חברותא על כתובות· הרב יעקב שולביץ
פרק שמיני - האשה שנפלו
שנינו לעיל (מו ב, ומז ב), שתקנו חכמים שהבעל אוכל פירות מנכסי אשתו.
וכמו כן הוא יורש את נכסיה מן התורה, אם מתה בחייו, כמבואר במסכת בבא בתרא (קיא ב).
פרק זה עוסק בזכויות שיש לבעל בנכסי אשתו כתוצאה מדינים אלו.
מעיקר הדין, אשה שמכרה את נכסיה, אף לאחר הנישואין, מעשיה קיימים. אך תקנו חכמים שהבעל מוציא מיד הלקוחות את הפירות בחיי אשתו, כדי שלא תופקע "תקנת הפירות".
אבל לאחר מותה יזכו הלקוחות בקנינם לגמרי. כיון שאין לבעל שום זכות בקרקע.
ודין זה, הוא המבואר במשנתינו - "נפלו לה משנישאת, אלו ואלו מודים שהבעל מוציא מיד הלקוחות".
ואחר כך, תקנו חכמים באושא - שאשה אשר מכרה את נכסיה אחר הנישואין, הבעל מוציא גם את הקרקע מיד הלקוחות, כדי שלא תוכל האשה למנוע מבעלה לירש אותה אחר מותה.
משנתנו עוסקת גם בהגדרת זכויות הבעל בנכסי אשתו זמן האירוסין, האם חלו זכויות הבעל כבר בזמן האירוסין, ובזה עיקר מחלוקות התנאים במשנה זו.
דף עח.
מתניתין:
האשה שנפלו לה [שקיבלה] נכסים בירושה או במתנה, עד שלא תתארס, - לפני שנתארסה - ונתארסה (1), מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים (2). כלומר - כל זמן שלא נישאת יכולה למכור או לתת את הנכסים הללו למי שתחפוץ, ואין לבעלה זכות להוציא את הפירות מיד הלקוחות.
אך אם נפלו לה נכסים משנתארסה - בית שמאי אומרים: תמכור! ואין לבעל זכות להוציא מיד הלקוחות, כיון שלא זכה בהם עד שעת הנישואין.
ובית הלל אומרים: לכתחילה - לא תמכ ור.
אלו ואלו מודים, שאם מכרה או נתנה, מכרה קיים. וטעמם יבואר בגמרא (3).
אמר רבי יהודה: אמרו חכמים לפני רבן גמליאל, הואיל וזכה באשה בשעת האירוסין, לא יזכה בנכסים?! ובגמרא יבואר שכוונתם להקשות בין לבית שמאי ובין לבית הלל, מדוע אין הבעל יכול להוציא מיד הלקוחות?
אמר להם רבן גמליאל: על החדשים, כלומר על הדין המובא בהמשך המשנה - שהבעל מוציא מיד הלקוחות את הפירות בנכסים שנפלו לאשה משנישאת, אנו בושים, מה ראו חכמים לתקן כך. אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים [כלומר, שגם אם מכרה קודם הנישואין הבעל יוציא מיד הלקוחות] (4)?!
וממשיכה המשנה: אם נפלו לה נכסים משנשאת, אלו ואלו מודים - שאם מכרה ונתנה, שהבעל מוציא (5) את הפירות מיד הלקוחות. ותקנת חכמים היא, כדי שלא תוכל האשה להבריח את נכסיה מבעלה, ותמנע ממנו לאכול פירות.
אך אם נפלו לה נכסים עד שלא נשאת (6), ואחר כך נשאת, ורוצה למכור את נכסיה, רבן גמליאל אומר: לכתחילה לא תמכור, אך אם מכרה ונתנה - קיים. ואין הבעל מוציא מיד הלקוחות.
אמר רבי חנינא בן עקביא: אמרו חכמים לפני רבן גמליאל, מדוע אין הבעל מוציא מיד הלקוחות, הואיל וזכה באשה משנשאה, לא יזכה בנכסים שלה?!
אמר להם: על החדשים אנו בושים [כמו שנתבאר], אלא שאתם מגלגלין עלינו הישנים!? שגם אם מכרה את הנכסים שנפלו לה קודם הנישואין הבעל יוציא מיד הלקוחות?!.
רבי שמעון חולק [מחלק] בין נכסים לנכסים. ישנם נכסים שאם מכרה אותם אחרי הנישואין הבעל מוציא מיד הלקוחות, ויש נכסים שאינו מוציא: נכסים הידועין לבעל [שידע קודם הנישואין שיפלו לה נכסים אלו בירושה לאחר הנישואין, ועל דעת כן נשאה, שהיה מצפה שתפול לה אותה ירושה], לא תמכור, ואם מכרה ונתנה בטל. אך נכסים שאינן ידועין לבעל, לכתחילה - לא תמכור. ואם מכרה ונתנה קיים. ובגמרא תבואר דעת רבי שמעון ביתר באור.
גמרא:
שנינו במשנה, שאם נפלו לה נכסים קודם האירוסין, ונתארסה, לכולי עלמא יכולה למכור לכתחילה. אך אם נפלו לה אחר האירוסין - לדעת בית הלל לא תמכור לכתחילה.
והוינן בה: מאי שנא רישא, שנפלו לה קודם האירוסין ונתארסה, דלא פליגי בית הלל, ומודים שיכולה למכור לכתחילה, אפילו שכעת היא מאורסת, ומאי שנא סיפא, שנפלו לה אחר האירוסין, דפליגי? הלא כבר זכה באשתו אחר האירוסין, ומדוע יכולה למכור לכתחילה?
ומתרצת הגמרא - אמרי דבי רבי ינאי: ברישא יכולה למכור, כיון שבזכותה נפלו. כלומר - שזכתה בהם לפני שנכנסה לרשות הבעל.
אך בסיפא, שנפלו לה נכסים אחר האירוסין, לא תמכור לכתחילה, כיון שבזכותו נפלו. כלומר - שכבר נכנסה לרשותו וזכה בהם.
ומקשינן: אם בזכותו נפלו, כי מכרה ונתנה אמאי קיים? והלא תקנו חכמים שהבעל מוציא מיד הלקוחות אם מכרה את נכסיה תחתיו?
ומכח קושיה זאת מעמידה הגמרא את דברי המשנה באופן אחר:
אלא, רישא שנפלו לה קודם האירוסין, יכולה למכור לכתחילה, משום שודאי בזכותה נפלו.
אך בסיפא, שנפלו לה אחר האירוסין, שהדבר בספק - האם יבואו לידי נישואין או לא, אימר בזכותה אימר בזכותו. [ספק ברשותה נפלו ספק ברשותו] (7),
ולכן - לכתחלה לא תמכור, מספק, אך אם מכרה ונתנה קיים (8).
שנינו במשנה: אמר רבי יהודה אמרו לפני רבן גמליאל הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים?!
ומסתפקת הגמרא:
איבעיא להו, רבי יהודה אלכתחלה או אדיעבד? כלומר - האם קושית "אמרו לו" היתה רק על דברי בית שמאי - מדוע מוכרת לכתחילה אחרי האירוסין, או דילמא - הקשו אף על דברי בית הלל, מדוע בדיעבד אם מכרה ונתנה - קיים (9).
דף עח:
ופשטינן: תא שמע, מהא דתניא בתוספתא: אמר רבי יהודה, אמרו לפני רבן גמליאל, הואיל וזו אשתו [ארוסה], וזו אשתו [נשואה], אם כן, כמו שזו [נשואה] מכרה בטל, אף זו [ארוסה] מכרה בטל?
אמר להן, על החדשים אנו בושים, אלא שאתם מגלגלים עלינו את הישנים".
שמע מינה, דיעבד קאמר! שהרי הקשו בפירוש שיהא מכרה בטל!
שמע מינה!
שנינו במשנתנו: "נפלו לה משנתארסה ... אמר רבי יהודה, אמרו חכמים לפני רבן גמליאל:; אמר להם: על החדשים אנו בושים אלא שאתם מגלגלים עלינו את הישנים?"
ואילו בברייתא תניא: אמר רבי חנינא בן עקביא: לא כך השיבן רבן גמליאל לחכמים. אלא כך השיבן - לא. אם אמרתם בנשואה, שכן בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה, ולכן אם מכרה יוציא מיד הלקוחות.
תאמרו בארוסה - שאין בעלה זכאי לא במציאתה, ולא במעשה ידיה, ולא בהפרת נדריה באופן בלעדי, אלא רק בשיתוף האב, האם גם אז יוציא מיד הלקוחות?!
אלא ודאי אין לדמות ביניהם!
אמרו לו: רבי, השבתנו במקרה שמכרה עד שלא נשאת. אך בנשאת ואחר כך מכרה - מהו? האם גם במקרה זה הבעל מוציא מיד הלקוחות?
אמר להו, אף זו מוכרת ונותנת, וקיים, (10) אפילו לכתחילה!
אמרו לו, מדוע לא נאמר במקרה זה, שכבר נישאת, ובודאי זכה בה, "הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים"?! אמר להם: על החדשים אנו בושין, אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים?!
עד כאן גירסתו של רבי חנינא בן עקביא בברייתא.
ומקשינן: והרי אנן תנן במשנה, שאם מכרה ונתנה עד שלא נשאת, ונשאת: רבן גמליאל אומר - אם מכרה ונתנה קיים! ומשמע, רק בדיעבד, אבל לכתחילה לא תמכור, ואילו בברייתא אמר רבן גמליאל - "אף זו מוכרת ונותנת וקיים", ומשמע אף לכתחילה?
ומשנינן: אמר רב זביד, תני [נגרוס במשנה]: מוכרת ונותנת, וקיים, אף לכתחילה (11).
רב פפא אמר: לא קשיא!
הא דאמרינן שלא תמכור לכתחילה, היינו לדעת רבי יהודה אליבא דרבן גמליאל, ו
הא דאמרינן מוכרת לכתחילה, היינו לדעת רבי חנינא בן עקביא אליבא דר"ג.
ומקשינן: וכי רבי חנינא בן עקביא סבר כבית שמאי? שהרי לפי גרסת רבי חנינא בן עקביא - סבר רבן גמליאל שאפילו אחר שנישאת יכולה למכור לכתחילה את הנכסים שנפלו לה קודם הנישואין, ולפי בית הלל שאינה מוכרת לכתחילה אפילו אחר האירוסין, כל שכן שאינה מוכרת לכתחילה אחר הנישואין? ומשנינן: הכי קאמר - לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על דבר זה. שרבי חנינא לא גרס כלל את מחלוקת בית שמאי ובית הלל בנידון הזה. רב ושמואל דאמרי תרוייהו: בין שנפלו לה נכסים עד שלא נתארסה, בין שנפלו לה נכסים משנתארסה, וניסת, הבעל מוציא מיד הלקוחות. ומקשינן: כמאן? כגרסת מי סברו רב ושמואל? הלא דבריהם הם לא כרבי יהודה, ולא כרבי חנינא בן עקביא אליבא דרבן גמליאל, שלדעתם אין הבעל מוציא מיד הלקוחות, אלא - לרבי חנינא - מוכרת לכתחילה, ולרבי יהודה - בדיעבד (12). ומשנינן: אינהו דאמרי כרבותינו (13).
דתניא: רבותינו חזרו ונמנו, ונפסקה כך ההלכה - בין שנפלו לה עד שלא תתארס, ובין שנפלו לה משנתארסה, וניסת, אם מכרה - הבעל מוציא מיד הלקוחות.
שנינו במשנה: משניסת - אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה שהבעל מוציא מיד הלקוח ות".:
ומקשה הגמרא: לימא תנינא לתקנת אושא [האם יש לומר שמשנתינו שנתה את תקנת אושא] ?!
ומהי תקנת אושא: דאמר רב יוסי ברבי חנינא: באושא התקינו - האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה, ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות.
ואם נשנתה תקנה זו במשנה, לשם מה הוצרכו לתקנה באושא? ומשנינן: מתניתין עוסקת בחייה, ובזכות הבעל להוציא את הפירות מיד הלקוחות. אך לאחר מיתת האשה - יחזיר את הקרקע ללקוחות.
אך תקנת אושא עוסקת בזכותו של הבעל בגופה של קרקע, ותקנו שאף לאחר מיתה הקרקע שייכת לבעל (14).
שנינו במשנה: רבי שמעון חולק בין נכסים לנכסים (15), נכסים הידועים לבעל לא תמכור ואם מכרה ונתנה בטל, שאינם ידועים לבעל - לא תמכור, ואם מכרה ונתנה קיים (16).
ומבארת הגמרא: אלו הן נכסים ידועין שמכרה בטל, ואלו הן נכסים שאינן ידועין?
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: ידועין - מקרקעי. שיש להם קול, ובודאי ידע עליהם הבעל. ועל דעת כן נשאה. ולכן אם מכרה - בטל.
שאינן ידועין - מטלטלין. שאין להם קול ואינו יודע עליהם. ולכן אם מכרה ונתנה - קיים.
ורבי יוחנן אמר - אלו ואלו ידועין הן (17).
ואלו הן שאינן ידועין - כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים (18).
תניא נמי הכי [וכן שנינו בברייתא] - אלו הן שאינן ידועין כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים:
ההיא איתתא דבעיא דתברחינהו לנכסה מגברה [מעשה באלמנה, שבאה לינשא בשנית, ורצתה שבעלה החדש לא יזכה בנכסיה, הן לענין אכילת פירות בחייה, והן ליורשה אחר מותה],
מה עשתה?
כתבתינהו לברתה [כתבה שטר מתנה על הנכסים ונתנתו לבתה]. אך כוונתה היתה רק כדי להבריח את נכסיה מבעלה (19).
אינסיבה, ואיגרשה. [התחתנה, והתגרשה].
דף עט.
אתאי לקמיה [באה אותה אשה לפני] דרב נחמן לתבוע את הנכסים מיד בתה, והבת הוציאה את שטר המתנה שקיבלה מאמה, וקרעיה (20) רב נחמן לשטרא. כיון שלא נתנה מתנה גמורה אלא רק כדי להבריח מבעלה.
אזל רב ענן לקמיה דמר עוקבא [ראה רב ענן מעשה זה, ובא לפני מר עוקבא, שהיה אב בית דין] ואמר לו, חזי מר, נחמן חקלאה היכי מקרע שטרי דאינשי! [יראה כבודו, כיצד נחמן, שאינו בקיא בדינים כחקלאי - קורע שטרותיהם של אנשים שלא כדין].
אמר ליה מר עוקבא לרב ענן: אימא לי איזי, גופא דעובדא - היכי הוה [אמור לי ידידי, מה היה המעשה שם]?
אמר ליה רב ענן: הכי והכי הוה.
אמר לו מר עוקבא: שטר מברחת קא אמרת [האם הנדון שם היה באשה שרצתה להבריח נכסיה מבעלה] ?!
הרי הכי אמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל: מורה הוראה אני [קיבלתי היתר מריש גלותא להורות בדבר], אם יבא שטר מברחת לידי - אקרענו! כיון שלא התכוונה לתת מתנה גמורה אלא רק להבריח נכסיה מבעלה.
וחוזרת הגמרא לתאר מה אירע בבית דינו של רב נחמן:
אמר ליה רבא לרב נחמן: מדוע קרעת את השטר? האם סמכת על דברי שמואל שאמר - "אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו"?
הלא טעמא מאי אמר שמואל - "אקרענו", משום דלא שביק איניש נפשיה, ויהיב לאחריני [סברא היא שלא התכונה לתת מתנה גמורה, כיון שאין אדם נותן סתם את נכסיו לאחרים, אלא ודאי מטרת נתינתה היתה רק להבריח נכסיה מבעלה].
ואם כן, הני מילי כשנתנה נכסיה לאחריני, אבל בנידון דידן, כשנתנתם לברתה [לבתה] - יהיבא [ודאי כונתה לנתינה גמורה]!
אמר לו רב נחמן: אפילו הכי, עדיין שייכת סברת שמואל, כיון שגם במקום ברתה, נפשה עדיפא לה [גם כשכתבה שטר לבתה, עדיין טובת עצמה חשובה לה יותר, ובודאי כונתה היתה להבריח]
ומקשה הגמרא לדברי רב נחמן: מיתיבי ממה ששנינו בברייתא בתוספתא הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה, כיצד היא עושה?
כותבת שטר פסים [שטר פיוסים, כלומר שטר שאינו אמת אלא מפייסת אדם אחר לקבל מתנה זו שלא באמת אלא כדי לעזור לה להבריח מבעלה] לאחרים. כלומר, שאין כונתה למתנה אמיתית אלא רק להבריח נכסיה (21), דברי רבי שמעון בן גמליאל.
וחכמים אומרים - רצה מקבל השטר, מצחק בה. כלומר - יכול הוא לתבוע את נכסיה לעצמו. עד שתכתוב לו "נכסי קנויים לך מהיום, ולכשארצה [כלומר אם ארצה] ", ואז יש כאן הברחה מבעלה, שאם יבא לזכות בהם - תאמר, הריני רוצה שתחול מתנתי, ואם יבא הלוקח, תאמר איני רוצה (22).
ומדייקת הגמרא: טעמא שיכולה להבריח את נכסיה מבעלה, לדעת רבנן, הוא רק משום דכתבה ליה הכי "לכשארצה".
הא לא כתבה ליה הכי - קננהי לוקח!
ולא כדברי שמואל שאמר "אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו", ומשמע אפילו אם לא כתבה לו "לכשארצה"?
אמר רבי זירא: לא קשיא!
הא דאמר שמואל "אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו" - איירי, במקרה שכתבה לו את כולה [כל נכסיה], ובהא ודאי אמדינן דעתא שלא התכונה למתנה גמורה, אלא רק להבריח.
והא דאמרי רבנן "רצה מצחק בה" איירי כשכתבה לו במקצת נכסיה. ואז אם לא כתבה לו "מהיום ולכשארצה", יכול הלוקח לצחק בה.
ומקשינן: לדעת שמואל, ששטר מברחת אינו מקנה את הנכסים ללוקח, אי לא קננהי לוקח - ניקנינהו בעל, כדין שאר נכסיה, ומה הועילה הברחתה (23)?
אמר אביי: עשאום לנכסים אלו כנכסים שאין ידועין לבעל, ואליבא דרבי שמעון הנזכר במשנתינו, שאם יש לאשה נכסים במדינת הים, ולא ידע הבעל עליהם - לא זכה בהם. והכא נמי, כיון שנראה לבעל כאילו מכרתם לאחר קודם הנישואין, חשיב כנכסים שאינם ידועים (24).
מתניתין:
משנתנו מבארת את זכויות הבעל בנכסי אשתו:
נפלו לה [קיבלה בירושה או במתנה] כספים אחר הנישואין, ילקח בהן קרקע כדי שישמר ערך הקרן (25), והוא [הבעל] אוכל פירות מאותה קרקע. אך הקרן שייכת לאשה, כיון שלא תקנו לבעל אלא פירות תחת פירקונה. [כדי שיפדה אותה אם תיפול בשבי].
וכן אם נפלו לה פירות התלושין מן הקרקע, ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.
ואם נפלו לה פירות המחוברים בקרקע - אמר רבי מאיר: שמין אותה קרקע כמה היא יפה בפירות, וכמה היא יפה בלא פירות, והמותר [בסכום ההפרש] ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.
וסבר רבי מאיר - מה שגדל ברשות הבעל, הוא פירות, ומה שלא גדל ברשותו, נחשב כקרן, לפיכך מה שדמי הקרקע יקרים עכשיו בשביל הפירות שעליהן, נחשב כקרן, ולכן ימכרו וילקח בדמיהן קרקע, ויאכל הוא פירותיה.
וחכמים אומרים - המחוברים לקרקע, אף מה שלא גדל ברשות הבעל - שלו! ואף הן נחשבים כפירות, כיון שגוף הקרקע עדיין שייך לאשה. והתלושין מן הקרקע, (26) שלה, ונחשבים כקרן בפני עצמה, ולכן ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.
רבי שמעון אומר - מקום שיפה כחו בכניסתה, הורע כחו ביציאתה. מקום שהורע כחו בכניסתה, יפה כחו ביציאתה. ומבארת המשנה - כיצד?
פירות המחוברים לקרקע -
בכניסתה - שלו. כרבנן. וביציאתה - כלומר אם גרשה, והיו בנכסיה פירות המחוברים לקרקע, שלה. ונוטלת קרקעותיה עם פירות שבהן, היות ולרבי שמעון אין זוכה בפירות אלא בשעת תלישתן [רש"י בהמשך].
והתלושין מן הקרקע -
בכניסתה - שלה. וילקח בהן קרקע, והבעל אוכל פירות כמו בהכניסה לו כספים.
וביציאתה - אם גרשה, והיו בנכסיה פירות התלושין מן הקרקע, שלו. כבר זכה בהן בשעת תלישתן, ואינה נוטלתם.
ובגמרא יבואר מה התחדש בדברי רבי שמעון.
גמרא:
הגמרא דנה, אם נפלו לה כספים, ובאו לקנות מהן נכסים, והתעורר ויכוח בין הבעל לאשה מה יקנו.
ואמרינן: פשיטא, אם אחד מהם רוצה לקנות ארעא [קרקע], והשני - בתי, קונים ארעא. כיון ששכרה מרובה ואינה מרקבת. ולכן שניהם יכולים לעכב (27), אם הוא בא לקנות בתים - יכולה לומר, איני חפצה בדבר המרקיב, שיתמעט שווי הקרן. וכן אם היא באה לקנות בתים - יכול לומר - רצוני בקרקע שפירותיה מרובים.
וכן אם התוכחו אם לקנות בתי או דיקלי, קונים בתים, כיון ששכרן מרובה יותר מדקלים, כיון שהדקלים עשויים ליבש.
וכן - דיקלי ואילני, קונים דיקלי כיון שהדקל מתקיים יותר משאר האילנות.
וכן אילני וגופני [גפנים], קונים אילני. כיון שהאילנות מתקיימים יותר מהגפנים (28).
ודנה הגמרא - אם נפלו לאשה אבא זרדתא [יער עצי סרק, המשמש לחטיבת עצים], או פירא דכוורי [בריכת דגים], האם העצים הגדלים ביער, או הדגים הגדלים בבריכה נחשבים כפירות או כקרן -
אמרי לה [יש אומרים]: פירא. ואמרי לה - קרנא. כיון שאם יקח את העצים או את הדגים, לא תצמיח הקרקע תחתיהן מחדש עצים ודגים, לכן נחשב הדבר כקרן, וימכרו, וילקח בדמיהן קרקע והבעל אוכל פירות.
כללא דמילתא:
דבר שגזעו מחליף [שצומח מחדש תמיד] נחשב כפירא, אך אם אין גזעו מחליף - נחשב כקרנא (29).
אמר רבי זירא אמר רבי אושעיא אמר רבי ינאי, ואמרי לה - אמר רבי אבא אמר רבי אושעיא אמר רבי ינאי -
דף עט:
הגונב (תחילת העמוד) ולד בהמת מלוג [אשה שהכניסה לבעלה בהמה כנכסי מלוג, והמליטה עגל, ונגנב אותו עגל, ותפסו את הגנב], משלם תשלומי כפל לאשה. וילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות.
והניחה הגמרא בפשטות - שאף העגל שייך לאשה, ולכן נוטלת את הכפל המגיע על העגל. (30) ומקשה הגמרא: כמאן סבר רבי ינאי? לא כרבנן ולא כחנניה!
דתניא: ולד בהמת מלוג, לבעל. ולד שפחת מלוג - לאשה. ולקמן יבואר החילוק. זו היא דעת רבנן.
וחנניה בן אחי יאשיה אמר: עשו ולד שפחת מלוג, כולד בהמת מלוג, ואף הוא לבעל.
על כל פנים, כולי עלמא סברי שולד בהמת מלוג היא לבעל, ואם כן מדוע הכפל שייך לאשה?
ומשנינן: אפילו תימא דברי הכל [אפשר לבאר את דברי רב ינאי לכולי עלמא], ולעולם אף הוא מודה שולד בהמת מילוג שייך לבעל, ובכל זאת הכפל שייך לאשה, כיון שרק פירא [היינו גוף הולד] תקינו ליה רבנן. אך פירא דפירא [כפל הבא על הולד] לא תקינו ליה רבנן, (31) ולכן נותנו לאשה (32).
וחוזרת הגמרא לבאר את מחלוקת חנניא ורבנן - בשלמא לחנניה הולדות שייכים לבעל, כשאר פירות, והיינו דלא חיישינן למיתה, כלומר - טעמו, שאין חוששים למיתת האם (33), ולכן דין הולדות כדין פירות.
אלא לרבנן - אי חיישי למיתה, ולכן אין נותנים את ולד שפחת המלוג לבעל כדי שלא יכלה הקרן, אלא ימכרו וילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות, אם כן, אפילו ולד בהמת מלוג נמי לא ינתן לבעל, אלא ימכר וילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות?
ואי לא חיישי למיתה, אם כן, אפילו ולד שפחת מלוג נמי ינתן לבעל, ומדוע חילקו בין ולד שפחת מלוג לולד בהמת מלוג?
ומשנינן: לעולם, חיישינן למיתה. ובכל אופן ולד בהמת מלוג שייך לבעל, כיון דשאני בהמה דאיכא עורה, ואפילו אם תמות אין הקרן כלה כולו (34), ולכן נותנים את הפירות - הולדות - לבעל (35).
אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכה כחנניה. אמר רבא אמר רב נחמן: אע"ג דאמר שמואל הלכה כחנניה, שולד שפחת מלוג שייך לבעל, מודה חנניה שאם נתגרשה אחר שזכה הבעל בולדות, נותנת דמים לבעל תמורתן, ונוטלתן, מפני שבח בית אביה [כלומר, שבח הוא לבית אביה שתמשיך להחזיק בולדות שפחות אלו] (36).
אמר רבא אמר רב נחמן: הכניסה לו כנכסי מלוג - עז לחלבה, ורחל לגיזתה, ותרנגולת לביצתה, ודקל לפירותיו, אוכל והולך עד שתכלה הקרן.
כיון שבכל הדברים הללו אין הקרן כלה לגמרי - שבבהמה נשאר העור, ובתרנגולת - הנוצות, ובדקל - העץ (37).
אמר רב נחמן: עיילא ליה גלימא, פירא הוי, מכסי ביה ואזיל עד דכליא. [אם הכניסה לו גלימה, מתכסה בה עד שתבלה. כיון שהכיסוי בגלימה הוא דרך תשמישה, חשיב כפריה] והבלאות יהיו לה כקרן (38).
כמאן? - כי האי תנא.
דתניא: אם נפלו לאשה נכסים בשפת הים, במקום שעושים מלח על ידי יבוש מי הים, או במקום שיש בו חול לבנין - המלח והחול הרי זה פירות, ויכול הבעל ליטלן. כיון שאין החול והמלח כלים לעולם.
אבל, אם נפל לה פיר [מכרה] של גפרית, או מחפורת של צריף [מכרה נחושת, ורש"י ביאר מכרה שכורים ממנו צבע], שסופם לכלות -
רבי מאיר אומר: קרן. וימכר וילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות.
וחכמים אומרים: הגופרית והצריף נחשבים כפירות. ואותם יאכל הבעל עד שיכלו. לפי שזה פריו ודרך הנאתו, ומקום הגומא יהיה לה כקרן. והוא הדין לגלימא.
שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: מקום שיפה כחו בכניסתה הורע כחו ביציאתה, מקום שהורע כחו בכניסתה יפה כחו ביציאתה. כיצד? פירות המחוברים לקרקע בכניסתה שלו וביציאתה שלה. והתלושין מן הקרקע - בכניסתה שלה וביציאתה שלו.
ומקשה הגמרא: רבי שמעון - היינו תנא קמא! [חכמים הנזכרים במשנה] ומה חידש בדבריו?
אמר רבא: אם היו פירות מחוברין בשעת יציאה [גירושין], איכא בינייהו (39).
לדעת רבנן - זכה בהן הבעל. כיון שגדלו ברשותו. אך לדעת רבי שמעון - זכתה בהן האשה. כיון שהולכים אחר שעת התלישה (40).
מתניתין:
ממשיכה המשנה בנידון דברינו לעיל:
נפלו לה עבדים ושפחות זקנים שאינם ראויים עוד לעבודה, ימכרו, וילקח מהן קרקע והוא אוכל פירות (41).
רבי שמעון בן גמליאל אומר: לא תמכור. כלומר, יכולה לעכב מלמוכרם, מפני שהן שבח בית אביה. [שבח הוא לבית אביה שתמשיך להחזיק בהם] (42).
נפלו לה זיתים וגפנים זקנים שאינם נותנים פירות, ימכרו, וילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.
רבי יהודה אומר: לא תמכור. מפני שהן שבח בית אביה.
גמרא:
נחלקו התנאים במשנה האם כשנפלו לה זיתים וגפנים זקנים יכולה לעכב במכירתן משום שבח בית אביה.
אמר רב כהנא אמר רב: מחלוקת זו שייכת רק במקרה שנפלו הזיתים בתוך שדה שלה, שנפלו לה בירושה הקרקע עם האילנות והזתים והגפנים שעליה. ואז אפילו אם ימותו הזיתים, תישאר לה הקרקע, ובזה שייכת סברת "שבח בית אביה",
אבל אם נפלו לה זיתים בשדה שאינה שלה, לפי שרק העצים היו שייכים לאביה ולא הקרקע - דברי הכל תמכור [אינה יכולה לעכב מלמכור]. ולא שייכת בזה סברת "שבח בית אביה", משום דקא כליא קרנא.
ומקשינן: מתקיף לה רב יוסף, הרי בנפלו לה עבדים ושפחות זקנים, דכי שדה שאינה שלה דמי, [כיון שאם ימותו אין לה כלום] ובכל זאת פליגי, ולדעת רשב"ג לא תמכור משום שבח בית אביה?
ומשנינן: אלא אי איתמר הכי איתמר [אם נאמרו דברי רב כהנא, כך נאמרו]: אמר רב כהנא אמר רב, מחלוקת רבי יהודה וחכמים, היא רק בנפלו לה זיתים זקנים בשדה שאינה שלה, ורק אז סברו חכמים שאין מקום לסברת "שבח בית אביה", אבל בשדה שלה, דברי הכל לא תמכור, מפני שבח בית אביה.
מתניתין:
המוציא הוצאות על נכסי מלוג (43) שהכניסה לו אשתו כדי להשביחם (44), בין אם הוציא הרבה, ואכל קימעא, או הוציא קימעא ואכל הרבה: מה שהוציא הוציא, ומה שאכל אכל (45). ואינו יכול לתבוע את הוצאותיו אם גרשה (46).
אך אם הוציא, ולא אכל כלום - ישבע כמה הוציא ויטול (47). ובגמרא יבואר שאינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח, כלומר - שאם היתה ההוצאה יתרה על השבח, נוטל רק את השבח. כדין יורד לשדה חברו שלא ברשות.
גמרא:
שנינו במשנה - "הוציא הרבה ואכל קמעא, מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל".