אור ברסלב
חברותא על כתובות פרק תשיעי - הכותב לאשתו

חברותא על כתובות· הרב יעקב שולביץ

פרק תשיעי - הכותב לאשתו

פרק שמיני - האשה שנפלו

דף פג.

מתניתין:

הכותב לאשתו (1) - "דין ודברים אין לי בנכסיך", הרי זה [היינו הבעל] אוכל פירות מנכסיה בחייה, ואם מתה - יורשה (2).

ושמא תאמר - אם כן למה כתב לה "דין ודברים אין לי בנכסיך" (3), הרי לא הועיל בדבריו כלום?

יש לומר - שהועיל בכך שאם מכרה אשתו את הנכסים, או נתנה אותם במתנה לאחר - הרי מקחה או מתנתה קיים (4).

ואם כתב לה - "דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן", (5) הרי זה אינו אוכל פירות בחייה, כיון שהסתלק מאכילת הפירות. ואם מתה יורשה, כיון שמדין ירושה לא סילק את עצמו (6).

רבי יהודה אומר: לעולם, אף אם כתב לאשתו - "דין ודברים ... ובפירותיהן", לא הסתתלק אלא מאכילת הפירות עצמן, אך עדיין אוכל פירי פירות, (7) עד שיכתוב לה - "דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן, ובפירי פירותיהן עד עולם" (8).

ואם כתב לה - "דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן, ובפירי פירותיהן, (9) בחייך ובמותך", אינו אוכל פירות בחייה, וכן אם מתה - אינו יורשה. אך רבי שמעון בן גמליאל אומר, אפילו אם כתב לה "בחייך ובמותך", בכל אופן אם מתה יירשנה (10) . מפני שסבר רשב"ג שירושת הבעל מדאורייתא (11), ואם כן הרי הוא מתנה (12) על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל (13). אבל לעניין אכילת פירות, כיון שמתקנת חכמים הן, מועיל התנאי.

גמרא:

תני רבי חייא בריש משנתינו - "האומר לאשתו", ולא "הכותב לאשתו". ללמדנו שבאמירה בעלמא יכול להסתלק, בלא שום קניין וכתיבה. (14) ומקשה הגמרא: וכי כתב לה הכי, וכל שכן אם אמר לה לשון "דין ודברים", מאי הוי? והרי לשון זו אינה מועילה?

והראיה - מהא דתניא לגבי שדה של שותפים (15) - שותף האומר לחבירו: "דין ודברים אין לי [כלומר לא יהיה לי] על שדה זו שאנו שותפים בה, ואין לי עסק בה, וידי מסולקת הימנה, לא אמר כלום" (16).

ואם כן הכא נמי היאך מועיל לומר לשון "דין ודברים: " כדי לסלק את הבעל מאכילת פירות? (17)

ומתרצת הגמרא: אמרי דבי רבי ינאי: משנתינו עוסקת במקרה שהיה הבעל כותב לה "דין ודברים וכו'", ועודה ארוסה (18).

ובמקרה זה מועיל סילוקו, כיון שעדיין לא זכה בנכסים עד הנישואין, וכל זמן שלא זכה בנכסים יכול להסתלק מהם.

כדינו של רב כהנא. דאמר רב כהנא - נחלה הבאה לאדם ממקום אחר, כלומר שאיננה ירושה מאבותיו (19), אלא שאמורה לבא לו על ידי מעשיו, כגון נכסי אשתו הבאים לרשותו על ידי הנישואין. אדם מתנה עליה שלא יירשנה, היינו יכול להסתלק ממנה ולומר "דין ודברים אין לי בה". ולכן במשנתינו שעדיין לא זכה בנכסים מועילה לשון "דין ודברים כדי לסלקו. (20).

וכדינו של רבא. דאמר רבא - האומר אי אפשי בתקנת חכמים, כגון זו, שומעין לו.

ומבארת הגמרא - מאי "כגון זו"?

כדרב הונא אמר רב. דאמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה שתאמר לבעלה "איני ניזונת משלך, ואיני עושה לך אלא לעצמי".

והכא נמי כיון שזכייתו בנכסי אשתו מקורה מתקנת חכמים שתקנו לטובתו, יכול להתנות עליה שלא ירשנה, ולומר אי אפשי בתקנת חכמים.

ומקשה הגמרא: אי הכי, אם אכן כך הוא שיכול אדם לומר "אי אפשי בתקנת חכמים", אפילו נשואה נמי יוכל להסתלק, על ידי שיאמר "אי אפשי בתקנת חכמים, שתקנו לטובתי שאוכל פירות", ומדוע הוצרכנו להעמיד בכותב לה בעודה ארוסה?

ומתרצת הגמרא: אמר אביי: בנשואה אינו יכול להסתלק אפילו על ידי לשון "אי אפשי בתקנת חכמים", כיון שידו כידה, וכבר זכה בנכסים לענין הפירות, ולא מועיל בזה סילוק אלא קנין גמור. (21)

מה שאין כן בתקנת מזונות, כיון שעדיין לא זכתה במזונות, יכולה לומר "איני ניזונת ואיני עושה".

ואגב אורחא מביאה הגמרא את דברי רבא שחלק על אביי בגדר זכיית הבעל בנכסי אשתו:

רבא אמר: ידו של הבעל עדיפא מידה של האשה. ונפקא מינה, לשומרת יבם (22).

איבעיא להו: הסתפקו התלמידים בבית המדרש: האומר לחברו "דין ודברים אין לי על שדה זו", וקנו מידו על דבריו בקנין סודר (23). מהו?

האם התכוין להקנות את גוף הקרקע על ידי הקנין, ובמקרה זה אכן נקנית הקרקע. או דלמא, כונתו בקנין היתה רק לקיים את דבריו שאמר "דין ודברים", ומכיון שלשון זו אינה מועילה, לא הועיל גם הקנין. (24). אמר רב יוסף: במקרה זה ודאי שמלשון "דין ודברים" קנו מידו. ולשון זו לא מועילה.

אך רב נחמן אמר: ודאי שאם עשו קנין, הרי שמגופה של קרקע קנו מידו. ומועיל הקנין.

אמר אביי: מסתברא מילתא דרב יוסף שאמר שלא מועיל הקנין -

דף פג:

במקרה שמיד כשבא חברו להחזיק בקרקע עורר עליו המקנה ואמר "לא התכוונתי להקנות לו אלא רק להסתלק, וסילוק לא מועיל".

אבל במקרה שכבר היה חברו עומד בשדה, ואח"כ פתאום עורר עליו המוכר לבטל את המכירה, מסתבר כדעת רב נחמן שמגופה של קרקע קנו מידו, ואינו יכול לבטל את המכר (25).

אמר אמימר: הלכתא, מגופה של קרקע קנו מידו. וכרב נחמן.

אמר ליה רב אשי לאמימר: האם ההלכה כרב נחמן גם בעורר, או רק בעומד בשדה? למאי נפקא מינה, לכדרב יוסף. שבעורר הלכה כמותו (26).

אמר ליה אמימר: לא שמיע לי. כלומר, לא סבירא לי. ולעולם ההלכה כרב נחמן שמועיל הקנין בין בעורר ובין בעומד, כיון שמגופה של קרקע קנו מידו.

שנינו במשנה - אם כן למה כתב לה וכו' שאם מכרה ונתנה קיים.

ומקשה הגמרא - הרי בלשון "דין ודברים אין לי בנכסייך" יש משמעות גם על סילוק מכל הנכסים, ואם כן תימא ליה [תאמר לו, לבעל] האשה - מכל מילי סליקת נפשך! (27) ומדוע הסתלק רק לענין מכירה?

מתרצת הגמרא: אמר אביי: סברה משנתינו שיד בעל השטר על התחתונה. כלומר - כיון שהבעל בא לקחת את הפירות והירושה מכח תקנת חכמים, והאשה מוציאה עליו שטר סילוק כדי לבטל את כחו, הרי ידה על התחתונה. ואם השטר אינו מוכיח ממה הסתלק, מורידים אותו לפחות שבמשמעות השטר. ולכן אמרינן שלא הסתלק אלא לענין שאם מכרה ונתנה קיים.

והתקשינו: אם מסלק את עצמו רק מהפחות שבנכסים, אימא [נאמר] שרק מפירי סילק עצמו, והוא הפחות שבכולם, כיון שלא הפסיד את גוף הקרקע רק הסתלק מאכילת פירות, מה שאין כן במכירה שמפסיד את גוף הקרקע (28)?

ומשנינן: אמר אביי - בוצינא טב מקרא. [דלעת קטנה כעת, עדיפא מדלעת גדולה לאחר זמן], ולכן עדיף לבעל להפסיד את המכירה שתהיה לאחר זמן, מלהפסיד את הפירות הנמצאים כעת.

ומקשינן: ואימא מירושה סילק את עצמו, והיא הפחותה שבכולם, שמא לא תמות בחייו.

ועדיף לו להפסיד את הירושה, ולא את המכירה שמא תמכור ויפסיד גם את הפירות שמשעת המכירה?

ומשנינן: אמר אביי - מיתה [שתמות היא בחייו] שכיחא. כיון שרוב פעמים מסתכנת בלידה. תוספות (29). אבל מכירה שתמכור בנכסי בית אביה, לא שכיחא (30).

ולכן אע"פ שבמכירה יפסיד גם את הפירות אם תמכור, בכל אופן - כי מסליק איניש נפשיה, ממילתא דלא שכיחא. אבל ממילתא דשכיחא לא מסליק איניש נפשיה [אדם מסלק את עצמו מהדברים הלא שכיחים, ולא ממה ששכיח], ולכן תולים שהסתלק רק ממכירה.

רב אשי אמר - אף על פי שיש לפרש את לשון "בנכסייך" לכל מילי, מכל מקום כיון שיד בעל השטר על התחתונה, ויש במשמעות המילה "בנכסייך" למעט - ולא בפירותיהן, "בנכסייך" ולא לאחר מיתה, לכן ממעטינן להו, ולא הועיל סילוקו אלא לענין מכירה, ומשום שרק זכות זו אין במשמעות הלשון "בנכסייך" למעט. אבל מאכילת פירות וירושה לא הסתלק. (31)

שנינו במשנה: "רבי יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם".

תנו רבנן בברייתא: אלו הן "פירות" שמודה בהם רבי יהודה שאין הבעל אוכל מהם, ואלו הן "פירי פירות" שסבר רבי יהודה שהבעל אוכלם?

אם הכניסה לו קרקע, ועשתה הקרקע פירות, הרי הן "פירות". הלך הבעל ומכר את הפירות, (32) ולקח מהן קרקע, ועשתה הקרקע פירות, הרי הן "פירי פירות" (33).

איבעיא להו: הסתפקו בני הישיבה - לדעת רבי יהודה שצריך לכתוב "ובפירי פירותיהן על עולם", האם "פירי פירות" דוקא (34), ובלשון זו מספיק גם כדי להסתלק מפירי פירי פירות, ואין צריך לכתוב "עד עולם".

או דלמא "עד עולם" דוקא, ואם לא כתב "עד עולם" הרי אוכל פירי דפירי פירות.

או דלמא תרוייהו דוקא, ואם לא יכתוב "מפירי פירותיהן עד עולם" - לא הסתלק מפירי פירי פירות?

ודנה הגמרא: אם תמצי לומר, לשון "פירי פירות" דוקא, ואין צריך לכתוב "עד עולם", יקשה - "עד עולם" למה לי, הלא מספיקה לשון "פירי פירות"?

וצריך לומר, דהא קא משמע לן התנא בלשון "עד עולם", לומר, שכיון דכתב לה "פירי פירות" הרי הוא כמאן דכתב לה "עד עולם" דמי [עיין בדברי רש"י ד"ה הא קא משמע לו]. ואם תמצי לומר, לשון "עד עולם" דוקא, ואין צריך לכתוב "פירי פירות", יקשה - "פירי פירות" למה לי, הלא מספיקה לשון "עד עולם"?

וצריך לומר, דהא קא משמע לן התנא בלשון "פירי פירות", לומר שאף על גב דכתב לה גם לשון "פירי פירות", הרי שאי כתב לה גם - "עד עולם", אין! הרי הסתלק מהכל. ואי לא, לא! ועדיין הוא אוכל מפירי דפירי פירות.

ואם תמצי לומר תרוייהו דוקא, וצריך לכתוב "פירי פירות עד עולם" כדי להסתלק מפירי פירי פירות, יקשה - תרתי למה לי? מדוע נזקקנו לשתי הלשונות כדי להסתלק מפירי פירי פירות?

ונתרץ - צריכא! דאי כתב לה "פירי פירות", ולא כתב לה "עד עולם", הוה אמינא - דוקא פירי פירות הוא דלא אכיל, אבל פירא דפירי פירות אכיל. להכי איצטריך עד עולם.

ואי כתב לה "עד עולם", ולא כתב לה "פירי פירות", הוה אמינא - "לעולם" [היינו לשון "עד עולם"] אפירות קאי! כלומר - לא אוכל פירות אלו לעולם, לא בשנה זו ולא בשנה אחרת. אבל פירי פירות אוכל. להכי איצטריך לכתוב גם לשון "פירי פירות". (35)

איבעיא להו, הסתפקו בני הישיבה: אם כתב לה - "דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירי פירות", ולא כתב "ובפירותיהן", מהו שיאכל פירות?

וצדדי הספק הם:

האם רק מפירי פירות סליק נפשיה, אבל מפירי לא סליק נפשיה. או דלמא, מכל מילי סליק נפשיה. ולשון "פירי פירות" כולל בתוכו גם לשון "פירות".

ופשטינן: פשיטא דמכל מילי סליק נפשיה! [היינו גם מפירות], דאי אמרת רק מפירי פירות סליק נפשיה, אבל מפירי לא סליק נפשיה, הרי כיון דאכלינהו לפירות, [כיון שאכל הבעל את הפירות] פירי פירות מהי כא?!

אלא ודאי שכשאמר "ובפירי פירות" סילק את עצמו גם מפירות.

ודחינן: וליטעמיך שהקשית - "כיון דאכלינהו לפירות פירי פירות מהיכא?", כיצד תבאר הא דתנן במשנתינו - "רבי יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות כו'" ומדוע גם כאן לא יקשה לך - כיון דאכלינהו לפירי, פירי פירות מהיכא? אלא ודאי צריך לתרץ שמשנתינו עוסק במקרה דשיירא האשה מן הפירות (36), ומכרתם האשה, וקנתה בהם קרקע ועשתה בהם פירות, והן הנקראים פירי פירות [רש"י]:

ואם כן, הכא נמי אפשר להעמיד את הספק בדשייר הבעל מן הפירות ומכרם הבעל, וקנה בהם קרקע, ועשו פירי פירות, ולעולם לא תפשוט כדבריך.

שנינו במשנה: רבן שמעון בן גמליאל אומר אם מתה ירשנה, מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה.

אמר רב: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ולא מטעמיה [ולא כסברתו] (37).

ומבארת הגמרא: מאי כוונת רב כשאמר "הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ולא מטעמיה"?

אילימא, כוונתו לומר - "הלכה כרשב"ג"

- דאמר אם מתה יירשנה.

"ולאו מטעמיה" - דאילו רשב"ג סבר, "מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל". ולכן אם מתה ירשנה כיון שלא הועיל התנאי.

ורב סבר, המתנה בדבר שבממון על מה שכתוב בתורה תנאו קיים, ומצד סברא זו היה על התנאי לחול, ומאידך קסבר שירושת הבעל דרבנן, וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, ולכן הכא תנאו בטל (38).

דף פד.

ומקשינן: וכי סבר רב שכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים? והא איתמר מימרא בבית המדרש - האומר לחבירו "חפץ זה מכור לך על מנת שאין לך עלי אונאה", [כלומר, על מנת שלא תוכל לתובעני אם יתברר לך שמכרתיו לך במחיר מופקע יותר משתות על שוויו].

רב אמר: יש לו עליו אונאה. כיון שהתנה על מה שכתוב בתורה, והמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ושמואל אמר: אין לו עליו אונאה. וסבר שהמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון - תנאו קיים.

ואם כן מבואר שסבר רב - כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל (39)?

אלא כונת רב בדבריו - "הלכה כרשב"ג ולא מטעמיה" - "הלכה כרבן שמעון בן גמליאל" - דאמר המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל.

"ולאו מטעמיה" - דאילו רבן שמעון בן גמליאל סבר שאם מתה יירשנה, כיון שירושת הבעל דאורייתא. ורב סבר, מתה לא יירשנה. כיון שסבר ירושת הבעל מדרבנן. ולא עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה.

ומקשינן: האי מטעמיה, שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, ולא כהילכתיה הוא, שאם מתה אינו יורשה. ואילו רב אמר להיפך - הלכה כמותו ולאו מטעמיה?

אלא, כונת רב - "הלכה כרבן שמעון בן גמליאל" - דאמר אם מתה יירשנה.

"ולאו מטעמיה" - דאילו רבן שמעון בן גמליאל סבר - דוקא בדאורייתא תנאו בטל, הא בדרבנן, כגון לענין אכילת פירות - תנאו קיים.

ורב סבר - אפילו בדרבנן תנאו בטל. ואף התנאי שהתנה על אכילת פירות אינו מועיל (40).

ומקשינן: האי, כטעמיה וכהילכתיה הוא, ורב רק מוסיף הוא, שגם בדרבנן כגון לגבי אכילת פירות אינו יכול להתנות?

אלא כונת רב - "הלכה כרבן שמעון בן גמליאל" - דאמר, אם מתה יירשנה.

"ולאו מטעמיה" - דאילו רבן שמעון בן גמליאל סבר, - ירושת הבעל דאורייתא. וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל.

ורב סבר - ירושת הבעל דרבנן, וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה.

ומקשינן: וכי רב סבר - ירושת הבעל דרבנן? והרי תנן במסכת בכורות - רבי יוחנן בן ברוקא אומר: היורש את אשתו, יחזיר לבני משפחתה את השדה ביובל, וינכה להן מן הדמים,

וסברה הגמרא כעת - שיחזיר להם את השדה בדמים מועטים (41).

והוינן בה - מאי קסבר רבי יוחנן בן ברוקא? אי קסבר שירושת הבעל דאורייתא, אמאי יחזיר להם את השדה ביובל, והרי יורש גמור הוא?

ואי קסבר שירושת הבעל מדרבנן, דמים מאי עבידתייהו? מדוע עליהם לשלם לו על כך שמחזיר להם את הקרקע, הרי בדין הוא מחזירה להם ביובל (42)?

ואמר רב, לעולם קסבר רבי יוחנן בן ברוקא - ירושת הבעל דאורייתא,

ולא תקשי - אם כן מדוע חוזרת ביובל, הלא יורש גמור הוא?

כיון שמדובר בכגון שהורישתו אשתו בית הקברות.

ולכן אף על פי שמעיקר הדין אינו צריך להחזיר להם, מכל מקום משום פגם משפחה, שבזיון הוא להם שאינם קבורים עם אבותיהם, אמור רבנן - לישקול דמי וליהדר (43).

ומאי "ינכה להן מן הדמים"? כלומר, מדוע מוכר להם את השדה בדמים מועטים?

דמים אלו הם דמי קבר אשתו, שהבעל חייב בעצמו בקבורתה. ודמים אלו מנקה להם ממחיר השדה.

וכדתניא, שתקנו חכמים במוכר בית הקברות שיחזיר לבני המשפחה - המוכר קברו, ודרך קברו, מעמדו [היינו המקום שמתאספים שם האבלים לאחר הקבורה], ומקום הספידו, באין בני משפחה וקוברין אותו בעל כרחו של הלוקח משום פגם משפחה.

על כל פנים מבואר שסבר רב - ירושת הבעל דאורייתא, כרבי שמעון בן גמליאל, ואם כן מדוע אמר "הלכה כרשב"ג, ולא מטעמיה"? ומשנינן: רב שאמר בבריתא המובאת לעיל "ירושת הבעל דאורייתא", לאו משום שסבר כך, אלא רק לטעמיה דרבי יוחנן בן ברוקא קאמר.

ואילו ליה, לא סבירא ליה הכי, אלא סבר שירושת הבעל מדרבנן.

מתניתין:

מי שמת, והניח אשה ובעל חוב ויורשין. ואין בנכסיו קרקעות בשיעור המספיק גם לפרוע את כתובת האשה, וגם לפרעון חובו.

והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים. ובאו הבעל חוב וכתובת האשה להפרע מאותו חוב (44).

רבי טרפון אומר: ינתנו הנכסים לכושל שבהן. ובגמרא מבואר מיהו הכושל (45).

רבי עקיבא אומר: אין מרחמין בדין! אלא, ינתנו ליורשין. מפני שכולן, היינו - הבעל חוב וכתובת האשה, צריכין שבועה כדי להפרע, שהרי הבא להפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. ועד שלא נשבעו אין אנו יודעים אם יש להם על המת כלום (46).

ואין היורשין צריכין שבועה. ולכן מיד כשמת זכו בהם היורשים, וברשותם הם. ואין נפרעים לכתובת אשה ובעל חוב ממטלטלי דיתמי.

ואם הניח המת פירות תלושין (47) מן הקרקע, סבר רבי טרפון שכל הקודם בהן זכה בהן, כיון שתפיסה שלאחר מיתה מועילה (48). אך אם זכו בהם היורשים אין מוציאין מידם. כיון שמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב ולכתובה.

ואם זכתה האשה יותר מכתובתה, או הבעל חוב יותר על חובו, מה דינו של המותר?

רבי טרפון אומר: ינתנו לכושל שבהן, דהיינו בעל השטר השני, או האשה או הבעל חוב, כיון שידו על התחתונה, שאם יבואו הנכסים ליד היורשים שוב לא יוציאו מהם לא האשה ולא הבעל חוב.

רבי עקיבא אומר: אין מרחמין בדין! אלא ינתנו ליורשין. משום שכולם צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה. כנ"ל (49).

גמרא:

שנינו במשנה, "מי שמת ... והיה לו פיקדון או מלוה ביד אחרים".

ומקשינן: למה לי למיתני "מלוה", ולמה לי למיתני "פקדון"?

ומשנינן: צריכא! דאי תנא רק "מלוה", הוה אמינא, רק בהא קאמר רבי טרפון שינתנו לכושל שבהם, משום דמלוה להוצאה ניתנה, ואינה נמצאת בעיין אצל הלווה, ולכן לא נחשב הממון ברשות היתומים.

אבל פקדון, דאיתיה בעיניה [שנמצא בעיין], אימא מודי ליה לרבי עקיבא, שנחשב כברשות היתומים, ואין נפרעים ממנו.

ואי תנא הא, היינו, רק פיקדון, הוה אמינא - דוקא בהא קאמר רבי עקיבא דחשיב ברשות היתומים, כיון דאיתיה בעיניה, אבל בהך היינו במלוה, אימא מודי לרבי טרפון, מכיון שלהוצאה ניתנה, אינה ברשות היתומים, ואפשר לגבות מהם את החוב והכתובה. להכי צריכא תרוייהו.

שנינו במשנה, בדעת רבי טרפון שינתנו הנכסים לכושל שבהם. ומבארת הגמרא: מאי לכושל?

רבי יוסי ברבי חנינא אומר: לכושל שבראיה, דהיינו מי ששטרו מאוחר יותר משל חברו, שלא יוכל לטרוף מלקוחות הקודמים לו (50).

רבי יוחנן אמר: לכתובת אשה, ונקראת הכושלת משום חינא, דהיינו שימצאו האנשים חן בעיני הנשים (51), ולא תחשושנה להנשא להם שמא תאבד כתובתן (52).

וכמחלוקת תנאי:

דתניא - מאי לכושל שבהן? רבי בנימין אומר: לכושל שבראיה, היינו המאוחר בשטר כנ"ל. והוא כשר. [כלומר, כשר הדבר לעשות כן]. רבי אלעזר אומר: לכתובת אשה, משום חינא.

שנינו במשנה: אם הניח פירות התלושין, כל הקודם בהם זכה, ובמותר נחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא, לרבי טרפון - ינתנו לכושל שבהן, ולרבי עקיבא - ינתנו ליורשין.

ומקשינן: לדעת רבי עקיבא, מאי איריא מותר, מדוע נחלק על רבי טרפון רק לגבי ה"מותר"? והרי כולהו נמי דיורשין הוו, שהרי לא מועילה תפיסה בהם, כיון שכבר זכו בהם היתומים, וכדלעיל, משום שכולהו צריכי שבועה ואין היתומים צריכים שבועה?

ומשנינן: אין הכי נמי. לדעת רבי עקיבא כולהו נמי דיתמי נינהו. ואיידי דאמר רבי טרפון "מותר", תנא איהו נמי את דינו לגבי "מותר".

דף פד:

ומקשינן, וכי לדעת רבי עקיבא תפיסה לא מהניא כלל? והלא שנינו לעיל (דף פ ב) לגבי שומרת יבם, שאם קדמה היא ותפסה מטלטלין זכתה בהן, אע"פ שמטלטלין לא משתעבדי לכתובה. אלמא מועילה תפיסה. ולא מסתבר לומר שהמשנה לעיל סתמה את דבריה שלא כרבי עקיבא (53).

ומשנינן: אמר רבא אמר רב נחמן - והוא שתפס מחיים. כלומר - מה שמועילה תפיסה, היינו דוקא היכא שתפסה בחיי הבעל (54), ואז אינה נחשבת כבאה להפרע מנכסי יתומים שלא תפרע אלא בשבועה, ולכן מודה רבי עקיבא שמועילה תפיסתה, כיון שאין כאן שבועה.

אבל במשנתינו שעוסקת כשתפסו לאחר מיתה, בהא סבר רבי עקיבא שלא מועילה תפיסתם, כיון שכולם צריכים שבועה ואין היורשים צריכים שבועה.

וחוזרת הגמרא לבאר את דברי רבי טרפון, שאם הניח פירות תלושים כל הקודם בהם זכה.

והוינן בה: ולרבי טרפון, דמנחי היכא? היכן היו מונחים אותם הפירות בשעת מיתתו, שלא זכו בהם היורשים, ואמר רבי טרפון שכל הקודם זוכה בהם (55)?

רב ושמואל דאמרי תרוייהו - והוא שצבורין ומונחין אותם הפירות ברשות הרבים. אבל אם היו מונחים בסימטא [קרן זוית בצידי רשות הרבים, שכל הרוצה לדבר בנחת פונה לשם], לא.

כיון שקרן זוית אינו מקום הפקר, זכו בהן היורשים מיד בשעת מיתת אביהם, והמחזיק בו שם כמחזיק בביתם (56).

ורבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו - אפילו אם היו מונחים בסימטא מועילה תפיסה. כיון שלמעשה עדיין אינם ברשות היורשים ממש.

מעשה היה שתפס בעל חוב מפירות תלושים שהניח להם אביהם, ודון דייני כרבי טרפון, שהועילה תפיסתו,

ואהדריה ריש לקיש לעובדא מינייהו. החזיר את הדין, כיון שסבר - הלכה כרבי עקיבא, שזכו בהן היורשים (57).

אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש - עשית את דברי רבי עקיבא כשל תורה, שהחזרת את הדין להיות כדבריו?!

די לנו במה שהלכה כמותו לכתחילה, אבל אחר שנפסק הדין אין לחזור.

והוינן בה - לימא בהא קמיפלגי רבי יוחנן וריש לקיש, דמר [היינו ריש לקיש] סבר - דיין שטעה בדבר משנה, ופסק שלא כהלכה, חוזר. ומר [היינו רבי יוחנן] סבר - דיין שטעה בדבר משנה, אינו חוזר.

ודחינן: לא! דכולי עלמא סברי שדיין שטעה בדבר משנה, חוזר.

והכא, בהא קמיפלגי: מר [היינו רבי יוחנן] סבר - הלכה כרבי עקיבא מחבירו, [היינו רק היכא שחולק על חבירו], ולא מרבו.

וכיון שרבי טרפון רבו היה, הלכה כרבי טרפון (58).

ומר [היינו ריש לקיש] סבר - הלכה כרבי עקיבא אפילו מרבו, ולכן החזיר ריש לקיש את הדין להיות כרבי עקיבא.

ואיבעית אימא - דכולי עלמא סברי, הלכה כרבי עקיבא רק מחבירו, ולא מרבו.

והכא, בהא קמיפלגי: מר [היינו רבי יוחנן] סבר - רבי טרפון רבו הוה. ואם כן ההלכה כרבי טרפון.

ומר [היינו ריש לקיש] סבר - רבי טרפון חבירו הוה, ואם כן ההלכה כרבי עקיבא.

ואיבעית אימא - דכולי עלמא סברי שרבי טרפון חבירו הוה.

והכא, בהא קמיפלגי: מר [היינו ריש לקיש] סבר - "הלכה" איתמר. כלומר, מקובלנו שהלכה כרבי עקיבא מחברו. ואם טעה הדיין ופסק כרבי טרפון, דינו כטעה בדבר משנה וחוזר.

ומר [היינו רבי יוחנן] סבר - "מטין" איתמר. כלומר, מקובלנו רק שמטים את ההלכה להיות כדברי רבי עקיבא, אבל אם כבר נפסק הדין כר"ט אינו חוזר.

קריביה [קרוביו] דר' יוחנן היו נושים בפלוני, ומת, ותפוס הנושים פרה דיתמי שהייתה מונחת בסימטא, בפרעון חובם.

אתו - באו לדון - לקמיה דר' יוחנן, אמר להו: שפיר תפסתוה!

וכשיטתו לעיל, שבדיעבד אם נפסק הדין כרבי טרפון אין מוציאים מיד התופס. וכאן, כיון שכבר תפסוה חשיב כדיעבד, ואין מוציאים מידם. תוספות. (59)

אתו לקמיה דרבי שמעון בן לקיש, אמר להו: זילו אהדור! כדעת רבי עקיבא, שלא מועילה תפיסה אחר מיתה.

חזרו ואתו לקמיה דרבי יוחנן, אמר להו: מה אעשה? שכנגדי [היינו אדם השקול כמוני] חלוק עלי, ומבטל אני את דעתי מפניו. הרי שחזר בו רבי יוחנן והודה לדברי ריש לקיש. (עפ"י התוספות רי"ד).

מעשה שהיה בההוא בקרא דיתמי, [רועה בהמות של יתומים] דתפסי בעלי חובות תורא [שור] מיניה.

בעל חוב אמר - מחיים תפיסנא ליה. כלומר, תפסתיו בחובי עוד בחיי האב.

והבקרא אמר - לאחר מיתה תפסיה. ולא מועילה תפיסתו, אפילו לדעת רבי טרפון, כיון שכבר היה ברשות היתומים.

אתו לקמיה דרב נחמן, אמר ליה רב נחמן לרועה: האם אית לך סהדי (60) דתפסיה (61)?

אמר ליה הרועה: לאו.

אמר ליה רב נחמן: מגו (62) דיכול הבעל חוב למימר, "לקוח הוא בידי!", מכיון שאין לנו עדות שבא השור לידו בגזלנות, יכול נמי למימר, "מחיים תפיסנא ליה" (63).

ומקשינן: והרי אמר ריש לקיש: הגודרות [היינו בעלי חיים שדרכם ללכת ממקום למקום, ונקראו גודרות מלשון "גדרות צאן". רש"י.] אין להן חזקה. ואם תפסם אחד, ויש לחברו עדים שהיו שלו בעבר, אין התופס נאמן לומר לקוחים הם בידי, כיון שיש לחוש - שמא הלכו מעצמם ובאו אליו. עד שיביא עדים או שטר על המכירה.

ואם כן אף בנידון דידן, אין הבעל חוב יכול לומר "לקוחים הם בידי", ושוב אין לו מיגו להאמן בטענת "מחיים תפיסנא ליה"?

ומשנינן: שאני תורא, דמסירה לרועה. ואינם הולכים מעצמם ממקום למקום. ואם נמצאו בידו ודאי קנאם, כיון ש"אחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן" (64).

תוכן העניינים

חברותא על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה