חברותא על מגילה· הרב יעקב שולביץ
פרק ראשון - מגילה נקראת · דף יב:
היינו דאמרי אינשי: איהו בקרי - דלועים גדולים, ואתתיה (תחילת העמוד) בבוציני - דלועין קטנים. דהיינו, שניהם באותו מין עצמו, ששניהם נתכוונו לאותו דבר. הוא רצה להראות את יפיה, ואף היא לאותו דבר נתכוונה (445) .
כתיב: "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין (446) אמר וגו' להביא את ושתי המלכה לפני המלך וגו'". (447)
ותמהינן: אטו עד השתא, עד יום השביעי - לא טב לביה בחמרא?!
אמר רבא: יום השביעי של המשתה - שבת היה (448). שישראל, כשאוכלין ושותין - מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות.
אבל אומות העולם, כשאוכלין ושותין - אין מתחילין אלא בדברי תיפלות. וכן היה בסעודתו של אותו רשע, שהיו מדברים דברי תפלות: הללו אומרים: מדיות נאות! והללו אומרים: פרסיות נאות!
אמר להם אחשורוש: כלי שאני משתמש בו, אינו לא מדיי ולא פרסי - אלא כשדיי. רצונכם לראותה?
אמרו לו: אין! ובלבד שתהא ערומה (449) .
שבמדה שאדם מודד - בה מודדין לו. מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל, ומפשיטן ערומות (450), ועושה בהן מלאכה בשבת. ובאותה מידה נמדד לה, שגזר עליה אחשורוש לבוא לפניו ערומה (451) בשבת (452).
והיינו דכתיב: "אחר הדברים האלה, כשוך חמת המלך אחשורוש, זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה". שכשם שעשתה - כך נגזר עליה (453) .
כתיב: "ותמאן המלכה ושתי". מכדי ושתי פריצתא הואי, דאמר מר לעיל: שניהן לדבר עבירה נתכוונו. אם כן, מאי טעמא לא אתאי לגביה?
אמר רבי יוסי בר חנינא: מלמד שפרחה בה צרעת (454) .
במתניתא תנא: בא גבריאל - ועשה לה זנב (455) . כתיב: "ויקצף המלך מאד".
ותמהינן: אמאי דלקה ביה כולי האי (456) ?
אמר רבא: דשלחה ליה ושתי: בר אהורייריה [שומר הסוסים (457)] דאבא!
אבא [בלשצאר, שהיה אביה של ושתי], לקבל אלפא חמרא שתי (458) - ולא רוי [לא נשתכר] (459), וההוא גברא, אחשורוש, אשתטי בחמריה [נשתטה ביינו]! (460)
מיד - "וחמתו בערה בו".
"ויאמר המלך לחכמים ידעי העתים (461) ".
מאן חכמים? רבנן נינהו. ד"יודעי העתים" - היינו שיודעין לעבר שנים, ולקבוע חדשים.
אמר להו אחשורוש לרבנן: דיינוה לי!
אמרו רבנן: היכי נעביד?
אי נימא ליה: קטלה! הא למחר, פסיק ליה חמריה, ובעי לה מינן [יפסוק ממנו יינו, וידרוש אותה מאיתנו].
ואי נימא ליה: שבקה [הניחנה]! הא קא מזלזלה במלכותא, וצריך להענישה!
אמרו לו רבנן לאחשורוש: מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו, ניטלה עצה ממנו, ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות.
זיל לגבי עמון ומואב, דיתבי בדוכתייהו כחמרא דיתיב על דורדייה [שיושבין במקומם, כיין השוקט על שמריו].
ומילתא דטעמא אמרו ליה, דבאמת כן הוא. שמתוך שהאדם שקט - דעתו מיושבת עליו. דכתיב: "שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך", וכתיב בתריה: "על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר".
מיד - "והקרוב (462) אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש".
אמר רבי לוי: כל פסוק זה, על שום קרבנות נאמר. ש"הקרוב" - לשון הקרבת קרבן הוא, שהזכירו המלאכים את הקרבנות שהקריבו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, שמתוך כך תיעשה להם נקמה בושתי, ותבוא אסתר ותמלוך תחתיה.
והכי דריש ליה לקרא:
"כרשנא" - אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! כלום הקריבו אומות העולם לפניך כרים בני שנה (463), כדרך שהקריבו ישראל לפניך?!
"שתר" - כלום הקריבו לפניך שתי תורין?! "אדמתא" - כלום בנו לפניך מזבח אדמה?!
"תרשיש" - כלום שימשו לפניך בבגדי כהונה, דכתיב בהו: "תרשיש ושהם וישפה"?!
"מרס" - כלום מירסו בדם לפניך כדרך שמירסו ישראל בדם קרבנות כדי שלא יקרש?!
"מרסנא" - כלום מירסו [ממרס - לשון מגיס] במנחות לפניך?! "ממוכן" - כלום הכינו שלחן לפניך?!
"ויאמר ממוכן" (464). תנא: ממוכן - זה המן (465). ולמה נקרא שמו ממוכן? שמוכן הוא לפורענות (466) , שעומד להיות תלוי.
אמר רב כהנא: מכאן, מהאי קרא, מוכח שההדיוט קופץ בראש (467) . שהרי ממוכן נמנה בסוף השרים, אלמא דגרוע היה מכל השרים, והוא דיבר ראשון (468).
כתיב: "ונשלח ספרים וגו' להיות כל איש שורר בביתו (469) ומדבר בלשון עמו".
אמר רבא: אלמלא אגרות הראשונות, שכתבו בהם האי מלתא, והוחזק אחשורוש על ידי כך לשוטה בעיני האומות, לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט (470) . לפי שהיו ממהרין האומות להרגן, ולא היו ממתינין ליום המועד שנכתב באיגרות האמצעיות (471).
דאמרי האומות שקיבלו את האגרות: מאי האי דשדיר לן אחשורוש: "להיות כל איש שורר בביתו"? פשיטא! אפילו קרחה [גרדן] (472), בביתיה פרדשכא ליהוי [בביתו הוא פקיד ונגיד]!
כתיב: "ויפקד המלך פקידים".
אמר רב: מאי האי דכתיב: "כל ערום יעשה בדעת וכסיל יפרוש אולת"?
"כל ערום יעשה בדעת" - זה דוד. דכתיב ביה: "ויאמרו לו עבדיו יבקשו לאדני המלך נערה בתולה", שביקש שיביאו אליו נערה אחת בלבד. ולכן כל מאן דהוה ליה ברתא - אייתה ניהליה, שהראה אותה לשלוחיו של דוד, שמא תמצא חן בעיניהם.
"וכסיל יפרוש אולת" - זה אחשורוש. דכתיב ביה: "ויפקד המלך פקידים", שצוה לקבוץ אליו את כל הבתולות, וידעו שיבעל את כולן, ולא יקח אלא אחת. ולכן כל מאן דהוה ליה ברתא - איטמרה [החביאה] מיניה (473) .
כתיב: "איש יהודי היה בשושן הבירה וגו' בן יאיר בן שמעי בן קיש (474) איש ימיני".
ומקשינן: מאי קאמר קרא? אי ליחוסא קאתי, ליחסיה ואזיל] שימשיך המקרא לייחסו [עד בנימין!?
אלא מאי שנא הני?
תנא: כולן - על שמו נקראו. "בן יאיר" - בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו.
"בן שמעי" - בן ששמע א-ל תפלתו.
"בן קיש" - שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו.
ומקשינן: קרי ליה "איש יהודי" - אלמא מיהודה קאתי (475). וקרי ליה נמי "בן ימיני" - אלמא מבנימין קאתי!?
אמר רב נחמן: מרדכי מוכתר בנימוסו [בשמות נאים. ד"נימוס" הוא שם בלשון יוני (476)] היה.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי: אביו מבנימין היה, ואמו - מיהודה. ורבנן אמרי: משפחות יהודה ובנימין מתגרות זו בזו. משפחת יהודה אומרת: אנא גרים דמתיליד מרדכי, על ידי (תחילת העמוד) דלא קטליה דוד [שהיה ממלכי יהודה] לשמעי בן גרא, שיצא ממנו מרדכי.