חברותא על מגילה· הרב יעקב שולביץ
פרק ראשון - מגילה נקראת · דף יד.
אמר רבי אבא: (תחילת העמוד) משל דאחשורוש והמן, למה הדבר דומה?
לשני בני אדם. לאחד - היה לו תל בתוך שדהו, ולאחד - היה לו חריץ בתוך שדהו.
בעל חריץ אמר: מי יתן לי תל זה בדמים ואמלא בו את החריץ! בעל התל אמר: מי יתן לי חריץ זה בדמים כדי שאוכל להניח בו את עפר התל!
לימים, נזדווגו זה אצל זה. אמר לו בעל חריץ לבעל התל: מכור לי תילך!
אמר לו בעל התל: טול אותה בחנם, והלואי!
אף כאן, גם בדעת אחשורוש היה להשמידן (566), ולכן הסכים לדעת המן גם בלי לקבל דמים (567).
"ויסר המלך את טבעתו". אמר רבי אבא בר כהנא: גדולה הסרת טבעת (568), יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל.
שכולן - כל אותן נביאים - לא החזירום למוטב, ואילו הסרת טבעת - החזירתן למוטב, שהרי גזרו תענית על הציבור לשוב בתשובה, כדכתיב "צום ובכי ומספד שק ואפר יצע לרבים".
תנו רבנן: ארבעים ושמונה נביאים, ושבע נביאות, נתנבאו להם לישראל. ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה (569) .
מאי דרוש דתקון הך תקנתא?
אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: הכי דרוש: ומה מעבדות לחירות - דהיינו ביציאת מצרים - אמרינן שירה, שהרי אמרו שירה על הים (570), ממיתה לחיים כי הכא - לא כל שכן!? (571) ומקשינן: אי הכי, הלל נמי - שהוא שירה - נימא בפורים!?
ומתרצינן: לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ (572) .
ותמהינן: אי הכי, יציאת מצרים, דנס שבחוצה לארץ הוא, היכי אמרינן שירה עליה?
ומתרצינן: כדתניא, עד שלא נכנסו ישראל לארץ - הוכשרו כל ארצות לומר שירה, ולכן אמרו שירה על נס יציאת מצרים. אבל משנכנסו ישראל לארץ - לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה. רב נחמן אמר: קרייתא של מגילה - זו הלילא (573) , שעל ידי קריאת המגילה - הכל מקלסין ומשבחים להקדוש ברוך הוא (574).
רבא אמר: בשלמא התם, ביציאת מצרים, אמרינן: "הללו עבדי ה'" (575) - ולא עבדי פרעה, שהרי יצאו לחרות וכבר אינם עבדי פרעה. אלא הכא, היאך נאמר "הללו עבדי ה'" - ולא עבדי אחשורוש? הא אכתי עבדי אחשורוש אנן (576) , שהרי נגאלו רק מן המיתה, אבל נשארו עבדיו!
בין לרבא, דאמר דטעמא משום דאכתי עבדי אחשורוש אנן, ובין לרב נחמן, דאמר קרייתא זו הלילא, קשיא, דמשמע דאי לאו הני טעמי - אמרינן הלל בפורים, והא תניא: משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה, ואם כן, היאך נימא הלל?
ומתרצינן: כיון שגלו - חזרו להכשירן הראשון, לומר הלל על נס שבחוצה לארץ.
ומקשינן: ותו ליכא נביאים? והכתיב: "ויהי איש אחד מן הרמתים צופים", ודרשינן: אחד ממאתים (577) צופים שנתנבאו להם לישראל?!
ומתרצינן: באמת מיהוה - טובא הוו נביאים. כדתניא: הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים. אלא, נבואה שהוצרכה לדורות - נכתבה, ושלא הוצרכה לדורות - לא נכתבה. והנך ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות - נכתבה נבואתם (578).
רבי שמואל בר נחמני אמר, הכי דרשינן ליה לקרא ד"מן רמתים צופים": אדם הבא משתי רמות שצופות זו את זו.
רבי חנין אמר, הכי דרשינן ליה להאי קרא: אדם הבא מבני אדם שעומדין ברומו של עולם. ומאן נינהו - בני קרח. דכתיב: "ובני קרח לא מתו". ותנא משום רבינו: מקום נתבצר [לשון גובה, כמו "ובצורות בשמים"] להם בגיהנם - ועמדו עליו (579) .
שבע נביאות - מאן נינהו?
שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, ואסתר.
שרה מנלן דנביאה הות?
דכתיב: "אבי מלכה ואבי יסכה". ואמר רבי יצחק: יסכה - זו שרה. ולמה נקרא שמה יסכה? שסכתה ברוח הקדש! שנאמר שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה - שמע בקולה (580) ". דבר אחר: "יסכה" - שהכל סוכין ביופיה (581) .
מרים - דכתיב: "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה וגו'". ואיכא למתמה: וכי אחות אהרן בלבד היא ולא אחות משה?
אלא, אמר רב נחמן אמר רב: שהיתה מתנבאה כשהיא היתה רק אחות אהרן, ועדיין לא נולד משה, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל.
ובשעה שנולד משה - נתמלא כל הבית כולו אורה.
עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי! נתקיימה נבואתיך. וכיון שהשליכוהו ליאור - עמד אביה (582) וטפחה על ראשה, ואמר לה: בתי! היכן נב ואתיך?!
היינו דכתיב: "ותתצב אחותו מרחוק לדעה"
- לדעת מה יהא בסוף נבואתה (583) .
דבורה - דכתיב: "ודבורה אשה נביאה אשת לפידות".
מאי אשת לפידות (584) ? שהיתה עושה פתילות למקדש (585) [משכן שילה].
כתיב בדבורה: "והיא יושבת תחת תומר". מאי שנא שישבה דווקא תחת תומר? אמר רבי שמעון בן אבשלום: משום שלא תבוא לידי יחוד, שהתמר גבוה ואין לו צל, ולהכי אין שם חשש יחוד כמו בבית (586) (587).
דבר אחר: מה תמר זה - אין לו אלא לב אחד, שיש לו שרף רק בגזעו, ולא בענפיו כבכל עץ, אף ישראל שבאותו הדור - לא היה להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים.
חנה - מנלן שהיתה נביאה? דכתיב: "ותתפלל חנה ותאמר עלץ לבי בה' רמה קרני בה'". ודרשינן דהכי נתנבאה: "רמה קרני" - ולא רמה פכי. דוד ושלמה שנמשחו למלכות בשמן שהיה בתוך קרן, שהוא דבר המתקיים - נמשכה מלכותן. ואילו שאול ויהוא שנמשחו בפך, העלול להשבר - לא נמשכה מלכותן (588) .
כתיב בשירת חנה: "אין קדוש כה' כי אין בל תך". אמר רב יהודה בר מנשיא: אל תקרי "בלתך"
- אלא "לבלותך". שלא כמדת הקדוש ברוך הוא - מדת בשר ודם. מדת בשר ודם - מעשה ידיו מבלין אותו, שמעשה ידיו מתקיים גם אחרי מותו. אבל הקדוש ברוך הוא - מבלה מעשה ידיו.
וכתיב בתריה בקרא: "ואין צור כאלהינו". ודרשינן: אין צייר כאלהינו. שהרי אדם צר צורה על גבי הכותל, ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה, קרבים ובני מעים. אבל הקדוש ברוך הוא - צר צורה [היינו עובר] בתוך צורה של אמו, ומטיל בה רוח ונשמה, קרבים ובני מעים.
אביגיל - מנלן?
דכתיב: "והיה היא רוכבת על החמור ויורדת בסתר ההר". ואיכא למתמה: מאי האי דכתיב "ויורדת בסתר ההר"? הא "ויורדת מן ההר" מיבעי ליה למימר!?
אמר רבה בר שמואל: שבאה לשאול על עסקי דם הבא מן הסתרים.
שנטלה דם - והראתה לו (589) . אמר לה דוד: וכי מראין דם בלילה [דבליליא הוה הך מעשה, דכתיב התם דאמר דוד: "אם אשאיר לנבל עד אור הבוקר משתין בקיר"], והלא צריך להבחין אם הוא מחמשת מיני דמים הטמאין או לא?! (590)
אמרה לו: וכי דנין דיני נפשות בלילה? והכתיב: "דינו לבוקר משפט", וכתיב נמי: "והוקע אותם לה' נגד השמש", משמע דבעינן למידן דיני נפשות ביום דווקא?