חברותא על מגילה· הרב יעקב שולביץ
פרק ראשון - מגילה נקראת · דף ו.
והכי קאמינא:
העיר הנקראת במקרא שהובא לעיל, גבי נחלת נפתלי: "חמת" - זו טבריא. ולמה נקרא שמה במקרא חמת? על שום חמי טבריא.
ואילו העיר הנקראת באותו מקרא "רקת" - זו ציפורי. ולמה נקרא שמה במקרא רקת? משום דמידלייא [שגבוהה היא, שיושבת בראש ההר] כרקתא דנהרא [כשפת הנהר, שגבוהה היא מן הנהר].
"כינרת" - זו גינוסר. ולמה נקרא שמה כינרת? משום דמתיקי פירא כקלא דכינרי [שמתוקין פירותיה כקול הכינור (174)].
אמר רבא: היאך אמר רבי יוחנן דרקת היא צפורי, ומי איכא למאן דאמר, דרקת - לאו טבריא היא?
והא כי שכיב איניש הכא, בבבל, התם, בטבריה - ספדי ליה הכי: גדול הוא בששך [היא בבל. ש"בבל" בחילוף א"ת ב"ש (175)
- היא "ששך"] ושם יצא לו - ברקת.
וכי מסקי ארונא של מת מבבל להתם [לטבריה] לקברו בה (176), ספדי ליה הספדנין, וקורין בשווקים, שיצאו בני אדם לקראת המת - הכי: אוהבי שרידים [ישראל (177)] יושבי רקת, צאו וקבלו הרוגי עומק [דהיינו בבל שהיא עמוקה]!
כי נח נפשיה (178) דרבי זירא [שעלה מבבל לארץ ישראל, ומת שם], פתח עליה ההוא ספדנא בהספד - הכי:
ארץ שנער הרה וילדה, ארץ צבי [ארץ ישראל] גידלה שעשועיה של שנער (179), אוי נא לה אמרה רקת, כי אבדה כלי חמדתה (180) .
על כל פנים, חזינן דרקת היא טבריא, ולא כדאמר רבי יוחנן, דרקת היא ציפורי, וחמת זו טבריא!? (181)
אלא אמר רבא, כך הוא ביאור שמות המקומות שבאותו מקרא: חמת - זו חמי גרר. רקת - זו טבריא. כינרת - זו גינוסר, ולמה נקרא שמה של טבריא רקת? מפני שאפילו ריקנין שבה - מלאין מצות כרמון (182) .
רבי ירמיה אמר: רקת הוא שמה של טבריא. ולמה נקרא שמה עתה טבריא (183) ? על שם שיושבת בטבורה [אמצעה] של ארץ ישראל.
רבה נמי אמר כרבי ירמיה, דבאמת רקת שמה. ולמה נקרא שמה טבריא? על שם שטובה ראייתה, שיש בה גנות ופרדסין [תוס'] (184).
אמר זעירא: קטרון - זו העיר הנקראת עתה ציפורי. ולמה נקרא שמה ציפורי? מפני שיושבת בראש ההר - כצפור.
ותמהינן: וקטרון ציפורי היא? והא קטרון בחלקו של זבולון הואי, דכתיב: " [שבט] זבולון לא הוריש [לא השמיד] את יושבי קטרון ואת יושבי נהלול" [שמקומות אלו באו לחלקו של זבולון בחלוקת הארץ, ועברו בני זבולון על ציווי הקב"ה, שאמר: "לא תחיה כל נשמה", ולא השמידום, אלא הניחם לשבת ביניהם, ולהעלות להם מס].
וזבולון מתרעם על מדותיו - על מידה שמדדו לו מן השמים, שנפלו בחלקו מקומות אלו - הוה.
שנאמר בשירת דבורה, גבי מלחמת סיסרא: "זבולון עם חרף נפשו למות, ונפתלי על מרומי שדה". ודרשינן ליה לקרא הכי: זבולון - עם חרף נפשו למות. ומה טעם רצה למות אז, באותה מלחמה? משום שכשנתקבצו אז ישראל למלחמה, ראו בני זבולון את נחלת בני נפתלי, דשם נקבצו. ועל ידי שראו דחלקו של נפתלי - על מרומי שדה, מקום שדות וכרמים, חרף זבולון נפשו למות על רוע מזלו, שנפלו בחלקו ימים והרים וגבעות (185).
וכך אמר זבולון לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לאחיי נתת להם שדות וכרמים, ואילו לי נתת הרים וגבעות! לאחיי נתת להם ארצות, ולי נתת ימים ונהרות!?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: כולן, כל אחיך, יהיו צריכין לך - על ידי חלזון, שעולה מן הים להרים שבחלקך, וצובעין בדמו תכלת, ונמכר בדמים יקרים.
שנאמר בההוא קרא: "עמים הר יקראו" - כל השבטים יתקבצו להריך, "ושפוני טמוני חול" - כדי לקנות שפוני טמוני חול.
ומהם אותם "שפוני טמוני חול"? דתני רב יוסף: "שפוני" - זה חלזון [שהוא דבר חשוב. ד"ספון" - חשוב הוא, בלשון ברייתא]. "טמוני" - זו טרית (186) [מין דג (187)]. "חול" - זו זכוכית לבנה, שהחול שבחלק זבולון חשוב יותר משאר חולות, וראוי לזכוכית לבנה.
אמר לפניו זבולון: רבונו של עולם! מי מודיעני לתת לי דמים כשיקחו דברים אלו?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: "שם יזבחו זבחי צדק"!
סימן זה יהא לך: כל הנוטל ממך בלא דמים - אינו מועיל בפרקמטיא שלו כלום. דומיא דזבח, שכשם שאם הביא קרבן גזול - אינו מועיל כלום, כך הנוטל בלא דמים - יתקלקלו הצביעה והחול ולא יועילו לו.
והדרינן לקושיין, דאקשינן אזעירא, דאמר דקטרון זו צפורי:
ואי סלקא דעתך דקטרון זו ציפורי, אמאי היה מתרעם זבולון על מדותיו? והא הויא העיר ציפורי בחלקו, דהיא מילתא דעדיפא טובא מדאחיו!
וכי תימא דהתרעם משום דלית בה [בקטרון] האי מילתא מעלייתא דזבת חלב ודבש [שהעזים אוכלות תאנים, והדבש נוטף מהן, וחלב זב מן העזים, ונעשין כמין נחל]? והא הוה בה! דהאמר ריש לקיש: לדידי חזי לי זבת חלב ודבש דציפורי [שהיא קטרון], והויא שטח של ששה עשר מיל - על ששה עשר מיל!?
וכי תימא דאמנם הוה התם זבת חלב ודבש, וכדאמר ריש לקיש. אבל לא נפישא זבת חלב ודבש דידיה [דזבולון] - כדאחוה [כשל אחיו], שזבת חלב ודבש של אחיו - היה גדול יותר, ומשום כך התרעם,
והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לדידי חזי לי זבת חלב ודבש דכל ארעא דישראל, והויא כולן אם תצרפן - כמהמקום הנקרא בי כובי, עד המקום הנקרא אקרא דתולבקני, ששיעורן הוא עשרין ותרתין פרסי אורכא, ופותיא [רוחבן] שיתא פרסי. ואם תחלקן בין כל השבטים, יגיע לחלק כל אחד פחות מד' פרסאות (188).
אם כן, הוה ליה לזבולון זבת חלב ודבש טפי מינייהו, שהרי ששה עשר מיל - הם ארבע פרסאות!?
ומתרצינן: אפילו הכי, שדות וכרמים - עדיפא ליה לזבולון.
דיקא נמי, דכתיב: "ונפתלי על מרומי שדה". חזינן שזו היתה עיקר טענתו, שאין לו שדות כלשאר אחיו.
ומסקינן: שמע מינה.
אמר רבי אבהו: האי דכתיב בנבואת צפניה: "ועקרון תעקר" - זו קסרי בת אדום. שבאמת קיסרי שמה (189), ונקראת במקרא "עקרון" - על שם שתיעקר. שהיא יושבת בין החולות (190), והיא היתה לפני עקירתה יתד תקועה (191) לרעה לישראל בימי יוונים.
וכשגברה מלכות בית חשמונאי - ונצחום, היו קורין אותה: "אחידת [כבושת] מגדל שי ר".
אמר רבי יוסי בר חנינא: מאי האי דכתיב בנבואת זכריה, גבי צור, שהיה ראש לאדום: "והסירותי דמיו מפיו, ושקוציו מבין שיניו, ונשאר גם הוא לאלהינו, והיה כאלוף ביהודה, ועקרון כיבוסי"?
כך הוא ביאורו של אותו מקרא:
"והסירותי דמיו מפיו" - זה בית במיא שלהן. ששם היו זורקים את דמי זבחיהם לעבודה זרה.
"ושקוציו מבין שיניו" - זה בית גליא שלהן [במיא וגליא הם ראשי עבודה זרה באדום].
"ונשאר גם הוא לאלהינו" - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבאדום.
והאי דכתיב התם, בהמשך הנבואה: "והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי [שהיא ירושלים] " - אלו תראטריות וקרקסיות (192) שבאדום, שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים (193) .
אמר רבי יצחק: העיר לשם, שהיא עיר שכבשו בני דן - זו פמייס, שמשם נהר ירדן יוצא.
עקרון תעקר - זו קסרי בת אדום, שהיא היתה מטרופולין של מלכים [בלשון יון - אמא של מלכות].
ובמה היתה קסרי מטרופולין של מלכים? איכא דאמרי: דמרבי בה מלכי [שמגדלין בה מלכים]. ואיכא דאמרי: דמוקמי מינה [שמעמידין ממנה, מדייריה] מלכי.
הערים קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהן! אל תאמן לו.
וכן אם יאמר לך אדם: ישבו שתיהן, ששתיהן מיושבות ואינן חרבות - אל תאמן.
אבל אם יאמר לך: חרבה קסרי וישבה ירושלים, או שיאמר לך: חרבה ירושלים וישבה קסרי - תאמן.
שנאמר: "יען אמרה צור על ירושלים האח נשברה וגו', [עתה] אמלאה החרבה". שאמרה צור: עכשיו אתמלא, על ידי חורבנה של ירושלים. שאם מליאה זו - חרבה זו. ואם מליאה זו - חרבה זו (194) . רב נחמן בר יצחק אמר: מהכא ילפינן שאם מלאה זו - חרבה זו, דכתיב ביעקב ועשיו: "ולאום מלאום יאמץ", חזינן שלעולם לא ישוו בגדולה. אלא, כשזה קם - זה נופל [רש"י בחומש] (195).
ועוד אמר רבי יצחק: מאי האי דכתיב: "יוחן רשע בל למד צדק"? [וסיפא דקרא: "בארץ נכחות יעול, ובל יראה גאות ה'"].
כך הוא ביאור המקרא:
אמר יצחק אבינו לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, יוחן עשו! [ו"יוחן" - לשון חינם הוא. דהיינו, תן לו מתנת חינם, על אף שאינו ראוי לכך].
אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע הוא!
אמר לו יצחק: בל למד צדק? וכי אין מי שילמד עליו צדק (196) ? אמר לו הקדוש ברוך הוא: בארץ נכוחות יעול. כלומר, עתיד הוא להחריב את ירושלים וארץ ישראל (197).
אמר לו יצחק: אם כן, בל יראה גאות ה'.
ואמר רבי יצחק: מאי האי דכתיב: "אל תתן ה' מאויי רשע, זממו אל תפק ירומו סלה"?
אמר יעקב לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! אל תתן לעשו הרשע תאות לבו.