אור ברסלב
חברותא על מגילה פרק ראשון - מגילה נקראת › דף ו.

חברותא על מגילה· הרב יעקב שולביץ

פרק ראשון - מגילה נקראת · דף ו.

דף ה:

והכי קאמינא:

העיר הנקראת במקרא שהובא לעיל, גבי נחלת נפתלי: "חמת" - זו טבריא. ולמה נקרא שמה במקרא חמת? על שום חמי טבריא.

ואילו העיר הנקראת באותו מקרא "רקת" - זו ציפורי. ולמה נקרא שמה במקרא רקת? משום דמידלייא [שגבוהה היא, שיושבת בראש ההר] כרקתא דנהרא [כשפת הנהר, שגבוהה היא מן הנהר].

"כינרת" - זו גינוסר. ולמה נקרא שמה כינרת? משום דמתיקי פירא כקלא דכינרי [שמתוקין פירותיה כקול הכינור (174)].

אמר רבא: היאך אמר רבי יוחנן דרקת היא צפורי, ומי איכא למאן דאמר, דרקת - לאו טבריא היא?

והא כי שכיב איניש הכא, בבבל, התם, בטבריה - ספדי ליה הכי: גדול הוא בששך [היא בבל. ש"בבל" בחילוף א"ת ב"ש (175)

- היא "ששך"] ושם יצא לו - ברקת.

וכי מסקי ארונא של מת מבבל להתם [לטבריה] לקברו בה (176), ספדי ליה הספדנין, וקורין בשווקים, שיצאו בני אדם לקראת המת - הכי: אוהבי שרידים [ישראל (177)] יושבי רקת, צאו וקבלו הרוגי עומק [דהיינו בבל שהיא עמוקה]!

כי נח נפשיה (178) דרבי זירא [שעלה מבבל לארץ ישראל, ומת שם], פתח עליה ההוא ספדנא בהספד - הכי:

ארץ שנער הרה וילדה, ארץ צבי [ארץ ישראל] גידלה שעשועיה של שנער (179), אוי נא לה אמרה רקת, כי אבדה כלי חמדתה (180) .

על כל פנים, חזינן דרקת היא טבריא, ולא כדאמר רבי יוחנן, דרקת היא ציפורי, וחמת זו טבריא!? (181)

אלא אמר רבא, כך הוא ביאור שמות המקומות שבאותו מקרא: חמת - זו חמי גרר. רקת - זו טבריא. כינרת - זו גינוסר, ולמה נקרא שמה של טבריא רקת? מפני שאפילו ריקנין שבה - מלאין מצות כרמון (182) .

רבי ירמיה אמר: רקת הוא שמה של טבריא. ולמה נקרא שמה עתה טבריא (183) ? על שם שיושבת בטבורה [אמצעה] של ארץ ישראל.

רבה נמי אמר כרבי ירמיה, דבאמת רקת שמה. ולמה נקרא שמה טבריא? על שם שטובה ראייתה, שיש בה גנות ופרדסין [תוס'] (184).

אמר זעירא: קטרון - זו העיר הנקראת עתה ציפורי. ולמה נקרא שמה ציפורי? מפני שיושבת בראש ההר - כצפור.

ותמהינן: וקטרון ציפורי היא? והא קטרון בחלקו של זבולון הואי, דכתיב: " [שבט] זבולון לא הוריש [לא השמיד] את יושבי קטרון ואת יושבי נהלול" [שמקומות אלו באו לחלקו של זבולון בחלוקת הארץ, ועברו בני זבולון על ציווי הקב"ה, שאמר: "לא תחיה כל נשמה", ולא השמידום, אלא הניחם לשבת ביניהם, ולהעלות להם מס].

וזבולון מתרעם על מדותיו - על מידה שמדדו לו מן השמים, שנפלו בחלקו מקומות אלו - הוה.

שנאמר בשירת דבורה, גבי מלחמת סיסרא: "זבולון עם חרף נפשו למות, ונפתלי על מרומי שדה". ודרשינן ליה לקרא הכי: זבולון - עם חרף נפשו למות. ומה טעם רצה למות אז, באותה מלחמה? משום שכשנתקבצו אז ישראל למלחמה, ראו בני זבולון את נחלת בני נפתלי, דשם נקבצו. ועל ידי שראו דחלקו של נפתלי - על מרומי שדה, מקום שדות וכרמים, חרף זבולון נפשו למות על רוע מזלו, שנפלו בחלקו ימים והרים וגבעות (185).

וכך אמר זבולון לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לאחיי נתת להם שדות וכרמים, ואילו לי נתת הרים וגבעות! לאחיי נתת להם ארצות, ולי נתת ימים ונהרות!?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: כולן, כל אחיך, יהיו צריכין לך - על ידי חלזון, שעולה מן הים להרים שבחלקך, וצובעין בדמו תכלת, ונמכר בדמים יקרים.

שנאמר בההוא קרא: "עמים הר יקראו" - כל השבטים יתקבצו להריך, "ושפוני טמוני חול" - כדי לקנות שפוני טמוני חול.

ומהם אותם "שפוני טמוני חול"? דתני רב יוסף: "שפוני" - זה חלזון [שהוא דבר חשוב. ד"ספון" - חשוב הוא, בלשון ברייתא]. "טמוני" - זו טרית (186) [מין דג (187)]. "חול" - זו זכוכית לבנה, שהחול שבחלק זבולון חשוב יותר משאר חולות, וראוי לזכוכית לבנה.

אמר לפניו זבולון: רבונו של עולם! מי מודיעני לתת לי דמים כשיקחו דברים אלו?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: "שם יזבחו זבחי צדק"!

סימן זה יהא לך: כל הנוטל ממך בלא דמים - אינו מועיל בפרקמטיא שלו כלום. דומיא דזבח, שכשם שאם הביא קרבן גזול - אינו מועיל כלום, כך הנוטל בלא דמים - יתקלקלו הצביעה והחול ולא יועילו לו.

והדרינן לקושיין, דאקשינן אזעירא, דאמר דקטרון זו צפורי:

ואי סלקא דעתך דקטרון זו ציפורי, אמאי היה מתרעם זבולון על מדותיו? והא הויא העיר ציפורי בחלקו, דהיא מילתא דעדיפא טובא מדאחיו!

וכי תימא דהתרעם משום דלית בה [בקטרון] האי מילתא מעלייתא דזבת חלב ודבש [שהעזים אוכלות תאנים, והדבש נוטף מהן, וחלב זב מן העזים, ונעשין כמין נחל]? והא הוה בה! דהאמר ריש לקיש: לדידי חזי לי זבת חלב ודבש דציפורי [שהיא קטרון], והויא שטח של ששה עשר מיל - על ששה עשר מיל!?

וכי תימא דאמנם הוה התם זבת חלב ודבש, וכדאמר ריש לקיש. אבל לא נפישא זבת חלב ודבש דידיה [דזבולון] - כדאחוה [כשל אחיו], שזבת חלב ודבש של אחיו - היה גדול יותר, ומשום כך התרעם,

והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לדידי חזי לי זבת חלב ודבש דכל ארעא דישראל, והויא כולן אם תצרפן - כמהמקום הנקרא בי כובי, עד המקום הנקרא אקרא דתולבקני, ששיעורן הוא עשרין ותרתין פרסי אורכא, ופותיא [רוחבן] שיתא פרסי. ואם תחלקן בין כל השבטים, יגיע לחלק כל אחד פחות מד' פרסאות (188).

אם כן, הוה ליה לזבולון זבת חלב ודבש טפי מינייהו, שהרי ששה עשר מיל - הם ארבע פרסאות!?

ומתרצינן: אפילו הכי, שדות וכרמים - עדיפא ליה לזבולון.

דיקא נמי, דכתיב: "ונפתלי על מרומי שדה". חזינן שזו היתה עיקר טענתו, שאין לו שדות כלשאר אחיו.

ומסקינן: שמע מינה.

אמר רבי אבהו: האי דכתיב בנבואת צפניה: "ועקרון תעקר" - זו קסרי בת אדום. שבאמת קיסרי שמה (189), ונקראת במקרא "עקרון" - על שם שתיעקר. שהיא יושבת בין החולות (190), והיא היתה לפני עקירתה יתד תקועה (191) לרעה לישראל בימי יוונים.

וכשגברה מלכות בית חשמונאי - ונצחום, היו קורין אותה: "אחידת [כבושת] מגדל שי ר".

אמר רבי יוסי בר חנינא: מאי האי דכתיב בנבואת זכריה, גבי צור, שהיה ראש לאדום: "והסירותי דמיו מפיו, ושקוציו מבין שיניו, ונשאר גם הוא לאלהינו, והיה כאלוף ביהודה, ועקרון כיבוסי"?

כך הוא ביאורו של אותו מקרא:

"והסירותי דמיו מפיו" - זה בית במיא שלהן. ששם היו זורקים את דמי זבחיהם לעבודה זרה.

"ושקוציו מבין שיניו" - זה בית גליא שלהן [במיא וגליא הם ראשי עבודה זרה באדום].

"ונשאר גם הוא לאלהינו" - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבאדום.

והאי דכתיב התם, בהמשך הנבואה: "והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי [שהיא ירושלים] " - אלו תראטריות וקרקסיות (192) שבאדום, שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים (193) .

אמר רבי יצחק: העיר לשם, שהיא עיר שכבשו בני דן - זו פמייס, שמשם נהר ירדן יוצא.

עקרון תעקר - זו קסרי בת אדום, שהיא היתה מטרופולין של מלכים [בלשון יון - אמא של מלכות].

ובמה היתה קסרי מטרופולין של מלכים? איכא דאמרי: דמרבי בה מלכי [שמגדלין בה מלכים]. ואיכא דאמרי: דמוקמי מינה [שמעמידין ממנה, מדייריה] מלכי.

הערים קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהן! אל תאמן לו.

וכן אם יאמר לך אדם: ישבו שתיהן, ששתיהן מיושבות ואינן חרבות - אל תאמן.

אבל אם יאמר לך: חרבה קסרי וישבה ירושלים, או שיאמר לך: חרבה ירושלים וישבה קסרי - תאמן.

שנאמר: "יען אמרה צור על ירושלים האח נשברה וגו', [עתה] אמלאה החרבה". שאמרה צור: עכשיו אתמלא, על ידי חורבנה של ירושלים. שאם מליאה זו - חרבה זו. ואם מליאה זו - חרבה זו (194) . רב נחמן בר יצחק אמר: מהכא ילפינן שאם מלאה זו - חרבה זו, דכתיב ביעקב ועשיו: "ולאום מלאום יאמץ", חזינן שלעולם לא ישוו בגדולה. אלא, כשזה קם - זה נופל [רש"י בחומש] (195).

ועוד אמר רבי יצחק: מאי האי דכתיב: "יוחן רשע בל למד צדק"? [וסיפא דקרא: "בארץ נכחות יעול, ובל יראה גאות ה'"].

כך הוא ביאור המקרא:

אמר יצחק אבינו לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, יוחן עשו! [ו"יוחן" - לשון חינם הוא. דהיינו, תן לו מתנת חינם, על אף שאינו ראוי לכך].

אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע הוא!

אמר לו יצחק: בל למד צדק? וכי אין מי שילמד עליו צדק (196) ? אמר לו הקדוש ברוך הוא: בארץ נכוחות יעול. כלומר, עתיד הוא להחריב את ירושלים וארץ ישראל (197).

אמר לו יצחק: אם כן, בל יראה גאות ה'.

ואמר רבי יצחק: מאי האי דכתיב: "אל תתן ה' מאויי רשע, זממו אל תפק ירומו סלה"?

אמר יעקב לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! אל תתן לעשו הרשע תאות לבו.

תוכן העניינים

חברותא על מגילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה