חברותא על כתובות· הרב יעקב שולביץ
פרק שביעי - המדיר
פתיחה לפרק המדיר את אשתו
לעיל, במהלך המסכת, התבארו חיובי הבעל כלפי אשתו, ובהם חיובו לקיים מצות עונה, חיובו לזון את אשתו, ולהלבישה, וחיובים נוספים.
כמו כן, התבאר, שהבעל המורד מלקיים את חיוביו כלפי אשתו, קנסוהו חכמים שיוסיף על כתובתה שלשה דינרים בכל שבוע, עד ששה חדשים. ואם עמד במרדו, יוציא ויתן כתובה.
אך דוקא במורד, המתחמק מלקיים חיובו כלפי אשתו, התעסקו עמו חכמים, אולי יחזור ממרדו, ויקיימנה תחתיו. אך אם הוא אינו מתחמק, אלא מודיע במפורש - "איני משמש עמה", או "איני זן אותה", חייב הוא להוציאה מיד, וליתן לה כתובתה.
ואם הדיר את עצמו בנדר מהנאת תשמיש המיטה, הרי כיון שכעת אינו מורד מדעתו, אלא אסור לו לבעול אותה מחמת נדרו, נתנו לו חכמים קצבה: שבוע לבית שמאי, או שבועיים לבית הלל. ויתר מכן, יוציא, ויתן כתובה.
והטעם לשיעור הקצבה - כיון שאף באשה רגילה תיתכן אפשרות שלא תבעל לו שבוע, כגון בנדה, או שבועיים, ביולדת, הרי אין כאן הפקעה גמורה של חיובי האישות שמחוייב לה הבעל. אך בבמקום שיש הפקעה גמורה של חיובי האישות, עליו להוציאה מיד.
וכמו כן, לאו דוקא כשמונע ממנה דבר שהוא מחוייב לה, אלא אם אינו מאפשר לה לחיות כראוי, כגון שמונע ממנה תכשיטים, חייב הוא להוציאה מיד.
וגם במניעה זו, אם אינו מונע אותה מדעתו, אלא "איסורא רמיא עליו", כגון שנדר נדר באופן שאינו מאפשר לה תכשיטים, נתנו לו חכמים קיצבה, באופן שלא תהיה הפקעה גמורה.
ובנידון זה עסקינן בפרקין - כאשר מונע מאשתו את חיוביו כלפיה, או שמונע ממנה לחיות כראוי, על ידי נדר, מהי הקצבה שקצבו לו חכמים שיכול להשהותה תחתיו.
מתניתין:
המדיר את אשתו מליהנות לו, היינו שאסר עליה באיסור נדר ליהנות מנכסיו (1), ואינו יכול לזונה - כיצד הוא יקיים את חיוב המזונות המוטל עליו (2)?
עד שלשים יום, (3) יעמיד פרנס. היינו שליח שיפרנסה.
ובגמרא יבואר כיצד התירו לו לזונה על ידי שליח, הלא השליח בא מכחו, והיא נהנית ממנו.
יתר מיכן, יוציא, (4) ויתן כתובה. והטעם - יבואר בגמרא.
רבי יהודה אומר: בישראל, שאם יגרשנה יכול לחזור ולישאנה, חדש אחד - יקיים. ושנים - יוציא, ויתן כתובה. וכדעת תנא קמא. ובגמרא יבואר במה נחלקו.
אך בכהן שאינו יכול להחזיר את גרושתו, נתנו לו חכמים זמן מרובה, כדי שיוכל להתחרט בינתיים ולהפר את נדרו,
ולכן, שנים - יקיים, ורק לאחר שלשה חדשים - יוציא ויתן כתובה.
המדיר את אשתו, שלא תטעום אחד מכל הפירות [ויכול יכול לאסור עליה כל פירות שבעולם, על אף שאין אדם יכול לאסור את חברו בדבר שאינו שלו, בכגון שנדרה היא שלא לאכול אחד מכל הפירות, והוא קיים לה את נדרה (5)].
ולכן לדעת תנא קמא - יוציא ויתן כתובה (6), לאלתר. ואין לנו להמתין בזה שלשים יום, כיון שאם היא רוצה שיוציאנה, לא תבקש פתח לנדרה. ורק היכן שנדר הבעל יש לנו להמתין עד שימצא פתח לנדרו (7).
רבי יהודה אומר: בישראל, שיכול להחזירה אם תתגרש -
יום אחד (8) - יקיים, שנים - יוציא ויתן כת ובה.
ובכהן, שאין הוא יכול להחזיר גרושתו -
שנים, יקיים. שלשה, יוציא ויתן כתובה.
וכן המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין, וכגון שנדרה היא וקיים לה את נדרה - יוציא לאלתר, ויתן כתובה.
רבי יוסי אומר: בנשים עניות, יוציא ויתן כתובה, רק באופן שלא נתן קצבה. היינו שנדרה שלא תתקשט לעולם, וקיים לה את נדרה.
ובנשים בעשירות, שדרכן להתקשט לעיתים מזומנות, די בכך שנדרה לשלשים יום, וקיים לה את נדרה, כדי לחייבו להוציאה.
גמרא:
במשנה מבואר, שאם הדירה מנכסיו חל הנדר, ואינו יכול לזונה.
ומקשינן: וכיון דמשועבד לה למזונות, היכי מצי מדיר לה (9)? וכי כל כמיניה [כיצד יש בכוחו] דמפקע לה לשיעבודה (10)?
והרי תנן: האשה שאמרה לבעלה - "קונם שאיני עושה לפיך", כלומר - אסרה את מעשי ידיה על בעלה, אינו צריך להפר את נדרה, כיון שאין הנדר חל בדבר שמשועבדת לו.
ומדייקת הגמרא: אלמא, כיון דמשעבדא ליה למעשי ידיה, לאו כל כמינה דמפקע ליה לשיעבודיה.
והכא נמי, כשהדירה מנכסיו, כיון דמשועבד לה לזונה, לאו כל כמיניה דמפקע לה לשיעבודה.
ואם כן, מדוע חל הנדר, וחייב לזונה רק על ידי פרנס (11)?
ומתרצת הגמרא: אלא, מתוך שיכול לומר לה "צאי מעשה ידיך במזונותיך", היינו קחי את מעשי ידיך השייכים לי במקום מזונותייך -
דף ע:
נעשה כאומר לה כשמדירה מנכסיו - "צאי מעשה ידיך במזונותיך (12) ", כיון שודאי על דעת כן הדירה (13).
ומקשה הגמרא: אם איתא [אם אנו סוברים] להא דרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב - "יכולה אשה שתאמר לבעלה, איני ניזונת ואיני עושה", והרי קיימא לן כמותו,
אם כן, כשאמרה "קונם שאני עושה לפיך", אמאי שנינו לעיל שהוא אינו צריך להפר?
לימא, נאמר גם כן - מתוך שיכולה לומר "איני ניזונת ואיני עושה", נעשה כמי שאומרת לו "איני ניזונת ואיני עושה", כמו שאנו אומרים לגבי הבעל?
ומתרצת הגמרא: אלא, לא תימא "נעשה כאומר", כיון שאין אנו יכולים לפרש את דיבורו, כמו שהוכח מ"קונם שאני עושה לפיך".
אלא מדובר באומר לה "צאי מעשה ידיך במזונותיך". ואז, כיון שאמר לה בפירוש, אינו חייב במזונותיה, ויכול להדירה מהם.
ואילו הברייתא שאמרה "קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר", עוסקת כשלא אמרה לבעלה "איני ניזונית ואיני עושה".
ומקשינן: אי הכי, שאינו משועבד לה, פרנס למה לה? הרי אינו חייב לה כלום (14)?
ומשנינן: מדובר בדלא ספקה, שאין מספיקים לה מעשי ידיה לכל מזונותיה, ולכן עליו להשלים לה את מזונותיה על ידי פרנס.
ומקשינן: אי מדובר בדלא ספקה, הדר קושיין לדוכתיה, כיון שעל מה שחסר לה אין הנדר חל כלל כיון שמשועבד הוא לה, ומדוע יאכילנה רק על ידי פרנס?
ומשנינן: אמר רב אשי, מדובר במקרה שעל ידי מעשה ידיה היא מספקת לדברים גדולים, ואינה מספקת לדברים קטנים, ועל הדברים הללו יעמיד פרנס.
ומבארת הגמרא - הני "דברים קטנים" היכי דמי [כיצד מדובר]? אי דרגילה בהו, ולכן הוא מחוייב לתנם לה על ידי פרנס,
הא רגילה בהו! ומדוע חל הנדר כלל, הרי הוא משועבד לתת אותם לה?
ואי לא רגילה בהו, פרנס למה לה? הלא אינו חייב לה כלום?
אלא, לא צריכא, באופן דרגילה בבית נשא, היינו בדברים שהייתה רגילה בבית אביה, וכאשר נשאו, קא מגלגלא בהדיה, כלומר לא תבעתם מבעלה, אלא הורגלה לחיות לפי הנהגתו של בעלה.
אך כעת שנדר ממנה, חייב להעמיד לה פרנס אף על הדברים הללו, משום דאמרה ליה - "עד האידנא [עד עכשיו] דלא אדרתן, שלא הדרת אותי מלהנות מנכסיך, גלגילנא בהדך [ויתרתי לך ולא תבעתיך אלא הסכמתי לנהוג לפי הנהגתך ולא לפי הנהגתי. אבל] השתא, דאדרתן, לא מצינא דאיגלגל בהדך" (15).
ומקשינן: מאי שנא עד ל' יום שיכול להעמיד פרנס? ומדוע לא יעמיד לעולם?
ומשנינן: עד ל' יום, לא שמעי בה אינשי ולא זילא בה מילתא, [שאין הדבר מתפרסם, ולכן, יכול הוא לזונה באופן שכזה, ואין הצורה הזאת של האכלה על ידי פרנס מהווה זלזול בכבודה]. אך טפי, יותר משלשים יום, שמעי בה אינשי, וזילא בה מילתא, ולכן עליו לגרשה.
איבעית אימא, באופן נוסף אפשר לבאר מדוע חל הנדר, והלא הבעל משועבד לה?
שמדובר כשהדירה כשהיא ארוסה, שאז הוא אינו משועבד לה, ולכן חל הנדר.
ומקשינן: אם כן, מדוע מעמיד לה פרנס, וכי ארוסה מי אית לה מזוני?!
ומעמידה הגמרא: מדובר כאן בכגון שהגיע זמן הנישואין, שקבעו חכמים שנים עשר חודש מיום שתבעה הבעל לארוסתו שתכין עצמה להנשא לו, ועדיין לא נשאו.
דתנן: "הגיע זמן ולא נשאו, אוכלות משלו, ואוכלות בתרומה",
ולכן, הנדר חל, כיון שהוא איסור דאורייתא, ואילו חיוב המזונות אינו אלא מדרבנן, ומאידך חייב לזונה מתקנת חכמים, ולכן יעמיד פרנס (16).
ומקשינן: מאי שנא שיעמיד פרנס רק עד שלשים יום, ולא לעולם, והלא כאן כשעדיין לא נישאו לא שייך הטעם הנזכר לעיל - "זילא בה מילתא"?
ומתרצינן: עד שלשים יום, עביד שליח שליחותיה. טפי, לא עביד שליח שליחותיה. [עד שלשים יום עושה השליח את שליחותו, ויותר אינו עושה] (17).
ואיבעית אימא, ואם תרצה לומר, אפשר להעמיד את המשנה במקרה שהדירה כשהיא ארוסה, ואז עדיין אינו משועבד לה, ואחר כך נישאת, ובשעה שנישאת כבר חל הנדר, ולכן אינו יכול לזונה אלא על ידי פרנס.
ומקשינן: נישאת?! הא סברה וקבלה!, כלומר - ומדוע חייב לזונה כלל, הלא נשאה לו על דעת שאינו חייב במזונותיה?
ומתרצינן: אף על פי שנישאת לו על דעת כן, חייב לזונה על ידי פרנס אם תובעת מזונות, משום דאמרה: "כסבורה אני שאני יכולה לקבל, [היינו, להנשא לו ללא חיוב מזונות] עכשיו רואה אני שאין אני יכולה לקב ל".
ומצינו סברא כעין זו במשנה לקמן (עז א) - "ואלו שכופין אותם להוציא: מוכה שחין ובעל פוליפוס, וכו', ועל כולם אמר רבי מאיר: אף על פי שהתנה עמה, יכולה היא שתאמר, סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, עכשיו איני יכולה לקבל".
ומקשינן: אימר דאמרינן הכי גבי מומין, כלומר - מצינו סברא זו רק לעניין מומין, שאפילו אם התנתה עמו יכולה לומר "עכשיו איני יכולה לקבל", אבל לענין מזוני מי אמרינן הכי?! (18)
אלא ודאי מחוורתא [מבואר] כדשנינן מעיקרא. היינו, או כגון שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותייך, או כשהדירה בהגעת זמן.
שנינו במשנה: "המדיר את אשתו מליהנות לו, עד שלשים יום יעמיד פרנס": ובפשטות כוונת המשנה, שיתן את מזונותיה לפרנס והוא יתנם לאשתו, או על כל פנים ישלם לפרנס על מנת שיזון אותה.
ומקשינן: היאך התירו לו לזונה על ידי פרנס, וכי פרנס לאו שליחותיה קא עביד (19)?! והרי כאילו נהנתה ממש מנכסיו (20)?
ומשנינן: אמר רב הונא, באומר - "כל הזן אינו מפסיד", ואז אינו חייב לשלם למי שזן את אשתו, כיון שלא התחייב לו בפירוש על כך, אלא רק סומך הוא עליו שלא יקפחנו, ולכן מותר לו לזונה באופן זה (21).
ועדיין התקשתה הגמרא: וכי אמר הכי, לאו שליחותיה קעביד? האם אין הדבר נחשב כמינוי שליחות, ויתחייב לשלם לפרנס עבור המזונות, ותמצא האשה נהנית מנכסיו?
והרי תנן: מי שהיה מושלך בבור, ואמר: "כל השומע קולו [קולי], יכתוב גט לאשתו [לאשתי] " - הרי אלו, השומעים את קולו, יכתבו ויתנו גט לאשתו, כיון שלשון "כל השומע יכתוב", משמעה מינוי שליחות.
והכא נמי, כשאמר "כל הזן אינו מפסיד", משמעו מינוי שליחות, ומדוע התירו לו לזונה באופן זה (22)?
ומתרצת הגמרא: הכי השתא?! [מהו הדמיון?!]
הלא ודאי יש לחלק ולומר: דוקא התם גבי "כל השומע קולו יכתוב", יש בלשון זו מינוי שליחות, כיון דקאמר "יכתוב", בלשון ציווי.
אבל הכא, מי קאמר "יזון" בלשון ציווי (23)?! הרי רק "כל הזן" קאמר, ולשון זו אינה מינוי שליחות, ולא יתחייב לשלם לפרנס שיזון אותה, ולכן התירו לו לזונה באופן זה.
ומקשינן: והא אמר רב אמי, בדליקה [מי שנפלה דליקה בנכסיו בשבת] התירו לומר - "כל המכבה אינו מפסיד", אף על פי שבעלמא אסור לצוות על הנכרי לחלל את השבת עבורו, כאן התירו מתוך שאדם בהול על ממונו, ואם לא תתיר לו באופן זה יבוא לכבות את הדליקה בעצמו.
ומדקדקת הגמרא: מדברי רב אמי משמע שרק בדליקה התירו לומר לשון זו, ולא בדברים אחרים, ולמעוטי מאי אמר רב אמי? לאו למעוטי כי האי גוונא?! היינו האם לא היתה כוונתו למעט שאסור לומר "כל הזן לא יפסיד" כיון שזהו לשון מינוי שליחות?!
ומשנינן: לא, כוונתו היתה רק למעוטי שאר איסורים דשבת, שבהם החמירו לומר אפילו שלא בלשון שליחות, אבל בנדרים מותר לומר "כל הזן אינו מפסיד.
מתיב [הקשה] רבה, מהמשנה ששנינו במסכת נדרים: "המודר הנאה מחבירו, ואין לו [לחבירו, המודר] מה שיאכל, והמדיר רוצה לתת אוכל למודר, ילך אצל חנוני הרגיל אצלו, ויאמר לו: איש פלוני, מודר הנאה ממני, ואיני יודע מה אעשה לו! והחנוני מבין מתוך דבריו שברצונו לבקש ממנו שיזון את המודר, והמדיר ישלם לו על כך (24).
הוא [החנוני] נותן לו, ובא ונוטל מזה [מהמדיר] ". עד כאן המשנה.
ומדקדק רבה: דוקא הכי, שלא הזכיר כלל "לא יפסיד", אלא החנוני סומך עליו מחמת קרבתו שלא יפסידנו, הוא דשרי.
אבל לומר "כל הזן אינו מפסיד" - לא. כיון שמשמע התחייבות לשלם!
ומשנינן: "לא מיבעיא" קאמר! לא בא התנא לומר שדוקא באופן זה התירו, אלא בא לחדש שאפילו באופן זה, שהיה מקום להחמיר, הקילו.
ומבארת הגמרא: לא מיבעיא אם אמר "כל הזן אינו מפסיד", דלעלמא קאמר, ולא לאדם מסויים, ולכן ודאי התירו באופן זה, אבל האי, כלומר באומר לחנוני, הוה אמינא - כיון דרגיל אצלו, וקאזיל קאמר ליה, כמאן דאמר ליה "זיל הב ליה את" דמי, ואסור, קא משמע לן התנא שאף באופן זה מותר.
ואגב שהובא לעיל חלק מהמשנה בנדרים, הביאה הגמרא את גופא של המשנה: "המודר הנאה מחבירו, ואין לו [לחבירו, המודר] מה שיאכל, ורוצה המדיר לתת למודר אוכל.
הולך אצל חנוני הרגיל אצלו, ואומר לו, 'איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו', והחנוני מבין מעצמו שעליו לתת למודר אוכל, והמדיר ישלם לו על כך.
ולכן, הוא [החנוני] נותן לו, ובא למדיר, ונוטל מזה.
וכן אם רצה המדיר את ביתו של המודר לבנות, או את גדירו לגדור, או את שדהו לקצור,
הולך אצל פועלין הרגילין אצלו, ואומר להן - 'איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו' -
הן עושין עמו, ובאין ונוטלים שכרן מזה [היינו מהמדיר] (25).
וכן אם היו המדיר והמודר מהלכין בדרך, ואין עמו [עם המודר] מה יאכל, נותן המדיר מזונות לאחר לשום מתנה, והלה [המודר] נוטל מהאחר ואוכל, ומותר.
ואם אין שם אחר, מניח המדיר את המזונות על גבי הסלע או על גבי הגדר, ואומר, 'הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ', והלה [המודר] נוטל ואוכל, ומותר.
ורבי יוסי אוסר (26) להפקיר את המזונות ושיזכה בהן אחר (27) ". עד כאן המשנה.
אמר רבא: מאי טעמא דרבי יוסי? הלא כיון שהפקיר את המזונות או נתנם לאחר שוב אינו נהנה מנכסי המדיר?
דף עא.
אלא, גזירה משום (תחילת העמוד) מעשה דבית חורון (28), המובא במסכת נדרים (29):
שנינו במשנה: "המדיר את אשתו רבי יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים, ושניים יוציא ויתן כתובה, בכהן שניים יקיים ושלשה יוציא ויתן כתובה". וכו': ומדייקת הגמרא: מתוך ששינה רבי יהודה מלשון תנא קמא, שאמר - "שלשים יום", ואילו הוא אמר "חודש אחד", משמע שבא לחלוק עליו אף בישראל (30).
ומקשינן: הלא בישראל היינו תנא קמא, ובמה נחלקו?
אמר אביי: אכן רבי יהודה לא נחלק בישראל, אלא רק בכהנת אתא לאשמועינן שממתין חדשיים, ואגב כהנת נקט "בישראל חדש אחד (31) ".
רבא אמר: חדש מלא וחדש חסר איכא בינייהו. כלומר לדעת תנא קמא - ימתין שלשים יום, ואילו לדעת רבי יהודה ימתין רק עשרים ותשעה יום, כיון שסתם "חדש" בלשון חכמים הוא עשרים ותשעה יום (32).
שנינו במשנה "עד שלשים יום יעמיד פרנס, יתר מכאן יוציא ויתן כתובה".
ויש לדון: האם לעולם נותנים לו שלשים יום על ידי פרנס, ואפילו אם נדר לעולם אינו חייב להוציא עד שלשים יום,
או דילמא, רק אם נדר לשלשים יום יכול לזון על ידי פרנס, אך כשנדר לעולם, לא.
ונחלקו בנידון זה האמוראים:
אמר רב: לא שנו שיכול לזונה על ידי פרנס, אלא במפרש. כלומר - כשנדר בפירוש לשלשים יום.
אבל בנודר סתם, יוציא לאלתר ויתן כתובה.
והטעם, משום שפרנס אינו דין לכתחילה, רק בדיעבד כשנדר לשלשים יום אין כופין אותו לגרש משום זמן מועט כל כך, כיון שיכול על כל פנים לזון על ידי פרנס. אך אם נדר מראש לזמן מרובה, אין סברא להמתין עמו (33).
ושמואל אמר: אפילו בנודר סתם, לא יוציא עד שלשים יום, שמא ימצא פתח לנדרו.
ומקשינן: מדוע חזרו רב ושמואל על מחלוקתם בנידון זה, והא איפלגו ביה חדא זימנא, במקום אחר?
דתנן (לעיל סא ב) - "המדיר את אשתו מתשמיש המטה, בית שמאי אומרים ימתין שתי שבתות. (34) ויותר מכך יוציא ויתן כתובה.
ובית הלל אומרים - שבת אחת ימתין (35), יותר מכך יוציא ויתן כתובה".
ועל כך אמר רב: מחלוקת בית שמאי ובית הלל רק במפרש, היינו כשנדר בפירוש על שבוע או שבועיים, אבל בנודר סתם, יוציא לאלתר ויתן כתובה.
ושמואל אמר: אפילו בסתם נמי לא יוציא, שמא ימצא פתח לנדרו. ואם כן, מדוע חזרו רב ושמואל ונחלקו גם במשנתינו?
ומשנינן: צריכא! כלומר, יש חידוש בכל אחת מהמחלוקות.
דאי איתמר בההיא, אם היתה המחלוקת נאמרת רק לגבי המדיר את אשתו מתשמיש,
הוה אמינא רק בההיא קאמר רב שהנודר סתם יוציא לאלתר, משום דלא אפשר לקיים תשמיש בפרנס, אבל בהא [במדיר ממזונות] דאפשר לזון בפרנס, אימא מודה ליה לשמואל, ובכל מקרה ימתין שלשים יום.
ואי אתמר בהא, אם היתה המחלוקת נאמרת רק לגבי המדיר את אשתו ממזונות,
הוה אמינא רק בהא קאמר שמואל שבכל מקרה ימתין שלשים יום, משום דאפשר בפרנס, אבל בההיא [במדיר מתשמיש] שאין לקיימו על ידי פרנס, אימא מודה ליה לרב, ויוציא לאלתר.
לכך צריכא לשנות את שתי המחלוקות (36).
תנן במשנתינו: "המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות, יוציא ויתן כתובה".
סברה הגמרא, שמדובר כשאמר הבעל "קונם הנאת תשמישך עלי לעולם, אם תאכלי אחד מכל הפירות (37) ".
ויש להקשות: מדוע עליו להוציאה מיד, תאכל את אותו פרי, ותאסר בתשמיש, וימתין שבוע לבית הלל, או שבועיים לבית שמאי, ואז יוציאנה?
בשלמא לדעת רב הנזכרת לעיל, שהיכן שלא פירש עליו להוציא מיד, אפשר לומר: כאן [במשנתינו] מדובר בנודר סתם, ולא פירש לשבוע או לשבועיים, ולכן יוציא מיד.
וכאן [מחלוקת בית שמאי ובית הלל, היא] במפרש. כדלעיל.
אלא לדעת שמואל, שבין כך ובין כך ימתין שבוע או שבועיים, קשיא, מדוע הכא עליו לגרשה מיד?
ומשנינן: הכא במאי עסקינן, כגון שנדרה היא שלא תאכל פירות, ותלתה את נדרה בתשמיש המיטה (38), וקיים לה איהו את נדרה,
וקסבר רבי מאיר (39) - הוא נותן אצבע בין שיניה. דהיינו הבעל שקיים את נדרה אשם בכך שלא הפר לה, ולכן יוציא לאלתר ויתן כתובה.
וכאן לא שייך להמתין שבוע או שבועיים, כמו במקום שנדר הבעל, כיון שאם האשה נדרה, לא תבקש פתח נדרה, כיון שמטרת נדרה שיוציאנה. רש"י.
ומקשינן: וכי סבר רבי מאיר היכן שנדרה היא וקיים לה הבעל, שנחשב הדבר כאילו הוא נותן אצבע בין שיניה?!
והרי תניא: האשה שנדרה בנזיר, [קיבלה על עצמה נזירות] ושמע בעלה ולא הפר לה,
רבי מאיר ורבי יהודה אומרים: היא נתנה אצבע בין שיניה [כלומר, היא גרמה לעצמה את ההפסד]. לפיכך, אם רצה הבעל להפר, יפר.
ואם אמר 'אי אפשי באשה נדרנית', תצא שלא בכתובה (40).
רבי יוסי ורבי אלעזר אומרים: הוא נותן אצבע בין שיניה [הוא גרם לה את ההפסד]. לפיכך, אם רצה הבעל להפר, יפר. ואם לא רצה להפר, ואמר 'אי אפשי באשה נדרנית', יוציא, ויתן כתובה (41).
על כל פנים, מבוארת דעת רבי מאיר, שכאשר נדרה היא, וקיים לה הבעל, שהיא נתנה אצבע בין שיניה. ואם כן, אין להעמיד את המשנה באופן שנדרה היא וקיים לה הוא, כיון שאז אינו חייב לתת לה כתובה.
ומתרצת הגמרא: איפוך! נהפוך את שמות התנאים במשנה, וכך יש לגרוס בה: רבי מאיר ורבי יהודה אומרים: הוא נותן אצבע בין שיניה, רבי יוסי ורבי אלעזר אומרים: היא נתנה אצבע בין שיניה.
ומקשינן: וכי סבר רבי יוסי היא נתנה אצבע בין שיניה?!
והתנן במשנתינו - "המדיר את אשתו שלא תתקשט יוציא ויתן כתובה, רבי יוסי אומרף בעניות שלא נתן קצבה". והלא הוכרחנו להעמיד לעיל את המשנה במקרה שנדרה היא וקיים לה הוא (42), ובכל זאת סבר רבי יוסי שעליו להוציא ולתת כתובה, אלמא סבר רבי יוסי - "הוא נתן אצבע בין שיניה"?
ומשנינן: אימא [יש לך לגרוס בברייתא כך]: רבי מאיר ורבי יוסי אומרים: הוא נותן אצבע בין שיניה. רבי יהודה ורבי אלעזר אומרים: היא נתנה אצבע בין שיניה".
ומקשינן: וכי סבר רבי יהודה היא נתנה אצבע בין שיניה?!
והרי תנן במשנתינו - "המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות, רבי יהודה אומר: בישראל, יום אחד יקיים. והלא הוכרחנו להעמיד כשנדרה היא וקיים לה הוא, ובכל זאת סבר רבי יהודה שעליו להוציא ולתת כתובה. אלמא הוא נתן אצבע בין שיניה? ומשנינן: אימא [יש לגרוס בברייתא כך]: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי אומרים: הוא נותן אצבע בין שיניה, ורבי אלעזר אומר: היא נתנה אצבע בין שיניה.
ואם תמצא לומר שלא מסתבר לגרוס כך משום ש"זוגי זוגי קתני", ששנה התנא את דברי התנאים בזוגות, ולא מסתבר לשנות את הגרסה עד כדי כך ששלשה תנאים אומרים כך, ורק תנא אחד חולק עליהם.
אימא, "רבי מאיר ורבי אלעזר אומרים: היא נתנה, (43) רבי יהודה ורבי יוסי אומרים: הוא נו תן".
ואם תאמר, אם כן סתר רבי מאיר את דבריו, שבמשנתינו סבר "הוא נותן אצבע" ולכן יוציא ויתן כתובה, ואילו בבריתא סבר "היא נתנה"?
יש לומר, דהא סתמא - דלא כרבי מאיר. כלומר תנא קמא דמשנתינו אינו רבי מאיר, אלא תנא אחר.
ומקשינן: במשנתינו מבואר שסבר רבי יוסי
- "בעניות שלא נתן קצבה", ואם נדרה שלא תתקשט לעולם על הבעל להוציאה ולתת לה את כתובתה.
אלמא, בעל מצי מיפר. כלומר, מכך שעליו לתת לה את כתובתה מוכח שהיה יכול להפר את נדרה, וכיון שלא היפר נותן לה את כתובתה.
ורמינהו, ונתקשינו, הלא שנינו - "אלו דברים שהבעל מיפר, דברים שיש בהן עינוי נפש. ואלו הם: אם ארחץ, אם לא ארחץ, אם אתקשט, אם לא אתקשט.
אמר רבי יוסי: אין אלו נדרי עינוי נפש! (44) ואלו הן נדרי עינוי נפש: שלא אוכל בשר,
דף עא:
ושלא אשתה יין, ושלא אתקשט (תחילת העמוד) בבגדי צבעונין. (45)
הרי שסבר רבי יוסי, שאם נדרה שלא תתקשט סתם, אינו יכול להפר לה. ואם כן, מדוע מוציא ונותן כתובה?
ומשנינן: הכא במאי עסקינן, המשנה מדברת במקרה שנדרה שלא להתקשט בדברים שבינו לבינה. כגון שלא לשים סם המשיר את השער שבאותו מקום. ולכן בזה אף לדעת רבי יוסי יכול להפר (46).
והוינן בה: הניחא למאן דאמר - דברים שבינו לבינה הבעל מיפר, ולשיטתו אכן אפשר לו לבעל להפר נדר שכזה.
אלא למאן דאמר בדברים שבינו לבינה אין הבעל מיפר, מאי איכא למימר? מדוע לרבי יוסי נותן לה כתובתה, הלא אינו יכול להפר את נדרה?
והיכן נחלקו בזה: דאתמר, דברים שבינו לבינה: רב הונא אמר, הבעל מיפר.
רב אדא בר אהבה אמר, אין הבעל מיפר. כיון שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר [לא מצאנו שועל שמת מחמת שנכשל בעפר חור מאורתו. וגם כאן, בדברים שבינו לבינה, אדם בקיא באשתו, ויודע להזהר, ואינו נפגע מכך שאינה משירה את שערה שבאותו מקום, ואין סיבה שנאפשר לו להפר לה את הנדר].
ומשנינן: אלא הכא במאי עסקינן, כגון דתלינהו לקישוטיה בתשמיש המטה (47).