, דלוקח בהם ספר תורה, ולוקח הספרים נוהג בהן בקדושה] - אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר (26) - במעמד אנשי העיר, אלא שמכרוהו אנשי העיר לבד, או ז' טובי העיר לבדם (27) .
דף כו:
אבל אם מכרו שבעה טובי העיר, במעמד אנשי העיר - פקעה קדושת בית הכנסת והמעות, ואפילו (תחילת העמוד) למישתא ביה בדמים שיכרא (28) - שפיר דמי (29) . דבשעת המכירה, חלה קדושת בית הכנסת על המעות. ואחר כך, נפקעת הקדושה מהדמים - כיון דקלישא קדושתן (30).
רבינא הוה ליה ההוא תילא [חורבה] דבי כנישתא.
אתא לקמיה דרב אשי. אמר ליה: מהו למיזרעה לאותו מקום (31) ?
אמר ליה: זיל זבניה משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר (32) - וזרעה.
רמי בר אבא הוה קא בני בי כנישתא. הוה ההיא בי כנישתא עתיקא. הוה בעי למיסתריה לההוא בי כנישתא עתיקא, ולאתויי ליבני וכשורי [לבנים וקורות] מינה - ועיולי להתם למבני בהו בי כנישתא חדתא.
יתיב, וקא מיבעיא ליה בהא דרב חסדא:
דאמר רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא - עד דבני בי כנישתא אחריתי.
והכי מיבעי ליה:
התם, טעמא דרב חסדא משום חשש פשיעותא הוא, דחיישינן שיסתור את בית הכנסת הישן, ויפשע ולא יבנה את החדש. אבל בכי האי גוונא, שאין סתירתו של הישן - אלא לצורך בנינו של החדש, שרוצה ליטול משם לבנים וקורות, מאי (33) ? אתא לקמיה דרב פפא - ואסר ליה למסתר.
אתא לקמיה דרב הונא - ואסר ליה נמי למסתר (34).
אמר רבא: האי בי כנישתא, חלופה וזבונה [להחליפו ולמכרו] - שרי, משום שחלה קדושתו על החילוף או על הדמים, והוא יצא מקדושתו להשתמש בו (35).
אבל אוגורה [להשכירו], ומשכונה [למשכנו] - אסור.
מאי טעמא?
משום דבי כנישתא אכתי בקדושתה קאי (36) .
ליבני [לבנים] דבי כנישתא, נמי - חלופינהו וזבונינהו שרי, אוזופינהו [להלוותם] - אסור מהאי טעמא דלעיל.
והני מילי - בליבני עתיקתא, שכבר נבנו בכותל בית הכנסת, ונפל הכותל. אבל בליבני חדתא, שנעשו לצורך בית הכנסת - לית לן בה.
ואפילו למאן דאמר גבי אורג בגד למת, דאסור בהנאה אפילו אם רק הזמינו למת, משום דהזמנה מילתא היא, מודה הכא דשרי להשתמש בהם.
דהני מילי דאסור בהזמנה בעלמא - כגון האורג בגד למת, שהרי על ידי האריגה - מיד הוא ראוי לפרשו על המת.
אבל הכא, בליבני, כעושה טווי לאריג דמי, שחסר עדיין אריגה. ובליבני נמי - חסרה עדיין נתינתן בכותל, וליכא למאן דאמר דבכהאי גוונא חלה עליהן קדושה בהזמנה בעלמא (37).
ואם נתנו בני העיר את בית הכנסת במתנה, כדי לעשות בו דברי חול - פליגי בה רב אחא ורבינא. חד - אסר, וחד - שרי.
במאי פליגי?
מאן דאסר סבר: וכי בהאי, במתנה בעלמא, תפקע קדושתה דבית הכנסת?!
וסברא דמאן דשרי: דהא ודאי אי לאו דהוה ליה לנותן מתנה הנאה מיניה דמקבל - לא הוה יהיב ליה מתנה, להכי הדר הוה ליה מתנה כזביני, ושרי (38).
תנו רבנן: תשמישי מצוה - נזרקין. תשמישי קדושה - נגנזין (39) .
ואלו הן תשמישי מצוה: סוכה, לולב, שופר, ציצית (40) . והיינו טעמא דהם תשמישי מצוה, משום שישיבת הסוכה ושמיעת קול השופר וכו' - הם הם גופי המצוה.
ואלו הן תשמישי קדושה: דלוסקמי [אמתחת או שק] של ספרים תפילין ומזוזות, ותיק של ספר תורה, ונרתיק [תיק ונרתיק היינו הך, אלא שתיק הוא של דבר ארוך, ונרתיק - של דבר קצר] של תפילין, ורצועותיהן של התפילין.
אמר רבא: מריש [בתחילה] הוה אמינא, דהאי כורסיא [בימה של עץ] - תשמיש דתשמיש קדושה הוא - ושרי. שהרי פורס על הבימה מפה, ועליה נותן את ספר התורה (41).
אבל, כיון דחזינא דמותבי לפעמים עלויה ספר תורה בלי מפה, אמינא: תשמיש קדושה הוא - ואסור.
ואמר רבא: מריש הוה אמינא, דהאי פריסא, דהיינו יריעה שפורסין על הארון מבפנים (42)
- תשמיש דתשמיש הוא, שהרי היא תשמיש של הארון, והארון - תשמיש של ספר תורה (43).
אבל, כיון דחזינא דפעמים דעייפי ליה [שכופלין אותה], ומנחי סיפרא עלויה - אמינא תשמיש קדושה הוא, שהרי הוא משמש את הספר עצמו, ואסור (44) .
ואמר רבא: האי תיבותא דאירפט [ארון שנתקלקל], למיעבדה [לעשות ממנה] תיבה זוטרתי, קטנה מן הראשונה - שרי.
אבל למעבדה כורסייא [בימה] - אסיר, שהרי מורידה מקדושתה. דבארון - הספר תורה מונח תמיד, ואילו הבימה - נותנין עליה הספר תורה רק לפעמים [מ"ב סי' קל"ד סקכ"ו] (45).
ואמר רבא: האי פריסא [יריעת הארון] דבלה, למיעבדיה פריסא לספרי - שרי. אבל למעבדה פריסא לחומשין - אסיר.
ואמר רבא: הני זבילי [דלוסקמי] דחומשי, וקמטרי [ארגזים] דספרי - תשמיש קדושה נינהו, ונגנזין.
ותמהינן: פשיטא!?
ומבארינן: מהו דתימא הני לאו לכבוד עבידן, אלא לנטורי [לשמירה] בעלמא עבידי, ולהכי אין בהם קדושה - קא משמע לן דלכבוד עבידי (46).
ההוא בי כנישתא דיהודאי רומאי [שבאו יהודים מרומי למחוזא, ועשו להם בית כנסת], דהוה פתיח לההוא אידרונא [חדר], דהוה מחית [שהיה מונח] ביה מת שעדיין לא נקבר, והוו בעו כהני למיעל לצלויי התם בההוא בי כנישתא, ולא יכלו מפני טומאת המת, שנכנסת לבית הכנסת דרך הפתח.
אתו אמרו ליה לרבא.
אמר להו דלו תיבותא [הגביהו את הארון], ואותבוה בההוא פיתחא, דהא תיבותא הוה ליה כלי עץ העשוי לנחת, דהיינו, שעשוי להיות מונח במקום אחד, ולא להטלטל ממקום למקום, ודינא הוא דכלי עץ העשוי לנחת - אינו מקבל טומאה, וחוצץ נמי בפני הטומאה. דכל דבר שאינו מקבל טומאה - חוצץ בפני הטומאה.
אמרו ליה רבנן לרבא: והא זמנין דמטלטלי ליה לתיבותא כי [כאשר] מנח ספר תורה עלויה, והוה ליה מיטלטלא מלא וריקם, ובכהאי גוונא מקבל טומאה (47) !?
אמר להו: אי הכי - לא אפשר.
אמר מר זוטרא: מטפחות ספרים, ואפילו של ספר תורה, שבלו - עושין אותן תכריכין למת מצוה, שצרכיו מוטלין על הציבור, וזו היא גניזתן (48) .
ואמר רבא: ספר תורה שבלה - גונזין אותו אצל תלמיד חכם, ואפילו שונה הלכות, דהיינו שלא שימש תלמידי חכמים בתלמוד ובגמרא, אלא רק במשניות ובברייתות.
אמר רב אחא בר יעקב: וגונזין את ספר התורה בכלי חרס. שנאמר: "ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים". חזינן דהניתן בכלי חרס - נשמר ימים רבים.
אמר רב פפי משמיה דרבא: מבי כנישתא, למעבד בי רבנן [בית מדרש] - שרי (49) .
אבל מבי רבנן, למעבד בי כנישתא - אסיר.
ורב פפא משמיה דרבא מתני איפכא, דלמעבד מבי כנישתא בי רבנן - אסור, ואילו למעבד מבי רבנן בי כנישתא - שרי.
דף כז.
אמר רב אחא: (תחילת העמוד) כוותיה דרב פפי מסתברא, דהא רבי יהושע בן לוי נמי אמר הכי. דאמר רבי יהושע בן לוי: בית הכנסת - מותר לעשותו בית המדרש (50) .
ומסקינן: שמע מינה.
דרש בר קפרא: מאי האי דכתיב בנבוזראדן: "וישרף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלם ואת כל בית גדול שרף באש"?
"בית ה'" - זה בית המקדש.
"בית המלך" - אלו פלטרין של מלך.
"ואת כל בתי ירושלם" - כמשמען.
ומאי: "ואת כל בית גדול שרף באש"?
פליגי בה רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי.
חד אמר: מקום שמגדלין בו תורה, דהיינו בית המדרש.
וחד אמר: מקום שמגדלין בו תפלה, דהיינו בית הכנסת.
מאן דאמר בית שמגדלין בו תורה - דכתיב: "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". חזינן דבתורה שייך לשון גדולה.
ומאן דאמר בית שמגדלין בו תפלה - דכתיב שאמר המלך יהורם לגיחזי: "ספרה נא הגדולות אשר עשה אלישע". והא אלישע מאי דעבד [שהחיה את בנה של השונמית] - ברחמי [על ידי תפילה] הוא דעבד (51) , חזינן דבתפילה שייך לשון גדולה.
תסתיים מהא דלקמן, דרבי יהושע בן לוי הוא דאמר: מקום שמגדלין בו תורה.
דאמר רבי יהושע בן לוי: בית הכנסת - מותר לעשותו בית המדרש. חזינן דסבירא ליה דבית המדרש הוא דהוי בית גדול!
ומסקינן: שמע מינה.
שנינו במשנתינו: אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים וכו'.
איבעיא להו: מהו למכור ספר תורה ישן, כדי ליקח בו [בדמיו] ספר תורה חדש?
ובהכי איבעיא להו:
מי נימא דכיון דלא מעלי ליה - אסור, או דלמא, כיון דליכא שום אפשרות לעלויי עילוייא אחרינא - שפיר דמי.
תא שמע דמותר למכרו כדי לקנות אחר: אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים. משמע, דספרים דווקא הוא דלא יקחו בדמי תורה, הא לקנות ספר תורה בדמי ספר תורה - שפיר דמי! ודחינן: ממתניתין ליכא ראיה, דמתניתין בדיעבד מיירי, שמכרו כבר את ספר התורה, ולהכי יקחו בדמיו ספר אחר, דאי לאו הכי, מה יקחו?
אבל אנן, כי קא מיבעיא לן, לכתחלה הוא דקא מיבעיא לן, אי שרי למכור לכתחילה ספר תורה, על מנת לקנות בדמיו ספר תורה אחר.
תא שמע דאסור למכרו כדי לקנות ספר אחר: גוללין ספר תורה במטפחות של חומשין [דהיינו ספר תורה שיש בו רק חומש אחד], וכן גוללין חומשין במטפחות נביאים וכתובים. אבל, לא יגלול נביאים וכתובים במטפחות של חומשין, ולא חומשין - במטפחות של ספר תורה. מפני שמוריד את המטפחות מקדושתן.
קתני מיהת: "גוללים ספר תורה במטפחות חומשין". משמע, מטפחות חומשין - אין, משום דמעלי להו למטפחות בקדושה. אבל במטפחות ספר תורה אחר - לא. חזינן דאין משנין לאותה קדושה, אלא רק לקדושה שהיא למעלה הימנה!
אימא סיפא: ולא חומשין במטפחות ספר תורה. משמע, הא תורה במטפחות של תורה אחרת - שפיר דמי!
אלא, מהא - ליכא למישמע מינה. דהא איכא למשמע הכי, ואיכא למשמע נמי איפכא.
תא שמע דמותר למכור ספר תורה כדי לקנות ספר אחר: מניחין ספר תורה על גבי ספר תורה, וספר תורה על גבי חומשין (52), וחומשין - על גבי נביאים וכתובים (53) (54) .
אבל לא מניחין נביאים וכתובים על גבי חומשין, ולא חומשין - על גבי תורה (55) .
אם כן, מדשרי להניח ספר תורה על גבי ספר תורה אחר, מוכח דשרי למכור ספר תורה - על מנת לקנות ספר תורה אחר! ודחינן: הנחה קאמרת? שאני הנחה, דלא אפשר בלאו הכי.
דאי לא תימא הכי, מיכרך [לגלול] ספר תורה - היכי כרכינן? והא קא יתיב דפא [דף] אחבריה, דהיינו, שכשגולל את הספר, דף נגלל על חבירו (56) !? אלא, על כרחך, כיון דלא אפשר בלאו הכי - שרי! הכא נמי, כיון דלא אפשר - שרי.
תא שמע, דאיתמר להדיא דאסור: דאמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן משום רבן שמעון בן גמליאל: לא ימכור אדם ספר תורה ישן, על מנת ליקח בו חדש.
ודחינן: האי דאמרינן התם דלא ימכור, היינו משום פשיעותא, דחיישינן שלבסוף לא יקחו ספר אחר, ומתוך כך - יפסדו הדמים.
כי קאמרינן אנן, כגון דכתיב ומנח הספר השני בבית הסופר, ואינו מעוכב אלא לתת לו דמים לאיפרוקי. בכהאי גוונא מאי?
תא שמע, דאמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה, דהיינו, כדי להתפרנס בו בשעה שלומד תורה, ולישא אשה (57) . וסלקא אדעתין, דכי היכי דשרי למכור כדי ללמוד תורה, הכי נמי שרי כדי לקנות ספר תורה אחר. אם כן, שמע מינה, דתורה בתורה - שפיר דמי!
ודחינן: דלמא דווקא לצורך דברים אלו - שרי למכור ספר תורה. דלצורך לימוד תורה מוכרין, משום דשאני תלמוד תורה, מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה (58) . וכן כדי לישא אשה נמי שרי - משום דכתיב: "לא תהו בראה לשבת יצרה". אבל תורה בתורה, אימא דלא (59) .
ולא איפשטא בעיין.
תנו רבנן: לא ימכור אדם ספר תורה, אף על פי שאינו צריך לו [שיש לו ספר אחר].
יתר על כן אמר רבן שמעון בן גמליאל: אפילו אין לו מה שיאכל, ומכר (60) ספר תורה, או שמכר את בתו לצורך פרנסתו - אינו רואה סימן ברכה לעולם באותן הדמים.
שנינו במשנתינו: וכן במותריהן.
אמר רבא: לא שנו אלא שמכרו אחת מן הקדושות הללו, וקנו קדושה מעולה מהן - והותירו מן הדמים.
אבל אם גבו מעות מהציבור לצורך ספר תורה, וקנאוהו, והותירו מן הדמים שגבו - מותר להורידן לצורך קדושה פחותה, שהרי לא באו עדיין לכלל קדושה חמורה, וכבר נתקיימה במעות דעת אנשי העיר (61).
איתיביה אביי: במה דברים אמורים - שלא התנו שיוכלו לעשות מה שירצו בדמים. אבל אם התנו - אפילו לדוכסוסיא [יתפרש לקמן] - מותר. היכי דמי?
אילימא שמכרו דברי קדושה - והותירו, כי התנו - מאי הוי, הא דמי קדושה הן, ואין תפקע קדושתן?
אלא על כרחך - כשגבו והותירו מיירי. וטעמא - דהתנו, להכי שרי לשנותן. הא לא התנו - לא! והיכי קאמר רבא, דכי גבו והותירו - שרי לשנותן אף בלי תנאי?!
ודחינן: לא. לעולם הך ברייתא דבעיא תנאי, כשמכרו והותירו דווקא מיירי. והכי קאמר התנא: במה דברים אמורים דאסור לשנותן, כשלא התנו שבעה טובי העיר - במעמד אנשי העיר. אבל אם התנו (62) שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר - אפילו לדוכסוסיא נמי מותר.
אמר ליה אביי לההוא מרבנן, דהוה מסדר מתניתא קמיה דרב ששת: מי שמיע לך מרב ששת מאי דוכסוסיא?
אמר ליה: הכי אמר רב ששת: פרשא דמתא. דהיינו, שבני העיר שוכרין להם פרש, שיהא מזומן להם לשלחו למושל העיר - כשיצטרכו.
אמר אביי: הלכך, האי צורבא מרבנן דשמע ליה מילתא, ולא ידע פירושא דמילתא, לישיילה קמיה דמאן דשכיח קמיה רבנן. דלא אפשר דלא שמיע ליה להאי מילתא מן גברא רבה.
אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: בני העיר, שהלכו לעיר אחרת, ופסקו עליהן בני אותה העיר צדקה - נותנין, כדי שלא יחשדום שאינם נותנים מה שפוסקין עליהם.
וכשהן באין לחזור לעירן - לוקחין מן הגבאים את הצדקה שנתנו בעיר האחרת, ומביאין אותה עמהן, ומפרנסין בה את עניי עירן.
תניא נמי הכי: בני העיר שהלכו לעיר אחרת, ופסקו עליהן צדקה - נותנין. וכשהן באין - מביאין אותה עמהן.
ואילו יחיד (63) שהלך לעיר אחרת, ופסקו עליו צדקה - תנתן לעניי אותה העיר. רב הונא גזר תעניתא. על לגביה רב חנה בר חנילאי וכל בני מתיה [עירו]. רמו [הטילו] עלייהו צדקה (64) - ויהבו.
כי בעו למיתי חזרה לעירן, אמרו ליה לרב הונא: נותבה לן מר לאותן מעות שנתננו לצדקה, וניזול ונפרנס בה לעניי מאתין.
דף כז:
אמר להו: תנינא: במה דברים אמורים דכשהן חוזרין לעירן, מביאין את הצדקה עמהן - בשאין שם, בעיר שהלכו לשם, (תחילת העמוד) חבר עיר, דהיינו, תלמיד חכם המתעסק בצרכי ציבור. אבל אם יש שם חבר עיר - תינתן לחבר עיר.
וכל שכן בכי האי גוונא, דעניי דידי וגם עניי דידכו - עלי סמיכי, דאין טעם להחזיר את מעות הצדקה לעירכם.
מתניתין: